לטענת המבקש, נפלו בהכרעות אלה פגמים שונים, ומן הבחינה המהותית ראוי היה לקבוע כי טובתו של משיב 1 מחייבת שלא להידרש לסוגיית האבהות, מחשש לפגוע בכשירותו לנישואין בעתיד.

נטען כי המבקשת לא הסיתה את בתה נגד המשיב וכי גם עתה היא אינה מתנגדת שזו תיפגש עמו; כי למומחית שמונתה לא היה מידע מספק כדי לקבוע כי מדובר בניכור הורי; כי למשיב אין כלל זכות לעתור לבית המשפט בבקשה להטלת סנקציות על המבקשת בשל חוסר הסכמתה של הבת להיפגש עמו; וכי יש לכבד את חירותה ורצונה של הבת שלא להיפגש עם המשיב.

המשיב 1 טוען כי השמאי שגה בחוות דעתו, בכך שהעריך את ירידת השווי בנכס רק כשחלקו תפוס. לשיטתו, השמאי העריך את הירידה בשווי, וזאת לאחר מימוש הפוטנציאל של הנכס (דהיינו, לאחר הקמת 6 יחידות דיור), זאת בעוד שנדרש היה להעריך את שווי ההפחתה בנכס במצבו דהיום, כאשר מוקמת עליו יחידת דיור אחת בלבד.

המבקש טוען כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלה טעות משפטית מהותית בהימנעו מלהחיל את העקרונות שנקבעו בהלכה בעניין פלוני בדבר אופן פסיקת מזונות. לדידו, עקרונות אלו יפים ביחס לכל הסדר של משמורת פיזית על הילדים – לרבות במקרים שאין בהם משמורת משותפת. 

עיקרה של הבקשה בטענה כי שגה בית המשפט קמא כאשר פסק בניגוד לחוות דעת גורמי המקצוע, וכי הוא שם עצמו בנעלי גורמי המקצוע על אף שאין לו הכלים לכך. כן נטען כי שאלת קיומה של מסוגלות הורית איננה ענין שבידיעה שיפוטית. נטען כי המקרה דנן מצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי, על-אף אמת המידה המחמירה, וזאת נוכח החשש לערעור מעמדם של המומחים בקביעת מסוגלות הורית ובחינת טובתם של קטינים במקרים נוספים.

נטען כי למבקש נגרם עיוות דין חמור בשל כך שלא ניתן לו יומו בבית המשפט בכדי להוכיח כי הצוואה משנת 2014 זויפה. זאת, מאחר שסמך על המשיבה 2 ובא-כוחה שייצגו אותו בהליך - בשים לב להצהרת בא-כוח המשיבה 2 בתחילת ההליך לפיה הוא מייצג גם את המבקש - אך לא היה מעורה בכל הפרטים ולא ידע כי הצוואה משנת 2014 היא שהוגשה לקיום, עובדה שיצרה לראשונה פיצול באינטרסים של המבקש והמשיבים 6-2.

המבקש טוען כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות מהותיות, עובדתיות ומשפטיות, וכי הוא התערב שלא כדין בהחלטה נכונה שהתקבלה בבית המשפט לענייני משפחה. לטענת המבקש, החלטתו של בית המשפט המחוזי סוגרת את הדלת בפני מי שזכאים להגיש תביעות על פי החוק להסדר התדיינויות, ובכך יוצרת אנדרלמוסיה דיונית.

טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשתם. לטענתם, לא 'זגזגו', ולא 'עשו מאמץ' לאתר טעם מיוחד. טענותיהם בדבר סיווג פסק הדין החלקי כהחלטת ביניים, נתמכו בפסיקה רלבנטית, ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של הנדון דידן. 

הגיש את בקשת רשות הערעור שבפני, המתמקדת בקביעה שהמשיבה אינה חייבת בהשבת המזונות הזמניים שנפסקו לטובתה. בעיקרו של דבר, המבקש טוען כי המשיבה איננה זכאית למזונות משקמים, בהתחשב ברכושה, בכושר השתכרותה ובכך שהיא יזמה את הפירוד. עוד ציין המבקש כי המשיבה איננה זכאית למזונות על פי הדין היהודי.

חוזרת על טענותיה ועותרת לקבלתו של שכר נוסף. בעיקרו של דבר, טוענת המבקשת כי בקביעתו את שכרה הראוי, בית המשפט המחוזי טעה הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, וגרם בכך לאי-ודאות בכל הקשור ליישומן של התקנות.