חומר הראיות תומך בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאות קמא, ואין מקום לדון בהם פעם נוספת. די בתשתית זו כדי לדחות את הבקשה בנסיבות העניין. מסקנה זו נובעת ממשקלו המכריע של רצון המנוח – יהא זה רצון מפורש או משוער – שלא הוכח במקרה זה.

במסגרת בקשתו, עותר המבקש למתן רשות לערער הן על ההחלטה מיום 26.2.2020, הן על ההחלטה מיום 9.3.2020. בכל הנוגע להחלטה מיום 26.2.2020, מלין המבקש כי ההחלטה לא מנומקת וכי היה על בית המשפט המחוזי לדון בבקשת עיכוב הביצוע שהגיש לגופה. אשר להחלטה מיום 9.3.2020 שב המבקש על טענותיו וטוען שפגמים בהתנהלות בית המשפט לענייני משפחה.

בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, למצער עד להגשת התסקיר העדכני. המבקשת טוענת כי אין מקום לשנות את הסדרי השהות במתכונת שנהגה עד כה, ובהקשר זה מדגישה כי השינוי שנקבע אינו מינורי וכי יש בו כדי לגרום לנתק ממשי של הילדים מן האם.

בבקשת רשות הערעור המבקשת טוענת, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה באופן החישוב של סכום התמורה שעל המבקשת להעביר למשיב במסגרת רכישת חלקו בדירה. לטענתה, בית המשפט המחוזי קבע למעשה דבר והיפוכו – מחד גיסא קבע כי המבקשת אינה צריכה לשלם למשיב את מחצית המענק, ומאידך גיסא קבע כי הסכום האמור יחושב באופן שלא יכלול כלל את המענק (קרי גם מבלי להפחיתו).

טוענות המבקשות כי מסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה לא עולות בקנה אחד עם המארג הראייתי שהוצג בתיק. לדברי המבקשות, היה על בית המשפט המחוזי לשמוע ראיות בהתאם לסמכותו לפי סעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה) ולא לעשות שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות.

לטענת המבקשים, נפלו בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה – ובהמשך לכך בהחלטת בית המשפט המחוזי – מספר פגמים משמעותיים. נטען כי בית המשפט לענייני משפחה קבע קביעות עובדתיות שגויות, לפיהן המבקשים לא שיתפו פעולה עם גורמי הרווחה, או ביחס לפגיעה התפתחותית בקטין. עוד נטען כי המבקש לא נכח בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה, כי לא נערכו בירור עובדתי מקיף והליך הוכחות, וכי הוצאת הקטין ממשמורת הוריו נעשתה באופן שלא התבקש אפילו על ידי גורמי הרווחה.

מצוקתו של המבקש היא מצוקת אמת מן ההיבט של רצונו לשמר את הקשר עם בנו, ומבלי לנקוט כל עמדה לגבי הסכסוך בין הצדדים. משבר הקורונה יצר מכשולים בדרכו על רקע סוג הסדרי הראייה שנקבעו. עם זאת, דומה שבעת הזו אין מקום לקבל את הבקשה. 

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי – ככל שזה מתייחס לחלקה ב'. לשיטת המבקשים, עניינם מעורר שאלות עקרוניות הנוגעות לאופן ההתייחסות לתשריטי חלוקה והיתרי בניה בעסקאות מתנה במקרקעין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק, והבקשה דנן מתמקדת בסוגיה אחת – קיום החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לתוספת לחוק אמנת האג. לטענת המבקשת, נוכח היקף התפרצות נגיף הקורונה בצרפת קיים חשש חמור שהחזרת הקטין למדינה זו תחשוף אותו לנזק בריאותי חמור, בהשוואה לסכנה הנשקפת לו בישראל. 

חוזרת המבקשת, בעיקרם של דברים, על הטענות שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי ובמסגרת בקשת המחיקה. בכלל זאת, טוענת המבקשת כי הוראות הדין מחייבות את המשיבות לכמת את הסעד המבוקש על ידן ולשלם את האגרה הנדרשת בגינו. המבקשת מדגישה כי זכותה לדעת בפני מה היא נדרשת להתגונן מצדיקה אף היא את כימות הסעד.