המבקש טוען כי בהתאם לסעיף 49(א) לחוק בתי המשפט, לא ניתן היה להורות על העברת הדיון לבית משפט השלום בראשון לציון לאחר שהדיון בו כבר החל בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. 

בבקשה שלפניי טוענת המבקשת – שאינה מיוצגת בשלב זה – כי יש לה זכות להיות בקשר עם בנה, גם אם אין אפשרות כי יגדל עמה. נטען כי טובת הקטין היא כי יימשכו המפגשים ביניהם וכי היא מוכנה לפנות להדרכת הורים, אולם לא לאפיק של טיפול תרופתי (אשר לו היא אינה נזקקת, לפי הטענה).

טוען המבקש כי פסק הדין פוגע באורח לא מידתי בשכרו ומסב לו נזק רב, בשים לב להיקפה ולטיבה של העבודה שביצע בתור מנהל מיוחד של החברה. המבקש מדגיש כי הגם שהליך המימוש שקידם לא הושלם לבסוף, הוא נקט פעולות רבות לשם כך, באופן שתרם לבסוף להסכמה שהושגה בין בני הזוג, וכי בהתאם לכך סבר בית המשפט לענייני משפחה כי שכרו צריך לבטא גם מרכיב זה.

טוען המבקש כי הוא מבקש לערער אך על קביעתו של בית המשפט לפיה ההסכם בטל משעה שנקבע שאכיפתו בלתי צודקת. עוד נטען כי יש לתלות במשיב את האשם להפרות ההסכם, וכי בנסיבות העניין צודק יהיה להורות על אכיפתו.

המבקש טוען כנגד היקף התערבותו של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, וסבור כי בדרך זו הגיע למסקנות שאין להן שום אחיזה במציאות. לגופם של דברים, המבקש סומך את ידיו על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה ומדגיש כי אין בצוואה כל פגם, שהמנוחה לא הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת, לא הוטעתה ואף לא הופעל עליה לחץ מצדו.

טוענים המבקשים, בתמצית, כי יש להורות על תיקונים שונים בהקצאה שנקבעה בחוות דעת המומחה, שעליה התבסס פסק הדין משנת 2014; וכי התשריטים שהוגשו לאחר מתן פסק דין זה לא תאמו את הוראותיו. ליקויים אלה, כך נטען, מביאים לפגיעה בזכויות הקניין של המבקשים.

חוזרת המבקשת בעיקרם של דברים על טענותיה בהליכים הקודמים. לטענתה, התוצאה שלפיה לאחר שנים רבות של חיים משותפים, תצא האישה בלא כלום היא קשה ולא מאוזנת, ועל כן יש לדון בעניינה פעם נוספת מחמת עיוות הדין שנגרם לה.

גם הפעם עניין לנו בבעל דין שפסק-דין הומצא לו באמצעות מנגנון "הודעה באתר" הקבוע בתקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), וחרף זאת הגיש הליך ערעורי באיחור. האם יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בנסיבות אלה?

טוען כי בית המשפט המחוזי שגה שעה שפירש את ההודעה שמסר כהסכמה לדחיית הערעור. עוד מוסיף המבקש וטוען כי בית המשפט המחוזי אף שגה שעה שנמנע מביטול פסק הדין השגוי, לטענתו. לשיטתו של המבקש, הוא פעל לפי המלצת בית המשפט המחוזי ונסוג מהערעור על מנת להגיש תביעה חדשה, ואילו דחייתו של הערעור במקרה זה תפגע בזכות הגישה שלו לערכאות.

בבקשת רשות הערעור דנן המבקש טוען כי הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי שגו בקביעת גובה הכנסותיהם של הצדדים לצורך פסיקת דמי המזונות. בהקשר זה, נטען בין היתר כי בתי המשפט לא התייחסו לרכושם של הצדדים באופן שוויוני בבואם לקבוע את גובה החיוב במזונות הקטינים, וכן כי לא הובאו בחשבון יכולותיהם הכלכליות של הצדדים אלא רק היחס בין הכנסותיהם.