בע"ם 4858/19, מתמקדת בממד הזמן. לשיטת המבקשים בהליך זה – אשת המבקש בבע"ם 4783/19 (להלן: האם), וילדיהם המשותפים של בני הזוג (להלן, יחדיו: המבקשים) – ראוי היה לקבוע כי הוראות פסק הדין יחולו באופן רטרואקטיבי מיום 23.4.2017, בו נקבע לראשונה שיעור המזונות הזמניים.

יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וממילא את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת לאחר שמצאתי כי הקביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

במסגרתה טוענים המבקשים כי עניינם "חריג במובן זה שבית המשפט הנכבד קמא חרג מההלכה הפסוקה והמושרשת בעניין מתן סעד זמני בנסיבות שבהן מרחף סימן שאלה בסוגיית הסמכות, החלטתו הופכת לתאורטית את קיומו של הערעור התלוי להכרעתו והליך עיקרי לשמירה על קשר בין המבקש 1 לבין החסויה בישראל" אשר נפתח לאחרונה.

בתמצית טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהפך את הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין חלקה היחסי בבית תוך היצמדות דווקנית ללשון ההסכם, ומבלי לייחס משקל מספק לנסיבות החיצוניות להסכם שיש בהן כדי להעיד על אומד דעתם של הצדדים ושמהוות חלק בלתי נפרד ממלאכת פרשנות החוזה.

בבקשת רשות הערעור שבפני טוענת המבקשת כי המקרה מעלה שאלות עקרוניות שעניינן תכליתו והיקפו של החיסיון על מידע המצוי ברשויות המס ונוגע לחסויים ולעיזבונות. המבקשת סבורה כי הסתירה בין החלטותיהן של שתי הערכאות שדנו בעניין מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, בין השאר לצורך הכרעה בשאלה האם נדרשת הסכמה מכללא או הסכמה מפורשת להסרת חיסיון.

לטענת המבקשים, הפירוש המרחיב שנקט בית המשפט לענייני משפחה להגדרת "מעוניין בדבר" לפי סעיף 72 לחוק הירושה סותר את ההלכה הפסוקה. לטענתם, רק מי שהוא "בעל חוב מגובש בר תביעה" יכול להיחשב "מעוניין בדבר", ואילו המשיבה היא לכל היותר נושה פוטנציאלית.

בעיקרו של דבר, המבקש סבור כי האופן שבו הערכאות הקודמות חישבו את סכום המזונות והמדור אינו תואם את העקרונות שהותוו בפסיקתו המנחה של בית משפט זה בבע"ם 919/15, וכי הדברים עולים כדי טעות היורדת לשורשו של פסק הדין וגורמים לעיוות דין.

לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי בניגוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי, היא עמדה בנטל ההוכחה בדבר זכותה הקניינית בנכס וכי על כל פנים בית המשפט המחוזי התעלם מזכויותיה החוזיות. בנוסף, המבקשת טוענת כי זכותה למגוריה בבית איננה מונעת מהמשיב את זכותו שלו, כאשר לדבריה הבית רחב וגדול מספיק על מנת לאפשר את מגוריהם של שני הצדדים.

טוענים המבקשים כי לא היה מקום לדחות את ערעורם בהתבסס על הקביעה בדבר קיום יחסי נאמנות – שכן המשיבים עצמם מעולם לא העלו טענה זו, כך שנפגעה זכותם להתגונן מפניה. המבקשים מודעים לכך שאין כל מניעה להעניק סעד הנובע מעובדות כתב התביעה, גם אם העילה המשפטית לא הוזכרה מפורשות על ידי התובע. ברם, הם סבורים שערכאת הערעור לא הייתה רשאית לנהוג בענייננו בדרך זו.

המבקשת חוזרת, בעיקרם של דברים, על הטענות שעמדו ברקע בקשתה למתן צו הגנה, וטוענת כי בגינם אין לאפשר לקטין לשהות לבד במחיצת המשיב. המבקשת מבקשת אפוא כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה יעוכב, וכי צו ההגנה יוותר על כנו עד לטיפול מתאים מצד המשטרה וגורמי הרווחה.