המבקשת, מנגד, הציגה שני קווי הגנה מרכזיים הרלוונטיים לבקשה למתן רשות ערעור. ראשית, כי הסכם הגירושין עליו חתמה הוא מנוגד לדין ובטל, וזאת שכן על פי הדין לא ניתן "לפצל" זכויות במשק ולחלקן בין מספר גורמים, כפי שנעשה בהסכם הגירושין. שנית, כי המנוח ויתר בהתנהגותו של זכויותיו לפי הסכם הגירושין. טענות אלה נדחו בערכאות קמא, ומכאן הבקשה הנוכחית, בה שבה המבקשת על טענותיה אלה.

המבקש טוען כי לא קיים מעשה בית דין ביחס לחלק מהסעדים שנכללו בתביעה שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה, ועל כן יהיה זה בלתי מידתי להורות על דחיית הערעור חלף מחיקתו.

המבקשים טוענים שיש לבטל את צוואת המנוח ולהורות על מתן צו ירושה. לטענתם, מכיוון שלא נמצא העותק המקורי של צוואת המנוח, הרי שקמה חזקת ההשמדה – שלפיה המנוח ביטל את הצוואה על ידי השמדתה. לטענת המבקשים, מדובר בסוגיה עקרונית רחבה, שכן בפסיקת בית משפט זה בעניין החזקה האמורה לא נקבעה הלכה ברורה ואף קיימות קביעות סותרות. 

המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסקי הדין, שכן אחרת ייגרם לה עיוות דין חמור. נטען כי המשיב לא הוכיח כנדרש שהיא לא זקוקה למזונות ושגה בית המשפט לענייני משפחה בקבעו כי נוכח הסכום שנפסק לה בתביעת הרכוש – המתבסס ברובו על החזר של ירושת אמה שנשללה ממנה שלא כדין – המשיב אינו חייב עוד בתשלום המזונות. 

מכאן בקשת הערעור שלפניי שבגדרה נטען בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי שהתיר את הקביעה בדבר מסירת המפתחות על כנה, שכן מדובר במפתחות לנכס שאינו חלק מנכסי הכינוס, ובכניסה למבנה ולחצרים של נכס אחר המצוי בבעלות המבקש; כי לא די במצגים שקבע בית המשפט המחוזי כדי להזהיר מציעים עתידיים, וכי נותר על כנו החשש להסתרת מידע מהותי מהם והפרת חובת תום הלב בהליך הכינוס; וכי מצבו של הנכס רעוע ויש סכנה בכניסה אליו. 

הסכומים המועברים לה מגמלת המשיב אינן מספיקים לה לצורכי מחייה, ולכך שלמשיב ישנם נכסים נוספים שלא נכללו במסגרת האיזון בין השניים. המבקשת טוענת כי היא נתונה במצוקה כלכלית וסובלת מבעיות בריאות, וכי היא אינה מסוגלת לכלכל את עצמה בשל כך.

המבקשים טוענים כי אמנם מבחינת יתר המשיבים להליך בבית המשפט לענייני משפחה ההליך טרם הסתיים, אך לנוכח החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 6.9.2018 עניינם בהליך הגיע לסיומו, ולכן ההחלטה מהווה עבורם "פסק דין". 

המבקש טוען כי המקרה מעורר סוגיה עקרונית בנוגע למעמדו של היורש השני למול חופש הפעולה של היורש הראשון, וכי יש להסיק הגבלות במשתמע גם כאשר הן אינן קבועות במפורש בצוואה. לטענתו, בפסק הדין בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4) 330 (1992) (להלן: עניין שחם) הכיר בית המשפט בכך שניתן ללמוד על "הוראה אחרת" במובנה בסעיף 53 לחוק הירושה גם מרצון משתמע מתוך הצוואה, ולא רק בהוראה מפורשת. 

טוענים המבקשים כי לנוכח פטירת המנוחה היא אינה "בת זוג" של המשיב, באופן המוביל להעדר סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה. 

המבקש שב על טענתו שמצבה הכלכלי של המשיבה קשה ולפיכך היא לא תוכל להשיב לו את הכספים אם יתקבל הערעור. לשיטתו, אם תרחיש זה יתממש אין לאלצו להמתין במשך שנים עד לקיזוז התשלומים שבהם יהיה חייב בעתיד. המבקש סבור אפוא שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, בעיקר כאשר מדובר בעיכוב קצר מועד, וכן טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי סיכויי הערעור אינם מובהקים.