מכאן הבקשה הנוכחית, שבליבתה ניצבת טענת המבקש בדבר קיומו של פגם דיוני חריף המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בגלגול שלישי. לדבריו, אף שאביו  צורף, בהוראת בית המשפט לענייני משפחה, כנתבע להליך העיקרי, המשיבה עשתה דין לעצמה ונמנעה מצירופו כמשיב לערעור שהגישה.

בפי המבקש שלוש טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי בית משפט קמא פירש את סעיף 35 לחוק באופן רחב מדי וכי לא היה מקום לקבוע כי המבקש "לקח באופן אחר" חלק בעריכת הצוואה. שנית, נטען כי ערכאות קמא התעלמו מחוות דעת המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט לענייני משפחה, שציין כי אינו יכול להצביע על כל עדות כי בעת כתיבת הצוואה השנייה הייתה פגיעה בצלילות דעתו של המנוח. שלישית, המבקש טוען טענות שונות כנגד מהימנותן של טענות המשיבה בערכאות קמא. עוד נטען כי הבקשה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים.

לטענת המבקש, מתעוררת שאלת רוחב בדבר האפשרות לחייב אב המקבל קצבה מביטוח לאומי לשלם מזונות בשיעור גבוה מכפי קצבתו, ונטען כי קיימת חוסר אחידות ניכרת בפסיקה בנושא. לטענת המבקש, בפסיקת מזונות יש להתחשב גם בזכות האב לקיום מינימלי בכבוד ובגובה קצבת הנכות והתוספות עבור ילדים.

המבקשת טוענת כי עניינה מצדיק הענקת רשות ערעור, שכן ההחלטה שלא לעכב את העברתם של כספי העיזבון תשפיע על יכולתה להיפרע בעתיד מהמשיבה, שאף אינה אזרחית ותושבת המדינה, ועלולה לגרום לה לנזק ממשי ולהוביל לניהולו של הליך מיותר בפני בית המשפט המחוזי. לגופם של דברים, המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שגויה ואף סותרת הצהרות מטעם המשיבה עצמה שניתנו במסגרת ההליך בנוגע למצבה הכלכלי ולהיזקקותה לכספי הירושה בשל מצבה הרפואי.

חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשה נופח עקרוני, הבקשה נטועה, כולה, בעניינם הפרטני של הצדדים להליך זה בלבד והיא אינה מגלה כל שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור ב"גלגול רביעי". כמו כן, שוכנעתי כי מתן רשות ערעור אינו דרוש על-מנת למנוע עיוות דין.

מכאן בקשת רשות הערעור, המתמקדת בטענה כי לא היה מקום להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית בנוגע לרכיב הנכס – וכי סכום הפשרה שנקבע חורג באופן קיצוני ביותר מגבולות הסבירות, ומבטא התעלמות מוחלטת מטיעוני המבקשות. לשיטת המבקשות, הן הפריכו את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו המשיבים, כמו גם את ההשגות לגבי המועד הקובע לעניין חישוב שווי הנכס, והצורך בקיזוז סכום מסוים, ומכאן שקמה עילה להתערבות בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה. 

במסגרת הבקשה החליט המבקש לתקוף את המשוכה הגבוהה הניצבת לפניו מזווית אחרת וטוען כעת, כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות נוגדת את הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ופוגעת בזכותו החוקתית לערעור. לגופם של דברים טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה באשרו את פסקי הבוררות ומעלה שורה של טענות נגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

טוענת המבקשת כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, הנוגעת לאופן השתכללותם של חוזי מקרקעין בטרם הועברו טיוטות הסכם בין הצדדים. נוסף על כך, בבחינת ההיבט הפרטני של עניינה, טוענת המבקשת כי תכתובת המיילים נעדרת גמירות דעת, ולכן לא השתכללה לכדי הסכם בין הצדדים.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי התשלומים בגין קצבתה אינם נובעים מההחמרה במצבה הרפואי, וכן כאשר קבע כי הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק איננה חלה. מנגד, המשיב טוען בתשובתו כי סעיף 5(א)(2) לחוק לא נועד להחריג תשלומים ביטוחיים המהווים חלף שכר. המשיב ציין כי הענקת פרשנות רחבה לסעיף עלולה לרוקן מתוכן את הרציונל העומד בבסיסו, בדבר החרגת כספי פיצויים לבן הזוג הסובל מנזקי גוף.

טוענת המבקשת – אשר פיטרה, לדבריה, את בא כוחה בהליך שהתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה, ומיוצגת כיום על ידי עו"ד אחר – כי החלטת הערכאה הראשונה ניתנה "בניגוד להסכמת הצדדים, רצונם, טובת הקטינה [...] וללא כל נימוק". לדבריה, שעה שפרוטוקול הדיון מיום 1.1.2019 אינו מעיד על הסכמתה למתווה שהציע בית המשפט לענייני משפחה, מן הראוי לבטל אותו – בין היתר, משום שהוא כרוך בנסיעות ארוכות, הפוגעות בטובת הקטינה – ולאמץ תחתיו את המלצות התסקיר.