טוען המבקש כי פסק הדין סטה מהלכות הנוגעות לדיון בערעור ב"גלגול שלישי" והתערב באופן בלתי-מוצדק בממצאים עובדתיים. כמו כן, המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שינה למעשה את תוכנו של פסק הדין המוסכם שהיווה פסק דין חלוט, ועל כן אי-קבלתה של הבקשה יצור חוסר ודאות משפטית ויביא לעיוות דין.

שב המבקש ומשיג על סכום המזונות החודשי שבו חויב. המבקש משיג פעם נוספת על הקביעות הנוגעות לחלוקת זמני השהייה, כמו גם התוצאה – הגבוהה מדי לדידו – שאליה הגיע בית המשפט על בסיס הנוסחה.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, הבקיא ברזי הסכסוך הארוך בין הצדדים. המבקש מוסיף וטוען כי בכך חרג בית המשפט המחוזי מן ההלכה לפיה ההתערבות בהחלטות שעניינן סעדים זמניים היא מצומצמת, וכי אף לגוף הדברים הכרעתו היא חריגה, בין השאר, משום שהדיר אותו משימוש בבית ללא פיצוי מתאים.

חוזר המבקש על טענותיו לפני הערכאות הקודמות בדבר פגמים בכריתת ההסכם, ומוסיף וטוען כי אכיפת ההסכם תגרור אותו לכדי קשיים כלכליים ניכרים, לפשיטת רגל שסופה לפגוע גם במשיבה ובילדיהם ולמצוקה נפשית של ממש.

המבקש טוען, כי בית המשפט קמא שגה בהטילו עליו הוצאות מדור והתעלם מהוצאות הנסיעות שנכפו עליו לאור מעבר המשיבה לרמת גן.

המבקש טוען כי העיכוב המבוקש אינו עניין כספי, וכי אי-עיכוב ייתר למעשה את השגת המבקש על החלטת המכר בטרם נשמעה. המבקש טוען שבשל מצבו הרפואי והיותו נכה, הדירה מתאימה לצרכיו, והעברתה לאחר תפגע ביכולתו ליהנות ממנה. נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הרי שמכירת הדירה כבר אושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ועל כן הנזק בלתי הפיך.

המבקשת אינה חולקת על ההכרעה בדבר הכרזה על הקטין כבר אימוץ, אלא מפנה את טענותיה נגד הקביעה כי תוצאות האימוץ לא יצומצמו. עד לפסק הדין נהגה המבקשת לפגוש את הקטין במרכז הקשר פעמיים בשבוע. לטענתה, טובת הקטין דורשת את המשך המפגשים עמה.

טוענת המבקשת כי מתעוררת שאלה באשר לרף הראייתי הנדרש להוכחת השבחה בדירת מגורים של בני זוג – המקל לשיטתה, בנתון להקשר החברתי הנדון – אשר לפיו ניתן לפסוק פיצויים גם על דרך האומדן. ברם, במקרה שלפנינו נפסקו הפיצויים באומדנה, כך שלמעשה שיעור הפיצוי (ולא דרך הוכחתו) הוא שניצב בלב המחלוקת.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקשים  טוענים שנפלו בו שגיאות עובדתיות ומשפטיות רבות וכן שהיו בהליך פגמים דיוניים העולים כדי עיוות דין. בכלל זה, המבקשים שבים ומעלים טענות בעניין  הסעד המקורי שביקשה המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה, שלא כלל התייחסות מפורשת לזכויותיה מכוח עסקת המתנה, וסבורים שבית המשפט המחוזי שגה באופן שבו נעתר לבקשת המשיבה ביחס לתיאור של פרטי הבית.

המבקשת סבורה כי מסקנת ערכאות קמא מעוררת קושי. לשיטתה, אי-ההכרה בצו כבפסק דין מאפשרת לחייבים להימלט מתשלום חוב מזונות באמצעות מעבר לישראל. היא מוסיפה כי תוצאה כזו סותרת את מזכר ההבנות שנחתם ביום 5.2.2009 בין ארצות הברית לישראל, בעניין אכיפת תשלום מזונות.