טוענת המבקשת כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, "קיימות עילות וזיקות משפטיות רבות אשר יכולות לבסס קשר הורי למשמורת ולהסדרי ראייה גם בהיעדר מעמד הורי רשמי", ובלבד שטובת הקטין "מחייבת" זאת, ולפיכך עותרת לביטול החלטתו.

המבקשת טוענת כי ההסכם לא כלל הוראות בדבר חלוקת הרכוש אלא אמירה כללית בלבד בדבר ויתור המבקשת על זכויותיה; כי ממילא ההסכם לא אושר בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); כי ראוי לברר את טענות המבקשת בדבר היקף ההסכם וחלותו על הרכוש גם אם לא נטענו במפורש בכתב התביעה; כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך אף הוא לברר את טענות המבקשת בדבר סמכות בית הדין השרעי לדון ולפסוק בענייני הרכוש בנסיבות העניין.

טוענים המבקשים כי השאלה האם לבת הזוג של הבן הממשיך יש מעמד של בת ממשיכה מעצם היותה בת זוג לא נדונה בפסיקת בית המשפט העליון, ועל כן מדובר בשאלה שחורגת מעניינם של הצדדים וממילא מצדיקה מתן רשות ערעור.

בבקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת נטען כי יש בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שאומץ על ידי בית המשפט המחוזי, כדי לגרום לה עיוות דין חמור ביותר שתחושת הצדק מחייבת תיקונו. המבקשת מעלה בבקשה שורה ארוכה של טענות על כל אחד ממרכיבי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, על ממצאיו ונימוקיו.

המבקש טוען כי מתקיימות בעניינו נסיבות חריגות ומיוחדות, וכי נגרם לו עיוות דין. נטען כי יש להעדיף את דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי ולקבוע שיתוף חלקי בבית, ולדון בשאלת החלוקה הלא שווה של נכס מקרקעין שרשום על שם שני בני זוג בחלקים שווים. המבקש טוען אף כי ראוי לדון בתחולת הלכת בע"ם 919/15 מקום שהסדרי השהות אינם כוללים לינה, ולבחון נתונים שונים שמשפיעים על גובה המזונות שנקבעו.

לבקשת רשות הערעור צורף מכתב שלא עמד בפני בית משפט קמא שעה שנתן את פסק דינו בערעור המבקשים. נטען לגביו כי הוא נכתב על ידי הקטינה ביום 11.11.2018 וכי במסגרתו איימה הקטינה לשלוח יד בנפשה אם תועבר להוסטל.

הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק הדין, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשת עיכוב ביצוע זו טוענת המבקשת בין היתר כי סיכוייה בערעור טובים מאחר שטרם נקבעה הלכה חד-משמעית בסוגיה המשפטית שעמדה במרכזו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה מן הטעם שמימוש נכסים השייכים לעיזבון עלול להותיר אותה בפני שוקת שבורה אם ערעורה יתקבל.

המבקש טוען כי הפרשנות שנתן בית המשפט לענייני משפחה לפסק הדין, משנה את הוראות פסק הדין ומנוגדת להוראות החוק. הוא מוסיף כי יש להתיר לו להביא גם בשלב הערעור ראיות על חובות נוספים שעלו מהעסקה, כדי להתיר את ניכוים. עוד נטען כי בהחלטה בבקשת הביטול התעלם בית המשפט לענייני משפחה מהסברי המבקש לאיחור בהגשת עמדתו ומהאורך הקצר של האיחור ולא דן בטענות המבקש לגוף העניין. 

גם אם ההכרעה בערעור הראשון חרגה מגבולות המחלוקת שהוגדרו בכתבי הטענות, וגם אם בפסק הדין בהליך הראשון נפלו פגמים כלשהם – כפי שטוען המבקש – נוצר בענייננו מעשה בית דין מכוח פסק דין תקף המבוסס על הסכמת הצדדים.

בפסק דין מיום 4.7.2017 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיבה 1, בקבעו כי ניתן ליישם את הוראות החוק באופן רטרואקטיבי על הסכמות המשיבה 1 והמבקש כמפורט בהסכם הגירושין. ראשית, נקבע כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה אין סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעת המשיבה 1 כי בית הדין הרבני, אשר דן בענייני הרכוש של הצדדים, נתן תוקף של החלטה שיפוטית להסכמת הצדדים לחלוקת הזכויות.