טוענת המבקשת כי בנסיבות בהן קיים חשד לפגיעה מינית מצד המשיב בקטין, מאזן הנוחות נוטה לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. כן נטען כי סיכויי הערעור גבוהים.

נטען בין השאר כי נגרם למבקשת עיוות דין משהערכאות דלמטה לא אזכרו בפסק דינם את סעיף 33א(ב) לחוק הכשרות, הואיל ולשיטתה, משעה שקיימת הסכמה רפואית כי היא מסוגלת לקבל החלטות, המסקנה המתבקשת היא כי תנאי אי-המסוגלות המעוגן בסעיף האמור אינו מתקיים, ולכן אין למנות אפוטרופוס לגופה ולרכושה.

המבקשת טוענת כי נגרם לה עיוות דין חמור במסגרת ההליך הראשון, כאשר בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבירור נוסף בבית משפט לענייני משפחה. כמו כן, נטען כי הערכאות הקודמות כלל לא התייחסו לצו הירושה וכי עניין זה מעורר שאלה משפטית רחבה.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקשות, עניינן מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית באשר לאופן הגבייה של חיוב שכר טרחה שנפסק אגב הליכי גביית חוב מזונות – האם הוא נלווה לחוב המזונות או שמא ניתן לראות בו חיוב עצמאי שעל החייב לשלם בנפרד מחוב המזונות. 

טוען המבקש כי דחיית בקשתו לעיין מחדש בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה חסמה בפניו את הדרך לבירור טענותיו. נטען כי בית משפט זה הורה על מחיקת הבקשה הראשונה (ולא על דחייתה) מכיוון שמצא שיש מקום ליתן בידי המבקש רשות לערער ב"גלגול שלישי". לפיכך – כך נטען – דחיית בקשת המבקש לעיין מחדש בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה איינה את הזכות שעמדה לו לערער ב"גלגול שלישי".

לטענת המבקשת, הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי להסכמות הצדדים סוטה מכוונתם, כפי שהיא עולה מטענות הצדדים, פרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי ומכלול הנסיבות.

במסגרת הבקשה נטען לשלל פגמים צורניים הקיימים כנטען בצוואה. כמו כן, נטען כי פסק הדין סותר הלכות קודמות בעניין מעורבות בעריכת צוואה והשפעה בלתי הוגנת על המצווה.

טוען המבקש שלל טענות באשר לזכויותיו בחלקות 3 ו-4 ונגד החלוקה בעין שנקבעה בפסק הדין.

המבקשת טוענת כי אין קביעה שיפוטית לגבי הסכום שעל העיזבון לשלם למשיבים 6-2; וכי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי התירו למעשה למשיבה 1 להשלים את פסק הדין, כשקבעו שאין צורך בחישוב ההצמדה והריבית כדי לאשר את ההעברה. בהתאם נטען כי במקרה דנא מוצדק ליתן למבקשת רשות לערער, מכיוון שעניינה מעורר שאלה עקרונית באשר להיקף סמכותם של בעלי תפקידים שמונו בידי בית משפט לביצוע פסק דין.

המבקש טוען כי בנסיבות המקרה ראוי לבחון את יישומו של פסק הדין בעניין פלוני ביחס לקטינים מתחת לגיל 6 וכי מדובר בשאלה משפטית רחבה החורגת מעניינם של הצדדים. לחילופין טוען המבקש כי בהתאם לפסק הדין האמור, יש להפחית במידה ניכרת את סכום המזונות שבו חויב או לכל הפחות לקבוע את הסכום שעליו לשלם עד הגיעם של הקטינים לגיל 6 ולאחריו.