בין שלל טענותיו בבקשה, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בעת שסירב להכיר בטענת הקיזוז שהעלה, ובעת שסירב לתת משקל כלשהו לכך שהצדדים העניקו זה לזה סכומי כסף משמעותיים במהלך השנים האחרונות. 

בבקשה נטען כי טעמיו של בית המשפט המחוזי לדחיית ההשגה היו מוטעים, וכי היה מקום להורות על סילוק התביעה על הסף. בין היתר נטען, כי הבקשה הנוכחית לסילוק התביעה על הסף איננה בקשה חוזרת, הן משום שלא מדובר באותה בקשה והן משום שבהחלטה מיום 26.2.2017 לא נדונו הטענות המשפטיות לגופן ובית המשפט בחר אז להתמקד במחלוקת העובדתית בלבד. 

חזר המבקש על הטענות שהעלה בפני הערכאות קמא. הודגש בבקשה, כי אין זה סביר שלאחר יותר מעשרים שנים בהן המבקש מתגורר ומשתמש בנכס הוא ימצא עצמו ללא קורת גג ויאבד את מלוא זכויותיו "אפילו בתור בעל רישיון ו/או בתור מחזיק נכס שהינו גגו היחיד", וזאת אך בשל הוצאתו מהבית והרחקתו לתקופה של שלושה חודשים בשל תלונה שקרית בגינה תיק החקירה נגדו נסגר.

בין שלל טענותיה, טוענת המבקשת כי אין להחיל יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין בני זוג שהתגרשו. כן נטען כי שגה בית משפט קמא הן כאשר העדיף את גרסת המשיב, והן כאשר התעלם מהעובדה כי המבקשת הציגה העתק מדפי חשבון הבנק שלה המוכיחים כי לא התקבל אצלה כל תשלום.

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה באופן שגוי, וכי המשיבים לא עמדו בנטל לסתור את חזקת המתנה. כמו כן טוענים המבקשים לתחולתו של ההשתק השיפוטי. לגישתם שאלת חזקת המתנה וההשתק, יחד עם ההתערבות בממצאים העובדתיים – מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

המבקשים טוענים כי בקשתם מעוררת שאלה משפטית כללית החורגות מעניינם בכל הנוגע לשימוש הראוי בצו הגנה הניתן לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. לטענתם, טעו הערכאות הקודמות שצידדו במתן צו הגנה גורף שאינו מוגבל בזמן. עוד טוענים המבקשים כי הערכאות הקודמות טעו בכך שהסתמכו – בהליך שנסב על הוצאת צו הגנה – על הטיעון לפיו המשיב אינו חייב לספק למבקשים מדור.

טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא עיכב את הרחבתם של הסדרי השהייה כל עוד תלוי ועומד הערעור בעניין זה. המבקשת מעלה טענות רבות כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ובהקשר זה טוענת כי סיכויי הערעור שהגישה גבוהים.

לטענת המבקש, התביעה נושא ההליך הנוכחי נעדרת עילה, ולא ניתן לבטל את ההסכמות בין המשיבה לבינו בעניין הסדרי הראייה, כפי שנקבעו בהסכם הגירושין. המבקש טוען, בין היתר, כי היחסים שלו עם בנו טובים, והתביעה פוגעת בהם; וכי אשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי היה קצר ושגוי, ולראיה – מאז שחרורו התנהלותו של המבקש תקינה.

במסגרת הבקשה נטען כי למבקשים זכות קנויה בנכס לפי התחייבות המשיב כלפי המבקשים להעביר את הזכויות בדירה על שם בנו עובר לנישואי המבקשים, ואשר לולא הייתה ניתנת לא היו נישאים הצדדים. כן נלמדת זכותם של המבקשים מכך שהיתר בניה שנדרש לצורך בניית הדירה בשעתו ניתן על שמו של המבקש 1 לפי ייפוי הכוח שנתן המשיב למטרה זו.

 לטענת המבקשים בית המשפט המחוזי לא אמד כראוי את המשמעות המשפטית הנובעת מאישור פסק הבוררות המקורי על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. משאושר פסק הבוררות, לא היה מקום לדחות את טענות המבקשים לעניין חוסר הסמכות של הבורר לדון בשנית בפסקו או לשנותו. בית המשפט המחוזי גם שגה כאשר קבע כי בית המשפט לענייני משפחה השיב את הפסק למתן "הנמקה" בלבד, מקום שבו הלכה למעשה, התבקש הבורר על ידי בית המשפט לענייני משפחה "להבהיר" את הפסק.