המבקשים חוזרים וטוענים כי בצוואה ציינה המנוחה מפורשות כי אינה מעוניינת שמי מאחיה או מאחייניה יירש אותה, וכי הדרישה לצרפם להליך כיורשים על-פי דין או כזוכים על-פי הצוואה המוקדמת פוגמת ברצונה. לשיטתם, המדובר בעניין עקרוני הדורש הכרעה. 

 טוען האב כי בתי המשפט יישמו לא נכון את ההלכות שנקבעו בדנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 259 (2004), באשר לנקיטת אמצעי חירום מכוח סעיף 12 לחוק הנוער. בנוסף טוען האב לשגיאות עובדתיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולכשלים דיוניים בהליך.

בקשה זו הוגשה לאחר ששלושת הקטינים הוכרזו כבני-אימוץ. בגדרה, המבקשים טוענים כי יש מקום להרחיב את הקשר בינם לבין הקטינים, קרי לצמצם את השלכות האימוץ.

המבקשת טוענת כי מוצדק ליתן לה רשות ערעור לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, וכן בשל כך שבקשתה מעוררת, כך נטען, שאלה עקרונית בכל הנוגע לקביעת הסדרי ראייה בין קטין לבין בן או בת זוג לשעבר של הורהו הביולוגי, מבלי שלבן הזוג יש מעמד משפטי ביחס לקטין. בהקשר זה טוענת המבקשת כי למשיבה אין מעמד משפטי כלפי ס', ולכן קביעת המפגשים בין השתיים נעשתה בחוסר סמכות, מה גם שהמבקשת, האם הביולוגית, מתנגדת לכך.

מכאן בקשת רשות הערעור שהגישה האישה, וטענתה העיקרית היא כי החיסיון שלו טוען הבעל כלל לא חל כלפיה, שכן הבעל פעל ברכוש המשותף של בני הזוג לטובת בני הזוג, עוד בטרם פרץ ביניהם הסכסוך, ומשכך החיסיון שייך ליחידה המשפחתית כולה ולא לבעל בלבד. במילים אחרות נטען כי האישה (או המשפחה כולה) היא הלקוח של עורכי הדין, הן משום שעורכי הדין נתנו את שירותיהם בנוגע לרכוש המשותף של בני הזוג, והן משום שהבעל פעל גם כנאמן של האישה.

שתי שאלות עיקריות מעורר המבקש בבקשתו ולטענתו הן מצדיקות מתן רשות ערעור. השאלה הראשונה היא, האם הייתה רשאית המשיבה, שלא הייתה צד להסכם בין המשיבים 3-2 למבקש, לפנות לבית המשפט ולבקש להצהיר כי ההסכם הוא למראית עין ולפיכך בטל.

השאלה השנייה אותה מעורר המבקש היא, האם רשאי היה בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולתקן את הסעד שנתן בית המשפט לענייני משפחה, וזאת מבלי שהוא התבקש לעשות כן ומבלי שהוגש ערעור מטעמה של המשיבה. אך גם שאלה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

שוטחת המבקשת טענות רבות אודות התנהלותו של המשיב, אשר סוחט לטענתה כספים המגיעים לה על פי דין, לאחר ש"הוליך שולל את כל מערכת המשפט". נטען בבקשה, כי הסכם הפשרה מיום 26.5.2011 הופר בידי המשיב בלבד, והוא אף הודה בעצמו במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה כי הוא זה שביטל את סידור הגט במטרה לטרפד את חובו, וכך אכן אופס חובו.

טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו אודות הדרישה לפסיקתא, שכן אף אחד מהצדדים לא העלה על דעתו כי יש צורך בפסיקתא, וכי הכל ראו את פסק הדין ועדכון חוות הדעת כ"עניין סופי בהחלט". בהחלטתו, העניק בית המשפט המחוזי למשיבה "זכות מרחיקת לכת", כך נטען, בדמות הארכת מועד להגשת ערעור שכלל לא התבקשה על ידה.

בבקשה חזרה וטענה המבקשת, בין שלל טענותיה, כי שגה בית המשפט כאשר לא בחן לעומק את הממצאים העובדתיים אשר אינם עולים בקנה אחד עם חומר הראיות, וכן כי שגה בית המשפט כאשר העדיף את גרסת המשיבה.

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באשר להכרה בזכויותיה בדירה, אשר מהווה למעשה חזרה על הטענות שהועלו על ידה ונדחו בערכאות דלמטה. המבקשת מדגישה, בין השאר, כי נגרם לה עיוות דין, הואיל ובית משפט קמא לא ייחס חשיבות מספקת לביטולו של הסכם הממון בקבעו כי לא הוכח "דבר מה נוסף".