טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו, שגיאה הגורמת לעיוות דין חמור. נטען, כי לצד אימוץ המסקנה הצודקת לפיה הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה, יישם בית המשפט "תוך שגגה" הסדר דיוני לפיו הוסכם כביכול בין הצדדים כי התמליל יהווה את הראיה היחידה באשר לנסיבות חתימתם של העדים.

המבקשת טוענת, בעיקרם של דברים, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על סיום ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה בשל פגמים שונים שלטענתה נפלו בו; וכי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה נמשכים שנים רבות באופן הפוגע בזכויותיה ובטובת הילד ואשר יש בו משום עינוי דין. 

בבקשה חזר וטען המבקש כי בית המשפט טעה כשפעל בניגוד לפסק דינו מיום 17.7.2017, שקבע כי האבחון היחיד שיערך הוא אבחון פסיכודיאגנוסטי. כמו כן, טוען המערער כי טעה בית המשפט כאשר העניק משקל להמלצת הפסיכולוגית, משעה שזו לא פגשה את הקטין מעולם.

בבקשה חזר וטען המבקש כי המשיבה לא צלחה את דרישת הסף להגשת תביעת המזונות, הואיל והיא אינה מעוניינת בשלום בית והצדדים חיים בפירוד ממושך, וכן כי הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין.

טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי החלטתו הראשונה של בית המשפט לענייני משפחה היא "החלטה אחרת" ולא פסק דין. לשיטתם, החלטתו הראשונה של בית המשפט לענייני משפחה כללה קביעות מהותיות והכרעות בסעדים, ועל כן יש לראות בה פסק דין. 

בקשה זו מכוונת נגד חיובם של המבקשים בדמי שימוש בנכס במסגרת ההחלטה על עיכוב הביצוע. המבקשים טוענים כי חיובם בדמי שימוש לא התבקש על ידי המשיבים ואף לא נדון בבית המשפט לענייני משפחה.

בבקשתה מעלה המבקשת טיעונים רבים וביניהם כי למשיבה אין כל מעמד ביחס לילד, כך שלבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתביעת המשיבה ולא קיימת לאחרונה הזכות לראות את הילד; כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה פוגעת בזכויות היסוד של המבקשת להורות ולאוטונומיה; וכי בית המשפט לענייני משפחה העניק למשיבה, למעשה, את הסעד העיקרי שהתבקש על ידה.

טענת המבקשת היא כי תחילת הדיון באריזונה תאיין את הצו החוסם שכל תכליתו מניעת ניהולו של הליך זה. זאת ועוד, לו ימונה כונס נכסים אמריקאי על זכויות הצדדים בחברות הוא עשוי לפעול באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החלטות שכבר התקבלו בבית המשפט בישראל, לרבות בדרך של הוצאת כספים מקופות החברות. 

חזרה נוספת על הטענות שהועלו בפני הערכאות קמא. כמו כן, במסגרת הבקשה מגולל המבקש השתלשלות אירועים אשר לטענתו מתארת את "הסיפור האמיתי" בנוגע למשיבה, סיפור שכלל בגידה, שקרים וחטיפת ילדים, ממנו התעלמו בתי המשפט דלמטה שעה שדחו את טענותיו על יסוד הכרה בפסק הדין הזר.

טוענת המבקשת כי ראוי היה לעכב את ביצוע פסק הדין. להשקפתה, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן בחוסר סמכות – שכן במסגרת סכסוך הגירושין המתנהל בינה לבין משיב 1, כרך האחרון את סוגיית הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני, ומכאן שהסמכות לדון בתביעה לסילוק ידה מדירת המחלוקת מסורה לערכאה הדתית.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המשיבה זכאית למחצית ממלוא כספי הפנסיה של המבקש ולמחצית מקצבת הנכות. אשר לכספי הפנסיה נטען כי אין בהסכם הוראה מפורשת הקובעת את חלוקתם במלואם; וכי הדבר אף אינו נלמד מאומד דעת הצדדים. לעניין זה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי שסבר כי הצדדים התכוונו להיטיב עם המשיבה נוכח חולשתה הכלכלית, שכן לטענתו, מצבה הכלכלי משופר משלו.