לטענת המבקשת, המשיב הועבר מתפקידו כאפוטרופוס לרכושה נוכח חשש לניגוד עניינים, ולאחר שהצהיר מפורשות כי לא הפריד בין חשבונות הבנק וכי קצבאות המבקשת הופקדו בחשבונו שלו. היא סבורה כי התנהלות זו, המצטרפת לעובדה "כי במשך שנים רבות [...] היה המשיב אחראי באופן בלעדי על כספי המבקשת ואין בידי אף אחד אחר ידיעות מלאות על הנעשה בכספיה", מחייבת הקפדה יתרה על הרמת נטל ההוכחה באשר למקור הכספים.

המבקש טוען כי ההכרעה בעניינו מדגישה את הקושי ביישום ההלכה שנקבעה בבית משפט זה לעניין פסיקת מזונות במשמורת משותפת (בע"ם 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017)), ועל כן מוצדק ליתן לו רשות ערעור. כך, המבקש טוען כי חלק מהערכאות הדיוניות מיישמות הלכה זו גם במקרים שבהן אין משמורת משותפת, אך הכנסותיה של האם גבוהות במיוחד.

טוענת המבקשת כי המקרה שלפנינו "הינו מקרה מיוחד ואף חריג", וכי בנסיבות העניין – התארכות ההליכים, הנזקים שנגרמים לה ולילדיה, ו"העדר טענות הגנה רציניות" של המשיב – אין מנוס מפירוק מוקדם של השיתוף בחשבונות הבנק שבהם מצויים הכספים הנזילים.

המבקשת סבורה כי סירובו של בית המשפט לענייני משפחה לאפשר בדיקה גרפולוגית של צוואת האם על מנת לבדוק אם חתימתה זויפה מעורר שאלה עקרונית, וכך גם העובדה שבית המשפט המחוזי לא התייחס לכך בפסק דינו באופן פרטני, חרף העובדה שהנושא הוכרע בהחלטת ביניים של בית המשפט לענייני משפחה.

אם אניח, כטענת המבקשים, כי המנוח אכן ערך צוואה בעוד המנוחה בחיים, ולא רק טיוטת צוואה כפי שנראה מסתבר מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; וגם אם אניח, כפי הנטען, כי סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) שחוקק בשנת 2005 במסגרת תיקון מס' 12 חל על נסיבות הענין - עדיין לא יהיה בכך כדי להוביל למסקנה לפיה יש לגרוע מעיזבונו של המנוח את הרכוש שירש המנוח מהמנוחה.

המבקשת טוענת כי המקרה מעורר שאלות החורגות מעניינם האישי של הצדדים ונוגעות למעמדו של המומחה, לרוחב סמכויותיו ולממצאיו. עוד מוסיפה המבקשת שככל שעל החלוקה בין הנכדים להיעשות באופן שוויוני, אין משמעות הדבר כי יש לחלק את השטחים באופן שווה פיזית, וזאת היות שייתכן כי הם בעלי ערך כלכלי שונה.

 המבקשים טוענים כי בקשתם מעוררת שאלות עקרוניות בכל הנוגע לדיני ההתיישנות, ובכלל זה האם בכל מקרה שבו מדובר בתובענה להצהרה על מעמד אין להציב בפני התובע את מחסום ההתיישנות, וכן כיצד יש לבצע את סיווגה של תובענה לצורך החלת מחסום ההתיישנות – כתובענה לסעד הצהרתי או לסעד אופרטיבי (על פי מבחן פרוצדורלי או שמא לפי מבחן מהותי).

טוען המבקש ל"ניסוח גורף" של התחייבויותיו על פי מסמכים החורגים מהמתווה המוסכם שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, כמו גם מההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים בדיון מיום 23.6.2016. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי התעלם ממסמך ההשגות המפורט שהוגש מטעמו לגבי המסמכים שהכינו המשיבים, ובהחלטתו הטיל עליו ועל בני ביתו חובות "בלתי סבירים, משפילים ופוגעניים", כפי שפורטו בבקשה לרשות ערעור.

בפתח דבריהם טוענים המבקשים כי מתן תוקף לתניית סילוקין פוגע בזכות היסוד של גישה לערכאות באופן לא מידתי, שאף גורם לחוסר צדק. לשיטת המבקשים זהו אפוא מקרה חריג המצדיק בירור שיפוטי נוסף. בהקשר זה מציינים המבקשים כי בעזבון המנוח נכלל הון רב שנצבר במהלך חייו ויעבור כעת במלואו למשיבה, שאותה הכיר המנוח רק בשנות חייו האחרונות. זאת, כך נטען, בניגוד להצהרותיו הרבות של אביהם במהלך חייו, שלפיו על הרכוש וההון המשפחתי להישאר "בתוך המשפחה".

המבקש, שאינו מיוצג גם בהליך זה, טוען כי אינו יכול לעמוד בסכום הערבון וחוזר על בקשתו לחלקו למספר תשלומים על מנת שלא לחסום את דרכו לערכאות. הוא מוסיף וטוען כי טיעוניו בבקשה לפטור מערבון לא זכו להתייחסות ראויה.