לטענת המבקש פסק דינו של בית משפט קמא מעלה שאלה משפטית עקרונית בנוגע לאפשרות להסיק כי מתקיים חריג ההשלמה הקבוע בחוק מתוך משא ומתן שלא השתכלל לכדי הסכם, לאור סירובה של המשיבה לקבל את דרישות המבקש בתמורה להסכמתו להשארת הקטין בישראל.

בבקשת רשות הערעור שבפני טוענת המבקשת באופן כללי כי עניינה מעורר סוגיות עקרוניות המשליכות על זכות הקניין. בתוך כך, עותרת המבקשת לכך שיבוטלו הליכי המכירה של הנכס ותיערך שומה נוספת שלו. ברקע הדברים מדגישה המבקשת את מצבה הכלכלי והבריאותי הירוד, וטוענת שההחלטות בעניינה יובילו לכך שהיא תישאר חסרת דיור.

בבקשה דנן שבה המבקשת וטוענת כי לא היה מקום לאפשר למשיב למשוך כספים מהחשבון המשותף וכי במהות מדובר במתן סעד למשיב על אף שהוא לא הגיש תביעה. לשיטת המבקשת הסוגיה שהיא מעוררת היא בעלת אופי עקרוני ולכן מצדיקה מתן רשות ערעור.

טוען כי פסק הדין של הערכאה הדיונית לא הומצא לו כראוי, ודי בכך כדי להעניק ארכה להגשת הערעור. בנוסף, המבקש לא היה מיוצג משך מספר חודשים, והערעור הוגש תוך זמן סביר משקיבל ייצוג. למבקש אף טענות לגופו של פסק הדין של בית משפט השלום.

טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט כשקבע שהמשיב אינו "ניזוק משני" על פי הלכת אלסוחה. לטענתה, קביעת בית המשפט שוללת את תחולת הלכת אלסוחה ברוב המקרים. לשיטתה, התביעה היא בגין חטיפת הקטינה שאינה חלק מהתביעה. לכן, נזקי המשיב שאינם ממוניים הם נזקים משניים ודינם להידחות לפי הלכת אלסוחה.

נטען, בעיקרם של דברים, כי הזוגיות שניהלו הצדדים לאחר הגירושין הראשונים הייתה פחות אינטנסיבית מהמתואר בפסקי הדין ולכן הסכם הגירושין שיקף את כוונתם האמיתית. לדברי המבקשת, גם אם הייתה כוונה למלט את הבית מפני נושי המשיב, אין בכך כדי להביא למסקנה שההסכם היה משום חוזה למראית עין; והמשיב לא עמד בנטל הנדרש להוכחת בטלותו של הסכם הגירושין, משזה קיבל תוקף של פסק דין. 

טענתו המרכזית של המבקש היא כי פסק הדין בהליך הפינוי הקים השתק ומעשה בית דין שבגינו לא יכלו הערכאות הקודמות לקבוע כי למשיבה זכויות במשק; וכי למרות שזו לא הייתה צד להליך האמור, יש לראותה כחליפתם של הנתבעים שם לעניין זה. 

המבקש משיג על פסק הדין, וטוען כי לא היה מקום למתן צו ההגנה – הפוגע קשות בזכות הקניין שלו, בילדיו ובקשר שלו עמם – הואיל והמשיבה "לא הציגה ולו בדל של ראיה שיצדיק את היפוכה של חזקת החפות".

לא יכול להיות ספק, כי לאחר שהצדדים לא השיגו על ההחלטה מיום 27.3.2017 שהורתה על חשיפת פרטי המידע של שניהם, הפכה החלטה זו חלוטה. עם כל ההבנה לרצונה של האישה שלא ליישם החלטה זו - וככל שהבעל עומד על יישומה - לא ניתן לקבל את עמדתה. פסק הדין בבע"מ 6169/17 עסק אך ורק בפסיקתא שנתן בית המשפט שהיוותה הלכה למעשה הרחבה של החלטתו מיום 27.3.2017, ולא בהחלטה עצמה. הדברים עולים במפורש בפסקה 17 לפסק הדין.

טענותיו של המבקש מופנות כנגד השינויים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי - דרך התשלום למטפלת הסיעודית הנוספת ופריסת התשלומים שבהם חויבו האב והאחות; וכן כנגד שתי הקביעות המוזכרות לעיל. באשר לכל אלה נטען, בין היתר, כי בית המשפט חרג מגבולות הדיון בבקשות רשות הערעור והכריע במחלוקות שלא הועמדו לפניו.