המבקש שב וטוען כי הזכויות בדירות הן שלו ושל המשיבה 3, וכי אלה נרשמו על שם הילדים מטעמי מס ולאחר התייעצות בעניין זה עם מומחה מס. בהמשך לכך, המבקש טוען כי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי שגו בקבעם כי הוא לא עמד בנטל להראות שרישום הדירות אינו משקף את המציאות.

לדברי המבקש שגו הערכאות הקודמות כשקבעו כי נותר ספק אם הצוואה משנת 2012 היא אכן צוואתה האחרונה של המנוחה. זאת, בשים לב לקביעה כי כתב היד על הצוואה הוא כתב ידה של המנוחה; וכי תוכנה של הצוואה עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים שניהלה המנוחה עם כל אחד מאחיה.

לדברי המבקש – שאינו מיוצג – לא היה מקום לדחות את טענותיו שעניינן בהיקף מסת נכסי העיזבון. בהקשר זה גורס המבקש כי יש לחייב את אחיו להשיב לעיזבון כספים שנטל כשהמנוח היה עוד בחיים.

בבקשה שבפניי טוענים המבקשים כי בפועל הדיון שהתנהל בפני הערכאה הדיונית הוא שחזור של הדיון שהתנהל במסגרת קביעת צו הירושה החדש בשנת 2007, וכי העובדות שהצטברו החל משנת 2008 ואילך לא נבחנו כלל. עוד טוענים המבקשים לפגמים פרוצדורליים רבים שנפלו בהליך, ובמיוחד להיעדר הנמקה בפסק דינה של ערכאת הערעור.

בבקשתם משיגים המבקשים כמעט על כל הקביעות שנקבעו לחובתם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות; אולם, חלק ניכר מן הטענות הללו מתייחס להיבטים הספציפיים של הסכסוך שלפנינו, ואינו מעורר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', בהתאם לאמות המידה הנקוטות בידינו.

המבקשים חוזרים על טענתם (כאמור בפסקה 8 לעיל) כי הלכת פלונית לא סתמה את הגולל על האפשרות לדון בבקשתם בנסיבות המקרה דנן. לגופו של ענין, נטען כי בית משפט קמא התעלם מחווׂת דעת של מומחים אשר המליצו לאפשר למבקשים להביא לעולם ילד מזרעו של המנוח נוכח מסוגלותם ההורית הגבוהה של המבקשים, אשר לא הוטלה בשום שלב בספק. 

לטענת המבקשת בית המשפט המחוזי פירש בשנית את ההסכם, תוך סטייה מפסק הדין החלוט מיום 29.8.2012 שלפיו, לגישתה, היא זכאית למחצית מכלל הכספים שיקבל המשיב בגין עזיבתו את המשטרה.

בבקשת רשות הערעור המונחת בפניי טוענת המבקשת כי בהתאם לסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לסטות מסדרי הדין הרגילים, לשם עשיית צדק.

בבקשה נטען כי יש מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה משני טעמים. טעם אחד הוא, כי בית המשפט המחוזי סטה מההלכה הפסוקה, או יצק לתוכה תוכן חדש, בקבעו כי לייפוי הכוח הבלתי חוזר אין כל משקל בשל האמור בתצהיר המתנה. 

בבקשתן הדגישו המבקשות את האקלים המשפחתי הפטריארכלי שבו גדלו, שבו האב היה דומיננטי ומקור סמכות בלתי מעורערת. המבקשות חזרו על גרסתן לפיה האב לקח מהן את כל משכורותיהן והשקיע כספים אלה בנכסי נדל"ן, תוך הבטחה להשיב את הכספים למבקשות.