בבקשה זו טוען המבקש, כי מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים: רשותו של בן זוג לנקוט סעד עצמי כדי למנוע מבת זוגתו להבריח רכוש וזאת מבלי לפנות לבית המשפט המוסמך. על פי קו זה, המבקש נהג כדין כאשר ביטל את הרשאתה של המשיבה לפעול באופן בלעדי בתת-החשבון, שכן מנע ממנה להבריח רכוש.

גם אם הבקשה עשויה לעורר, ולו על פני הדברים, שאלות נכבדות – כגון מהותו של צו הורות פסיקתי (ובפרט: האם הוא מצהיר על יחסי הורות או מכונן כאלה); הפיצול בין שאלת ההורות לבין שאלת המעמד; ועוד – הבקשה דנא אינה המקרה בגדרה יש לבחנן.

נטען, כי ענייננו מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וזו נוגעת לתפר שבין דיני הקניין המסורתיים לדיני המשפחה – האם ואימתי ניתן לחרוג מחלוקה שויונית של נכס במסגרת פירוק שיתוף, כחלק מאיזון המשאבים הכללי שבין בני זוג.

הבקשה מופנית בעיקרה כלפי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה המבקש התנהג בבריונות כלפי המשיבה, מבלי שהוצגו ראיות לתמוך בכך.

בבקשה נטען כי היא מעוררת שאלה החורגת מעניינם הצר של הצדדים, בכך שהיא מעוררת את שאלת הזיקה בין הליך צו הגנה להליכים אחרים, ועומדת בניגוד להלכה הפסוקה בעניין זה. כן נטען כי שיקולי יושר והגינות מחייבים את התערבותו של בית משפט זה למניעת עיוות דין אשר יוביל לחיוב המבקשת במאות אלפי שקלים.

המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 היא "פסק דין", ומשכך עמדה להם זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי, ובהתאם היה על הערעור להישמע במותב תלתא ולא בדנה יחידה.

המבקש, שאינו מיוצג, מפנה את טענותיו לחלק בהחלטה שבו נקבע כי הערעור נדחה. לטענתו, בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו בעניין חידושו של רישיון הנשק ולכן היה עליו לקבוע שהערעור התקבל.

לטענת המבקשת בפסק דין זה נפלו שלוש טעויות משפטיות יסודיות המצדיקות הענקת רשות ערעור כאמור. ראשית, לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי שיקולי צדק מחייבים בחינה מחודשת של סכום המזונות שבו חויב המשיב, חרף הקביעה כי בהתנהגותו פעל המשיב בחוסר תום לב מובהק. שנית, נטען כי לא היה מקום לקבוע כי  סכום המזונות שנקבע "חורג באופן קיצוני מהמקובל". שלישית, נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי יש לאפשר למשיב להביא ראיות בדבר כושר השתכרותו ומצבו הכלכלי והרפואי שעה שניתנה לו אפשרות להוכיח טענותיו במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים.

המבקשת טוענת, בעיקרם של דברים, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי פוגע בזכות העיזבון למצות את זכויותיו הדיוניות ולהגיש ערעור, תוך שימוש במשאביו. 

נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מכך שהמומחה מטעם המבקש הסביר מעל דוכן העדים, כי ניתן לפרש את סעיף 35 כך שיחול גם על נכסי המוריש מחוץ לונצואלה, במובן זה שניתן לקבוע כי הסעיף מעניק עדיפות למימוש הנכסים הנמצאים בונצואלה, אולם אינו מוציא מכלל אפשרות החלת הכלל האמור בסעיף 883 גם על נכסים אלה.