המבקשת טוענת בבקשה שבפניי, כי מעולם לא ויתרה על אכיפת כתב ההסכמה, וכי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי היא מושתקת מלדרוש את אכיפתו. הודגש כי הקביעה לפיה המבקשת ויתרה על אכיפת כתב ההסכמה הוסקה מבלי שהתקיים הליך הוכחות.

בבקשתה תוקפת האם את ההחלטות ופסקי הדין של בתי המשפט קמא. לטענתה, לא היה מקום לקבוע היעדר מסוגלות הורית שלה, והיה מקום לסטות מחוות דעת המומחים לענין זה נוכח השיקול של שמירת שלמות המשפחה.

נטען כי הערכאות הקודמות טעו בפסקי דינן, ובכלל זה שגו בכך שהניחו כי חלוקת הזמנים בין ההורים אינה שוויונית. עוד נטען כי לא היה מקום לפסיקת הוצאות ערעור בבית המשפטי המחוזי בסך 20,000 שקל, שעלתה כדי "ענישה".

בבקשה, מעלה המבקשת שתי טענות מרכזיות כנגד פסקי הדין של בתי המשפט הקודמים:

ראשית, כי שגו בתי המשפט בהעניקם סמכות רחבה לעובדת הסוציאלית לשנות את הסדרי השהיה בניגוד להסדר שנקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ללא תיחום קונקרטי של גדרי סמכותה.

שנית, כי שגו בתי המשפט בכך שלא קבעו מנגנוני "אי הסכמה" כחלק מן המשמורת המשותפת, וכי היעדרם של מנגנונים אלה פוגע בטובתה של הקטינה.

לטענתו, יש ליתן לו הרשות, היות שהענין מעלה שאלה עקרונית רחבה באשר להיקף ההגנה שמקנים סעיפים 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע, לתלונות שמגיש אדם לרשויות המוסמכות באשר למצבו ולמצבם הנפשי של ילדיו. 

מבקש הוא כי בית משפט זה יורה לחברת הביטוח לשלם לו את כספי הפיצוי האמורים, בעמדו על טענתו כי נוכח הוראת סעיף 18 לחוק דרשה חברת הביטוח את חתימת ההורה השני שלא כחוק.

המבקש טוען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, נוכח החלטתו המוקדמת הסותרת לשיטתו מיום 3.9.13, ובניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין). נטען, כי ההחלטה המאוחרת היא תוצאה של "מסע דיג" של המשיבה בין ערכאות, שמטרתו לעקוף את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 9.2.16, המשקפת קביעות שעליהן הסכימו הצדדים בדיון בפניו, בו נכחו המשיבה ובא כוחה. 

על פסק הדין הוגשו שתי בקשות למתן רשות ערעור, על ידי האפוטרופא לדין ועל ידי היועץ המשפטי לממשלה (רע"א 1906/17, רע"א 1907/17 - בהתאמה). הדיון בבקשות אוחד ונקבע לעוד כשבועיים (ביום 27.3.2017). בנוסף, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2017 שלא לעכב את ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שבפניי (רע"א 1905/17).

נטען כי שגויה הקביעה לפיה המסמך מעניק למשיבה 1 זכות קניינית ברשימת הנכסים המפורטת בו, שכן על-פי חוק יחסי ממון זכאית המשיבה 1 אך לאיזון משאבים בנכסים הרשומים על-שם המבקש, בדיוק כשם שהמבקש זכאי אך לאיזון משאבים בנכסים הרשומים על-שם המשיבה 1, וזאת נכון למועד הקרע ביניהם. 

לשיטתו, בית משפט זה טרם עסק בשאלה אלו מסמכים ניתן להעביר לפסיכיאטר מומחה בתיקי עיזבונות. המבקש טוען כי בתחומים אחרים בדין האזרחי הוכרה האפשרות להעביר לפסיכיאטר מומחה מסמכים נוספים מלבד חומר רפואי או סוציאלי. לטענתו, הערכאות הקודמות שגו בכך שלא החילו קביעות אלה גם בעניינו. כמו כן, המבקש טוען כי במידע הנוגע לכשירותו של עורך הצוואה במועדים מאוחרים לעריכת הצוואה יש כדי להשליך על מצבו במועד עריכת הצוואה.