לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי פירש את סעיף 10 להסכם הממון ב"מנותק" מהסכם הממון בכללותו, ובשונה "מהכוונה והאינטרס" שבבסיס ההסכם.

טוען האב כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי האם השתמשה בכספי הקצבה לצרכיה האישיים, וכי בשל כך אין מקום שהקצבה תועבר לה. 

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התערב בקביעה עובדתית של בית המשפט למשפחה לפיה כניסת בני הזוג לבית היוותה מתנה, על אף שמי מהצדדים לא ערער על קביעה זו ומשלא שמע בית המשפט עדויות בעניין בעצמו. נטען כי בשלב מתן המתנה עמדה ליורשים זכותה של המנוחה לרכוש את הנכס תמורת תשלום למינהל וזכות זו העבירו במתנה לבני הזוג.

נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש מחל על חוב המשיבה עומדת בסתירה לחומר הראיות, ממנו עולה כי המשיבה עצמה הודתה בקיומו של החוב ובכך שהיא מחויבת להשיבו, כפי שעלה מההקלטה.

נטען, כי בית המשפט המחוזי סטה מאמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין פסילת חוות דעת מומחה: ראשית, ההחלטה התעלמה מן העובדה שהיכרותו של השמאי עם השותף היא שולית בלבד, ונוצרה באקראי; שנית, לא נשקל טיבם של יחסי השותפות בין המבקש לשותף בכל הנוגע לזכויותיהם בנכס.

עיקר טענות המבקש הן כי לבית המשפט לענייני משפחה לא הייתה סמכות להוסיף את המשיבה 3 כצד לתיק, ובכך לשנות פסק דין "חלוט", מבלי להורות על ביטולו.

בבקשה שלפני טוענת המבקשת כי התנהלותו הכספית של גרושהּ הותירה אותה נטולת אמצעים, כך שאין ביכולתה לממן עירבון בסך 10,000 ש"ח, וכי מאמציה לאסוף סכום זה מאחרים הושבו ריקם.

 לשיטתם, לא ניתן משקל מספיק לזכויותיהם כהורים, ולא נשקלה במידה הראויה האפשרות לבחור בחלופה שתאפשר למבקשת לשוב ולטפל בקטינה עם שחרורה מהכלא, כדוגמת משפחת אומנה או אימוץ "פתוח".

המבקש טוען כי החסויה חשה מצוקה רבה נוכח ניתוקה מביתה ומהחסוי, וכי בשל החשש שמצבה יתדרדר אף יותר בשל החזקתה במוסד, יש להשיבה לביתה לאלתר עד לתום בירורה של בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

המבקשת טוענת, כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהמשיב הוא אשר הזמין את המבקשת לבא ולהתגורר עמו בקנדה תחת אשרת שהייה של בן משפחה ונתן לה מפתח לדירה, וכי בהמשך הורחק הוא מהדירה על רקע אלימות שנקט כלפיה, והיא מצדה פינתה את הדירה מיד כשהרשויות מצאו עבורה דיור חלופי.