לטענת המבקשת, היה על בית המשפט לנוער לבחון את הבקשה כאילו הייתה זו הבקשה הראשונה בעניין. במקום זאת, כך נטען, התבסס בית המשפט על חומר ראיות מן העבר לשם ההחלטה בבקשה. 

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לדחות את בקשתה לעיכוב ביצוע שתי החלטות בית המשפט לענייני משפחה. זאת משום שביצוע הליכי פירוק השיתוף בדירה ומכירתה המידית – עובר לשמיעת הערעור – ייתרו את הערעור בהיבט זה. 

כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, בגדרה חוזר המבקש על טענותיו הקודמות בדבר גובה החוב, הימנעות המשיבה ממימוש העיקול, והתשלומים ששולמו אך לא דווחו בתיק ההוצאה לפועל. עוד טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה, וכי בקביעותיהן של שלושת הערכאות הקודמות בעניינו נפלו פגמים רבים. 

נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא מנע את פירוק השיתוף בדירת המגורים בבת ים עד אשר לא יתאפשר למבקשת להיפרע מחלקה בנכס באתיופיה; כך, שכן יש חשש ממשי כנטען - שלאחר מכירת הדירה בישראל ישוב המשיב לאתיופיה לצמיתות ולא תהא בידי המבקשת אפשרות להיפרע עוד מן הנכס. 

נטען בבקשת רשות הערעור, כי גובה הפיצויים שנפסק הוא שרירותי ומנותק מכל נזק ממשי שנגרם למבקשות. את הפיצויים יש לקבוע, כך נטען, על פי מידת הציפיה שניטעה בליבו של בעל הרישיון שבוטל.

בתגובה לבקשה וכתנאי להסכמתו, ביקש האפוטרופוס הכללי כי המבקש יצרף לבקשתו את רשימת היורשים על פי דין. משזה סירב לעשות כן, העביר הרשם את ההליך לבית המשפט לענייני משפחה. המבקש עתר לבית המשפט לענייני משפחה לביטול החלטת האפוטרופוס בטענה כי זו היא חריגה מסמכות. עמדה זו נדחתה ובית המשפט לענייני משפחה הורה למבקש לפרט מיהם היורשים על-פי דין. כאמור, הערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה ומכאן הבקשה הנדונה.

לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הורה על שינוי דרמטי בחיי הקטינים מבלי לשקול את טובתם ומבלי ששמע אותם. נטען, כי הקטינים נקלטו היטב בעיירה ב', השתלבו חברתית ורצונם הכן הוא להמשיך להתגורר שם.

מכאן הבקשה שלפני, בה מתבקש בית המשפט להורות, כי ככל שיחליט המבקש למשוך דיבידנד מהחברות לצורך תשלום חלקה של המשיבה במניות, תקבל המשיבה את חלקה בניכוי המס ששולם בפועל, לפי תחשיב נטו ולא ברוטו.

טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בשתי החלטותיו, וכי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מצדיקים את עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור. מנגד חולק המבקש על טענות אלה, וסומך ידיו על החלטות בית המשפט המחוזי.

נאמר, כי יש לפסול את הצוואה על פי סעיף 34 לחוק הירושה, כיון שלא ניתן על פי הדין החל על הנחלה להוריש אותה או לפצלה על ידי הורשת יחידת הדיור למשיבה 2.