מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבגדרה חוזרים המבקשים על טענותיהם שנטענו בערכאות הקודמות, ובראשן הטענה כי לא היה מקום לאמץ את חוות הדעת של המומחית משזו ניתנה ללא שהמומחית נפגשה עם המשיבה ובהעדר בסיס עובדתי ראוי. 

המבקשת טוענת כי בתי המשפט דלמטה פסקו בניגוד ללשונו המפורשת של החיוב ובניגוד לאומד דעת הצדדים, שהוכח בהתנהגות המשיב כאשר העביר לבן 500 דולרים בכל חודש בתקופה הראשונית של לימודיו. נטען כי לא אכיפת החיוב לפי לשונו, אלא דרישת המשיב לביטולו המלא, היא שמהווה חוסר תום לב, וכי לא היה מקום לקרוא לתוך החיוב חובה על הילדים לעבוד וקיזוז של הכנסותיהם.

נטען, כי בית המשפט המחוזי התערב שלא בצדק בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בין היתר נטען כי בית המשפט לענייני משפחה, בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, דווקא כן נקט אמצעים שונים ומגוונים לפני שדחה את התביעות, ואף הודגש כי ניהול הדיון הוא ענין המסור לשיקול דעתו של השופט היושב בדין שככלל אין מקום להתערב בו.

היועץ המשפטי לממשלה טוען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מאפשרת, הלכה למעשה, עקיפה של הוראות חוק האימוץ, ופותחת פתח לבירורן של בקשות לביטול פסקי דין המכריזים על קטינים בני אימוץ כלפי אב לא ידוע, אשר מעצם טיבם ניתנים במעמד צד אחד. 

עיקר טענות המבקש הוא כי שגה בית המשפט המחוזי בעשותו שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות, וזאת שכן בית המשפט לענייני משפחה שגה בקביעותיו העובדתיות, במשקל שניתן לראיות השונות שהוצגו לפניו ובמסקנות שהסיק מהן.

המבקשת טוענת כי בקשתה מעלה שאלות עקרוניות בכל הנוגע לרמת ההוכחה הנדרשת לצורך איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, וכן ביחס להתערבותה של ערכאת ערעור בראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית בענייני משפחה. על כן, לשיטתה, מוצדק ליתן לה רשות ערעור לבית משפט זה.

בית המשפט רשאי היה – ונדמה כי בנסיבות העניין אף חייב היה – להכריז על הקטין כבר-אימוץ. כאמור, אף בהיבט של השפעת האיחור בהגשת הערעור על הקטין אין כדי לסייע למבקשת. אימוצו תלוי ועומד זמן רב מדי, וכל עיכוב נוסף שלא לצורך אינו עולה בקנה אחד עם טובתו.

המבקש טוען, כי היה על בית המשפט לקבל את ערעורו על יסוד הנימוקים שפורטו בפסק דינו של השופט סובל. לטענתו, לא ניתנה לו הזדמנות להגיב לבקשה לאישור הסכם המכר, אשר הוגשה בהליך נפרד שלא היה מודע לו, ובכך ניתן נגדו פסק דין בלא שידע על כך.

המבקש טוען כי קביעותיהן של הערכאות קמא כי אין להחיל על עניינו של המבקש את סעיף 11(ב) לחוק המזונות היא שגויה, באשר היא "מנוגדת לפסיקות של בתי המשפט המחוזיים ולענייני משפחה בעשורים האחרונים, מנוגדת למהות הוראת הדין הפרוצדורלי, לאופיין וטיבן של תביעות חוב מזונות עבר בלשכות ההוצל"פ שהוראת דין זו חלה עליהן ולרציונלים העומדים ביסוד הדין הזה לאור מעמדה של הזכות לשוויון כזכות-בת לזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו".

המבקשת טוענת כי אם המומחה הרפואי שמונה יסיים את מלאכתו וייתן את חוות דעתו עוד לפני ההכרעה בבקשת רשות הערעור לגופה, יתקשה בית המשפט לענייני משפחה להתעלם מחוות הדעת שכבר הוגשה לו.