לטענתם היה מקום שבית המשפט המחוזי ייזום פירוק שיתוף בחלקה על ידיו, אף שסעד זה לא נתבע על ידיהם. שנית, המבקשים טוענים, כי ראיות חיצוניות, ובראשן תשריט היתר הבניה, מצביעות על כוונת הצדדים לחלק ביניהם את החלקה

המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתערבו בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית באשר לכוונת הצדדים. בית המשפט שגה, נטען, בכך שנתן משקל מכריע ללשון תצהירי המתנה בניגוד לכוונת הצדדים כפי שעלתה מן הראיות, ובפרט העובדה שעו"ד הריש, אשר ערך את תצהירי המתנה, הסביר למשיבים שהמבקש רשאי לחזור בו ממנה, ושהמשיבים עצמם כינו את תצהיר המתנה "התחייבות לתת מתנה" ולא נקטו הליך למימושה משך שנים, בעוד הוא התגורר בדירה כל העת. 

לטענת המבקש, נוכח הקביעה כי בית המשפט לענייני משפחה לא דן בטענותיו לענין יחס החלוקה שיש לקבוע בין בני הזוג ולא נימק הכרעתן בהן, מתבקש היה כי בית המשפט המחוזי ישיב את הדיון לערכאה הדיונית להשלים הכרעתו.

לטענת המבקשים שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח את אי כשירותו של המנוח לצוות את הצוואה השנייה ולטענתם התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא נעשתה "שלא כדין".

המבקשים טוענים כי הסכמתם למתן פטור מאגרה ניתנה על בסיס עדותו של המשיב. על כן, לשיטתם, לא מתייתר הצורך לבחון את מצבו הכלכלי של המשיב, אשר לפי הנטען העיד בעניין זה עדות שקר. 

בבקשה נטען כי יש מקום ליתן רשות ערעור שכן במקרה זה מתעוררות שאלות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, ביניהן השאלה האם ניתן לייחס לקטין שאינו מכיר את אביו בעטיה של האם המשמורנית סרבנות קשר, והאם ניתן במקרה זה להורות על ביטול או על הפחתת המזונות המשתלמים לקטין. 

המבקש, אשר אינו מיוצג, טוען כי יש להשיב את הקטינים למשמורתו. לטענתו, התיק שנפתח נגדו בחשד לעבירות אלימות עקב תלונת גרושתו נסגר, והרישום הפלילי של בנו התיישן ועתיד להימחק בעוד כשנה.

לגופו של עניין, המבקשת מעלה בבקשתה טענות רבות המופנות בעיקרו של דבר כלפי הממצאים העובדתיים שקבעו הערכאות הקודמות שדנו בעניינה. היא שבה וטוענת כי המסקנות שאליהן הגיעו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי שגויות, ומציינת כי עסקת המתנה בינה לבין אחיה נעשתה בהסכמתו המלאה ועל יסוד הבנה של משמעות ההעברה.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת הגדיל את הסכום שבו יחוב במזונות אישה. לטענת המבקש בית המשפט המחוזי התעלם בהחלטתו מממצאים עובדתיים שנקבעו בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה; וכמו כן שגה בקביעתו שלפיה רמת החיים של בני הזוג עובר לפרידה הייתה גבוהה מרמת חיים "בינונית", כקביעת בית המשפט לענייני משפחה.

לטענת המבקשת, היה מקום לתת רשות ערעור שכן אחרת עלול להתנהל הליך מיותר, שאף יש בו כדי לגרום נזק למבקשת. כך במיוחד כאשר למבקשת אין מזור בהבטחת הוצאות משפט מתאימות וראויות.