המבקש מלין על כך שנמנע ממנו יומו בבית המשפט משום שלא עלה בידו לשלם את העירבון. המבקש שב וטוען כי סיכויי ההצלחה שלו בערעור הם טובים, ועל כן, בהתחשב במצבו הכלכלי הקשה מן הראוי ליתן לו פטור מלא מתשלום העירבון.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שצמצם את צו המניעה הזמני שהטיל בית המשפט לענייני משפחה. לטענת המבקשת, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית שעניינן סעדים זמניים, ומכל מקום מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לעומת זאת, כך נטען, המשיב לא הצביע על נזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מהותרת צו המניעה הזמני על כנו.

תמצית הטענה היא כי דחיית ערעורו של המבקש עקב אי הגשת עיקרי טיעון מביאה לפגיעת יתר בזכות הגישה לערכאות. עוד נטען כי לא ניתן משקל מספיק לעובדה שהאיחור נבע מטעות בתום לב של באת כוח של המבקש.

לטענת המבקש, לאחר מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי הוא פנה לבית הדין השרעי בירושלים, שם נמסר לו כי משאין הוא אחד היורשים של מקצת מהאחים המנוחים, ובהיעדר הסכמת כלל היורשים, אין בית הדין יכול להמציא צו ירושה.

המבקש טוען, כי המקרה דנא מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני, בדבר הדרך הדיונית המתאימה להשבת גביית יתר במסגרת סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, וככזו היא מצדיקה התערבות בית משפט זה ב"גלגול הרביעי".

טענתו העיקרית נוגעת לקביעות הסותרות בפסקי הדין לעניין ההלוואה שניתנה על ידי המשיבים 3-2 לעסק. המבקש טוען כי נוכח העובדה שטענותיו לא קיבלו מענה הולם הן בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מצדיק הדבר התערבותו של בית משפט זה. 

נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע בניגוד לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, שיש לייחס לאם גמירות דעת בעת חתימת התצהיר וכי לא הוכחה הפעלה של השפעה בלתי הוגנת עליה מצד המשיב, זאת במיוחד נוכח פסק הדין שניתן לגבי צוואת האב בו נקבע כי היא "סרה למרותו" של המשיב.

טענותיו מכוונות הן לקביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, הן להחלטת בית המשפט המחוזי שלא להפחית מהסכום בשל היות המשמורת משותפת. עוד טוען המבקש לעניין ההוצאות שהושתו עליו לטובת המשיבה ולטובת אוצר המדינה.

המבקשת טוענת כי בהחלטת בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות יסודיות בעניין הקביעה שלפיה התקיים דיון ממצה בשאלת המזונות במסגרת הליך יישוב הסכסוך; הקביעה כי בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו לשאלת המזונות; והקביעה שלפיה ההסכם אינו מקפח את הקטינות.

לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בהתערבותו בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה, תוך קבלת ראיות בלתי קבילות או שמשקלן אפסי, ותוך מתן סעדים שלא התבקשו בתביעה ולא נקבעו לגביהם ממצאים על-ידי הערכאה הראשונה.