עיקר טענות המבקש הן כי בית המשפט המחוזי סטה מההלכה הקיימת בעניין איזון נכסי קריירה; וכי אומדן שווי החברה נעשה בדרך שגויה. עוד טוען המבקש כי הערכאות הקודמות שגו בעניין חלקה של המשיבה בגמלה.

לטענת המבקש, דעת הרוב בבית משפט קמא התעלמה מראיות המלמדות על רצונו האמיתי של האב ונסמכה על מצג עובדתי שגוי שהוצג על ידי המשיב, ולפיכך גרמה למבקש עיוות דין וחוסר צדק. על כן קורא המבקש לאימוץ דעת המיעוט של השופטת למלשטריך-לטר.

נטען, כי בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, שגה בכך שהורה על השבת התיק לקבלת חוות דעת משלימה מטעם המומחית; זאת, מן הטעם שלא יהא בבחינה זו כדי להוסיף על חוות דעתה הקודמת, ממנה עולה כי טובת הקטינים מצביעה על משמורת משותפת בארץ, וככל שהמשיבה תחליט להגר בגפה, ניכר כי המומחית בדעה לפיה עדיף שהקטינים יישארו בארץ במשמורת בלעדית אצל המבקש מאשר עם המשיבה מחוץ לישראל.

עיקר טענות המבקש נוגעות להתערבות בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים ובממצאי מהימנות של בית המשפט לענייני משפחה, ולאמת המידה שננקטה להתערבות זו. לטענת המבקש, חשיבותה של סוגיה זו מצדיקה דיון בערעור לגופו. 

נטען, כי העובדה שעורך הצוואה השניה הוא גיסו של המבקש 1 אינה סיבה לפסילת הצוואה, במיוחד נוכח העובדה שעו"ד ד"ז נמצא אמין על ידי בית המשפט.

לטענת המבקשת, היה מקום לייחס משקל לממצאים שונים שנכללו בפסק הבורר, לרבות ביחס לכשרותה של המנוחה, וכן לקבוע כי חלקם מהווים בסיס להשתק פלוגתא.

המבקשים טוענים כי המומחה קיבל לעיונו חוות דעת פרטית שהוגשה מטעם המשיבים, בניגוד לסעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), אשר קובע כי כאשר מונה מומחה מטעמו של בית המשפט, בעלי הדין אינם רשאים להביא עדות נוספת של מומחים מטעמם, אלא ברשות בית המשפט. 

המבקש טוען כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן כי תביעתו להחזר החוב וטענת הקיזוז התיישנו, וזאת – לטענתו – עקב פרשנות שגויה של חוק ההתיישנות. בנוסף, נטען כי המנוחה התכוונה להעניק למבקש זכות מגורים בלתי הדירה בדירה, וכי בנסיבות המקרה אין הכרח לקיומו של מסמך בכתב; וכי שיקולי צדק תומכים בהכרה בזכותו של המבקש בדירה, זאת נוכח הטיפול המסור שהעניק למנוחה.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא העביר את נטל הראיה לכתפיה של המשיבה לאחר שהוכח כי לא שילמה את הסכום של 100,000 שקלים במעמד החתימה של החוזה, בניגוד לאמור בו.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט שהורה על מכירת הדירות לזר. לדידה, היה עליו לפסוק מהו הסכום שעל המשיבה 2 לשלם למשיב 1 על מנת לרכוש את חלקו בדירות, דבר אשר יאפשר לה ולמשיבה 2 להוסיף ולהתגורר בדירות, בין מכח הוראות חוק הירושה, ובין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד (להלן: חוק בתי המשפט), מסלול לו הסכימו הצדדים.