טענה המבקשת כי תביעתה לא התיישנה, שכן עילת התביעה נוצרה רק משנקבע בפסק דין חלוט שהמשק אינו חלק מעזבון ההורים. בהמשך לכך נטען, כי המנוחה ביקשה להעניק למבקשת שכר על פועלה לאורך השנים – זכויות במשק ההורים – וכתבה זאת מפורשות בצוואתה.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הפך את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מבלי לקבל לידיו ראיות חדשות ותוך התעלמות מממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית.

טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו בעניין סוג ההליך הנדרש למקרה זה. לעניין דחיית הטענות לגופן, טוענים כי על פי הפסיקה הנוהגת, יש לפרש בצמצום את ההגבלה הקבועה בפקודת הירושה על הורשת אדמות מירי. לצד זאת, הוסיפו וטענו, לראשונה בבקשה זו, כי על הקרקעות בנויים בתי מגורים של המבקשים, ומשכך, בהתאם לגישת הפרשנות המצמצמת, יש להכיר בהורשת האדמות בצוואה, על אף הקבוע בפקודה.

בגדרי הבקשה טוען האב כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי ההסכמים בין האב לבין הבן גיבשו התחייבות לתת מתנה וכי מן העובדה שהנכסים טרם נרשמו על שמם באותה העת לא נכון היה לגזור את המסקנה כי האב העביר את זכויותיו האובליגטוריות וכי העברת המתנה הושלמה.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט בקבעו כי מדובר בהליך בעל סיכויים קלושים. נטען, כי אמו מעולם לא הוכרה כפסולת דין, ומינוי האפוטרופוס אינו שולל את זכותה וסמכותה לעשות כרצונה בנכסיה.

לטענת המבקשת, נפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות שגיאות מהותיות. ראשית, הקביעה כי התצהירים שנחתמו בשנת 2006 אינם מהווים עסקה בתמורה מנוגדת, מיניה וביה, לקביעה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה – על פיה, התנתה המבקשת את ויתורה על חלקה בפוליסת הביטוח בוויתור מקביל של המשיבה על זכויותיה בנחלה.

עצם הגשתה של בקשה לעיון חוזר אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית, וגם אינה מהווה בהכרח "טעם מיוחד" למתן ארכה. משמעות הדבר היא שבעל דין הבוחר להגיש בקשה לעיון חוזר לערכאה המבררת תחת פנייה לערכאת הערעור בתוך המועד - נוטל על עצמו סיכון דיוני שהדרך להשיג על ההחלטה המקורית תיחסם בפניו (למשל, בש"א 3731/14 דדון נ' כונס הנכסים הרשמי (11.8.2014)).

נטען כי האם חתמה על העברת הזכויות מבלי שהבינה את משמעותה, תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת ולא מרצונה החופשי. עוד נטען כי הזכויות בדירה שהועברו מעמידר לאם הוקנו בחלקים שווים גם למבקש ולאחותו, שעלו יחד עימה לארץ והתגוררו עימה בדירה, כך שהאם לא יכולה הייתה להעביר יותר משהיה לה.

המבקש טוען כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן כי המבקש התחייב להעביר את החנות במתנה למשיבה שכן הוא חזר בו מהתחייבות זו בכמה הזדמנויות; כי המשיבה לא הסתמכה על המתנה הנטענת ולא שינתה את מצבה לרעה בעקבות ההתחייבות לקבלת החנות; וכי ממילא העברת החנות לידי המשיבה במתנה לא הושלמה מעולם, שכן לא הושלם רישום הבעלות בה על שמה כמתחייב מסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

נטען כי בית המשפט המחוזי היה צריך להורות על ביטול המזונות הזמניים לחלוטין. כן התבקש עיכוב ביצוע תשלום המזונות הזמניים עד להכרעה בבקשה.