פרק 2: הכול כשרים להעיד (סעיף 2 לחוק)

שאלה: מהו הכלל הקבוע בסעיף 2 לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 2 לפקודת הראיות קובע את הכלל, לפיו הכול כשרים לעדות. כלל זה, שהוא בסיסי בדיני הראיות בשיטת המשפט הישראלית, נועד לקדם את בירור האמת בכך שהוא מאפשר הבאת כל עד שביכולתו לשפוך אור על הנסיבות והאירועים שבמרכז הדיון המשפטי. נקודת המוצא היא איפוא, כשרותם של הכול להעיד והסטיה מכלל זה מוצדקת בנסיבות חריגות ומשיקולים כבדי משקל.

שאלה: האם קטין כשיר למתן עדות?

תשובה: כן. כאשר עסקינן בעדות של קטינים אין בדין כל הוראת פסילה. על-פי הדין גם קטין כשיר למתן עדות {ראה סעיף 2 לפקודת הראיות; ע"א (מחוזי חי') 2322/04 א' ס' (קטינה על-ידי הוריה) נ' מועצה מקומית דיר אל אסד, תק-מח 2005(1), 448, 450 (2005); ת"א (שלום ק"ש) 18042-08-10 לטיף אליאס נ' מועצה מקומית גוש חלב, תק-של 2011(2), 182385 (2011)}.

שאלה: האם גם אלה שיש להם עניין בתוצאות הדיון או כל נגיעה אישית אחרת – כשרים להעיד?

תשובה: כן. גם אלה שיש להם עניין בתוצאות הדיון או כל נגיעה אישית אחרת כשרים להעיד, וכמו בכל עדות יש לבחון את מהימנותם ומשקל עדותם {ע"פ 8279/06 גוייד עטיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 2666, 2675 (2010); ע"פ 725/95 מנחם מנדלברוט נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 245 (1995); ע"פ 2285/09 סולימאן אללו נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 2281, 2285 (2011)}.

שאלה: האם עד הלוקה בשכלו או בנפשו, כשיר להעיד?

תשובה: כן. נקודת המוצא בדיון בעדותו של לוקה בשכלו או בנפשו היא העיקרון שהכול כשרים להעיד, המעוגן בסעיף 2 לפקודת הראיות.

ההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד מתבטאת בהערכת משקלה של העדות ולא בקבילותה. מבחני המשקל שיש ליתן לעדותם של עדים הלוקים בנפשם נקבעו בפסיקה, והם יפים גם להערכת המשקל של עדות הלוקים בשכלם {ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(3), 769, 779 (1999); תפ"ח (מחוזי יר') 502/08 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2010(1), 1440, 1453 (2010); תפ"ח (מחוזי ב"ש) 1053/06 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2009(1), 10701, 10720 (2009)}.

במסגרת המבחן הראשון, אם-כן, נבדקת התרשמותו הישירה של בית-המשפט מן העד. במסגרת המבחן השני נבחן הגיונה הפנימי של העדות ובמסגרת המבחן השלישי מוערכת העדות באמצעות קיומן של ראיות חיצוניות.

פסיקת בית-המשפט עמדה על-כך כי קיים הבדל הכרחי בין הערכת מהימנות עדותו של אדם בריא להערכת עדותו של הלוקה בנפשו או בכושרו השכלי, בפרט בכל האמור לשני המבחנים הראשונים.

באשר למבחן הראשון, מבחן ההתרשמות הבלתי-אמצעית, על בית-המשפט להתחשב בליקוי של העד. כך, למשל, מתן תשובה על-ידי העד רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות עשוי לפגוע במהימנות עד מן השורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד הלוקה בשכלו עשויה ללמד אך על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי, ועל ניסיונו למקד את הדברים ואף לדייק בהם.

באשר למבחן השני, מבחנה הפנימי של העדות, יש לזכור כי הכלים המקובלים להערכת הגיונה הפנימי של עדות, כגון מידת הדייקנות והסתירות הפנימיות שבעדות, אינם תמיד ישימים במקרים של עד הלוקה בנפשו או בשכלו {ראה גם ע"פ 7169/07 רפאל ג'רבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 3172, 3176 (2009); ע"פ 3873/08 שמעון אטיאס נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 3199, 3218 (2010)}.

באשר למבחן השלישי, מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים, "אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה". מבחן זה בא לשמש "שסתום ביטחון" לשני המבחנים הראשונים. אפילו התרשם בית-המשפט לטובה מן העד, ומצא בעדותו היגיון פנימי, עדיין קיים חשש ל"הטעיה", שלא יוסר, אלא אם נמצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית" {ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 266 (1986)}.

כך למשל, ב- תפ"ח (מחוזי חי') 23471-12-09 {מדינת ישראל נ' אהרון מושיאשווילי, תק-מח 2010(4), 1602, 1606 (2010)} בית-המשפט קיבל את עדותה של המתלוננת, הלוקה בנפשה, וקבע כי התרשם באופן בלתי-אמצעי מהמתלוננת שהעידה בפני בית-המשפט וניתן לקבוע כי היא עשתה רושם אמין בעדותה. לעיתים היא חייכה מתוך מבוכה, לעיתים היא לא הבינה את השאלה ומסרה תשובה המצביעה על חוסר הבנה, אך "גרעין עדותה" היה חד וברור. לאור הנ"ל, בית-המשפט נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת.