פרק 9: אימרת עד מחוץ לבית-המשפט (סעיף 10א לפקודה)

שאלה: מהי אימרה?

תשובה: המושג אימרה הינו רחב וחובק בזרועותיו כל אמירה שבאמצעותה מביע אדם את עצמו. אימרה איננה מוגבלת להודעה שניתנה במשטרה דווקא. אין סעיף 10א לפקודת הראיות דורש שנותן האימרה גם יחתום עליה. עניין החתימה נוגע למשקלה של האימרה ולא לעצם קבילותה.

שאלה: האם ניתן להחיל את הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות במשפט האזרחי?

תשובה: לא. סעיף 10א לפקודת הראיות חל אך ורק במסגרת המשפט הפלילי {ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון ואח', פ"ד לח(4), 141 (1984); ת"א (חי') 146/91 ויצמן נ' ויצמן, פ"מ תשנ"ג(ג), 488. יחד-עם-זאת, ב- על"ע 2335/94 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלונית, פ"ד מח(5), 115, 119 (1994), קבע בית-המשפט כי ניתן ליישם את הוראותיו של סעיף 10א לפקודת הראיות גם במסגרת הדיונים בפני בתי-הדין למשמעת של הלשכה, וזאת מכוח הוראות סעיף 67 לחוק לשכת עורך-הדין}.

שאלה: האם ניתן להחיל את הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות בהליך של גביית עדות מוקדמת?

תשובה: כן {דנ"פ 4366/93 כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 573, 583 (1993)}.

שאלה: מה דין אימרה של עד שמסר בחקירה במשטרה?

תשובה: נקודת המוצא היא, כי עד מוסר עדותו מעל דוכן העדים בבית-המשפט. אימרת חוץ של עד שמסר בחקירה במשטרה על-פי דין, מהווה עדות שמיעה, ככל שהדבר מתייחס לאמיתות תוכנה, ובתור שכזו, אינה קבילה, אלא-אם-כן, נכנסת היא בגדרי החריגים המנויים בסעיף 10א(א) ו- 10א(ב) לפקודת הראיות.

מכאן, דרך-כלל, אימרה כזו אינה קבילה ואין מקום להגישה, אם העד העיד במשפט וזאת אם אינה באה בגדר החריגים {תפ"ח (מחוזי ב"ש) 24018-03-10 מדינת ישראל נ' חגי זגורי, תק-מח 2012(1), 4691, 4693 (2012)}.

שאלה: מה התכלית העומדת ביסוד סעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: התכלית באה להבטיח את קיומו של ההליך השיפוטי, כך שאיומים על עדים לא יצליחו לסכלו. לשם כך יש להבטיח שתוצאותיו של שיבוש ההליכים לא יישאו פרי. היישום של סעיף 10א לפקודת הראיות בבתי-המשפט רצוף ניסיונות של עבריינים לסכל את כוונת המחוקק ביצירת דרכים מתחכמות לעקיפת הסעיף הנ"ל. על-כן, רשאי בית-המשפט, במקרים מעין אלה, להעדיף את ההודעה במשטרה, אם שוכנע באמיתותה.

שאלה: מהי תכלית דרישת הכתב שבסעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: דרישת הכתב באה להבטיח את שימורה של האימרה וליתן בכך ערובה לבית-המשפט, כי האימרה, המובאת כראיה, היא אכן זו אותה נתן העד בשעתו מחוץ לכותלי בית-המשפט. דרישת הכתב באה גם להבטיח, כי זכרונם של הדברים שנאמרו יישמרו בעודם טריים, בדומה, במידת מה, ל"הקפאת הזיכרון".

כאשר עד מוסר תוך כדי עדותו בבית-המשפט, כי אכן אמר או כתב דברים פלוניים במועד כלשהו בעבר וכי דברים אלו הם דברי אמת, יש בכך משום אימוץ בדרך האיזכור של הדברים הללו, והם הופכים בכך לחלק מן העדות הנמסרת בבית-המשפט.

שאלה: האם הקלטה, שהעד אינו מודע לה, עומדת בדרישת הכתב שבסעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: כן. גם הקלטה כאמור עומדת בדרישת הכתב {ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 505 (1985)}.

כל שנדרש הוא, שדברי העד יהיו מונצחים על גבי אמצעי כלשהו, הניתן לפיענוח אובייטיבי ושיקופו לעין הקורא, בדרך השוללת חשש השפעה על תוכן האימרה בהשתקפותה כנ"ל.

לצורך קבילות אימרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, לא נדרש שנותן האימרה יהיה מודע לכך שדבריו נרשמים {ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 505 (1985)}.

הטענה, כאילו יש להגביל את השימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות רק למקום בו נרשמה האימרה בכתב ממש {כגון על נייר}, חוטאת לרעיון, העומד ביסוד הסעיף הנ"ל. יחד-עם-זאת, נדרש כי יתקיימו התנאים החלים על תקינותה וקבילותה של הקלטה.

לצורך סעיף 10א לפקודת הראיות די בהזמנתו של העד ובתגובתו כדי להניח את התשתית לשימוש באימרתו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות למותרת ולאפשרית, והוא, כמובן, אם מתקיימים יתר התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות {ראה גם ע"פ 594/86 שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 824 (1987); ע"פ 4932/00 ודים יעקבלב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 756 (2002); ע"פ 1714/95 אבי יתום נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 511 (1997)}.

שאלה: מהן הסיבות שהביאו לחקיקת סעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: ד' פלפל במאמרה {"אימרה של עד מחוץ לכתלי בית-המשפט ו"דבר לחיזוקה"" הפרקליט לד (התשמ"א-התשמ"ב), 488} מסבירה, כי שתי סיבות הביאו לחקיקת הסעיף: הראשונה, המגמה לפרוש בפני בית-המשפט היושב לדין את כל היריעה, וליתן לו את הכוח והסמכות להכריע איזו ראיה תהיה אדן במלאכת המחשבת של הכרעת הדין. השניה, הרצון להילחם בתופעה של השפעה ולחץ על עדים.

שאלה: מהו הדמיון בין הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות לבין הוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות?

תשובה: שני הסעיפים הנ"ל עוסקים ב"אימרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט", כאמור בפתיח שבסעיף 10א(א) לפקודת הראיות.

שאלה: מהו ההבדל בין הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות להוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות?

תשובה: הבדל ראשון: הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות עוסקת בקבילותה של אימרת חוץ של מי שהוא "עד במשפט". לעומת זאת, הוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות עוסקת בקבילותה של אימרת חוץ של מי "שאיננו עד במשפט" משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד או מכיוון שלא ניתן להביאו לבית-המשפט, משום שנפטר או נעלם.

הבדל שני: על-פי הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, די בעצם העובדה שהעד חזר בו {מסיבות המנויות בסעיף} מאימרת חוץ שמסר, ואין נפקא מינה מה שגרם לכך. לעומת זאת, סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות עוסק אך ורק במי שאיננו עד, משום ש"אמצעי פסול שימש להניא או למנוע" ממנו מלהעיד.

שאלה: מהם התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, על-מנת שאימרה בכתב תהא קבילה?

תשובה: קיימים שלושה תנאים: הראשון, מתן האימרה הוכח בבית-המשפט {כאמור בסעיף 10א(א)(1) לפקודת הראיות.

השני, נותן האימרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו {כאמור בסעיף 10א(א)(2) לפקודת הראיות}. ממקרא התנאי, אנו סבורים כי לא מספיק כי נותן האימרה הוא עד במשפט, אלא, על בית-המשפט לאפשר לצדדים הזדמנות לחקרו. אם לא יעשה כן, ולא תינתן האפשרות לחקור את נותן האימרה, התוצאה תהא כי לא ניתן יהיה להגיש האמירה {ראה גם להלן}.

השלישי, העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האימרה בפרט מהותי או העד מכחיש את תוכן האימרה או טוען כי אינו זוכר את תוכנה {כאמור בסעיף 10א(א)(3) לפקודת הראיות}.

שאלה: האם על שלושת התנאים המנויים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות להיות מצטברים?

תשובה: כן.

שאלה: כיצד ניתן לדעת כי פלוני "עד במשפט"?

תשובה: השאלה האם פלוני הוא "עד במשפט", נבחנת לפי מעמדו בכתב האישום, הזימון וההתייצבות על דוכן העדים ולאו דווקא לפי תוכן דבריו. משעלה עד על דוכן העדים, אין נפקא מינה אם סירב להעיד או מילא פיו מים ושתק, או סתם דיבר שלא לעניין {העד "המקשקש"}. בכל המקרים הללו הוא ייחשב "עד במשפט" {דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3), 661 (1993); ראה גם ע"פ 254/88 מדינת ישראל נ' רמי טמסום, פ"ד מד(4), 663 (1990)}.

שאלה: מה פירוש המונח "הזדמנות לחוקרו"?

תשובה: די בנוכחותו של העד על דוכן העדים ובהתנהגותו שם על-מנת לענות גם על דרישה זו.

שאלה: מה דין עד שהתייצב לחקירה ושתק?

תשובה: ההזדמנות לחקור אינה נחוצה מול השתיקה ההפגנתית, שכן העד השותק מצהיר בשתיקתו כי אינו מוכן לומר דבר בבית-המשפט, וכי אין הוא מוכן ליצור תשתית להשוואה בין הגרסאות.

החקירה כאילו מוצתה, כי הוא הפך אותה למיותרת בכך שהשיב על כל מה שביקשו לשאול אותו. הוא הצהיר, שלא יחזור על דבריו ולא יסביר מה הסיבה לכך, ואידך זיל גמור.

ניתן להשוות מצבו של העד למי שניצב על דוכן העדים ועונה לשאלות שוליות, אך מסרב להשיב לשאלה מהותית או אף למספר שאלות מרכזיות.

הסירוב להשיב לשאלה מסויימת אינו פוסל מעמדו של הנחקר כעד ואינו מצביע על-כך שלא הייתה אפשרות לחקרו. תיאורטית אפשר לחקרו כי האיש הוזמן והתייצב אך סירב להשיב לשאלה מסויימת, ואף זאת בגדר תשובה לשאלה {ע"פ 254/88 מדינת ישראל נ' רמי טומסום, פ"ד מד(4), 663 (1990)}.

שאלה: מה יהיה הדין אם העד יטען כי תשובה לשאלות בבית-המשפט עלולה להפלילו?

תשובה: העד לא יחוייב להשיב על שאלה מפלילה. במקרה שכזה, לא יוסק כי לא הייתה הזדמנות לחקרו.

שאלה: כיצד יתייחס בית-המשפט לעד שישיב לשאלות במלל חסר משמעות?

תשובה: אין פירושם העדר הזדמנות. הייתה הזדמנות לראות את העד ולהיווכח בתגובתו, והוא הביע דעתו ועמדתו.

שאלה: מהי עדות השונה מן האימרה בפרט מהותי?

תשובה: אין צורך בקיום סתירה ממש בין ההודעה לעדות בבית-המשפט ודי שהעד אינו חוזר על הודעתו במשטרה ובוודאי כאשר העד שינה את גרסתו כליל {ע"פ 461/92 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 580, 593 (1993)}.

שאלה: מהו הדין כאשר העד מעיד בפני בית-המשפט וטוען כי הוא לא זוכר את תוכנה של האימרה?

תשובה: ב- ת"פ (שלום חי') 2895-08-11 {מדינת ישראל נ' עבד אל האדי, תק-של 2011(4), 52435 (2011)} קבע בית-המשפט כי העדה שהתייצבה לעדות טענה פעם אחר פעם כי אינה זוכרת את הדברים עליהם העידה בפני חוקר שגבה הודעתה.

בנוסף לכך, בחלק מן הדברים שונים דבריה מן הדברים שנמסרו באימרה. כך הוא באשר למכות אותן נתן הנאשם למתלוננת, באמצעות מקל, על-פי דבריה לחוקר המשטרתי.

בנסיבות אלה סבר בית-המשפט כי יש לקבל את אימרתה של העדה כראיה בכפוף ליתר התנאים המפורטים בסעיף 10א לפקודת הראיות.

שאלה: מה דין גרסה כבושה ובלתי-אמינה?

תשובה: ב- ת"פ (שלום נת') 12427-06-11 {מדינת ישראל נ' סרגיי (עציר), תק-של 2011(4), 29086, 29090 (2011)} קבע בית-המשפט כי יש במקרה זה לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית-המשפט בסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, ולהעדיף את האימרות שמסרה המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית-המשפט.

הגרסה שמסרה בבית-המשפט הנה גרסה כבושה ובלתי-אמינה, אשר ללא ספק נבעה מתוך מוטיבציה אחת ויחידה - להביא לשחרורו של הנאשם ממעצר ולחידוש חייהם המשותפים.

בנסיבות אלה, לא ניתן לתת בגרסה זו כל אמון, וראוי לפנות אל האימרות שמסרה בסמוך מאוד לאחר התרחשות האירועים, בטרם הפנימה המתלוננת את ההשלכות האפשריות של דבריה על עתידו של הנאשם ובטרם נדחקו לקרן זווית השפעותיו הקשות של האירוע עליה.

העדפת האימרות שנמסרו במשטרה אינה בבחינת סוף פסוק, ומוטלת על בית-המשפט עדיין החובה לבחון האם די בראיות שהובאו על-מנת לבסס את אשמתו של הנאשם במעשים שיוחסו לו, מעל לכל ספק סביר.

שאלה: מה דין עדות שנתקבלה על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות ונמצא לה דבר לחיזוקה?

תשובה: דינה של העדות הנ"ל, כדין עדות לכל דבר.

שאלה: האם בית-המשפט יכול להסתמך על עדות שנתקבלה על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות לצורך קביעת ממצאים?

תשובה: כן. עדות שכזו יכולה להיות גם עדות מסייעת, "דבר-מה" נוסף או "דבר לחיזוקה" של כל עדות אחרת של התביעה או ההגנה.

שאלה: האם על אימרת עד הנגבית במשטרה להינתן מרצון חופשי?

תשובה: הודיה במשטרה תהיה קבילה רק אם ניתנה מרצון חופשי, חל על אימרת נאשם ולא על קבילות אימרת עד לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. אכן, בחינת "נסיבות מתן האימרה" תביא את בית-המשפט ברוב המקרים להתייחס גם לאופן בו נגבתה האימרה במשטרה, אך אין המדובר במבחן לקבילות ההודעה, אלא אך ורק לעניין משקלה {ת"פ (נ"צ) 1084/01 מדינת ישראל נ' ז'אן אלרז ואח', תק-מח 2003(3), 1136, 1151 (2003)}.

שאלה: האם ניתן לקבל, כראיה להוכחת התוכן, פרוטוקול ובו עדויות מן המשפט הראשון שנפסל, בגדרו של סעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: ב- ע"פ (נ"צ) 1005/04 {בוהדנה אלי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2), 4291 (2004)} קבע בית-המשפט:

"ראשית אומר, אינני מוציא מכלל אפשרות את קבלתו של פרוטוקול הדיון מן המשפט הראשון, בגדרו של סעיף 10א, ולבד שיוכחו התנאים הקבועים בו לקבלת אימרת החוץ. יחד-עם-זאת, לא רק קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 10א צריך שיבואו בחשבון השיקולים בכגון דא, כי אם יש לשקול גם נסיבות כגון אלה שלפנינו, שלטעמי לא נתנו בידי בית-משפט קמא לקבל את הפרוטוקול ובו העדויות בגדרו של סעיף 10א, משמע על-מנת להוכיח את אמיתות תוכנן, שכן אילו כך נעשה, כי אז היינו מגיעים לידי אבסורד, שההרשעה הראשונה (בידי כב' השופטת מרדכי) בוטלה, על שום שנסמכה על עדויות שניגבו שלא בפני המערערים, ועתה תתבסס ההרשעה על אותן עדויות ממש, שיתקבלו בגדרו של סעיף 10א. אבסורד של ממש (שלשמחתי לא נתקיים כאן, משהשופט פורת לא קיבל את פרוטוקול העדויות לשם הוכחת תוכנן). מאידך עשויות שתתקיימנה נסיבות מתאימות, בהן עדויות מן המשפט הראשון תתקבלנה בגדרו של סעיף 10א לפקודה, גם אם ערכאת הערעור הורתה על שמיעת המשפט מחדש בפני מותב אחר, אם הפגם שבגינו הוחזר הדיון לנקודת האפס אינו נוגע לעדות, שהונצחה בפרוטוקול הדיון שבמשפט הראשון."

שאלה: מה הדין כאשר מבחינה פורמאלית ניתנה לסניגור הזדמנות לחקור את העד, אך, למעשה לא הייתה כל תועלת בחקירה הנגדית שכן העד סירב לענות על שאלות שנשאל בתירוץ שאינו זוכר?

תשובה: בנסיבות אלה, אין לשלול את משקלה של ההודעה כראיה, אך מן הראוי להתייחס אליה בזהירות רבה. ניתן לבסס עליה הרשעה, רק אם נמצאות ראיות מהימנות בעלות משקל, שיש בהן כדי להצביע, שעיקרי הדברים בהודעה הם אמת {ע"פ 657/81 דנוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 818 (1982)}.

שאלה: על מי רובץ הנטל להוכיח מתן האימרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: נטל ההוכחה שהעד הוא זה הנותן את האימרה מוטל על הצד המבקש להשתמש באימרה במהלך החקירה של העד. בדרך-כלל, במהלכה של החקירה הנגדית יש וצד, על-מנת לפגוע במהימנותו של העד, לאחר שזה העיד אחרת מן המפורט באימרה ובעניין מהותי, יבקש להציג את אימרתו של העד. מכאן שממילא עליו להציב בפני העד את השאלה המתבקשת באם הוא זה שנתן או חתם על האימרה הנדונה.

אין ספק שהצגתה של האימרה, באם הינה הודעת העד במשטרה למשל, בלא שהעד יאומת מולה, עלול לגרוע, בסיכומו-של-דבר, ממשקל האימרה. אם כי, בדרך-כלל סתירות מהותיות בין עדות העד לבין אימרתו, תעמוד לחובת העד.

שאלה: כאשר עד טוען בחקירה כי התכוון לפלוני, המוכר לו היטב, ולכל הצדדים ברורה זהותו של האדם אליו התכוון, ובעדותו בבית-המשפט הוא טוען שלמעשה התכוון לאלמוני – האם עסקינן בסתירה מהותית?

תשובה: כן. זוהי סתירה מהותית מן הסוג שיש בו להצדיק הגשת האימרות במשטרה. נדגיש כי כל פרשנות אחרת תסכל את מטרתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, ותביא, לריקונו מכל תוכן {ע"פ 6671/01 אכרם וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5), 76 (2003)}.

שאלה: האם עדותו של עד נפסלת אך בשל כך שיש לראותו כשותף לעבירה או כמעורב בדבר עבירה.

תשובה: לא. היותו של עד פלוני שותף לעבירה אין בו כדי להוציאו מכלל אלה, אשר לגבי עדותם ניתן להפעיל את סעיף 10א לפקודת הראיות {ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981)}.

שאלה: אימתי יש להעדיף את האימרה שניתנה על-ידי העד במשטרה על פני עדותו של העד בבית-המשפט?

תשובה: ב- ת"פ (חי') 183/03 {מדינת ישראל נ' סיכרולדזה דוד, תק-מח 2004(1), 7677, 7689 (2004)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן יש להעדיף את האימרות שניתנו על-ידי העד במשטרה על פני עדותו של העד בבית-המשפט וזאת לנוכח העובדה כי העדות בבית-המשפט ניתנה בפניו של הנאשם, דבר אשר כנראה גרם לחששו של העד לחזור על הודעותיו במשטרה וכן לאור חזרתו של העד שוב ושוב על העובדה כי מה שאמר במשטרה הינו אמת.

העד לא חזר בבית-המשפט על גרסתו במשטרה, ואולם הקפיד לאשר שוב כי הגרסה אמת. מכאן, ניתן ללמוד כי העד דבק בגרסה זו, גם אם חושש הוא להשמיע אותה בנוכחות הנאשם.

כמו-כן, ההודעות במשטרה ניתנו מרצונו החופשי של העד, בציינו בהן כי הוא נותן את ההודעות מאחר והוא רוצה לנקות את עצמו ומתכוון להפסיק מלבצע עבירות ולחזור לדרך הישר.

בנוסף, העד הינו קטין, אשר ככל הנראה התפתה להצעת הנאשם לביצוע השוד והתחרט מייד לאחר-מכן, כאשר נתפס על-ידי המשטרה.

לאור הנ"ל, סבר בית-המשפט כי האירוע כולו הפחיד את העד וגרם לו לרצות לכפר על מעשיו ולספר את הסיפור. בשים-לב לנסיבות בהן חזר העד ואישר בבית-המשפט את אמיתות עדותו במשטרה, סבר בית-המשפט כי יש לאמץ עדות זו ולהעדיפה על פני הגרסה שנמסרה על ידו בבית-המשפט.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13033-07 {מדינת ישראל - ענף תנועה ת"א נ' ניסים מגר, תק-של 2012(1), 32500, 32501 (2012)} קבע בית-המשפט כי במקרה הנוכחי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, לקבלת ההודעה כראיה בהליך הפלילי. העדות שמסר העד במשטרה שונה באופן מהותי מעדותו במשפט {כך למשל, בנוגע למיקום ההתנגשות או בנוגע לשאלה שעוד תובהר האם רוכב האופנוע סטה שמאלה או נזרק שמאלה לאחר ההתנגשות} והוא לא זכר את תוכן הודעתו, והודה כי בעת מתן ההודעה זכרונו היה טרי יותר. נבהיר כי ההודעה נגבתה מהעד ביום האירוע עצמו, מדובר בעד ראיה נטרלי שאין לו קשר עם מי מהמעורבים אלא הוא הזדמן למקום באופן מקרי. לא היה לעד זה כל אינטרס שלא לומר אמת בעת גביית ההודעה ואילו בעת עדותו בחלוף זמן כה רב הוא לא זכר את אשר ארע. מנימוקים אלה אני סבורה כי נכון יהיה להעדיף אימרתו של העד על פני עדותו בבית-המשפט.

שאלה: האם ביכולתו של סניגור להסכים להגשת האימרה לצורך הוכחה שהדברים נאמרו תוך ויתור על חקירת גובי האימרה?

תשובה: כן, ואף תלוי בנסיבות המקרה ובהתאם לשיקול-דעתו של הסניגור {ראה למשל ת"פ (שלום ב"ש) 57101-09-11 מדינת ישראל נ' שמעון ויצמן, תק-של 2012(1), 30840, 30841 (2012)}.

שאלה: האם כאשר בית-המשפט מכריז על עד כעד עויין, ניתן להגיש הודעותיו במשטרה בהסתמך על הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות?

תשובה: כן {ראה לעניין זה ע"פ (מחוזי נצ') 50077-07-11 חוסיין זטמה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(1), 3155, 3157 (2012); ע"פ 8939/08 שלמה מוזס נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 130, 131 (2011)}.

שאלה: האם בית-המשפט יכול לקבל עדותו של עד שמסר במשטרה על-פי עדותו בבית-המשפט כאשר התרשם כי העדות בבית-המשפט נועדה להיטיב עם הנאשם?

תשובה: כן. ב- תפ"ח (מחוזי חי') 28677-01-10 {מדינת ישראל נ' מוחמד מטר, תק-מח 2011(4), 1, 30 (2011)} העדיף בית-המשפט את האמור בהודעתה המאוחרת בחקירתה על פני עדותה בבית-המשפט, וזאת מכוח הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות משנתמלאו התנאים לכך, קרי, נסיבות מתן האימרה; הראיות שהובאו במשפט; התנהלות העדה ואותות האמת שנתגלעו במהלך עדותה.

משכך, בית-המשפט נתן אמון בדברי אשת הנאשם באימרתה האחרונה והעדיפה על פני דבריה בבית-המשפט שנועדו "להטיב" עם הנאשם.

שאלה: האם הוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות חלה על נאשם אשר נמנע מלתת עדות במשפטו?

תשובה: נ' זלצמן במאמרה {"אימרת נאשם כראיה לטובתו" משפטים יז, התשמ"ח, 284, שם, הערה 44} מביעה עמדה חד-משמעית לפיה סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות אינו יכול לחול ביחס לאימרת נאשם, אשר נמנע מלתת עדות במשפטו. לעומת זאת, א' סטרשנוב במאמרו {"בזכות הפעלת סעיף 10א לפקודת הראיות לגבי נאשמים במשותף" הפרקליט לח (התשל"ט-התש"ן), 668-660}, מציג גישה שונה לפיה ניתן יהיה להחיל את הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות גם על נאשם המסרב להעיד להגנת עצמו ובלבד שאמצעי פסול הניאו מלמסור את העדות.

שאלה: עד המוזמן להעיד, מתייצב על דוכן העדים אך אינו פוצה פיו, כלומר ממאן להשיב ולו אך על שאלה אחת מהשאלות המוצגות לו על-ידי הצדדים או בית-המשפט – האם עד כזה ייחשב "עד במשפט" ועל-כן חלה עליו הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות או שמא יש לראות בו "מסרב להעיד" הבא בגדרה של הוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות?

תשובה: אם עניין לנו בהוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, יש להוכיח את שלושת התנאים הקבועים בהוראת סעיף הנ"ל. לעומת זאת, אם עניין לנו בהוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, והעד "מסרב להעיד", כי אז קבילה האימרה רק אם "בית-המשפט שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות" {ע"פ 722/85 מדינת ישראל נ' אלי בן משה אשכנזי, פ"ד מ(2), 361 (1986)}.

שאלה: האם כאשר עד אומר לקצין משטרה כי "אם ידבר הוא עלול להסתבך" עסקינן ב"אמצעי פסול" כאמור בהוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות?

תשובה: לא {ע"פ 722/85 מדינת ישראל נ' אלי בן משה אשכנזי, פ"ד מ(2), 361 (1986)}.

שאלה: מה הדין כאשר העד מסרב לשתף פעולה?

תשובה: ב- ת"פ (מחוזי יר') 8410-06-11 {מדינת ישראל נ' יעקב לוי (עציר), תק-מח 2012(1), 7494, 7498 (2012)} קבע בית-המשפט כי בחקירתו הראשית, ולאחר שבית-המשפט הסביר לעד, על זכותו להימנע מהפללה עצמית וחובתו לענות לשאלות, ולאחר שבית-המשפט הורה לו על-כך, שמר העד על זכות השתיקה וסירב להשיב לשאלות בא-כוח התביעה, פרט לאמירה, כי במשפטו שמתנהל בימים אלה, "הדיון נדחה לגיבוש דברים עם הפרקליטות" וכן כי "לא נתנו לי לשתות ויסקי באותו יום". גם בחקירתו הנגדית, עת הציגה באת-כוח הנאשם לעד תמונות של מיקי ניזרי ושל הנאשם, סירב העד לשתף פעולה.

משכך החליט בית-המשפט לקבל את חמש הודעותיו במשטרה וכן את דו"ח העימות שנערך בין ברונסקי לנאשם ביום 1.6.11 וזאת מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות.

שאלה: מהו השכנוע הנדרש להוכחת קיומו של "אמצעי פסול"?

תשובה: המקור להפעלת האמצעי הפסול, המכשיר אימרה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, אינו חייב להיות הנאשם או שלוחו, וכי השכנוע הנדרש להוכחת קיומו של אמצעי פסול "אינו חייב להתבסס על עדות המושמעת במשפט, די אם הוא נשאב מנסיבות המקרה ומנסיון החיים, מהם משתמע שימוש באמצעי כזה" {ראה גם ע"פ 696/84 אלבז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 330 (1984); ע"פ 567/80, 616 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 684 (1981); ע"פ 614/86, 169 חסונה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 466 (1987); ע"פ 254/88 מדינת ישראל נ' רמי טמסום, פ"ד מד(4), 663 (1990)}.

שאלה: מהי האבחנה בין "עד" למי ש"איננו עד"?

תשובה: האבחנה בין "עד" למי ש"איננו עד" אינה מונחת ברלבאנטיות של אמירת העד במשפט, אלא בהתייצבות למשפט. כלומר, משהתייצב נותן האימרה בבית-המשפט, בין מרצון ובין בכפיה, הריהו "עד" ויחול עליו סעיף 10א(א) לפקודת הראיות.

לעומת זאת, משלא התייצב העד, ועקב הנסיבות לא ניתן לכפות עליו להתייצב, הרי ש"איננו עד", כאמור בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. כדי שתתקבל אימרתו של זה האחרון על בית-המשפט להיות משוכנע "שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות". נעיר גם כי המקרים בהם אין אפשרות מעשית להביא את נותן האימרה לבית-המשפט, גם אם ייצא נגדו צו הבאה, אף הם מנויים בהוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות.

אם-כן, המסקנה הינה כי המשמעות של מי שאינו עד הינה מי שאינו נוכח באולם בית-המשפט.

שאלה: מה הדין כאשר נותן האימרה "אינו מסוגל להעיד"?

תשובה: מי שאינו מסוגל להעיד, הוא, על-כן, מי שניטלה ממנו, זמנית או דרך קבע, היכולת ליצור תקשורת בין-אישית עקב מגבלה פיזית או נפשית.

אף כאן יש להבחין בין שני מקרים, לפי הקריטריון המבחין בין סעיף 10א(א) לפקודה לבין סעיף 10א(ב) לפקודה. המקרה האחד, כשעל-אף המגבלה יש בידי העד להתייצב בבית-המשפט {בין בכוחות עצמו ובין בעזרת אחרים}, ומשהתייצב יהא בידי בית-המשפט להתרשם ישירות ממנו ומתגובותיו, כפי שמתרשם הוא מכל עד אחר, בעל ליקוי זה או אחר.

המקרה האחר, שעליו חל סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות הוא, כשעקב חוסר המסוגלות של נותן האימרה להעיד, אין תכלית כלשהי לנוכחותו בבית-המשפט, ומהבאתו לא יכולה לצמוח כל תועלת {כגון שהוא מחוסר הכרה}. ברור שבמקרה כזה לא יורה בית-המשפט על הבאת האיש לפניו, וגם אם יובא על-ידי אחד הצדדים, כאילו לא הובא. שהרי לא ניתן לראות איש זה כמי ש"התייצב" לעדות, רק משום שהוא מונח לפני בית-המשפט.

הנה-כי-כן, המשותף לכל המקרים המנויים בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, הוא, באי-התייצבותו של נותן האימרה בבית-המשפט וחוסר יכולתו של בית-המשפט לגרום להתייצבות לפניו, וממילא נבצר אז מבית-המשפט להתרשם ממנו. משנעדר נותן האימרה מבית-המשפט, מובנת הדרישה שבסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות כי האימרה תהיה קבילה רק לאחר ש"בית-המשפט שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות".

שאלה: מהן 4 קבוצות העדים הקבועות בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות?

תשובה: האחת, עד המסרב להעיד. השניה, עד שאינו מסוגל להעיד. השלישית, עד שאינו בחיים. הרביעית, עד שלא ניתן למצאו.

שאלה: מה הדין כאשר עד מסרב להשיב לכל שאלה וממילא לא הודה כי נתן אימרה כלשהיא במשטרה?

תשובה: במקרה שכזה ניתן להוכיח את מתן האימרה באמצעות עדות חוקרי המשטרה, אשר רשמו ההודעות מפיו של העד והגישו אותן לבית-המשפט {ע"פ 440/87 חדד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 793, 800 (1989)}.

די בכך, שבית-המשפט משתכנע, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות, ואין צורך להוכיח שהאמצעי הופעל על-ידי הנאשם באותו משפט עצמו או בהשראתו, ושהופעל דווקא בקשר לאותו משפט בלבד (ראה ע"פ 567/80, 616, המ' 121/81 הרצל אביטן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 684, 690 (1981); ע"פ 648/87 אשר סבן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 669 (1988)}.

מספיק שבית-המשפט יהיה משוכנע, כי עולה מן הנסיבות, שמאן דהוא, בין שהוא קרוב משפחה של הנאשם או ידידו הקרוב, ובין שהוא מתנדב או משתייך לקבוצת אנשים בעלי מטרה משותפת, הצליח להשפיע על העד באמצעים פסולים.

המבחנים הם גמישים, ומוכתבים על-ידי נסיון החיים והשכל הישר. יכול בית-המשפט להשתכנע הן מעדויות ישירות והן מראיות נסיבתיות, לרבות מידע כללי שהגיע אל חוקרי המשטרה.

אין צורך להוכיח, שהלחץ כלפי העד הופעל על-ידי מעשה מסויים או על-ידי השמעת איומים במילים מפורשות; המסקנה בדבר "האמצעי הפסול" עשויה להתבקש מכל נסיבות העניין.

מאידך גיסא, אין להסתפק בהשערות גרידא. אין להחיל את סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות על מקרים בהם הסתלק העד ביוזמתו ממתן עדותו, תוך רצון למלט עצמו מאימת הדין, אף אם לרצון זה מתווסף המניע שלא לעמוד מול חבריו לשעבר ולהפלילם {ע"פ 553/81 כלבוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 748 (1982); ע"פ 696/84 אלבז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 330 (1984)}. רצון כזה, וכן סימני פחד הניכרים אצלו, יכולים להיות מוסברים על-ידי שיקוליו הסובייקטיביים והעצמאיים של העד עצמו, ואינם מצביעים בהכרח על הפעלת אמצעי פסול על-ידי גורם חיצוני. אולם המצב עשוי להיות שונה, כאשר העד בשל פחד קיצוני נוקט באמצעים דראסטיים בכדי להימנע מלהעיד, כגון שהוא חותך את ורידיו כל אימת שהוא מוזמן להעיד, או גורם לעצמו פצעים מכאיבים אחרים.

השכנוע של בית-המשפט אינו חייב להגיע לדרגה של קביעה מעל לכל ספק סביר ודי אם המסקנה בדבר קיום "האמצעי הפסול" מוסקת במידת סבירות גבוהה מכל הנסיבות.

שאלה: האם הפעלת האמצעי הפסול יכולה להשתמע מנסיבות העניין?

תשובה: כן. ב- ע"פ 553/81 {כלבוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 753 (1982)} קבע בית-המשפט כי יכולה הפעלת האמצעי הפסול להשתמע מנסיבות העניין, כפי שהוכחו, ואין צורך להוכיח, שהיה שם מעשה לחץ או איום במילים מפורשות {ראה גם ע"פ 482/85 אוחנה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4), 52 (1985); ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל נ' סרסור, פ"ד מא(2), 470 (1987); ע"פ 594/86 שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 824, 835 (1987); ע"פ 3754/97 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(4), 274 (1997); ע"פ 505/8 זגורי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 1908 (1991)}.

ב- ע"פ 482/85 {אוחנה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4), 52 (1985)} קבע בית-המשפט כי "אין לצפות, שיעלה בידי התביעה להוכיח בצורה פוזיטיבית, שהנאשם (בענייננו שני המערערים) הוא שהפעיל אותו אמצעי פסול כדי להניא את נותן האימרה מלהעיד, לפי לשון הסעיף, דהיינו, שמנסיבות העניין עולה שכך קרה".

כלומר, רואים אנו כי השכנוע הנדרש אינו חייב להתבסס על עדות המושמעת במשפט ודי אם הוא נשאב מנסיבות המקרה ומניסיון החיים, מהם משתמע שימוש באמצעי פסול {ראה גם ע"פ 696/84 אלבז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 334 (1984); ע"פ 3754/97 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(4), 274 (1997); ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 669, 674 (1988); ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל נ' סרסור, פ"ד מא(2), 466 (1987); ע"פ 32/89 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 312, 315 (1990); ע"פ (ת"א) 1638/87 אלי זאדה, פ"מ תשנ"א(א), 261}.

שאלה: אימתי תיעשה העדפת האימרה על פני העדות?

תשובה: הכרעת בית-המשפט בדבר העדפת האימרה על העדות תיעשה רק לאחר גמר שמיעת הראיות.

שאלה: מה דין קבלת האימרה?

תשובה: התייחסות בית-המשפט, בהכרעת דינו, לאימרה, כמוה כהתייחסות לעדות בכלל על כל הקריטריונים והדרכים לבחינת עדות בכלל.

שאלה: האם על בית-המשפט לנמק החלטתו ולפרט נימוקיו בבואו להעדיף אימרה על פני עדות?

תשובה: כן. העדפת אימרה על עדות מחייבת את בית-המשפט לנמק ולפרט את נימוקיו להעדפה זו. משמעות העדפתה של אימרת חוץ בכתב של עד על פני עדותו של העד בבית-המשפט יכולה להיעשות על-ידי בית-המשפט באם לדעתו נסיבות העניין מצדיקות זאת "לרבות נסיבות מתן האימרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט" {ע"פ 400/81 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 767, 773 (1981); ע"פ 6252/92 בשיר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 2583 (1994); ת"פ (חי') 129/99 מדינת ישראל נ' נתן פורטמן ואח', תק-מח 2004(1), 3708, 3712 (2004)}.

שאלה: מה פירוש הביטוי "יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה" הקבוע בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות?

תשובה: אימרה של עד מחוץ לבית-המשפט, ההופכת לראיה ממש מכוח האמור בסעיף 10א לפקודת הראיות, טעונה חיזוק.

דרישת החיזוק היא משקל שכנגד לעובדה שבעת מסירת האימרה במשטרה לא נחקר מוסרה חקירה שכנגד, והיא באה להבטיח הבטחת יתר את אמינותה של אימרה שמוסרה מתכחש לה.

ראיה מחזקת זו יכול שתהא גם עדותו של נותן האימרה ואין נדרשת ראיית סיוע במובנה המצומצם וכלליה הטכניים.

החיזוק הוא, איפוא, בגדר תוספת משקל לאמינות, כעין תמיכה, הנדרשת בשל כך שהדברים, שנכללו באימרה, לא עמדו במבחן החקירה הנגדית.

ואולם, אין זה תנאי, כי תהיה זהות או חפיפה מבחינת התוכן בין חלק כלשהו בתוך האימרה לבין ראיית החיזוק, כלומר, כי ראיית החיזוק תתייחס לאחד מן הפרטים הקונקרטיים שנכללו באימרה.

החיזוק בא להסיר חשש מפני מתן אמון באימרה, והוא יכול על-כן ללבוש צורת חיזוק לתיזה, המועלית באימרה, כגון חיזוק להאשמה בביצוע עבירה, האשמה המועלית נגד פלוני הנאשם.

אם, למשל, מועלית באימרה הטענה, כי הנאשם ביצע מעשה תקיפה תוך כדי קטטה כלפי פלמוני, הרי כל ראיה, שיש בה לפי מהותה כדי לתמוך בטענה זו, כגון פצע בגופו של הנאשם, אשר אין לגביו – לאור מכלול הראיות – הסבר סביר אחר כלשהו, פרט לכך שהנאשם נטל חלק בקטטה, פצע כזה יכול לשמש בגדר חיזוק כנדרש ולעניין זה אין נפקא מינה, שהפצע של הנאשם לא הוזכר באימרה, והעד שמסר את האימרה כלל לא ידע עליו.

אם-כן, מהותה ותוכנה של הראיה הם הקובעים, אם יש בה כדי לחזק את האמור באימרה, ולאו דווקא הקשר המילולי הפורמאלי בין מה שכלול באימרה לבין מהותה של ראיית החיזוק.

מהותו של "דבר לחיזוק" הינה דרישה לראיה "מאמתת", כלומר, ראיה שיש בה כדי לאשר את מהימנותו של העד בנושא הרלבנטי לביצוע העבירה. אין הדבר לחיזוק חייב לסבך את הנאשם בביצוע העבירה, ואין הוא חייב להיות ראיה עצמאית. הכלל הוא כי ככל שבית-המשפט נותן אמון רב יותר בעדות הטעונה חיזוק, כך יוכל משקלה של ראיית החיזוק להיות נמוך יותר {ע"פ 1538/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 2628, 2632 (2003)}.

מכל מקום, דרישת ה"דבר לחיזוק" לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות הינה "הגבול התחתון" למהותה של הראיה הנוספת הנדרשת בדין, ובכל מקרה אין לראות את דרישת סעיף 10א(ד) לקיומו של "דבר לחיזוק", כדרישה טכנית גרידא {ע"פ 361/90 קהמוז נ' מדינת ישראל, דינים עליון יט 93 (1991); ע"פ 2264/91 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 39, 44 (1992)}.

זאת ועוד, הדרישה ל- "דבר לחיזוק" משקפת כאמור את ה"סף התחתון", או הרף המינימלי – כאשר המשקל העצמי של הראיה המפלילה הינו מלא {ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1), 62, 67 (1993); ע"פ 3631/92 ג'אבר נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 7 (1996)}.

על-כן, כאשר קיים כפל דרישות לתוספת ראייתית מאמתת, ונדרשת כאמור תוספת בעלת משקל מוגבר – התוספת המתחייבת בוודאי איננה יכולה להיות טכנית או במשקל קל ערך, כי אם תוספת מהותית בעלת משקל ממשי, אשר בנסיבות מסויימות עשויה להיות במשקל המתקרב לכדי סיוע (או במשקל שאינו נופל באופן משמעותי מסיוע), או אף להגיע לכדי דרגת סיוע {ע/171/02 סמל איגור וורונובסקי נ' התובע הצבאי הראשי, תק-צב 2002(4), 1, 5 (2002); ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 748 (1986); ע"פ 116/87 נחמיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 716, 720 (1987); ע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל, דינים עליון לט 260 (1994)}.

כלומר, סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות מורה כי אין להרשיע אדם על-סמך אימרה שנתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, אלא אם יש בחומר הראיות "דבר לחיזוקה". כאמור לעיל, "החיזוק" הנדרש בהקשר זה משמעו תוספת ראייתית "מאמתת" בלבד, ובמילים אחרות, ראיית החיזוק אינה צריכה להצביע על מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה, ודי בכך שיהיה בה כדי לחזק את אימרת החוץ של העד על-ידי אישור פרט באימרתו הרלבנטי לעבירה {ת"פ (מחוזי חי') 23952-01-11 מדינת ישראל נ' עדנאן שחתות (עציר), תק-מח 2012(1), 729, 734 (2012)}.

שאלה: מה משקלו של ה"דבר לחיזוק"?

תשובה: משקלו של ה"דבר לחיזוק", כמו גם משקלו של ה"דבר-מה", אינו ניתן לקביעה מדוייקת, והוא תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ובעיקר במשקלה של הראיה הטעונה תוספת ובכל יתר הראיות {ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 594 (1987)}.

קיימת זיקת גומלין בין המשקל של הראיה הטעונה תוספת מאמתת – אם "דבר לחיזוק" או "דבר-מה" – לבין משקלה של התוספת הנדרשת: ככל שמשקלה של הראיה גדול יותר, נדרשת תוספת קלה יותר, ולהיפך {ראה למשל ע"פ 774/78, 715 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 228, 234 (1979); דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1), 736 (1997)}.

שאלה: מהו ההבדל בין ה"דבר לחיזוק" לבין "ראיה מסבכת"?

תשובה: אומנם, הן ה"דבר-מה" והן ה"דבר לחיזוק" הינם בגדר "ראיה מאמתת", ואין הם בבחינת "ראיה מסבכת" כגון ה"סיוע". לפיכך הן ה"דבר-מה" והן ה"דבר לחיזוק", בהבדל מה"סיוע", אינם צריכים לסבך את הנאשם בעבירה נשוא האישום ואינם צריכים בהכרח להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת.

יחד-עם-זאת, יש בסיס לדעה כי ה"דבר לחיזוק", כמוהו כ-"דבר-מה", צריך להתייחס לגזרת המחלוקת, או לנקודה השנויה במחלוקת {ע"פ 3361/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל, דינים עליון נא 539 (1991); ע"פ 3967/91 מזון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 168, 173 (1992); אם כי מנגד קיימת גם דעה הפוכה ולעניין האחרון ראה למשל ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל נ' סרסור, פ"ד מא(2), 466, 471 (1987); ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1), 62, 69 (1993)}.

שאלה: מהו היחס בין ה"דבר לחיזוק" ל"דבר-מה"?

תשובה: קיימות 3 גישות {ראה גם ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 72 (1981); ע"פ 777/80 בינאשווילי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לז(2), 472 (1983); ע"פ 771/84 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 673, 676 (1985); ע"פ 241/87 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 743, 746 (1988); ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 594 (1987); ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675, 679 (1996); ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל נ' סרסור, פ"ד מא(2), 466 (1987); ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 405 (1989); ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1), 62 (1993)}:

גישה אחת אומרת שה"דבר לחיזוק" לעולם נבלע ב"דבר-מה".

גישה שניה מתארת את ה"דבר לחיזוק" כלהלן. ב- ע"פ 4769/92 {האני ניג'ם נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 2183 (1994)} צויין כי "מקובל לראות" את ראיית ה"דבר-מה" כ"נחותה" בסולם הראיות ה"משניות" {"סיוע" ו-"דבר לחיזוק"}. כב' השופט ג' בך בגישה שלפיה מהווה ה"דבר לחיזוק" "מעין דרגת ביניים" בין ה"דבר-מה" ל-"סיוע".

גישה שלישית גורסת כי שתי התוספות, מסוג "דבר-מה" ו"דבר לחיזוק", הינן דומות במהותן ומקבילות ברמתן, הגם שאינן זהות זו לזו, באשר כל אחת מהן נועדה לאמת את הראיה הטעונה תוספת.

שאלה: האם סירוב להסכים לבדיקה יכול וייחשב כ"דבר לחיזוק?

תשובה: כן {ראה לעניין זה ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 85 (1992); ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 200 (1995)}.

שאלה: האם שיטה יכולה להיחשב כסיוע?

תשובה: כן {ראה לעניין זה ע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 189 (1995)}.

שאלה: מהי ההבחנה בין דרישת חיזוק מהותית ובין דרישת חיזוק טכנית-פורמאלית?

תשובה: אחת הסיבות לחוסר בהירות בסוגיית דרישות החיזוק, נעוצה בהעדר הבחנה בין דרישת חיזוק מהותית ובין דרישת חיזוק טכנית-פורמלית {הבחנה כזאת נעשתה, למשל, בפסקי-הדין הבאים: ע"פ 567/80 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 684 (1981); ע"פ 414/76 אוחנה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 295 (1977); ע"פ 14/72 שווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 621 (1972); ע"פ 744/78, 715 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 228 (1979); ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1), 514 (1952)}.

דרישת חיזוק מהותית נדרשת על-ידי השופט היושב לדין, כשאין בראיה העיקרית כדי לשכנעו מעבר לספק סביר באשמתו של הנאשם.

דרישת חיזוק טכנית-פורמאלית נדרשת על-ידי הדין, אף אם השופט שוכנע כבר על-ידי הראיה העיקרית ואף אם אינו רואה צורך בהבאת ראיות נוספות להוכחות האשמה.

שאלה: האם קיומו של מניע ממשי עשוי לשמש "דבר-מה" להודאת חוץ של נאשם?

תשובה: כן {ראה לעניין זה ע"פ 531/88 נפתלי רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 559 (1990)}.

שאלה: האם פלט שיחות טלפון יכול לשמש חיזוק?

תשובה: כן {לעניין זה ראה ע"פ 7376/02, ע"א 7338/02 ירון כהן נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2003(2), 2430, 2433 (2003)}.

שאלה: האם שקריו של נאשם יכולים להוות תוספת ראייתית משמעותית המגיעה כדי סיוע?

תשובה: כן {ראה לעניין זה גם ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 958 (2001); ע"פ (מחוזי נצ') 50077-07-11 חוסיין זטמה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(1), 3155, 3165 (2012)}.