פרק 12: הוכחת אימרה של נאשם (סעיף 11 לפקודה)

שאלה: מהם מרכיבי סעיף 11 לפקודת הראיות?

תשובה: האחד, אימרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה {ת"פ (שלום אש') 1390-08 מדינת ישראל - תביעות לכיש - שלוחת אשקלון נ' איגור ויינברנד, תק-של 2011(2), 105411, 105412 (2011); ת"פ (שלום רח') 12606-11-10 מדינת ישראל נ' יוסי דהן (עציר), תק-של 2011(3), 37956, 37962 (2011)}. אימרה זו נרשמה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר. השני, מותר להוכיח בעדות על-כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. השלישי, אימרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד ובתנאים הבאים: (1) אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך; (2) כאשר האימרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא – אם הנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האימרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאימרה היא אימרתו וויתר על חקירת מקבל האימרה.

שאלה: הודיה על-פי סעיף 11 לפקודת הראיות – כיצד תיעשה?

תשובה: על-פי לשון סעיף 11 לפקודת הראיות, ההודיה יכול שתעשה בעל-פה, או בכתב, ויכול שתישמע על-ידי אחר {ע"פ 591/79, 638 אטיאס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 253 (1980)}.

שאלה: מה דין הקלטת ההודיה?

תשובה: דין הקלטת הודיה, כרישומה בכתב ואין נפקא מינה, אם המודה ער ומודע לכך שדבריו מוקלטים {ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984); ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 57, 71 (1984)}.

דבריו של האדם האחר השותף לשיחה אינם באים לשם ראיה לאמיתות תוכנם אלא ככלי עזר להבנת התשובות ואימרותיו של הנאשם וככאלה, בהיותם מתועדים כהלכה בהקלטה {ובהנחה שאין בפי הנאשם טענות כנגד קבילותה הטכנית של ההקלטה} - אין מניעה לקבלם {ראה לעניין זה גם ע"פ 5140/99, 5175, 5209 נחום וידל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 844 (2002); ת"פ (שלום רח') 17813-01-10 מדינת ישראל נ' אברהם לוי, תק-של 2011(4), 7929, 7933 (2011)}.

שאלה: אימתי אימרת נאשם תהא קבילה כנגד נאשמים אחרים?

תשובה: אימרת נאשם היא ראיה קבילה כנגד אותו נאשם עצמו, ואולם היא אינה קבילה נגד נאשמים אחרים, אלא-אם-כן הנאשם שמסר את האימרה מוסר עדות {ראה למשל תו"ח (שלום רמ') 1783-10-09 מדינת ישראל נ' עודד בדני, תק-של 2011(1), 47554, 47557 (2011)}.

שאלה: מהם המקרים בהם לא ניתן יהיה להסתמך על הוראת סעיף 11 לפקודת הראיות?

תשובה: ב- חע"ק (מקומיים ב"ש) 28459-03-10 {מדינת ישראל נ' ערן בוזנח, תק-של 2010(3), 29633 (2010)} קבע בית-המשפט כי בפועל לא יכלו העדים להעיד על האירוע ולמעשה הראיה היחידה שעליה מתבססת המאשימה הוא אותו דו"ח אירוע, שנרשם על-ידי הפקח יצחק פרחי במועד האירוע. בדו"ח אירוע זה נרשם לכאורה מפיו של הנאשם שלא ידע שאסור לזרוק סיגריה. אמירה זו יש בה אולי כדי להוות הודאה של הנאשם אכן השליך סיגריה, ואולם בהתאם לסעיף 11 לפקודת הראיות, אימרתו של הנאשם אשר נמצאת בדו"ח האירוע, אינה יכולה להוות ראיה מכיוון שלא חתם עליה ומכיוון שהפקח ששמע אותה, לא יכול להעיד על אימרה זו מזכרונו.

שאלה: מה דין הוצאות משפט שהוטלו על נאשם בשל כך שגרם לזימונה שלא לצורך של עדה וזאת הופיעה בבית-המשפט, הסכים הנאשם, שלא היה מיוצג, להגשת זיכרון-דברים שערכה העדה?

תשובה: ב- עפ"ת (מחוזי ת"א) 48539-12-11 {מרדכי ארד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(1), 8298 (2012)} נפסק מפי כב' השופט רענן בן-יוסף:

"המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של סטיה שלא בבטחה ונהיגה בחוסר זהירות לפי תקנות 41 ו-21 ג' לת"ת.

תוך כדי שלב ההוכחות, בית-המשפט הטיל על המערער הוצאות משפט בסך 750 ₪ בשל כך שגרם לזימונה שלא לצורך של עדה, שוטרת. משזאת הופיעה בבית-המשפט, הסכים המערער, שלא היה מיוצג, להגשת זיכרון דברים שערכה, מבלי ששאל אותה שאלות כלל. לעניין זה, הצדיק לדעת בית-משפט קמא לבזבוז זמנה של העדה לפסוק הוצאות כנגד המערער, וזאת משום שלא אמר בישיבת המענה, שאין הוא מעוניין בחקירתה הנגדית.

אמנם לא הצלחתי להגיע לאותו פרוטוקול של ישיבת המענה באמצעות מערכת ה"נט", אך לא מקובל עליי שכשמדובר במערער לא מיוצג שבית-המשפט מחייב אותו בהוצאות בשל כך שלא ידע לומר אם הוא מוותר על עד מסויים או לא, כך בוודאי הדבר כאשר בית-המשפט עצמו, בניגוד לסעיפים 11 ו- 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, קיבל בניגוד לדין של נאשם לא מיוצג את אימרתו ולא הביא תצהיר מתאים או בדרך חוקית אחרת.

הנני איפוא, בנסיבות, מבטל את חיוב ההוצאות שטרם שולם, כפי שאמר לי המערער."

שאלה: כיצד על נאשם לנהוג במידה והוא מבקש כי הודעתו במשטרה תשמש לטובתו?

תשובה: אם בהודעתו של הנאשם שבמשטרה דברים שהוא מבקש כי ישמשו לטובתו, עליו להיחשף לחקירה נגדית על-מנת שאלה יהיו כאלה. משבחר הנאשם שלא להעיד בבית-המשפט ושלא להיחשף לחקירה נגדית לא יוכל לטעון כך.

הכלל שאימרתו של נאשם בפלילים שנאמרה מחוץ לבית-המשפט, כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי {וכאמור בסעיף 11 לפקודת הראיות}, אין בו כשלעצמו כדי להפוך אימרה זו לעדות. עדיין בגדר אימרה היא, שלא אומתה בשבועה {או בהצהרה} ולא נבחנה בחקירה שכנגד.

במידה שיש באימרת הנאשם שמחוץ לבית-המשפט משום הודאה, חלה הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות המסייג קבילותה לפי נסיבות נתינתה. אבל גם במידה שאין באימרה כזו משום הודאה, ובין אם הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות חלה עליה ובין אם לאו, אין האימרה יכולה לשמש ראיה כי אם נגד הנאשם בלבד.

כאמור, רצה נאשם שאימרתו שאמר מחוץ לבית-המשפט תשמש ראיה לטובתו, עליו להעיד בבית-המשפט ולאשרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה. לפי השיטה הנהוגה אצלנו, זכותו של הנאשם היא לשתוק ולא להעיד בבית-המשפט, אבל יהיו אשר יהיו התוצאות הצומחות לו לטובתו מן השימוש בזכות שתיקתו, התוצאה שיוכל לסמוך להגנתו על אימרתו שמחוץ לבית-המשפט אינה נמנית עליהן. ואם בנאשם השותק ואינו מעיד - כן, בנאשם המעיד וסותר בעדותו את אימרתו - לא-כל-שכן שאינו יכול לסמוך על אימרתו שמחוץ לבית-המשפט {ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 471 (1976); ת"פ (שלום פ"ת) 2680-08 מדינת ישראל - שלוחת תביעות תחנת פתח תקווה נ' יובל יעקב, תק-של 2012(1), 3478, 3480 (2012); תפ"ח (מחוזי ב"ש) 1139/08 מדינת ישראל נ' בהטה מלקה, תק-מח 2009(3), 7740, 7751 (2009)}.