עמוד לדוגמא

 

 

 

תובענה ייצוגית היא תובענה המוגשת על-ידי תובע בשם קבוצת אנשים, אשר לא ייפו את כוחו לכך. התובענה הייצוגית נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגינה התובענה הייצוגית על אינטרס היחיד שנפגע ואיננו מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך. זאת ועוד, תכליתה של התובענה הייצוגית היא למנוע עשיית עושר ולא במשפט על-ידי אותם גופים על חשבון היחידים, המצטרפים לציבור גדול. בנוסף, התובענה הייצוגית, מהווה אמצעי לאכיפתהחוק במישור האזרחי, שכן הסנקציה הפלילית – עונשית וסנקציות הרשויות המפקחות אינן מספיקות ו/או יעילות[1].

 

כפי שנראה, התובענה הייצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים, משרתת אינטרס ציבורי, שהוא יעילות וחיסכון במשאבים, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי-המשפט[2].

 

מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק, היא קביעת כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות. בקביעת כללים אילו יהא ניתן לקדם את מימוש זכות הגישה לבית-המשפט לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית-המשפט כיחידים, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין, וניהול יעיל והוגן של תביעות[3].

 

התובענה הייצוגית כוללת בתוכה אינטרסים פרטיים ואינטרסים ציבוריים וכדברי כב' הנשיא אהרון ברק ב- רע"א [4]4556/94:

 

"ביסוד התובענה הייצוגית מונחים שני שיקולים מרכזיים: האחד, הגנה על אינטרס הפרט באמצעות מתן תרופה ליחיד שנפגע. אותו יחיד, ברוב המקרים, אינו טורח להגיש תביעה. לעיתים בא הדבר בשל כך שהנזק שנגרם לאותו יחיד הוא קטן יחסית. עם זאת, הנזק לקבוצה הוא גדול, כך שרק ריכוז תביעות יחידים לתביעה אחת, היא התובענה הייצוגית, הופך את תביעתם לכדאית. השיקול השני עניינו אינטרס הציבור. ביסוד אינטרס זה מונח הצורך לאכוף את הוראות החוק שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית. לתובענה הייצוגית ערך מרתיע. מפרי החוק יודעים כי לניזוקים יכולת פעולה נגדם. אינטרס ציבורי זה מוגבר לאור היעילות והחיסכון במשאבים של הצדדים ושל בית-המשפט, הנלווים לתובענה הייצוגית. כן מושגת באמצעותה אחידות בהחלטות בית-המשפט בעניינים דומים ונמנע ריבוין של תביעות."

 

בצד היתרונות כאמור, ישנן סכנות הטמונות בהליך של התובענה הייצוגית וכדברי כב' הנשיא ברק ב- רע"א 4556/94[5]:

 

"בתובענה הייצוגית טמונות מספר סכנות. שימוש לא נכון בה עלול לפגוע הן ביחידי הקבוצה המיוצגים והן בנתבעים ובמשק כולו. התובענה הייצוגית היא רבת עוצמה. היא עלולה לפגוע (כמעשה-בית-דין) ביחיד שכלל לא ידע עליה. לעיתים היא עלולה לבוא כקנוניה שבין התובע הייצוגי לבין הנתבעים. כן יש להיזהר בתובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים, כגון סחיטה, תחרות, השתלטות עוינת או קנטרנות. התביעה הייצוגית – אף אם אין בה כל ממש ­עלולה לדחוק נתבעים להתפשר עם תובעים, ובלבד שלא יצטרכו לשאת בעלויות הרבות הכרוכות בהגנה מפניה. תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים מזיקות אף למשק בכללותו."

 

כך גם פסק בית-הדין הארצי לעבודה ב- ע"ע 300031/98[6]:

 

 

לאור הסכנות כאמור, הציב המחוקק מספר בלמים ודרישות, שעל התובע לעמוד בהן בטרם יקבל האישור להגשת תביעה ייצוגית וכדברי כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן ב- רע"א 4556/94[7]:

 

"לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים, ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות, שעל התובע לעמוד בהן בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ובמידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית."

 

ב- בש"א (ת"א-יפו) 7528/04[8] נפסק מפי כב' השופט שמואל טננבוים:

 

"המסגרת הנורמטיבית

4. התביעה הייצוגית הינה כלי משפטי המאפשר לשרת את עניינם של תובעים פוטנציאליים רבים, אנונימיים וחסרי מודעות לזכויותיהם ולפגיעה בהן, אשר נזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הנטענת אינו גדול דיו בכדי להצדיק תביעה עצמאית. התביעה הייצוגית מאפשרת צירוף תביעותיהם של כלל התובעים הפוטנציאליים אשר עניינם לא בא לידי ביטוי ובירור בהליכים משפטיים וניהולן על-ידי נציג.

לנוכח מהותה של התובענה הייצוגית המאפשרת ניהול תביעה וחיוב הצדדים לה בתוצאותיה ללא ניהול הליך משפטי מלא וכן לאור מעמדו של התובע הייצוגי המייצג תובעים פוטנציאליים בלתי-מזוהים, במספר בלתי-ידוע שאינם נמצאים בפני בית-המשפט ושלא הסמיכו את התובע לייצגם, ביקש המחוקק ובעקבותיו בתי-המשפט, עוד בטרם חקיקתו של חוק התובענות הייצוגיות, להציג משוכות בדרכם של תובעים, להגיש תובענתם על דרך של תובענה ייצוגית. משוכות אלה נועדו להבטיח, כי התובענה הייצוגית שהיא מכשיר רב עוצמה, לא תנוצל לרעה ולא תפגע בפרטים המהווים את קבוצת התובעים, בנתבעים או במשק הכלכלי כולו. לשם כך הוגדרו חסמים ותנאי סף בחוקים השונים ובעקבותיהם בפסיקת בית-המשפט העליון בית-הדין הארצי לעובדה ... חסמים אלו מוצאים את ביטויים בחוק אשר נחקק בחודש מרץ 2006 בין היתר, על רקע החלטת בית-המשפט העליון בפרשת א.ש.ת. אשר קבע ברוב-דעות, כי לא ניתן להגיש תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ..."

 

ב- ע"א 3613/97[9] פסק בית-המשפט כדלקמן:

 

"הליך התובענה הייצוגית היא הליך יוצא דופן החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות סכסוכים ופלוגתאות בבתי-המשפט. הליך זה יוצר מעשה בית-דין בין קבוצת התובעים והנתבעים אף שלא הכל יזמו אותו ואפילו לא נטלו בו חלק. הוא עשוי להביא לקיפוח תובעים ונתבעים כאחד. אכן הליך התובענה הייצוגית משמש לעידוד הגשת תביעות במקרים בהם שעור הנזק שנגרם לכל ניזוק בנפרד הוא כה מזערי, עד כדי חוסר כדאיות אישית בהגשת התביעה, ואילו שיעור הנזק לקבוצה כולה הוא גדול. יש בתביעה הייצוגית כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע – אף שאינו מממש את זכותו להגיש תביעה. עם זאת מבקשים הדינים המתייחסים לתובענה הייצוגית להגן על הצדדים מפני ניצול קיומו של ההליך לרעה."

 

ב- בש"א (ת"א-יפו) 12685/02[10] קבעה כב' השופטת ענת ברון כדלקמן:

 

"לאור טיבה וטבעה של התובענה הייצוגית המחוקק, ולעיתים אף בית-המשפט העליון ביקשו להציב משוכות שונות בדרכם של תובעים המבקשים לחצות את הפרוזדור אל עבר טרקלין התובענות הייצוגיות ולהפוך לתובעים ייצוגיים.

 

מטרתן של משוכות אלה היא להבטיח שמכשיר התובענה הייצוגית לא ינוצל לרעה ויביא לפגיעה בפרטי קבוצת התובעים, בנתבעים או במשק בכללותו בדרך של קנוניה, הגשת תביעה מטעמי סחיטה והשתלטות, ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה."

 

ב- ע"ע 1154/04[11] קבעה כב' השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין:

 

"לתביעה הייצוגית חשיבות בהגנה על זכויות אך גם סיכון של פגיעה בזכויות. יש לה פן פרטי ופן ציבורי. חשיבות הפן הפרטי בכך שמי שתביעתו האישית נראית קלת ערך, או שסכום התביעה אינו גבוה במיוחד, סיכויו קטנים בתביעה אישית. מאידך בתביעה ייצוגית סיכוייו גדלים לזכות בזכויותיו. הפן השני מקיים את האינטרס הציבורי. ההיבט הציבורי אומר שבדרך זה ניתן לצפות לאכיפה אפקטיבית של הכללים המשפטיים על מקבלי ההחלטות בחברה (ראו אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש (תל-אביב, 1999) כרך א', 557). אפקט ההרתעה גדול כאשר מדובר בקבוצה ולא בתובע בודד ..." 

  

[1] דברי בית-המשפט ב- עב' (חי') 3592/04 אלתר פרומה ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, תק-עב 2006(2) 7285. 

[2] רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003).

[3] דברי כב' השופט האשם ח'טיב ב- בש"א (נצ') 1528/05 שי ברזילי ואח' נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ), תק-מח 2006(3) 13746.

[4] ב- רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774.

[5] ב- רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774.

[6] ע"ע 300031/98 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' יהודה מורג ואח', תק-אר 2000(1) 45.

[7] ב- רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774.