יש רישיון שהוא לזמן קצוב ויש כזה שאינו לזמן קצוב. יש רישיון המתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החפשי של המרשה ויש רישיון שהוא בלתי-הדיר. יש רישיון שניתן לבטלו בלא כל תמורה ויש אחר שניתן לבטלו רק על תנאי שבעל הרישיון יפוצה בדרגה כזו או אחרת.
ההלכה הקלאסית קובעת כי רישיון הניתן בחינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה {ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3), 216 (1977)}.
רישיון שכזה ניזון מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של המרשה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון. אין צורך שנותן הרישיון יתן למקבל הרישיון זמן מתקבל על הדעת לפינוי המקום אלא יש צורך כי יעבור זמן המתקבל על הדעת מיום בו בוטל הרישיון לבין הרגע בו מותר לדרוש את הפינוי המיידי.
אולם אפילו ברישיון "ערטילאי" שכזה, אין נותן הרישיון יכול לסלק את המחזיק מחזקתו, וגם לאחר שבוטל הרישיון, רשאי הלה להשאר במקום זמן המתקבל על-הדעת, היינו: אותו שעור זמן הדרוש לו, מבחינה הגיונית-מעשית, לשם ביצוע סלוק ידו מן המקום. דהיינו, אין צורך, כי נותן הרישיון יתן למקבל הרישיון זמן המתקבל על הדעת לפינוי המקום, אלא יש צורך כי יעבור זמן המתקבל על הדעת, בין הרגע בו בוטל הרישיון לבין הרגע בו מותר לדרוש את הפינוי המיידי. מטעם זה בלבד, תיכשל תביעת סילוק היד, אם הוגשה לפני עבור הזמן הנ"ל {ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע' כיאט ואח', פ"ד ה(1), 474, 478, 480 (1951)}.
דרכי היווצרותו של רישיון חינם הינן מגוונות. רישיון חינם יכול להיווצר באחת משתי דרכים:
האחת, כאשר המדובר ברישיון מכללא בין הצדדים הבא לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים או נוצר מכוח הסכמה שבשתיקה שבין הצדדים.
השניה, כאשר המדובר ברישיון בין הצדדים הבא לידי ביטוי במפורש ביחסי הצדדים כגון אמירה או הודעה, כלומר המדובר כאן ברשות מפורשת.
כאשר הרשאה שניתנת היא הרשאת חינם, היא מקנה לזכאי לבטל את ההרשאה, מיידית, עם גילוי דעתו על-כך שאין עוד ברצונו להמשיך ולהעניק הרישיון {בש"א (חי') 19301/04 גולדברגר אורי נ' מושב בצת ואח', תק-מח 2005(1), 5607 (2005)}.
הודעה כאמור, יכולה להינתן גם על דרך של תביעת פינוי. יחד-עם-זאת, במהלך השנים התפתחה פסיקה אשר גם הרשאה לשימוש כאמור סוייגה על בסיס עקרונות של צדק, לעיתים גם על בסיס טענה של הסתמכות של בר-הרשות בהשבחת הנכס על ידו.
מכאן שההכרעה אם לראות את הרשות שניתנה כהדירה אם לאו הינה כפועל יוצא של הנסיבות המאפיינות את המקרה הספציפי. ואולם, ככלל, הטענה של היות אדם בעל הרשאה מבוססת על יסודות של השתק ותום-לב.
כאשר ניתן רישיון גרידא, ללא תמורה, וללא קביעת תקופה מוגדרת, ובהיות הזכות האמורה על דרך ההשוואה דומה לזכות השאלה, תחול עקרונית הזכות המוקנית על-פי דיני החוזים הכלליים, לפיהם עומדת לזכאי לנכס הזכות לסיים את החוזה בהודעת זמן סביר מראש.
רישיון במקרקעין המוגדר כהיתר או רשות שנתן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס, יכול שתינתן על-ידי בעל מקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, ויכול שתלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס {רשות גרידא}.
רשות גרידא, אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהיא כלפי בעל מקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין, ואין בעל המקרקעין רשאי להעלות נגדו כל טענה שההחזקה או השימוש שהוא עושה בנכס פוגעת בזכות הקניין שלו {נ' זלצמן "רישיון במקרקעין"}
למרות שלבעל המקרקעין ישנה את הזכות לבטל את הרישיון, אין די בהודעה כדי להפוך את בר-הרשות למסיג גבול. לעיתים תינתן לו אורכה לפינוי, ולעיתים ייקבע כי זה בלתי-מוצדק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן הרשות שניתנה.
גם לו נניח קיומו של הסכם עתיק יומין בין הדיירים, מפורש או משתמע, שמקורו בידיעה והיעדר התנגדות, הרי שעסקינן ברשות בלבד {ת"א (ת"א-יפו) 26434/03 מלי ינובר ואח' נ' יהודית בו עוזיהו (נמחקה) ואח', תק-של 2005(1), 6230 (2005)}.
אורך הזמן בו נמנע בעל נכס מלנקוט אמצעים כדי לסלק ידו של מסיג גבול, אינו מקנה לזה זכות בקרקע, כל עוד לא תמה תקופת ההתיישנות ונשלמה. לא על-ידי הזנחה בלבד מקפח בעל מקרקעין את זכותו, אם לא התיישנה. אך עבירת הזמן יכולה, בפרט שמצטרפות אליה נסיבות אחרות, להעיד על-כך שהסכים בדיעבד והשלים עם נוכחותו של אדם ברכוש, ואם כך הדבר, חדל זה להיות מסיג גבול והפך לבר-רשות {בג"צ 45/71 אריה קרושבסקי ואח' נ' ראש העיר, פ"ד כה(1), 792 (1971)}.
רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון {ע"א 96/50 יעקוב צינקי ואח' נ' ויקטור כיאט ואח', פ"ד ה(1), 474 (1951)}.
מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיפך לבר-רשות ללא תמורה או בר-רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת והיא מתבטלת עם גילוי-דעתו של המרשה שאין ברצונו להמשיך בהענקתה, אלא אם בינתיים נוצר מצב בעקבות הרשות, המונע, מבחינת דיני היושר, מנותן הרשות לבטלה על אתר כעולה על רוחו {ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא(3), 433 (1977)}.
כאשר הרישיון ניתן לביטול מידי מחמת היותו רישיון חינם ללא תמורה, רשאי בית-המשפט במקרים מסויימים למנוע מנותן הרישיון לבטלו באורח חד-צדדי.
גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנה לביטול בכל מקרה ועל-אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה, ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של כל אחת מהן.
ב- ת"א (ת"א-יפו) 104746/98 {קיבוץ שפיים נ' אסיפונית בע"מ, תק-של 2002(1), 521 (2002)} דחה בית-המשפט את טענתה של הנתבעת כי שילמה עבור זכויותיה בחלקה בדרך של מתן שירותים נרחבים שנתנה לתובע מבלי שגבתה התמורה, בקובעו כי טענה זו לא הוכחה. בשל סיבה זו, בית-המשפט קבע כי מעמדה של הנתבעת הוא של ברת-רשות חינם בלבד.
ב- ע"א (חי') 448/95 {משה אלמליח נ' כפר גלים, תק-מח 1997(2), 278 (1997)} נדון מקרה בו המערער השקיע כספים בשיפוץ דירתו שקיבל מן המשיב לתקופה בה שימש כמורה אצל המשיבה. אולם, שיפוצים אילו נעשו לצרכיו של המערער.
במקרה דנן, לא הוכח אם השקעה זו השביחה את הדירה המוחזקת על-ידי המערער ואם-כן, מהו גובה ההשבחה.
בית-המשפט קבע כי הסכמת המשיב לעבודות שיפוץ הדירה על-ידי המערער אין בה כדי להצביע על הסכמה להפוך את הרשות שניתנה לשכירות מוגנת.
יתרה-מזאת, החזקתו של המערער בדירה לא היתה נוגדת לבעלים ולא הקנתה לו זכויות קניין בדירה, גם לא בעלות שביושר, למעט הכרה כבר-רשות חינם בדירה הנ"ל.
עוד נקבע כי על חזקה של בר-רשות לא חל חוק הגנת הדייר ולא ניתן להעניק סעד מן הצדק על-פי חוק זה.
ב- בע"מ 2041/13 {פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.13)} קבע בית-המשפט כי רישיון השימוש היה הדיר, והוא בוטל כדין על-ידי המבקש {זאת תחת קביעת בית-המשפט לענייני משפחה כי מדובר ברישיון בלתי-הדיר שבית-המשפט יכול לבטלו משיקולי צדק}.
באשר לאי-תשלום דמי שימוש עד שיפונה הנכס, משנקבע שזכות השימוש היא חינם אין כסף, וזאת על-פי המוסכם בין הצדדים - ברירת המחדל היא שלא עומדת למבקש הזכות לגבות דמי שכירות {השוו: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3), 943 (2003)}.
עוד הבהיר בית-המשפט כי המשיב התגורר בנכס למעלה מ- 26 שנה, שיפץ אותו והסתמך על בתום-לב רשות החינם שניתנה לו לגור בנכס. יצויין כי הטענה שלמשיב יש נכסים אחרים אינה מעלה ואינה מורידה: מדובר בנכס שהמשיב הפך אותו לביתו מזה שנים רבות, אמנם בלא תמורה, אבל זאת על-פי המוסכם בין הצדדים.
יוזכר, כי קיימים שני סוגי רישיון: אחד, רישיון הניתן עד שיתבטל על-ידי הנותן, ואז לכל הדעות יש צורך במתן אורכה סבירה להסתלקותו של בעל הרשות. השני, רישיון היונק את חיותו מן היחסים הקיימים בין הנותן והמקבל. לעניין האחרון יובהר כי כאשר מערכת היחסים מסתיימת, בטל הרישיון מאליו. כך למשל, דיורו של פלוני בבית אשתו הורשה לו רק בגלל היותו בעלה, ומשמתה אשתו שוב אין כל יסוד וטעם להמשך דיורו, דהיינו הרישיון בטל כהרף עין מיד לאחר מות האישה {ע"א 145/65 יצחק דב סיני נ' מנהל העזבון הזמני של המנוחה מרים סיני, פ"ד יט(4), 403, 410, 441 (1965)}.
אין נותן הרישיון רשאי לבטל רישיון שניתן ללא הגבלת זמן כאשר הצדק דורש את קיום הרישיון {ע"א 187/62 אמריקן אכספורט נ' פדרל חב' לביטוח, פ"ד טז(3), 2190 (1962); ראה גם ע"א 92/69 פאיז מזיאד ח'יר נ' מזיאד פאיז חי"ר חי"ר, פ"ד כג(2), 197 (1969)}.
כך במקום בו רשות מגורים הניתנת על-ידי בן הזוג, בדירה השייכת לו, לבין הזוג השני, מכוח קשר הנישואין שביניהם, היא רשות מיוחדת כזאת, אשר בית-המשפט לא רק רשאי אלא שהוא חייב לשקול, אם מן הראוי הוא להרשות את ביטולה ולסלק את בן הזוג מהדירה, כל עוד שלא פקע קשר הנישואין שביניהם {ע"א 47/64 חוה (חביבה) ששון נ' יעקב ששון, פ"ד יח(4), 235 (1964)}.
יש להבחין בין רישיון שניתן לתקופה קצובה, לבין רישיון שניתן לתקופה שסיומה בלתי-צפוי מראש, היינו בלי שהוגבלה תקופת הזמן לגביה ניתן הרישיון.
כיום, מונעים בתי-המשפט את סילוקו של בעל רישיון, כאשר הסכם הרישיון נותן לו זכות להשתמש בקרקע לתקופה מסויימת או אף ללא הגבלת זמן, והצדק דורש את קיום החוזה בעין. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות { ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד טז 2901, 2905 (1962)}.
אולם, ככלל, בענייני רישיון, במידה והזמן אינו מוגבל מראש, פירוש הדבר שכל צד יכול לבטל את הרישיון כל אימת שירצה {ע"א (ת"א) 217/60 ד"ר רוזנבוים נ' שלמה וקסמן ואח', פ"מ כז 6 (להלן: "פרשת ד"ר יצחק רוזנבוים")}.
אין נותן הרישיון רשאי לבטל רישיון שניתן ללא הגבלת זמן כאשר הצדק דורש את קיום הרישיון - אם ניתנה רשות לפלוני להקים מבנה על חלקתו של אחר - הרי רואים בכך לא רק רשות לבנות ולהשקיע אלא גם רשות לעשות את המקום שייבנה בית מגורים לפלוני ולבני ביתו, ללא הגבלת זמן והוא כל עוד אין ללמוד מנסיבות העניין כי הצדדים סיכמו ביניהם תנאים אחרים {ע"א 92/69 פאיז מזיאד חי"ר נ' מזיאד פאיז חי"ר חי"ר, פ"ד כג(2), 19 (1969); ע"א 515/76 יצחק לוי ואח' נ' חיים ויימן ואח', פ"ד לא(2), 127 (1977) (להלן: "פרשת יצחק לוי ואח'")}.
רשות לבר-רשות יכול ותהיה ניתנת חינם ללא כל תמורה, ויכול ותהיה רשות בתמורה הנובעת מתוך הסכם שנעשה בין הצדדים. הזכות הנוצרת עקב הרשות היא זכות in personam נגד נותן הרשות בלבד, להבדיל מאותן זכויות in rem השרירות נגד כלל בני-אדם.
במקום בו אדם המשתמש במקרקעין על-פי רישיון, אם ניתנה תמורה בעד הרישיון, ניתן למנוע את סילוקו של בעל רישיון, המשתמש במקרקעין על יסוד הסכם רישיון, אם הצדק דורש את קיום החוזה בעין {ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד לט(2), 337 (1985)}.
אולם לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון. יש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם. כמו-כן, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק {ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2), 337, 341 (1985); ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.07)}.
כך למשל, גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנה לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של כל אחת מהן {ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יז, 701 (1963)}.
אם מצא בית-המשפט לאחר בדיקת כל נסיבות העניין, כי יש להיעתר לבקשה לפינוי של המחזיק מכוח הרשות, יכריע גם על-פי שיקול-דעתו מה הפיצוי הכספי שלו זכאי פלוני המחזיק {פרשת יצחק לוי ואח'}.
ב- ע"א 463/79 {ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4), 403, 408 (1982)} קבע בית-המשפט, כי מי שבנה ברישיון על אדמתו של אחר כדי להתגורר בדירה וגר בה שנים לא מעטות, זכאי מטעמי צדק לפיצוי על השקעותיו והוצאותיו אם הרשות מתבטלת. בית-משפט לא שלל את הפינוי וסבר, כי הצדק אך דורש מתן פיצוי כספי {ראה גם: ע"א 92/69 ח'יר נ' חיר, פ"ד כג(2), 197 (1969); ע"א 31/70 כהן נ' שמאי, פ"ד כד(2), 388 (1970); בג"צ 45/71 קורשבסקי ואח', נ' ראש העיר תל-אביב, פ"ד כה(1), 792 (1971); פרשת יצחק לוי ואח'}.
ב- ע"א 50/77 {אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא(3), 433, 439 (1977)} דובר בהחזקה בחצר כתוצאת לוואי מן ההחזקה במבנה שלידה. ההחזקה בחצר החלה שם ללא הסכם מפורש, אם כי ללא מחאת הבעלים. השימוש בחצר היה כרוך בהשקעת כספים, בריצוף ובהתקנת תאורה, ובית-המשפט סבר, כי בכך הפך המחזיק בחצר לבעל רשות מכללא. טענת בעל הרישיון היתה, כי השימוש בחצר הכרחי לשם ניהול עסקו במושכר, המוחזק על-ידיו. בית-המשפט דחה טענה זו בציינו, כי בעת שבעל הרישיון עשה את חוזה השכירות, ידע שהחצר איננה חלק מהמבנה והסכים לחתום על חוזה השכירות לגבי המבנה בלבד, בלי שהחצר הוזכרה כלל. בנסיבות אלה לא ראה בית-המשפט מניעה לביטול הרשות מכללא, שעניינה ההחזקה בחצר.
רישיון להחזיק במקרקעין אינו מותנה בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד. זכותו של בעל המקרקעין לבטל רישיון להחזיק בהם, גם אם ניתנה תמורה בעדו, תלויה במהות הרשות, בנסיבות ובמטרה שלמענה ניתנה. יש שרישיון להחזיק במקרקעין, הניתן במתנה, הופך לבלתי-הדיר {ת"א (ת"א) 19548/93 מינהל מקרקעי ישראל נ' גורג'יה גיס ואח', פ"מ תשנ"ה(ד), 241 (1995)}.
דהיינו, אין צורך בהסכמה מפורשת ליצירת רישיון במקרקעין, וקיימת חזקה שבעובדה לידיעה על היווצרות הרישיון אם במשך שנות דור שותק בעל המקרקעין, דהיינו, ואפשר ללמוד על הסכמתם של הבעלים לשימושו של אדם אחר ברכושם, מהתנהגותם ולו גם מכללא. אם אין זכויות בקרקע, טענת המניעות לא תעמוד {ע"א (חי') 328/94 יואב טריפון ואח' נ' אגודת אכסניות הנוער בישראל, תק-מח 96(1), 535 (1996)}.
העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהיא, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישיון מכללא - Implied license {ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש חסידים, פ"ד לא(3), 214 (1977)}.
כמו-כן, יכול ומן הנסיבות העובדתית המוכחות לעניין מתן רשות להחזיק במקרקעין, ניתן להגיע למסקנה, כי כוונת הצדדים היתה כי הרשות לא תהא נתונה לביטול {ע"א 450/62 לאה רובננקו נ' מאיר ושלמה רובננקו, פ"ד יז(3), 1883, 1887 (1963)}.
לעניין ביטולה של רשות יש להבחין בין שני סוגי רשות {ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יז(2), 701 (1963)}:
1. רשות שעניינה עשיית פעולות שטבען להיות נשנות ואשר ביטולן אינו גורר אחריו הרעת המצב שבר-הרשות היה נתון בו לפני מתן הרשות.
2. רשות שעניינה הקמת מבנים של קבע, וכיוצא-בזה, הכרוכים בהוצאות מרובות שהוציא האדם המשתמש ברשות.
כל רשות ורשות נסיבותיה ותנאיה שלה. כך יכול ותהא רשות שאין בה תמורה ואין אפשרות לבטלה, ויש רשות שיש בה תמורה ומותר לבטלה. בדרך-כלל ניתן לומר שכל העברה - אשר בר-רשות צד לה בין כמעביר ובין כנעבר - בולעת את הרשות ומבטלת אותה {ע"א 332/63 חיים נוייפלד נ' שלמה ולדמן ואח', פ"ד יח(2), 212, 214 (1964)}.
רישיון שנתן בעל קרקע לפלוני להחזיק ולהשתמש באדמתו יכול הוא לבטלו בכל עת. כדי שיהיה תוקף להודעת הביטול הרי שחייבת היא להגיע לידיעת מקבל הרישיון. רישיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון {ע"א 182/63 עבד נאיף קוסייני ואח' נ' חסין חמדן סויטאת ואח', פ"מ מ' 11, 13 (1964)}.
בתביעה לסילוק יד ממקרקעין, תנאי בל-יעבור הוא, שנותן הרשות יתן הודעה על ביטולה ושיעבור זמן סביר כלשהו בין מתן ההודעה כאמור ובין הגשת התביעה.
לעניין הצורך במתן הודעה פורמלית לשם ביטול הרשות להחזיק במקרקעין, הרי כל עניין מתן ההודעה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובהסכם או הסדר שעל-פיו ניתנה הרשות.
יודגש, כי בעל מקרקעין אינו חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעין אלא-אם-כן נובעת חבות זאת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא {ע"א 160/62 עובדיה לוי ואח' נ' ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר תל-אביב-יפו, פ"ד טז(4), 1773 (1962)}.
עוד יודגש, כי רישיון למגורים בדירה וזכות בעל המקרקעין לבטלו כאשר הדירה נחוצה לו לצורך עצמי. כך למשל, שאילה, אשר תקופתה נקבעה על-ידי המשאיל, המנוח, יכולה להיות כל תקופת חייה של פלונית, אולם גם במקרה כזה רשאי המשאיל {או אשר באו מכוחו}, לפי סעיף 29(א) לחוק השכירות והשאילה, לסיים את השאילה, אם הדירה נחוצה לצורך עצמי, וזאת תוך מתן הודעה זמן סביר מראש {ע"א 139/88 ק' הלר (מרקוס) ואח' נ' לייבנד ואח', פ"ד מג(2), 108 (1989)}.
כמו-כן, יובהר, כי במקום בו הפך שוכר לבר-רשות בתום תקופת השכירות החוזית {בלתי-מוגנת} הרי שרשאי המשכיר (נותן הרשות) לדרוש מבר-הרשות פינוי הדירה {ע"א (ת"א) 15/73 יוסף אלפוצי נ' שלום וחנה לוי, פ"מ תשל"ד(ב), 392 (1973)}.
מקום שעילת תביעה מבוססת כולה על הסגת-גבול והתובע לא ביקש לתקן תביעתו באופן שתידון השאלה אם בוטלה רשות אם לאו, אין בית-המשפט יכול לדון בשאלת קיומה של רשות או ביטולה {ע"א 793/75 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פ"מ תשל"ז(ב), 460 (1977)}.
על חזקה כבר-רשות חינם בדירה לא חל חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) ולא ניתן להעניק סעד מן הצדק על-פי חוק זה {ע"א (חי') 448/95 משה אלמליח נ' כפר-גלים, דינים מחוזי כו(7), 154 (1997)}.
