הפרשנות לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 בעין הדין וההלכה הפסוקה

 לתוכן העניינים המלא של הספר... לחץ/י  כאן

ההגנה על הפרטיות חוסה תחת מטריית שלוש קבוצות של דינים:

האחת, חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק חופש המידע.

השניה, דינים מיוחדים לסיטואציות משפטיות מיוחדות ובכלל זה חוק האזנת סתר, חוק מידע גנטי, חוק נתוני תקשורת וחוק התקשורת.

השלישית, דינים מיוחדים שיש בהם כדי להוות מחסום או הגנה בפני פגיעה בפרטיות. כלומר, דינים כגון חוק לשון הרע, פקודת הנזיקין ויישום הוראות הדין הפלילי על עבירות של פגיעה בזכות הפרטיות.

המשפט הישראלי מכיר, כמובן, בחשיבותה הרבה של הזכות לפרטיות. זכות זו מעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו; בסעיף 7 כדלהלן:

"7. פרטיות וצנעת הפרט

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו."

מחוק היסוד ניתן למתוח קווים לחוקים נוספים המעגנים את חשיבות ערך הפרטיות כזכות פרטית-אישית. כך חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 וחוק הפרטיות, נשוא ענייננו.

חשיבות הזכות לפרטיות, כערך, אינה מוטלת בספק. יחד עם האמור יש והזכות לפרטיות מתנגשת עם זכות אחרת או ערך אחר. במקרה זה יש לבצע איזון בין הזכויות והערכים. תחילתו של האיזון ניכר כבר בחוק הפרטיות.

הכלל הוא כי אין לפגוע בפרטיותו של אדם. יחד-עם-זאת, מקנה החוק הגנות לפוגע בפרטיות במקרים המפורטים שם. גם ההגנות הקבועות בחוק לפוגע בפרטיות, אינן שרירותיות אלא מייצגות איזון בין הזכות לפרטיות לבין אינטרסים חשובים אחרים {ע"פ 5026/97, 2963/98 ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1149 (1999)}.