פרק כ"ג: מפקחי עבודה - סעיף 15ב לחוק

1. הדין

סעיף 15ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:

"15ב. מפקחי עבודה (תיקונים: התשס"ב, התשע"ד)

(א) השר ימנה מבין עובדי משרדו, מפקחים לשם פיקוח על ביצוע הוראות לפי חוק זה (בחוק זה: "מפקחי עבודה").

(ב) לשם מילוי תפקידיו לפי חוק זה רשאי מפקח עבודה:

(1) לדרוש ממעסיק, ממעסיק בפועל או מאדם אחר הנוגע בדבר, למסור לו מידע ומסמכים או העתקם, הנוגעים לביצוע הוראות חוק זה;

(2) לדרוש מכל אדם כאמור בפסקה (1) למסור לו את שמו ומענו ולהציג לפניו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המעידה על זהותו ושהוא חייב בהחזקתה על-פי כל דין;

(3) להיכנס למקום שיש לו יסוד סביר להניח כי מועסקים בו בני-אדם, או שמתנהל בו עסקו של מעסיק, לרבות עסקו של קבלן כוח-אדם ולערוך בו בדיקה.

(ג) התעורר חשד לביצוע עבירה לפי חוק זה, רשאי מפקח עבודה:

(1) לחקור אדם שלדעתו יש לו מידע הקשור לביצוע העבירה;

(2) לתפוס חפץ, לרבות מסמך הקשור לביצוע העבירה.

(ד) על חקירה לפי סעיף-קטן (ג)(1) יחולו הוראות סעיפים 2 ו- 3 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), ועל דבר שנתפס לפי סעיף-קטן (ג)(2) יחולו הוראות הפרק הרביעי לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)."

2. אי-הופעה לחקירה

ב- הע"ז (ת"א) 2624/09 {מדינת ישראל - משרד התמ"ת המחלקה המשפטית - עוז נ' מרדכי מרקוביץ', תק-עב 2015(1), 16540 (2015)} דובר על נאשם אשר נחקר  בגין חשד לאי-תשלום שכר מינימום, כאשר נטען כי במעשיו ובמחדליו לא מילא הנאשם אחר דרישת מפקח העבודה, והפריע למפקח העבודה במהלך מילוי תפקידו באופן אשר הביא לסיכול החקירה כנגדו.

הוראות החיקוק בהן הואשם הנאשם הן אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה, עבירה על סעיף 15ב לחוק שכר מינימום, הפרעה למפקח עבודה במהלך מילוי תפקידו, עבירה על סעיף 15ג(ב) לחוק.

מפקח העבודה מטעם המאשימה ערך ביקורת אצל הנאשם, במהלכה נתבקש למסור מסמכים רלבנטיים לחקירה, ובתגובה הנאשם מסר כי החומר הנדרש מצוי אצל מנהל החשבונות ולאחר שיכין את החומר יצור הנאשם קשר עם המפקח, אך למרות זאת, הנאשם לא מסר את המסמכים המבוקשים.

לאחר שני זימונים לחקירה, שבהם לא התייצב הנאשם, התייצב הנאשם לזימון השלישי כאשר בחקירתו סרב לענות על שאלות מפקח העבודה ומסר כי לפי הנחיות עורך-דינו מבקש הוא לדחות את עדותו עד לאחר הדיון הקבוע לחודש 12/06 בהליך תביעה אזרחית שהגישה העובדת כנגדו.

על התביעה מוטל נטל השכנוע מעל לכל ספק סביר בקיום יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, וככל שבתום ההליך יוותר ספק בעניין אשמת הנאשם, יפעל הספק לטובת הנאשם ויוביל לזיכויו {ע"פ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (09.11.11)}.

לאחר בחינת ראיות המאשימה עדות המפקח וכן חוות-דעת המומחה מטעם בית-הדין אשר קבעה באופן שאינו משתמע למספר פירושים, כי החתימה איננה חתימת הנאשם,  בית-הדין לא שוכנע מעל לכל ספק סביר כי הנאשם אכן חתם על המסמך וכפועל יוצא מכך זומן לחקירה אליה לא התייצב.

בית-הדין קבע כי משלא הוכח כי הנאשם זומן להתייצב לחקירה יש לזכותו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

3. אי-קיום דרישות המפקח

ב- ת"פ (נצ') 1001/07 {מדינת ישראל - משרד התמ"ת נ' מג'יק פרדייז בע"מ ואח', תק-עב 2008(2), 9345 (2008)} דובר על נאשמת 1 כחברה פרטית, הבעלים של אולם אירועים, בעוד נאשם 2 היה הבעלים והמנהל של נאשמת 1 והאולם.

האישום בגין הפרעה למפקח עבודה להשתמש בסמכויותיו ואי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה, מהווה עבירות על סעיפים 15ב ו- 15ג לחוק שכר מינימום.

הנאשמים הואשמו, בין היתר, בהפרעה למפקח עבודה להשתמש בסמכויותיו ואי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה.

האישום באשר לעבירה של הפרעה למפקח להשתמש בסמכויותיו ואי-מילוי אחר דרישות מפקח עבודה, התבסס על כך שהנאשמים נדרשו להמציא מסמכים ולמען זאת נשלחו מספר דרישות וכן הוזמן נאשם מספר 2 למתן עדות ולא התייצב.

בית-הדין האזורי לעבודה זיכה את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם מאחר ולא הוכח, במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כי הנאשמים לא שילמו לעובדים שכר מינימום במשק, כאשר מתוך הטבלה שנערכה על-ידי המפקח, חושבה הזכאות לשכר מינימום במשק שהיתה בהתאם לערכים "ברוטו", כאשר הסכום שנלקח בחשבון כשכר ששולם למשמרת היה בערכי "נטו".

בית-הדין האמין לגרסת הנאשם לפיה הסיבה לאי-התייצבות היתה מצבו הבריאותי, כאשר מעבר לכך, ספק אם העבירה של הפרעה למפקח יכלה להתקיים בעניין הנדון, מאחר והעבירה דרשה מעשה שפוגע בתפקוד התקין של המפקח במילוי תפקידו, ולא אי-קיום דרישות מטעמו ואי-התייצבות לחקירה.

הרשעה על עבירה כללית של "הפרעה למפקח" לפי סעיף זה תיעשה רק אם יוכחו עובדות ספציפיות המעידות על הפרעה למפקח או עיכובו מלהשתמש כראוי בסמכותו {תב"ע נד/77-8 מדינת ישראל נ' ויקטור אסולין, פורסם באתר נבו (12.04.95)}.

4. האם מילאה הנאשמת אחר דרישת מפקח עבודה לפי סעיף 15ב לחוק שכר מינימום?

ב- ת"פ (נצ') 8257-06-13 {מדינת ישראל נ' אומיימה מזלבסקי, פורסם באתר נבו (23.08.15)} נדונה השאלה האם מילאה הנאשמת אחר דרישת מפקח עבודה לפי סעיף 15ב לחוק שכר מינימום.

המאשימה טענה כי העבירות חמורות מאד, וביקשה להשית על הנאשמת קנסות משמעותיים בשיעורים של בין 70%-50% מהקנס המקסימלי וזאת בגין כל דרישה להמצאת מסמכים שלא נענתה ובגין כל עובדת שהועסקה בהעסקה הבלתי-חוקית על-ידי הנאשמת, וכן לחייבה לחתום על התחייבות לתקופה של 3 שנים בשיעור הקנס המרבי בגין כל עבירה.

הנאשמת טענה כי יש לראות במכלול העבירות שבוצעו בגדר פרשה אחת, והיא התמקדה בטענות הנוגעות למצבה האישי והכלכלי הקשה, ככזה שמצדיק הימנעות מהשתת קנסות כלשהם עליה.            

עוד הוסיפה הנאשמת כי הנאשמת במצב כלכלי קשה, מגדלת בעצמה את חמשת ילדיה, שרויה בחובות ונתמכת  על-ידי  בני משפחתה ושירותי הרווחה.

בית-הדין הרשיע את הנאשמת על-פי הודאתה בכך שהעסיקה במועד נתון בראשית חודש מרס 2008, שלוש עובדות כחדרניות במלון בטבריה, ובכך שלא שיתפה פעולה עם מפקחים מטעם המאשימה במובן שלא המציאה מסמכים שנדרשה להמציאם למפקחי עבודה בקשר לאותה העסקה, וזאת בניגוד להוראות סעיף 15(ג)(ב) לחוק שכר מינימום הקובע כי מי שאינו ממלא אחר דרישת מפקח עבודה לפי סעיף 15ב, דינו מאסר שישה חודשים, ונוסף על כך קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לכל יום שבו נמשכת העבירה אחרי היום שקבע המפקח למילוי הדרישה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לעבירה של אי-מילוי דרישות מפקח, מדובר במחדלים שיש בהם כדי לפגוע בפעילותן של רשויות האכיפה במסגרת אכיפתן של הנורמות  החקוקות.

5. האם הנאשמות ביצעו עבירות של אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה בגין אי-התייצבות לחקירות ואי-מילוי אחר דרישות להמצאת מסמכים?

ב- ת"פ (יר') 35406-10-12 {מדינת ישראל נ' סימפרק בע"מ, פורסם באתר נבו (29.07.15)} נדונה השאלה האם הנאשמות ביצעו עבירות של אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה בגין אי-התייצבות לחקירות ואי-מילוי אחר דרישות להמצאת מסמכים.

המאשימה הגישה נגד הנאשמות כתב אישום מתוקן שכלל שני אישומים, כאשר האחד  נוגע לגבי אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה בכך שלא התייצבה לחקירות אליהן זומנה במכתבי זימון שקיבלה הנאשמת 2 ולא מילאה אחר דרישות להמצאת מסמכים שקיבלה הנאשמת 2 והשני לגבי אי-מסירת תלוש שכר לעובד, עד המועד הקובע, בניגוד לדין.

בנוגע לאישום הרלבנטי, האישום הראשון, הצדדים היו חלוקים בשאלה אם אי-התייצבות הנאשמות לחקירה, מקיימת את יסודות העבירה של אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה, כאשר בעניין זה נפסק כי קיים ספק סביר לגבי התקיימות היסוד הנפשי של העבירה.

בית-הדין קיבל את עדות הנאשמת 2 כי הבינה בתום-לב מרואה החשבון של החברה כי היא הופטרה מהתייצבות לחקירה, כאשר האפשרות של "ביטול החקירה" בעקבות המצאת רשימת עובדים אף עלתה בשיחה בין המפקחת לרואה החשבון של החברה.

בנוגע לאי-מילוי אחר דרישות מפקח עבודה שבוססו על דרישה להמצאת מסמכים ולהתייצבות לחקירות, המחלוקת התמקדה בשאלה העובדתית אם מכתבים אלה נמסרו לנאשמות ונפסק כי הנאשמות זכאיות מעבירות של אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה בגין אי-התייצבות לחקירות ואי-מילוי אחר דרישות להמצאת מסמכים נוכח קיומו של ספק סביר בדבר מסירת הדרישות אליהן.

6. איזו ענישה תוטל על הנאשם בגין עבירת אי-מילוי דרישת מפקח?

ב- ת"פ (ת"א) 18424-02-11 {מדינת ישראל נ' שגם הקו החדש 1992 בע"מ, פורסם באתר נבו (02.07.15)} נדונה השאלה איזו ענישה תוטל על הנאשם בגין עבירת אי-מילוי דרישת מפקח.

התקיימה הכרעת דין שבה הורשע הנאשם מספר 2 על-פי הודאתו המוקדמת, בעבירה של אי-תשלום שכר מינימום לעובד, עבירה לפי סעיף 2 ו- 14 לחוק שכר מינימום, ובעבירה של אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה, עבירה על סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום.

המאשימה טענה כי תכלית חוק שכר מינימום היא להבטיח קיום מינימאלי בכבוד לעובד, והפנה לפסיקה הנוגעת למשמעות העבירה.

המאשימה ביקשה לגזור את העונש של הנאשם בקנס בסכום שנע בשיעור שבין 30% לבין 50% מהקנס העונשי של 266,000 ש"ח בגין העבירה של אי-תשלום שכר מינימום, כאשר דובר בשתי יחידות עבירה ו- 14,400 ש"ח בגין העבירה של אי-מילוי דרישת מפקח}, ובנוסף גם להתחייבות להימנע מכל עבירה על חוק שכר מינימום במשך 3 שנים.

הנאשם 2 ציין כי אילו היה מוטל קנס מינהלי היה מדובר על 6,200 ש"ח בגין העבירות של אי-תשלום שכר מינימום ו- 5,000 ש"ח בגין אי-מילוי דרישות מפקח.

הנאשם 2 ביקש להקל בעונשו וטען כי  היה ניתן לקזז מהשכר לאור מצג שווא שהציג העובד לגבי שעות עבודתו, ובנוסף לנאשם אין הרשעות קודמות והעסק נסגר סמוך לתקופת העבירה.

עוד הוסיף הנאשם 2, כי הוא אדם מבוגר, גרוש, חולה לב, פושט רגל, שמתקיים מהבטחת הכנסה.

בית-הדין בקבעו את עונשו של הנאשמים ציין כי בין מטרות הענישה השונות, נותן תיקון 113 לחוק העונשין עדיפות לעיקרון ההלימות, הרי הוא עיקרון הגמול, ועל-פי עיקרון זה, העונש הראוי לעבריין נגזר ממידת אשמו ומחומרת מעשיו, כאמור בסעיף 40(ב) לחוק העונשין הקובע כי העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ונסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו {ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו  (05.08.13)}.

בית-הדין הרחיב כי במנגנון גזירת העונש לפי תיקון 113 קיימים שלושה שלבים, כאשר השלב הראשון הוא האם מדובר באירוע אחד או כמה אירועים נפרדים וכי יש לבחון האם הנאשם הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה.

אם מדובר בכמה עבירות, יש לקבוע האם הן עולות כדי אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים, כאשר ככל שמדובר באירוע אחד, יש להמשיך לשלבים הבאים וככל שמדובר בכמה אירועים, יש לקבוע עונש הולם לכל אירוע בנפרד או עונש כולל לאירועים כולם {סעיף 40יג(א)(ב) לחוק העונשין}.

בשלב שני נקבע מתחם ענישה כאשר סעיף 40ג(א) לחוק העונשין קובע כי בית-המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה,  כאמור בסעיף 40ט לחוק העונשין.

אשר-על-כן, יוצא כי מתחם הענישה ייקבע בהתאם לעקרון ההלימות, ולשם כך יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, וכי יש לשים-לב כי רק השיקולים הקשורים לביצוע העבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה.

נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה, כאשר אלה יבואו במסגרת קביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה, אך לא בקביעת המתחם עצמו, ואמות-המידה אשר יסייעו לקביעת מתחם הענישה הן הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנוהגת, נסיבות הקשורות לביצוע העבירה, כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין ובהן הנזק שצפוי להיגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה ועוד.

השלב שלישי הוא שלב גזירת עונשו של הנאשם לאחר שנקבע מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, כאשר יש לגזור את העונש המתאים לנאשם, בתוך אותו מתחם ולצורך כך יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין.

בית-הדין הוסיף וציין כי בעניין הנדון באשר לשיקול הראשון, מדובר באי-תשלום שכר מינימום עבור תקופה של חודש ו- 10 ימים, ועל-אף שמדובר בתקופה שמתפרסת על פני שני חודשים מדובר בעצם בעבירה אחת בנוסף לאי-מילוי דרישת מפקח, שהיא עבירה שחומרתה פחותה מזו של אי-תשלום שכר מינימום.

בד-בבד, בית-הדין קבע כי יש להביא בחשבון את הצורך ההרתעתי, את הפגיעה בזכות הקוגנטית של העובד למען קיום מינימאלי בכבוד, את העובדה כי העבירה בוצעה תוך כדי ניהול עסקו של הנאשם, את העובדה כי העסק נסגר בסמוך לאחר מועד העבירה, ואת מדיניות הענישה המקובלת.

יתרה-מכך, יש להביא בחשבון הזמן הרב שחלף מאז מועד ביצוע העבירה, כאשר עד להגשת כתב אישום אף חלף זמן רב, ובנסיבות אלה, בית-הדין החליט כי מתחם ענישה סביר יהיה בין הקנס המנהלי עד ל 10% של הקנס המקסימאלי מ- 10,000ש"ח עד 26,600ש"ח, ובאשר לעונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם הענישה ההולם, יש לקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם שהוא אדם מבוגר וחולה, שסגר את עסקו ומתקיים מהבטחת הכנסה.

יחד-עם-זאת, לנאשם אין הרשעות קודמות ומזה זמן רב לא מעסיק עובדים, כך שלא יחזור כלל על העבירה שביצע, לפיכך, בהתחשב במכלול השיקולים ומתוך ראיית העיקרון המנחה, הרי הוא עיקרון ההלימה, בית-הדין השתכנע כי מוצדק להסתפק במקרה זה בסכום הקנס המינהלי בגין עבירת אי-תשלום שכר מינימום בלבד, וזאת, נוכח השיהוי המהותי בהגשת כתב האישום, כאשר לגבי הנאשם עצם הכתם שבהרשעה פלילית מהווה כשלעצמו ענישה חמורה עבורו.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין החליט לגזור על הנאשם קנס בסך 5,000 ש"ח והתחייבות להימנע מביצוע עבירות לפי חוק שכר מינימום במשך שלוש שנים, שאם-לא-כן, יישא בתשלום הקנס המרבי הקבוע בחוק לעבירות אלה.

7. האם הנאשם עבר עבירה מינהלית מכוח סעיף 15 לחוק הגנת השכר?

ב- ש"מ (נצ') 43546-05-10 {מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' מוחמד אבו אחמד, פורסם באתר נבו (05.03.12)} נדונה השאלה האם הנאשם עבר עבירה מינהלית מכוח סעיף 15 לחוק הגנת השכר.

במקרה הנדון המאשימה שלחה הודעות תשלום קנסות מינהליים, הן על הנאשם והן על החברה, כאשר בהודעה על הטלת הקנס המנהלי על החברה, יוחסה לה עבירה מינהלית מכוח סעיפים 2(א) ו- 14 ו- 15 לחוק שכר המינימום.

הנאשם טען כי בהודעת תשלום הקנס מצויינים סעיפים שאינם רלוונטיים לנאשם עצמו, כאשר סעיפים 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום נרשמו בכתב יד, ואין בה פירוט של ההוראה שמכוחה נקבעה העבירה המיוחסת לנאשם.

עוד הוסיף הנאשם כי תקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי - שכר מינימום), אינה מאזכרת את סעיף 15 לחוק שכר מינימום כעבירה מינהלית שמכוחה ניתן להטיל קנס מינהלי על הנאשם, ועם ביטול כתב האישום כנגד החברה אשר לא יפגע באינטרס הציבורי, אין כבר טעם להותיר את הנאשם כנאשם יחיד.

בית-הדין ציין כי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") מטיל חובות ישירות על נושא המשרה בתאגיד, ומחייב אותו לפעול כדי למנוע עבירות על-ידי התאגיד בעוד חובה כזו אינה כלולה בסעיף 15 לחוק שכר מינימום.

בית-הדין הוסיף וציין כי סעיף 15 לחוק שכר מינימום, בהיותו סעיף אשר מרחיב את אחריות התאגיד, אך אינו קובע עבירה בעצמו, אינו אמור להיכלל בתקנות העבירות המינהליות קנס מינהלי - שכר מינימום. 

אשר-על-כן, לא היתה מניעה שהמאשימה תטיל קנס מינהלי על הנאשם באופן אישי, נוכח טענת המאשימה כי החברה הפרה את הוראות חוק שכר מינימום, ונוכח הוראת סעיף 15 לחוק שכר מינימום בדבר הרחבת האחריות גם אל המנהל בתאגיד.

לפיכך, התוצאה היתה, כאמור, שבית-הדין דחה את הטענה המקדמית בעניין היעדר האפשרות להטיל על הנאשם קנס מינהלי.

בית-הדין לא מצא כל סיבה לקבוע שאין אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין של הנאשם, רק בשל העובדה שהחברה כבר אינה נאשמת ביחד עמו.

קבלת טענה כזו, תוכל להביא למצב שכל תאגיד שעליו יוטל קנס מינהלי בשל אי-תשלום שכר מינימום, לא יבקש להישפט, ובכך, ימנע את האפשרות להגיש כתב אישום כנגד המנהל באותו תאגיד, אשר כן ביקש להישפט.     

קיים אינטרס ציבורי ברור באכיפת חוק שכר מינימום, ומשהמחוקק קבע כי בין האחראים לעבירות יש לראות גם את המנהלים בתאגידים שלא שילמו שכר מינימום, יש אינטרס ציבורי גם בבירור האישום כנגד הנאשם.

בטיעונים לעונש הנאשם טען כי מאחר שהוא עוסק בעבודות קבלניות ובכוח אדם, הרי שלהרשעתו עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על עיסוקו.

עוד הוסיף הנאשם כי אין לו עבר פלילי רלוונטי להרשעתו הנוכחית ועל-כן יהיה נכון לבקש תסקיר קצין מבחן, כדי לבחון אפשרות להטיל על הנאשם שירות לתועלת הציבור או לתת לו צו מבחן, במקום ההרשעה.         

המאשימה התנגדה לבקשה מאחר ולטענתה, גם ההרשעה לא תחסום את הדרך בפני הנאשם להתמודדות במכרזים של קבלת שירותי כוח-אדם אלא רק תהווה שיקול שוועדת המכרזים תצטרך לשקול.

עוד הוסיפה וטענה המאשימה כי מדובר בעבירה החמורה ביותר בתחום משפט העבודה המגן ואין נסיבות המצדיקות את ביטולה.

בית-הדין קבע כי אילו תבוטל הרשעתו של הנאשם, לאחר שנקבע שהוא עבר את העבירה שבה הוא הורשע, הדבר יפגע באינטרס הציבורי המצריך אכיפה של הוראות חוק שכר מינימום, כולל ההוראה בסעיף 15 לחוק שכר מינימום, המטילה אחריות פלילית על "מנהל" בתאגיד, וזאת, בלא שיש הצדקה לכך מבחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם ומכאן בית-הדין דחה את כל הטענות המקדמיות שהעלה הנאשם, וקבע כי האישום יידון לגופו.

8. האם הנאשמים לא מילאו אחר דרישת מפקח המהווה עבירה לפי סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום?

ב- ת"פ (ב"ש) 1193-09 {מדינת ישראל נ' אהרון חמו ובניו (ש.י.א.) בע"מ, פורסם באתר נבו (16.03.15)} נדונה השאלה האם הנאשמים לא מילאו אחר דרישת מפקח המהווה עבירה לפי סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום.

המאשימה טענה כי הנאשמים לא מילאו אחר דרישת מפקח, המהווה עבירה לפי סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום, ועל-פי כתב האישום, במסגרת חקירה שנערכה על-ידי מפקח המאשימה מר גיל לוי, נמצא כי הנאשמת 1 העסיקה את העובד ולא שילמה לעובד שכר מינימום כקבוע בחוק שכר מינימום בעבור חודשים אוקטובר ונובמבר 2007.

עוד טענה המאשימה בנוסף, כי לא מסרה לעובד בסיום עבודתו אישור כדין בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עובד-מעביד.

כמו-כן, לא שילמה לעובד בסיום העסקתו  פדיון חופשה, וזאת בלי צידוק מספיק ובניגוד לחוק חופשה שנתית.

הנאשם 2 לא התייצב לחקירה באזהרה במועדים אשר נקבעו בזימונים, הנאשם 2 התעלם מדרישת המפקח להמצאת מסמכים, ולא מסר את המסמכים אשר נדרשו ממנו, הנאשמים 2 ו- 3 לא עשו כל שביכולתם למניעת העבירות שיוחסו לנאשמת 1 בכתב האישום.

הנאשמים האמינו בדרכם, וביקשו להישפט תוך שהם מסתכנים בהרשעה פלילית, כאשר הסכומים הינם זעומים ביחס לחובות שיש לנאשמים.            

עוד הוסיפו הנאשמים כי יש להתחשב בנסיבותיהם האישיות, ולהפחית את גובה הקנסות ככל שניתן, היות וחלף זמן רב ממועד ביצוע העבירות והן לאור עברם הנקי.

מעיון בכתב האישום המתוקן עלה, כי סעיף העבירה הוסף על-ידי המאשימה במסגרת בקשתה לתיקון כתב האישום, לפיכך, מעיון בעובדות אשר נטענו בכתב האישום המתוקן, עולה כי לא נטענה כל טענה עובדתית כנגד הנאשם 3 ביחס לסעיף העבירה הנ"ל.

אשר-על-כן, לא הונחה בכתב האישום התשתית העובדתית הנדרשת לשם הרשעה בעבירה זו, ויש לזכות את נאשם 2 מעבירה של אי-מילוי אחר דרישת מפקח המהווה עבירה לפי סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום {ראה גם הע"ז (ת"א) 2947-09 מדינת ישראל - משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' עמיר פנחס, פורסם באתר נבו (09.07.12)}, כאשר בגין העבירה של אי-מילוי דרישת מפקח, בית-הדין השית על נאשם 3 קנס בסך של 7,000 ש"ח.

9. האם הנאשם מילא אחר דרישת מפקח העבודה או שמא הפריע לו במהלך מילוי תפקידו באופן אשר הביא לסיכול החקירה כנגדו?

ב- הע"ז (ת"א) 2624-09 {מדינת ישראל - משרד התמ"ת המחלקה המשפטית - עו"ז נ' מרדכי מרקוביץ', פורסם באתר נבו (23.02.15)} נדונה השאלה האם הנאשם מילא אחר דרישת מפקח העבודה או שמא הפריע לו במהלך מילוי תפקידו באופן אשר הביא לסיכול החקירה כנגדו.

המאשימה טענה כי במעשיו ובמחדליו לא מילא הנאשם אחר דרישת מפקח העבודה, הפריע למפקח העבודה במהלך מילוי תפקידו באופן אשר הביא לסיכול החקירה כנגדו. 

הוראות החיקוק בהן הואשם הנאשם הן אי-מילוי אחר דרישת מפקח עבודה, המהווה עבירה על סעיף 15ב לחוק שכר מינימום, הפרעה למפקח עבודה במהלך מילוי תפקידו, המהווה עבירה על סעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום.

הנאשם הכחיש קבלת זימון לחקירה וטען כי לא זומן כדין לחקירה בחודש דצמבר וכן לא חתם על ההזמנה מאחר וחתימתו זוייפה.

בעניין זה הציג הנאשם חוות-דעת גרפולוגית מטעמו.

בית-הדין החליט לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מאחר ומשלא הוכח כי הנאשם זומן להתייצב לחקירה, הנאשם זכאי מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום מחמת הספק.

בית-הדין בקבעו את החלטתו הסביר כי כלל ידוע הוא כי על התביעה מוטל הנטל לשכנע מעל לכל ספק סביר בקיום יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, וככל שבתום ההליך יוותר ספק בעניין אשמת הנאשם, יפעל הספק לטובת הנאשם ויוביל לזיכויו {ע"פ 2869/09 עניין חאמד זינאתי}.

10. האם מילאה המבקשת שכנגדה הוטל קנס לדרישת מפקח?

ב- המ"ש (יר') 23853-06-10 {מאפיית לחמים מבשרת בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התמ"ת, פורסם באתר נבו (26.12.10)} נדונה השאלה האם מילאה המבקשת שכנגדה הוטל קנס לדרישת מפקח.

במקרה הנדון, דובר בבקשה להארכת מועד בבקשה להישפט, כאשר המבקשת שכנגדה הוטל קנס בגין אי-מילוי דרישת מפקח בניגוד לסעיף 15ג(ב) לחוק שכר מינימום.

המבקשת טענה כי הקנסות הוטלו עליה שלא כדין, ואף אלו לא התקבלו אצלה בזמן אמת, כאשר מבדיקת אישורי המסירה ואתר האינטרנט של רשות הדואר עלה כי שני המכתבים שטענה המשיבה שנשלחו בדואר רשום, לא הגיעו לידיהם, והוחזרו למשיבה, ויתרה-מכך, נמשכו הליכי הגביה.

עוד טענה המבקשת, כי גם לגופם-של-דברים מדובר במקום שומר חוק, המעסיק נערים על סף נשירה מבית-הספר וכי בפועל ההעסקה היתה כדין.

המשיבה טענה כי הקנסות הוטלו כדין ובגין עבירות שנעברו, וכי הודעות הקנס שנשלחו הוחזרו בציון "לא נדרש", כאשר על-פי הפסיקה די בכך כדי להוות מסירה כדין, ואף לפנים משורת הדין נשלחו בשנית הודעות הקנס בדואר רשום פעם שניה, ולאחר שגם אלו הוחזרו, נשלחו ההודעות בדואר רגיל הודעות שכן התקבלו.

המשיבה הוסיפה, כי משלא שולמו הקנסות, העניין הועבר למרכז לגביית קנסות, כאשר הדבר נעשה על-פי דין.

עוד הוסיפה המשיבה, כי מכל מקום ההמצאה היתה כדין, והמבקשת לא הרימה את הנטל לעניין המצאה שלא כדין, ולאור זאת, ועל-פי הפסיקה {עפ"א (ארצי) 11/07 ארז אבוטבול נ' משרד התמ"ת (02.07.07)} אין בית-הדין מוסמך להתייחס לטענות לגופן, מאחר שהמבקש עדיין לא עבר  את שער הכניסה  לבית-הדין המתיר את בקשתו להישפט.

בית-הדין קבע כי המבקשת לא עשתה את שנדרש ממנה לעשות על-פי דין, לא רשמה את כתובתה  ברשם החברות, וכאשר נשלח הדואר הרשום לא טרחה לקבלו, ומכיוון שמדובר באותה כתובות בדיוק בה קיבלה את הודעת הקנס שנשלחה בדואר לא רשום, לא ניתן אלא להסיק כי סירבה לקבל את דברי הדואר שנשלחו אליה, ועל-כן אלו הוחזרו תחת החותמת "לא נדרש".

בנסיבות אלו אין בית-הדין בודק את הטענות לגופן, אף כי לטענת המשיבה, לפנים משורת הדין נבדקו הטענות לגופן ונמצאו כלא מצדיקות את ביטול הקנס, ובנושא של הטלת קנס מינהלי ובקשה להישפט אין בית-הדין נכנס לגוף הדברים.

יתרה-מכך, לגבי השאלה האם הטלת  הקנס היתה מוצדקת, רק אם המבקש עבר את המשוכה של  הטעמים המצדיקים להיעתר לבקשה להישפט, אז במסגרת כתב האישום נבדקות הטענות לגופן, ובנסיבות אלו בית-הדין היה חייב לדחות את הבקשה.