כיצד ייקבע לאיזו ערכאה סמכות עניינית נמשכת לדון בענייני משמורת?

עובדות המקרה: בשנת 2004 ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה לפיו משמורת 2 הילדות תהיה בידי האם. בשנת 2010 ניתן פסק דין של בית הדין השרעי לפיו המשמורת ביחס ל- 3 הילדים {אחד מהם נולד לאחר שנת 2004} הועברה לאמו של האב לאחר פסק הדין בשנת 2010 מוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה למשמורת חדשה.

השאלה: כיצד ייקבע לאיזו ערכאה סמכות עניינית נמשכת לדון בענייני משמורת - לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין השרעי?

בית-המשפט קבע: הסמכות העניינית הנמשכת מסורה לבית הדין השרעי.

נימוקים: שני עקרונות מנחים מנתבים הסמכות לבית הדין השרעי: האחד, חופש הברירה או בחירה בערכאות. השני, עקרון הסמכות הנמשכת.

סמכותה של ערכאה מסויימת שדנה בגלגולה הראשון של סוגיה בעלת אופי מתמשך, לדון גם בגלגולה העתידי, עשויה להיקנות באחת משתיים:

הראשונה, יכולה היא להקנות מכוח הסכמת הצדדים. ככל שהסכמה זו ברורה וגלויה יותר, כך יטה בית-המשפט לראות בה שיקול מרכזי בדיון בשאלת הסמכות.

השנייה, מקום בו אין בין הצדדים הסכמה בעניין הסמכות לדון במחלוקת עתידית, יכולה הסמכות להיקנות, בכפוף לתנאים לרכישת סמכות הנמשכת, מכוח כללי הכיבוד ההדדי {ראה גם בג"צ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, טרם פורסם (2011)}.

לכן, מרגע שהוגשה תביעה בעניין משמורתם של הילדים לבית הדין השרעי והאם לא הביעה התנגדות לסמכות בית הדין השרעי ובשעה שמדובר בנסיבות חדשות לגמרי שלא היו קיימות במסגרת ההליך המקורי בבית המשפט לענייני משפחה לרבות בילד נוסף שנולד לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2004, הרי בכך הביעו שני הצדדים הסכמה ובחירה מודעת להתדיין בבית הדין השרעי בעניין המשמורת.

ההסכמה לעיל מבטאת את עיקרון חופש הברירה. חופש זה אשר ביסודו נועד לשרת את המתדיינים ולכבד את אוטונומיית הרצון שלהם, טומן בחובו גם קשיים רבים ובראשם החשש מהתערבות של ערכאה אחת בהחלטותיה של האחרת.

אכן ההתדיינות בבית הדין השרעי הביאה למעשה "לתוצאת משמורת חדשה" לפיה הילדים עברו להתגורר בחסות וביית אמו של האב, אלא, שמדובר היה בהתדיינות לגופו של עניין, כאשר האם לא מתנגדת לסמכות בית הדין השרעי ולמעשה מסכימה ושותפה לתהליך השיפוטי, כאשר הוגש תסקיר וכאשר אף צד לא מעלה בפני בית הדין השרעי את העובדה שתקיים הליך בעניין המשמורת בשנת 2004 בבית המשפט לענייני משפחה.

בכך שהאב הגיש תביעה למשמורת בבית הדין השרעי והאם לא התנגדה לסמכותו, עשו הצדדים שימוש בברירה הנתונה להם מכוח "עיקרון הברירה החופשית".

ככלל, משהגיע הליך לסיומו מוצתה סמכותה המקורית של הערכאה הדנה והסמכות לדון בתביעות חדשות של הצדדים תהא שוב לפי עקרון הברירה החופשית בין הערכאות.

יחד-עם-זאת, כאשר מדובר בסוגיות בעלות אופי מתמשך, כגון משמורת ילדים, קיים חשש שמתן חופש בחירה מחודש יובל לכך שההחלטה שכבר ניתנה באותה סוגיה, לרבות רוחה או "הקו השיפוטי שנקטה", תסוכל כאשר תידון בפני ערכאה מקבילה.

במקרה והצדדים הסכימו מראש לכבול את הדיון בענייניהם או בסוגיה מסויימת מתוך כלל העניינים הכרוכים בגירושיהם, לידיה של ערכאה מסויימת - דתית או אזרחית, הרי שנתנו בעצמם מענה ראוי לקשיים הנובעים מקיומה של ברירה חופשית בין הערכאות.

מענה כזה מתיישב עם השאיפה הקיימת כמעט תמיד מקום בו נדרשות הערכאות השיפוטיות להכריע בענייני משפחה והיא שההחלטות יתקבלו בהסכמת הצדדים ותוך שיתוף פעולה ביניהם, לטובתם ולטובת יתר בני התא המשפחתי.

נעיר כי במקרה שבדוגמא לא היתה הסכמה לסמכות מי מהערכאות אך יחד-עם-זאת כאשר הגיע ההליך לבית הדין השרעי, הדבר היה נוח לשני הצדדים ואף אחד מהם לא ראה לנכון לטעון לחוסר סמכות או להעברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה מטעמי סמכות נמשכת.

משכך, יש לראות בהתדיינות המוסכמת בין הצדדים בעניין המשמורת של הילדים בבית הדין השרעי בשנת 2010 משום שימוש דה פקטו בברירה החופשית שניתנה לצדדים. לאור זאת, החל משנת 2010, עת ניתן פסק דינו של בית הדין השרעי, הוא זה שקנה סמכות לדון בענייני המשמורת.

במקרה בו מתעורר סכסוך חדש בעניין המשמורת ומוגשת תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה והאב מעורר טענת חוסר סמכות עניינית, נכנס לפועלו עקרון "הסמכות הנמשכת" וכלל הכיבוד ההדדי בין ערכאות.

דיון ולא כל שכן הכרעה סותרת בעניין המשמורת, בנסיבות המקרה, עלול למעשה להביא לסיכול פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין השרעי בשנת 2010 ולכך בית-המשפט לענייני משפחה אינו יכול להיות שותף פעיל או סביל.

הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלבנטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה.

ובמילים אחרות, אותה ערכאה שדנה בסוגיה לראשונה תשוב ותידרש להכרעתה המקורית וכך יקטן הסיכון לסיכולה. כלל הסמכות הנמשכת מהווה חריג לכלל ומטרתו למנוע התרוצצות מכבידה ומבזה של בעלי הדין ממערכת שיפוט אחת לאחרת.

עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן.

נבהיר כי בשנת 2010 עוברים שלוש הילדים להתגורר בבית אמו של האב, לאחר שהוגש תסקיר מתאים לבית הדין השרעי וניתנה הסכמת האם למהלך זה. כעת, בתביעה הנוכחית בפני בית-המשפט לענייני משפחה נטען לשינוי "נסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן", שינוי המצריך דיון מחודש בעניין המשמורת.

כאמור, נקבע כי אין זה צודק, יעיל ונכון יותר מאשר שאותה ערכאה {בית הדין השרעי} שנדרשה זה לא מכבר לעניין המשמורת תידרש בשנית וכך לא יסוכל פסק דינה באמצעות החלטה סותרת של בית-המשפט לענייני משפחה.