פרק ג': תמצית ההלכה הפסוקה

1. בקשה להורות על בטלות החלטת המועצה אשר דחתה בקשה לחידוש רישיון

ב- עת"מ (מרכז) 31633-05-17 {גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ נ' מועצה מקומית שהם - רשות רישוי לעסקים, תק-מח 2018(1), 25488 (2018)} אתר "ברקת" הוא אתר להטמנה ולמחזור פסולת, רב ממדים, המשתרע על פני כ- 200 דונם. האתר הוקם בשנת 1997 על מקרקעי מחצבה גדולה באזור התעשיה שהם, לאחר שפעילותה מוצתה וקם הצורך לשקמה {להלן: "האתר"}.

האתר, מהגדולים שבאתרי הפסולת וההטמנה בישראל, בדגש על אזור המרכז, קלט למעלה משליש מהכמות הארצית של הפסולת היבשה בישראל. פסולת הבניה, נקלטה ומוינה באתר, חלקה נגרס לצורך שימוש חוזר והחלק שאינו ניתן לשימוש חוזר הוטמן באדמה. במהלך 20 השנים האחרונות, נתן האתר מענה לכמויות הפסולת היבשה שהצטברו באתרי הבניה באזור המרכז.

מקרקעי האתר היו בבעלות המשיבה 2 רשות מקרקעי ישראל {להלן: "רמ"י"} אשר גבתה דמי שימוש בגינם מהמועצה המקומית שבשטחה מצוי האתר. הואיל ומדובר במקרקעי ציבור שנועדו לצרכי ציבור, לא ניתן היה להחכירם לישות פרטית.

בשנת 2006, על רקע שינויים בגבולות המועצות המקומיות מודיעין ושוהם, הועברה ההרשאה בשטחי האתר מהמועצה המקומית מודיעין למשיבה 1 המועצה המקומית שהם {להלן: "המועצה"}.

העותרת 2 החזיקה במקרקעי האתר מכוח הסכמים שנכרתו בינה לבין המועצה והוארכו מעת לעת שתכליתם הטמנת פסולת באזור המחצבה ושיקומה. העותרת 1 מבצעת בפועל את עבודות ההטמנה באתר ושיקומו כקבלן משנה מטעם העותרת 2 {להלן: העותרת 1 תכונה "גלובל" והעותרת 2 תכונה: "אספי"}. לאורך שנים, העניקה המועצה לאספי היתרי בניה ורשיונות עסק, על בסיס ההסכמים שביניהן. לגלובל הוענקו רשיונות עסק כדי לאפשר לה לבצע את העבודות בפועל, על-אף שבינה לבין המועצה אין זיקה חוזית מכל סוג שהוא.

בעתירה דנן ביקשו העותרות להורות על בטלות החלטת המועצה אשר דחתה את בקשת גלובל לחידוש רישיון עסק לשנת 2017 בגין פעילותה באתר וכן להורות על חידוש רישיון העסק לאלתר. כן, ביקשו העותרות להורות למועצה לפעול בשקידה ראויה לשם מילוי כל דרישה, אשר מחובתה למלאה, ככל שהיא מהווה תנאי לחידוש רישיון העסק וכן להצהיר ולקבוע כי כל דרישה כאמור לא תהווה מניעה לחידוש רישיון העסק.

בית-המשפט קבע, כי העותרות לא הציגו טעם המצדיק התערבות בהחלטת המועצה לדחות את בקשתן לרישיון עסק. לפיכך, נקבע שאין להורות על ביטולה או לחייב את המועצה בהוצאת רישיון עסק. העתירה נדחתה.

2. האם שתי תחנות יכולות להוות בעת ובעונה אחת גם "תחנת מעבר", כמשמעות המונח האמור בתקנות רישוי עסקים, וגם "אתר לסילוק פסולת"?

ב- ע"פ (חי') 11513-09-15 {שמחה יוסיפוב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 20109 (2016)} נדונו שני ערעורים על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-המשפט השלום {להלן: "ההליך קמא"}.

כתב האישום נשוא ההליך הוגש כנגד שלושה נאשמים: עיריית אור עקיבא {להלן: "העירייה"}, המערער בע"פ 11513-09-15, ראש העירייה במועדים הרלבנטיים, מר שמחה יוסיפוב {להלן: "המערער 1"} והמערער בע"פ 8839-09-15, מר משה ביטון, מנהל אגף שפ"ע בעירייה והאחראי על מערך פינוי הפסולת בעירייה במועדים הרלבנטיים {להלן: "המערער 2"}.

כתב האישום ייחס לנאשמים מספר עבירות שעניינן הפעלת תחנות לטיפול בפסולת בתחומי העירייה בניגוד לדין, וכן עבירות של זיהום אוויר ושל גרימת מפגעים בכל הנוגע להפעלת אותן תחנות.

בהכרעת דינו, מצא בית-המשפט קמא להרשיע את כל שלושת הנאשמים בחלק מהעבירות ולזכותם מעבירות אחרות. בכל הנוגע למערערים 1 ו-2 {להלן ביחד: "המערערים"}, הרשעתם היתה בעבירות הבאות: הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין - לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים{להלן: "חוק רישוי עסקים"} ותקנות 2(1), 2(2), 2(7), 2(8) ותקנה 6(4) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998 {להלן: "תקנות רישוי עסקים"} + סעיף 15(2) לחוק רישוי עסקים;

הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד להפעלת אתר לסילוק פסולת ללא תשתיות נדרשות - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים {להלן: "החוק למניעת מפגעים"} ותקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת), {להלן: "תקנות למניעת מפגעים"};

הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לאי נקיטה באמצעים יעילים לכיבוי שריפה - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לאי נקיטה באמצעים יעילים למניעת שריפה - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים.

המערערים זוכו מהעבירות שעניינן גרימת זיהום אויר חזק או בלתי-סביר וגרימת ריח בלתי-סביר, כמו גם מהעבירות של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לגרימת זיהום אויר בלתי-סביר וריח בלתי-סביר מאתר לסילוק פסולת {ואף העירייה זוכתה מהעבירות שעניינן זיהום אויר ומפגעי ריח}.

לאחר הכרעת הדין בית-המשפט קמא גזר את עונשם של הנאשמים, והשית על כל אחד מהמערערים קנס בסך של 30,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תחתיו, וכן התחייבות עצמית בגובה 30,000 ש"ח שתכליתה להבטיח הימנעות מביצוע העבירות בהן הורשעו המערערים במשך 3 שנים {או עונש של מאסר בפועל למשך 30 יום חלף החתימה על ההתחייבות}.

שני הערעורים הופנו הן להכרעת הדין והן לגזר-הדין.

המערער 1 טען כי לא היה מקום להרשיעו.

לשיטת המערער 2, פרשנותו של בית-המשפט קמא למונחים הקיימים בדברי החקיקה הרלבנטיים שגויה, ואין אפשרות כי שתי התחנות בהן עסקינן {התחנה הצפונית ותחנת הפלנטה} יהוו בעת ובעונה אחת גם "תחנת מעבר", כמשמעות המונח האמור בתקנות רישוי עסקים, וגם "אתר לסילוק פסולת", כמשמעות מונח זה בתקנות למניעת מפגעים.

לטענת המערער 2, פרשנות זו מביאה לכך כי מחד גיסא, הוא נמצא אשם מכוח הוראות חוק רישוי עסקים, בגין היותן של התחנות "תחנת מעבר", ומאידך גיסא, אשם מכוח הוראות החוק למניעת מפגעים, בגין היותן של אותן התחנות "אתר לסילוק פסולת". לטענת המערער 2, קביעה משפטית כזו סותרת את ההיגיון ויוצרת מצב דברים אבסורדי לפיו מתקן אחד מהווה בעת ובעונה אחת גם תחנת מעבר וגם אתר לסילוק פסולת - דבר שאינו אפשרי הן מבחינה פיזית והן מבחינה משפטית.

בית-המשפט קבע באשר לתחולת החוק למניעת מפגעים, כי אין להתערב בהכרעת הדין לפיה החוק למניעת מפגעים חל על שתי התחנות ויש לדחות את טענת המערערים בהקשר זה.

באשר לעבירות בהן הורשעו המערערים מכח חוק רישוי עסקים ותקנות רישוי עסקים, נקבע כי שעה שעסקינן בהרשעה פלילית, קם ספק סביר לגבי מודעותם של שני המערערים לכך שהפעילות של התחנה הצפונית בהיעדר התשתיות בנושא התשטיפים מהווה עבירה פלילית, ויתכן כי אף ניתן לומר כי לגבי נושא מצומצם זה מן הראוי היה לקבל את טענתם להגנה מן הצדק. קמות להם אף הגנות נוספות, הן מכח הדין הפלילי והן מכח חוק רישוי עסקים - בשל אי מודעות או בשל טעות במצב הדברים - ואשר-על-כן, בית-המשפט זיכה אותם מהעבירות ככל שהן נוגעות לתשתיות בנוגע לתשטיפים, במקרה מיוחד זה, נוכח הנסיבות.

באשר להימנעות מהרשעה, בית-המשפט קבע, כי אכן, כפי שטענו שני המערערים, על-פי הלכת שבתאי, נדרש בית-המשפט להחיל את הלכת כתב "בצורה גמישה" בכל הנוגע לעבירות אחריות קפידה אסדרתיות, ושיקול-הדעת באשר לאי הרשעתו של הנאשם יופעל בגמישות רבה יותר כאשר הנטל המוטל על הנאשם להראות את עצמת הפגיעה בו כתוצאה מההרשעה, הוא פחות. עם-זאת, בנסיבותיו של מקרה זה, בית-המשפט לא מצא כי יש להתערב בהחלטה קמא שלא לקבל את הבקשה של המערערים להימנע מהרשעה.

באשר לרף הענישה - נקבע כי על פניו, הקנס אינו חורג מהסביר, אך הואיל ובית-המשפט זיכה את המערערים מחלק מהעבירות בהן הורשעו - ברי כי יש לדבר השלכה אף לגבי רף הענישה. בהתאם, נקבע כי מן הראוי להקל בעונשם של שני המערערים ולהעמיד את הקנס לגבי כל אחד מהם על-סך של 15,000 ש"ח ולהותיר על כנה את ההוראה בדבר החתימה על ההתחייבות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט הורה על זיכוי המערערים מהעבירות הבאות: עבירה מכח סעיף 14 לחוק רישוי עסקים - בהתייחס להפרת תקנות 2(7) ו-2(8) לתקנות רישוי עסקים; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 9(א)(1) + 9(ב) בתחנת פלנטה; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 5 {בהתייחס לאי נקיטת אמצעים סבירים לכיבוי שריפה}.

ההרשעה בעבירות הבאות נותרה על כנה: עבירה מכח סעיף 14 לחוק רישוי עסקים - בהתייחס להפרת תקנות 2(1), 2(2) ו-6(4) לתקנות רישוי עסקים; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 9(א)(1) + 9(ב) בתחנה הצפונית; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 3 {בהתייחס לאי נקיטת אמצעים סבירים למניעת שריפה}.

הושת קנס על כל אחד מהמערערים על-סך של 15,000 ש"ח ונותרה על כנה ההוראה בדבר החתימה על ההתחייבות.

3. בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי בעקבות גרימת נזק לקרקע

ב- בב"נ (רמלה) 20305-04-18 {ועדה מקומית לתכנון ובניה שהם נ' א.ס.פ.י חברה לקידום פרוייקטים באיכות הס ואח', תק-של 2018(2), 50394 (2018)} נדונה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה {להלן: "החוק"}.

הועדה המקומית לתכנון ובניה "שהם" עותרת למתן צו, אשר יורה למשיבים או מי מטעמם, להפסיק את העבודות והשימושים האסורים במקרקעין באזור התעשיה הצפוני - היי פארק שהם {להלן: "האתר"}, הידוע בתור "מטמנת ברקת" ובכלל זה לאסור על עבודות שפיכה והטמנה של פסולת ועפר; שינוי פני קרקע; שינוי שיפועי מדרונות; שימוש לאתר לקליטת פסולת ומחזור; שימוש במבנים שהוצבו ללא היתר, או שההיתר להצבתם פקע. כמו-כן מתבקש צו לסגירת המקרקעין.

אין מחלוקת כי המדובר במקרקעין שייעודם לתעשיה, שטחי ציבור, נופש וספורט, שמורת נוף וייעור. כיום פועלת באתר "מטמנת ברקת" כאמצעי למילוי "בור" שנותר פעור במקרקעין כתוצאה מהפעלת מחצבה בעבר. מילוי הבור, יישור ושיקום, הם שלבים הכרחיים לצורך מימוש התכנית.

המשיבים 2-1 {חברה בע"מ ומנהלה} זכו במכרז להפעלת האתר להטמנת פסולת, לצורך שיקום האתר, עוד בשנת 1997, ובהמשך נערך הסכם בינם לבין המועצה והחברה הכלכלית שוהם. ההתקשרות הוארכה מעת לעת ובהתאם ניתנו היתרי בניה לצורך שיקומו של האתר. בנוסף, ניתן רישיון עסק לצורך הפעלת תחנת פסולת ומחזור. היתר הבניה האחרון ניתן ביום 07.08.16.

המשיבים 5-3 {חברה בע"מ ומנהליה} הם קבלני משנה של המשיבה 1 ומי שמבצעים בפועל את העבודות באתר.

על-פי הבקשה, מבוצעות באתר עבודות אסורות של הטמנת מאות אלפי מ"ק של פסולת, לרבות פסולת בניין, שינוי של המדרונות ופני הקרקע ושימוש אסור כאתר לאיסוף, עיבוד, מיון ומחזור פסולת. נטען כי בכל יום שנמשכים העבודות והשימושים האסורים, נגרם במקרקעין נזק בלתי-הפיך שיקשה על השבת המצב לקדמותו, שכן האתר כבר מיצה את פוטנציאל ההטמנה כמעט לחלוטין. בנוסף, בוצעו עבודות שהביאו לשינוי וחריגה ממפלס הגובה הנדרש על-פי התכניות, נבנתה מסלעה ללא היתר, הוצבו מבנים ללא היתר, ונקברו שוחות ביוב ודרכי גישה אליהן, תוך גרימת סתימה בקו הביוב.

בית-המשפט קבע, כי המבקשת הביאה ראיות לכאורה לביצועם של עבודות ושימושים אסורים ומתמשכים במקרקעין, באופן רחב היקף, לרבות גרימת מפגעים סביבתיים. הוכח ברף ההוכחה הנדרש כי בכל יום מובאים לאתר אלפי טונות נוספים של פסולת, בניגוד להיתרי הבניה, ובשעה שאין בידי המשיבים רישיון עסק.

עוד נקבע, כי הפגיעה הצפויה למשיבים כתוצאה ממתן צו ההפסקה, היא מינורית בהשוואה למקרים אחרים בהם ננקט הליך זה לבדו, ללא הגשת כתב אישום. ניתן לצפות כי שאלת ביצוע העבירות תבורר עד מהרה, במסגרת ההליך העיקרי, וככל שיימצא כי לא הוכח ביצוע העבירות, לא יהא מקום להמשך תחולת הצו.

הבקשה התקבלה נוכח עבירות הבניה והאינטרס הציבורי הרב. ניתן נגד המשיבים {כולם} צו הפסקת עבודה ושימוש במקרקעין, כמבוקש.

לצורך התארגנות המשיבים, בית-המשפט הורה כי הצו ייכנס לתקפו ביום 17.06.18, ואולם לא יבוצעו עבודות הטמנה, חפירה, בניה, או מילוי, לאחר יום 04.06.18. ניתן צו סגירה למקרקעין, אשר ייכנס לתוקפו ביום 03.07.18.

4. הרשעה בשל שינוע פסולת והשלכת חלק ממנה על הקרקע בתחנת המעבר, ללא רישיון או היתר זמני

ב- ת"פ (אשדוד) 48494-07-15 {המשרד לאיכות הסביבה/המשרד הראשי נ' שמעון איבגי ואח', תק-של 2018(2), 33673 (2018)} בית-המשפט זיכה את הנאשם 2 מעבירה של השלכת פסולת ולכלוך ברשות הרבים, בגין השלכת פסולת מהמשאית ביום 02.7.13, כמפורט בכתב האישום, וזאת על-מנת שלא להעמידו בסיכון כפול להרשעה בפלילים בשים-לב להודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) שהוצאה בעניינו במועד הנ"ל.

בכתב האישום שהוגש בגדרו של הליך זה נטען כי הנאשם 1, שמעון אבגי, הפעיל תחנת מעבר לפסולת במושב אחוזם המצוי ברשות הרבים {להלן: "תחנת המעבר"}, שלא בהתאם לדרישות הדין, ובכלל זה, ללא גידור כנדרש בתקנה 2(1) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998, ותקנה 9(2) לתקנות מניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת), ללא שילוט בכניסה לתחנת המעבר כנדרש בתקנה 2(2) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), ותקנה 9(3) לתקנות מניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת). שטח תחנת המעבר אינו אטום לחלחול ולא נבנה בשיפוע לצורך ניקוז התשטיפים לתעלות ניקוז ולמתקן לטיפול בתשטיפים כנדרש בתקנה 2(7) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת). הפעלת התחנה שלא כדין הניבה לנאשם 1 חיסכון של 190,000 ש"ח.

הנאשם 1 הפעיל עסק להובלת פסולת, באמצעות משאית {להלן: "המשאית"} שהיתה בבעלותו ושימושו באותה העת. הנאשם 2 הועסק על-ידי הנאשם 1 ושימש כנהג המשאית. הנאשם 2 הוביל במשאית פסולת בניין והשליך את תכולתה בתחנת המעבר, וזאת בהנחייתו ואישורו של הנאשם 1.

בבדיקות שנערכו על-ידי מפקח המשטרה הירוקה נמצאה פסולת ופסולת בניין רבה שהושלכה על הקרקע.

בכל המועדים הרלבנטיים לכתב האישום לא היו ברשותו של הנאשם 1 רישיון עסק או היתר זמני להובלת פסולת או הפעלת תחנת מעבר.

בית-המשפט קבע, כי יש מקום להרשיע את הנאשם 1 בשל שינוע פסולת והשלכת חלק ממנה על הקרקע בתחנת המעבר, ללא רישיון או היתר זמני, וזאת מיולי 2013 ועד להוצאת הרישיון ביום 13.11.13 שניתן לאיסוף והובלת אשפה ופסולת, וכן בהפעלת תחנת מעבר לפסולת, ללא רישיון או היתר זמני, וללא התשתיות הנחוצות על-פי הדין, לכל אורך התקופה הרלבנטית, והכל לפי הוראות החיקוק שפורטו בכתב האישום.

עוד נקבע כי יש מקום להרשיע את הנאשמים 1 ו- 2 בגין השלכת פסולת ולכלוך לרשות הרבים, כאשר יש לייחס לנאשם 1 שלוש עבירות בעניין זה ואילו לנאשם 2 יש ליחס שתי עבירות בעניין זה.

5. האם פעלה הנאשמת מכוח היתר שניתן לה או בהתאם לתנאי היתר, כאמור בסיפא לסעיף 39(א)(1) לחוק העזר?

ב- חע"מ (תל אביב) 36339-12-20 {מדינת ישראל נ' אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ, תק-של 2022(3), 6353 (05.07.22)} כנגד הנאשמת נרשמו חמש הודעות תשלום קנס בגין הנחה והשארה של חפצים ברחוב וסחורה למכירה (מדפים ועליהם עוגות ועוגיות); עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל אביב- יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980.

כמו-כן נרשמה כנגד הנאשמת הודעת תשלום קנס בגין גרימת סכנה, מפגע או מטרד בשל הזרמת מים וסבון בכמות גדולה לשטח המדרכה; עבירה לפי סעיף 58 לחוק העזר.

הנאשמת ביקשה להישפט וכתבי האישום הוגשו לבית-המשפט. בישיבת ההקראה, כפרה הנאשמת בעובדות כתבי האישום וטענה באמצעות בא-כוחה, כי מאחר והנאשמת בעלת עסק מסוג מסעדה ומאפייה בכתובת אבן גבירול 72 וכן בכתובת יהודה הלוי 79 החזיקה בהיתר שולחנות וכסאות ולא ניתן היה לפעול כנגדה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק העזר.

הוחלט להרשיע את הנאשמת במיוחס לה בחמשת כתבי האישום מושא הדו"חות ת/1 - ת/5 ובחמישה מקרים של עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק העזר.

6. טענתה של הנאשמת, כי "הזמנה למשפט" בגין עבירות קנס שקולה לכתב אישום

ב- חע"מ (תל אביב) 44150-10-21 {מדינת ישראל נ' אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ, תק-של 2022(3), 1227 (03.07.22)} נגד הנאשמת הוגשו שתי הודעות קנס בעבירה של הנחה, השארה, הקמה, תליה, הטלה או הבלטה, לרבות הרשאתם של מעשים אלה, ברחוב של שולחנות וכסאות בחריגה מההיתר שברשותה, עבירה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל אביב -יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"מ-1980.

הנאשמת ביקשה להישפט בגין העבירות שיוחסו לה, ומשכך הומצאו לה בגין כל אחת מההודעות "הזמנה למשפט וכתב אישום (ברירת משפט)".

במסגרת דיון שהתקיים טענה הנאשמת טענה מקדמית מכוח סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, ולפיה יש לבטל את כתב האישום משום שקיים פגם או פסול בכתב האישום, שכן במסגרת הזמנותיה למשפט לא פורטו כראוי הבסיס העובדתי לעבירות המיוחסות לה ובכך נפגעת זכותה להליך הוגן. לשיטתה של הנאשמת, "הזמנה למשפט" שקולה במהותה לכתב אישום, ועל-כן יש לפרט בגדרה את הבסיס העובדתי שביסוד העבירות המיוחסות לה.

נקבע, כי בניגוד לטענתה של הנאשמת, "ההזמנות למשפט" שקיבלה בגין עבירות הקנס שביצעה לכאורה אינן שקולות לכתב אישום, ועל-כן רמת הפירוט הדרושה בהן שונה מזו הנדרשת במסגרת כתב אישום והן נערכו בהתאם לתקנות.

7. הסרת המפגע, לרבות פינוי הפסולת והחפצים

ב- ב- ע"א (נתניה) 47207-04-22 {עיריית נתניה נ' אילן זוארץ, תק-של 2022(2), 74260 (19.06.22)} נדונה בקשת המבקשת מיום 26.04.22 למתן צו ניקוי דחוף במעמד צד אחד על-פי סעיפים 65 ו- 66 לחוק העזר לנתניה (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ג-1983 וסעיף 249(19) לפקודת העיריות (נוסח חדש) ביחס לחצר בית פרטי ברחוב ברק בן אבינועם 19א' בנתניה שבחזקת המשיב.

הבקשה נוגעת לצבר רב של פסולת וגרוטאות שנאסף בחצר הבית ומהווה, לטענת המבקשת, מפגע תברואתי העלול לסכן את בריאות הציבור ולגביו התקבלו אצלה קריאות מוקד חוזרות ונשנות מתושבים המתגוררים בסמוך וסובלים מן המפגע.

אחר האמור הוגשו מטעם המשיב תשובה שלו ותשובה של אחיו, בשתיהן נטען למצוקה ממנה סובל המשיב עקב ומאז פטירת אימו וכי מדובר בבקשה שקרית ומוגזמת שכן אין מדובר בגרוטאות, פסולת או אשפה אלא בחפצים בעלי ערך כספי שבכוונת המשיב למכור לפרנסתו, לרבות מספר רב של בקבוקים שכנגדם ניתן לקבל את סכום הפקדון, וצורפו תמונות של מספר פריטים מתוך תכולת החצר שלטענת המשיב שמישים ובעלי ערך.

נקבע, כי לא יוכל להיות ספק שאכן מדובר במפגע העלול לגרור סיכון לבריאות הציבור ולהסב פגיעה ממשית לאיכות חיי תושבי הסביבה.

בעא ניכר, כי ניתנו למשיב הזדמנויות רבות להסרת המפגע - בעקבותיהן אף יכול היה למכור חלק מן החפצים שבחצרו כטענתו - אך הלה בחר שלא לפעול כמתבקש והוא משמר את המפגע על חשבון איכות החיים ובריאות התושבים הסובבים את המקום ואינו מצביע אף על ראשית טיפול בו בדרך שעבורה הוא מבקש ארכה חריגה.

8. נקיון החצר

ב- חע"מ (תל אביב) 63242-01-22 {אבינועם חאבני נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 60095 (12.06.22)} בקשה לפסיקת הוצאות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ביום 06.06.21 נרשמה למבקש הודעת תשלום קנס בגין עבירה לפי סעיף 15 לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון)התש"מ-1980.

המבקש ביקש להישפט וכתב האישום הוגש לבית-המשפט.

ביום 27.03.22 כפר המבקש באשמה וטען כי הוא אינו הבעלים בשטח המדובר.

ביום 12.04.22 ביקשה המשיבה לחזור בה מכתב האישום, בהסכמתו של המבקש, כפי שנתנה במועד הדיון.

ביום 09.05.22 הגיש המבקש בקשה לפסיקת הוצאות בגין אובדן יום עבודה. המבקש נקב בסכום של 500 ש"ח אך זאת מבלי שפירט ומבלי שצירף אסמכתאות להוכחת גובה הסכום.

נקבע, כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה אשר הודיעה לבית-המשפט אודות חזרתה מן האישום ובכך אף נחסכה למבקש התייצבות נוספת בבית-המשפט.

9. סתירת חזקת המסירה

ב- המ"ש (תל אביב) 50937-03-22 {יעל כהן נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 50744 (02.06.22)} נדונה בקשת המבקשת להישפט באיחור על הודעת תשלום קנס שנרשמה לחובתה בגין עבירה על סעיף 7(א) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980.

במקרה דנן עולה אמנם כי המבקשת לא קיבלה לידיה את ההזמנה, שהרי זו חזרה בציון "לא ידוע במען", אולם מלשון התקנה יוצא כי אין די בכך כדי לסתור את חזקת המסירה שכן על המבקשת להראות כי אי קבלת ההזמנה נבעה מנסיבת שאינן בשליטתה ולא עקב הימנעותה מלקבל את דבר הדואר.

10. החזקת נכס באופן שמתקיים בו מפגע, וזאת עקב נזילת מים מצינור

ב- המ"ש (תל אביב) 320-03-22 {שמשון בבלי נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 49511 (31.05.22)} נדונה בקשה להישפט באיחור בגין 4 הודעת תשלום אשר נרשמו לחובת המבקש בגין עבירות לפי סעיף 2 לחוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980 בשל החזקת נכס באופן שמתקיים בו מפגע, וזאת עקב נזילת מים מצינור.

המבקש הגיש בקשה להישפט באיחור וציין כי הינו אדם מבוגר בעל 100% נכות, וכן עקב כך שמתמודד עם מחלה קשה ועל-כך שקיבל כעת מכתב מהעירייה על 4 דו"חות אשר מעולם לא הגיעו לידיו, עוד ציין שהינו חי מקצבת ביטוח לאומי ועקב מצבו הכלכלי אף לא רוכש תרופות.

נקבע, כי המבקש לא פירט בבקשתו נסיבות הקשורות בכתובת מגוריו מהן ניתן ללמוד מדוע המבקש " אינו ידוע בכתובת". המבקש לא צירף תמונה של תיבת הדואר בבניין מגוריו או שלט המתנוסס על דלת ביתו הנושא את שמו. אם היה מציג צילום שכזה היה קושי לקבל שהמבקש, פעם אחר פעם, אינו מאותר בכתובת על-ידי הדוור. המבקש אינו מצליח לעורר בבקשתו ספק שמא הדוור לא ביצע מלאכתו כנדרש ומטעם זה לא נמסר דבר הדואר ליעדו.

11. "צו לשימוש ארעי"

ב- עמ"א (צפת) 45089-10-21 {ארנון סלומון נ' מועצה מקומית חצור הגלילית, תק-של 2022(2), 19382 (28.04.22)} נדון ערר לפי סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987, על צו שהוציאה המשיבה לשימוש ארעי במגרש ריק שבבעלות העורר.

לטענת העורר, במקרה דנןן המשיבה הוציאה את הצו לאחר שהשיגה גבול במקרקעין ושתלה בהם עצים, ללא פיצוי ומבלי להודיע כי בכוונתה להוציא הצו או לעשות שימוש במקרקעיו.

לטענת העורר, הוראות החוק אינן מתירות לרשות המנהלית הוצאת צו כפי שהוציאה המשיבה, הכולל בתוכו גם צו גינון וגם צו לחניה, על אותם המקרקעין. לעניין זה טענה המשיבה בתשובתה כי הצו תוקן באופן המתייחס לגינון בלבד, וכי הצו אינו מונע זכות קניינית כלשהי של בעלי המקרקעין ואינו מקנה לרשות כל זכות קניינית במקרקעין.

בית-המשפט קיבל את הערר והורה על ביטול הצו, אשר הוצא בניגוד להוראות החוק. התנהלות המצופה מהרשות כאן, לפיה אין לפגוע בזכותו של בעל מקרקעין להישמע בכל דרך, עובר להוצאת צו לשימוש ארעי במקרקעיו וכי אי-קיום שימוע, מהווה פגיעה חמורה ומהותית בעקרונות הצדק הטבעי.

12. סמכותו של המפקח

ב- עפמ"ק (יר') 6339-02-22 {הרצל שואעי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2022(2), 7622 (28.04.22)} נדון ערעור על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים לפיה הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 16(ב) לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון) התשל"ח-1978 בגין אי-מילוי הוראות המפקח בעניין גידור אתר בניה.

המערער חזר על טענתו בכל הנוגע לסמכותו של המפקח. לדבריו, על-פי ניסיונו המקצועי, בכל היתרי הבניה ישנה הוראה בדבר התקנת גדר מפח גלי. מדובר בהוראה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ואין למפקח סמכות לאפשר התקנת גדר חלופית, כפי שנעשה בעניינם של מי שהתקינו גדר רשת.

המערער הוסיף בטענותיו בעל-פה כי סעיף 16(ב) אינו נוגע לאתר הבניה הנדון - לדבריו לא מדובר במגרש ריק אלא במגרש בנוי שעליו בניין של שבע קומות, והוא בנה תוספת לבניין הקיים. כן טען כי ברגע שהעירייה החליטה כי די בגידור בגדר רשת, עליה להודיע על-כך לכולם.

נקבע, כי על-פני הדברים, לא מדובר במקרה זה בגידור מגרש אלא בגידור בניין, בהתאם לסעיף 16(ג) ולא לסעיף 16(ב) לחוק העזר. עם-זאת, חובת הגידור "בהתאם לדרישת המפקח ולהנחת דעתו" קיימת גם בנוגע לבניין, כאשר הדבר דרוש לשם מניעת מפגע או סכנה לציבור, מה שהיה במקרה דנן שכן מדובר באתר בניה. לפיכך אין בכך כדי לסייע למערער בטיעוניו.

13. בקשתו של המבקש הוגשה ללא כל טענת הגנה המוכרת בחוק

ב- המ"ש (תל אביב) 50104-03-22 {אברהם ששון נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 15927 (24.04.22)} נדונה בקשת המבקש להישפט באיחור בגין הודעת תשלום קנס שנרשמה לחובתו וזאת בשל השארה של רכב/קטנוע בשטח גינה ציבורית, וזאת ללא היתר בכתב מאת ראש העירייה, עבירה לפי סעיף 32(א) לחוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון) התש"ם-1980.

המבקש ציין בבקשתו כי הינו מבקש להישפט רטרואקטיבית על קנס שמעולם לא הגיע לידיו, אלא רק לאחר שמצא את דרכו אליו בדואר לא רשום וזאת עם פיגורים, ללא אפשרות להישפט, וכבר ביקש להישפט בעבר אך נתקבל בהתנגדות ובקשה להגיש בפורמט pdf וכך הוא עושה כעת, עוד ציין את מצבו עקב מחלת הקורונה ודוחק הפרנסה.

נקבע, כי בקשתו של המבקש הוגשה ללא כל טענת הגנה המוכרת בחוק או בפסיקה באשר לאחריותו לביצוע העבירה ואינן מגלות כל הגנה.

14. הערך החברתי שנפגע בעבירה על חוק רישוי עסקים

לעניין זה יפים דברי בית-המשפט ב- רע"פ 4270/03 {מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק ותוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (01.12.04)}:

"מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של "עסק". כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) שלחוק רישוי עסקים. אלו הן תכליותיו המוצהרות, הברורות והחד-משמעיות של החוק: פיקוח על "עסקים" ועל בתי עסק להגנה על מטרות חברה וסביבה אלו ואחרות. עצם קיומו והפעלתו של עסק עלול לסכן עניינים החשובים לכלל ולפגוע בהם, ובאמצעות החוק מבקשים אנו לוודא כי כל "עסק" ו"עסק" ינַהג דרכיו כך שאותם ערכים לא ייפגעו ולא יינזקו."

{ראה גם רע"פ 362/13 עלי חסן גמיל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (27.08.13); ת"פ (ב"ש) 20057-03-19 מדינת ישראל נ' מחאמיד עבד אלג'באר, תק-של 2023(3), 16208 (17.07.23); בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל, פורסם באתר נבו (16.03.04); רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון, פורסם באתר נבו (08.05.06); רע"פ 1223/07 סח עלי מורשד נ' מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה, פורסם באתר נבו (12.02.07); רע"פ 9934/08 ג'באלי נ' משרד להגנת הסביבה, פורסם באתר נבו (03.12.08); רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (24.11.10)}

15. גזרי דין

ב- רע"פ 1452/16 {מ.ס פינוי אשפה בע"מ נ' המשרד לאיכות הסביבה, פורסם באתר נבו (06.11.16)} המבקשים הורשעו בעבירה בודדת של השלכת פסולת. על החברה הוטל קנס בסך 65,000 ש"ח וכן התחייבות, על מנהלה הוטל קנס בסך 45,000 ש"ח וענישה נלווית. ערעור המבקשים על חומרת העונש נדחה. בקשת רשות הערעור נדחתה בהמלצת בית-המשפט העליון ובהסכמת המבקשים.

ב- רע"פ 3780/14 {תקלה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (29.05.14)} המבקש הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירה בודדת של ניסיון השלכת פסולת. בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי לבין 6 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס שנע בין 100,000-25,000 ש"ח לעבירה המוגמרת ובין 100,000-10,000 ש"ח לעבירת הניסיון וגזר על המבקש שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך של 50,000 ש"ח, 3 חודשי פסילה על תנאי וחתימה על התחייבות. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על שני חלקיו, אישר את מתחמי העונש שקבע בית-משפט קמא וקבע כי לאור העובדה שמדובר בעבירות כלכליות יש להטיל עונשים כספיים משמעותיים. בקשת רשות ערעור נדחתה.

ב- עפ"ג (חי') 40095-01-19 {מובילי המעיין ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (14.05.19)} המערערים 3-1 הורשעו בשתי עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת ופינוי פסולת לאתר שאינו מורשה, ובשתי עבירות של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון עסק, ואחד המערערים הורשע בעבירות על חוק שמירת הניקיון, בגין איסור לכלוך והשלכת פסולת ופינוי פסולת לאתר שאינו מורשה. בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם כולל קנסות בשווי עשרות אלפי שקלים {נקבעו מתחמים שונים לכל נאשם בהתאם לחלקו בביצוע העבירות} וענישה נלווית. וגזר על החברות קנסות בסך 150,000 ש"ח והתחייבות בסך 300,000 ש"ח ועל המנהלים קנס בסך 80,000 ש"ח, התחייבות בסך 150,000 ש"ח וענישה נלווית. בית-המשפט המחוזי הפחית את סכומי הקנסות וההתחייבויות הכספיות באופן שעל החברות הוטלו קנסות בשווי 120,000 ש"ח והתחייבויות בסך 240,000 ש"ח ועל המנהלים קנסות בסך 60,000 ש"ח והתחייבויות בסך 120,000 ש"ח.

ב- ע"פ (ב"ש) 44783-10-18 {איבגי ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (24.05.19)} מערער 1 הורשע בביצוע 3 עבירות של השלכת פסולת ולכלוך ברשות הרבים ומערער 2 בשתי עבירות. מערער 1 היה מעסיקו של מערער 2 שעבד אצלו כנהג. מערער 1 הורשע גם בעבירות של השלכת פסולת או חלק ממנה על הקרקע בתחנת המעבר, ללא רישיון או היתר זמני וזאת במשך 4 חודשים, וכן בהפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא רישיון וללא התשתיות הדרושות. בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הורשע מערער 1 כולל קנס הנע בין 60,000 ש"ח ל- 120,000 ש"ח לצד ענישה נלווית, ומתחם העונש ההולם בעבירות בהן הורשע מערער 2, נע בין 20,000 ל- 40,000 ש"ח. מערער 1 נדון ל- 3 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 100,000 ש"ח והתחייבות בסך 200,000 ש"ח ואילו מערער 2 נדון ל- 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 20,000 ש"ח ופסילה מותנית. בית-המשפט המחוזי הקל בעונשו של מערער 2, העמיד את משך המאסר המותנה על 6 שבועות ואת גובה הקנס על 14,000 ש"ח. יתר רכיבי גזר הדין נותרו ללא שינוי.

ב- עפ"ג (חי') 1014-09-17 {מדינת ישראל נ' לין-א-מין מרין השקעות ונכסים בע"מ, פורסם באתר נבו (30.11.17)} המשיבים הורשעו בבית-משפט קמא על-פי הודאתם, בביצוע שש עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת, עבירות שבוצעו בשני מועדים שונים. משיבים 2 ו- 3 הורשעו גם בעבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון עסק כדין. בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם למשיבה 1 כולל קנס שנע בין     80,000-30,000 ש"ח, מתחם הקנס למשיב 2, בעליה ומנהלה של משיבה 1 נע בין     30,000-10,000 ש"ח, והקנס ההולם למשיב 3, מנהל התפעול בחברה נע בין 15,000-5,000 ש"ח.

בית-משפט קמא גזר על המשיבים את הקנסות הבאים: 30,000 ש"ח, 10,000 ש"ח ו- 5,000 ש"ח בהתאמה, וכן התחייבויות כספיות. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת, ציין כי ראוי להטיל גם מאסרים מותנים, קבע כי המתחמים גבוהים יותר מאשר אלו שהציג בית-משפט קמא - כך לדברי ערכאת הערעור: "סבורים אנו שהמתחמים המקובלים בפסיקה הרלוונטית גבוהים מאלה שהציב בית-משפט קמא. בקביעת שיעורי הקנס, הבאנו איפוא בחשבון את מתחמי הענישה המקובלים בפסיקה כשמטרת הפסיקה היא להרתיע את הנאשמים מלהתייחס בהפקרות לאיכות הסביבה", לאחר שנלקח בחשבון שאחת המשאיות היתה תפוסה תקופה ארוכה, וכי אין זה דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם משיבים כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הוטלו על המשיבים הקנסות הבאים: 60,000 ש"ח, 25,000 ש"ח ו- 15,000 ש"ח בהתאמה, הוגדלו ההתחייבויות ועל משיבים 2 ו- 3 והוטלו מאסרים מותנים בני 3 חודשים למשך שנתיים.

ב- ע"פ (מרכז) 40576-06-15 {א. נהד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (15.11.15)} המערערים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בביצוע 7 עבירות של השלכת פסולת ובעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 40 ל- 60 אלף ש"ח וגזר על מערערת 1 קנס בסך 50,000 ש"ח ועל מערערים 2 ו- 3, קנס בסך 20,000 ש"ח כל אחד. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור של המערערים, קבע שהעונש שהשית בית-המשפט על מנהלי החברה {מערערים 2 ו- 3} גבוה, הן בהתחשב במתחם שנקבע והן בהתחשב בעובדה שמדובר בחברה קטנה ומשפחתית שהנטל נופל עליה ועל מנהליה כאחד. לפיכך, הופחתו הקנסות, באופן שעל מערערת 1 הוטל קנס בסך של 30,000 ש"ח ועל מערערים 2 ו- 3 קנס בסך של 15,000 ש"ח כל אחד.

ב- ע"פ (מרכז לוד) 25233-11-14 {אל סייד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (10.03.15)} המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה בודדת של לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים, כמו גם ניהול עסק ללא רישיון. המערער השליך פסולת בניין במחצבה נטושה, בסמוך לישוב אלעד. בית-משפט קמא גזר על המערער 3 חודשי מאסר על תנאי, 6 חודשי פסילה על תנאי, קנס בסך של 75,000 ש"ח והתחייבות בסכום זהה. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי והפחית את הקנס לסך של 50,000 ש"ח.

ב- עפ"ג (חי') 41577-08-14 {מדינת ישראל נ' מנאע, פורסם באתר נבו (13.11.14)} המערערים הורשעו בעבירות על חוק שמירת הניקיון, חוק רישוי עסקים וחוק אוויר נקי. המערערים השליכו פסולת לרבות צמיגים וגרוטאת רכב, שהוצתה בהמשך. בית-משפט קמא הטיל על החברה קנס בסך 15,000 ש"ח; על מנהלה קנס בסך של 10,000 ש"ח; ועל הנהג קנס בסך של 5,000 ש"ח. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה, קבע כי מתחמי העונש שקבע בית-משפט קמא נמוכים, העמיד את הרף התחתון של הקנסות לחברה על 40,000 ש"ח ולמנהלה על 25,000 ש"ח ומבלי למצות את הדין העמיד את סכום הקנסות על 50,000 ש"ח לחברה, 30,000 ש"ח למנהל החברה ו- 10,000 לנהג המשאית.

ב- ע"פ (מחוזי חי') 53133-07-11 {עאסי שעבאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (12.01.12)} המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת ברבים, מטרד לציבור וניהול עסק ללא רישיון. המערער נתפס כשהוא משליך ממשאית שבבעלותו, פסולת בניין, סמוך לערוץ נחל, ללא היתר ורישיון. בית-משפט קמא גזר על המערער קנס בסך 80,000 ש"ח, 4 חודשי פסילת רשיון נהיגה והתחייבות בסך 100,000 ש"ח. הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה.

ב- ת"פ (ב"ש) 25264-04-21 {מדינת ישראל נ' אלסייד, פורסם באתר נבו (04.04.22)} הנאשם הורשע, על-פי הודאתו בביצוע עבירה של השלכת של פסולת בניין בשטח פתוח ברשות הרבים, השלכה בודדת באמצעות משאית שבבעלותו, וזאת תוך הפרת תנאי רישיון העסק שברשותו. נקבע שמתחם העונש ההולם נע מקנס בסך 35,000 ש"ח ועד לקנס בסך 90,000 ש"ח, ממאסר מותנה ועד 6 חודשי מאסר וענישה נלווית. לנאשם הרשעה קודמת בעבירות דומות. הנאשם נדון לחודשיים מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר מותנה בן 4חודשים, קנס בסך של 50,000 ש"ח והתחייבות בסך 100,000 ש"ח.

ב- ת"פ (חי') 57533-05-18 {מדינת ישראל נ' א. בטון מואסי בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (29.01.20)} נאשמת 1 הורשעה בביצוע שלוש השלכות פסולת באמצעות שופל, שתי השלכות באמצעות משאית ושני שיטוחים של פסולת באמצעות שופל, נקבע מתחם של קנס כספי, הנע בין 100,000 ש"ח ועד 500,000 ש"ח, וכן התחייבות כספית כפולה והנאשמת נדונה לקנס בסך 150,000 ש"ח והתחייבות בסך 300,000 ש"ח. נאשם 2 הורשע באחריות מנהל לכל מעשי נאשמת 1, נקבע לגביו מתחם קנס כספי הנע בין 40,000 ש"ח ועד 80,000 ש"ח, והתחייבות כספית כפולה, וכן מאסר מותנה המתחיל ב- 3 חודשים, ועד 6 חודשי מאסר, אותם ניתן לרצות בעבודות שירות. נאשם 2 נדון לקנס בסך 40,000 ש"ח וענישה נלווית. נאשם 5 הורשע בשתי השלכות פסולת באמצעות משאית, נקבע שהמתחם מתחיל מ- 10,000 ש"ח ונדון לקנס בסך 10,000 ש"ח וענישה נלווית.

ב- ת"פ (קרית גת) 36687-04-16 {מדינת ישראל נ' גידור הדרום בע"מ, פורסם באתר נבו (14.09.21)} הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת הוכחות בעבירות של פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה לכך, ונאשמים 2-1, החברה ומנהלה הורשעו גם בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון. עסקינן בהשלכת תכולת משאית אחת. נקבע כי מתחם העונש ההולם לחברה כולל קנס שנע בין 60,000-30,000 ש"ח. מתחם העונש למנהלה נקבע בין 40,000-20,000 ש"ח ולנהג בין 20,000-8,000 ש"ח. על החברה נגזר קנס 35,000 והתחייבות בסכום כפול, על המנהל הוטל קנס בסך 25,000 ש"ח וענישה נלווית ועל הנהג קנס בסך 12,000 ש"ח וענישה נלווית לרבות פסילה.