מצטערים, אין לך הרשאה להדפיס.

 

ניתן לרכוש מנוי לאתר בטלפון: 03-6186141.

 

ספרים
או
וגם
או
נקה שדות

הקודקס המקיף לפסיקת בתי-המשפט לעניינים מקומיים

איריס מרקוס, עו"ד

פרק ג': חוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון

עבור לפרק

1. לא הותקן שילוט המורה על איסור העישון בתחום תחנת - הנאשם זוכה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 1(א) ו- 2(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983.

ב- ת"פ (חו') 1495/18 {מדינת ישראל נ' אבי קסה, תק-של 2019(1), 1 (2019)} כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של עישון במקום ציבורי, ביום 08.06.18 בשעה 09:40, בתחנת אוטובוס מקורה, בשדרות קוגל 29 חולון, בניגוד לסעיף 1(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון.

בדיון ההקראה, הודה הנאשם כי עישן בעת שנרשם לו הדו"ח, אולם טען להגנתו שתי טענות:

ראשית, האיסור על עישון בתחנת אוטובוס מקורה אינו חל עמידה מחוץ לתחנה עצמה, שכן עמד מחוץ לתחום המקורה.

שנית, העירייה לא קיימה החובה המוטלת עליה במסגרת סעיף 2(א) לחוק, שכן לא הוצב בתחנת האוטובוס שילוט המורה על איסור עישון במקום.

בית-משפט קבע, כי בהתאם לסעיף 2(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, קיימת חובת התקנת שילוט המורה על איסור עישון, במקום ציבורי המפורט בתוספת, לרבות בתחנת אוטובוס מקורה. משהוכח לבית-המשפט כי לא הותקן שילוט כזה בתחום תחנת האוטובוס נשוא כתב האישום, על-אף קיומה של חובה זו, לא הוכחו עובדות כתב האישום, הנאשם זוכה מביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

2. הנאשם רצה לצאת מהחדר במטרה לצאת למקום בתחנה שהוא יחליט שמתאים לו לעשן בו - אין להתיר התנהגות מעין זו

חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 2(א)(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון התשמ"ג-1983.

ב- ת"פ (רמלה) 53612-01-15 {מדינת ישראל נ' כריס אלקלק, תק-של 2016(2), 10561 (2016)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום יחד עם נאשם נוסף בשם דיב אבו עגווה {להלן: "דיב"}. לנאשם מיוחסת עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק ובעוד שלדיב יוחסה עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש). דיב הודה בעבירה שיוחסה לו, הורשע ונגזר דינו ובעוד שלגבי הנאשם דנן, נשמעו הראיות לעניין עבירת האיומים.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 18.11.14 שהו הנאשם ודיב בדירה בתחומי העיר רמלה {להלן: "הדירה"}. באותן נסיבות, החזיק דיב בתחתוניו כלי לעישון סמים {באנג} וכן החזיק במקום בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל 0.63 גרם נטו לצריכתו העצמית. משעוכבו הנאשם ודיב לתחנת המשטרה סירב השוטר אביתר עמר {להלן: "אביתר"} לאפשר לנאשם לצאת מהחדר בתחנת המשטרה על-מנת לעשן סיגריה. הנאשם ניסה לצאת בכל זאת ולכן אביתר הושיבו על כיסא. בתגובה, הנאשם אמר לאביתר את הדברים הבאים: "אם היית בחוץ על אזרחי היית מקבל שפיץ".

הנאשם טען, כי החלטת המעצר של אביתר בתחנת המשטרה גם היא היתה שלא כדין, כאשר כל רצונו של הנאשם היה לעשן סיגריה, דבר שהינו מקובל בתחנות משטרה בעניין של חשודים ומבקרים בכלל.

בית-משפט קבע, כי הנאשם לא טען שהוא יודע היכן נמצא אזור העישון בתחנת המשטרה ושהיה בכוונתו להגיע דווקא לשם על-מנת לעשן סיגריה. הנאשם רצה לצאת מהחדר שבו שהה עם אביתר במטרה לצאת למקום בתחנה שהוא יחליט שמתאים לו לעשן בו. אין להתיר התנהגות מעין זו. יוצא מכך, שעל אביתר לדאוג לאכיפת החוק גם בתוך תחנת המשטרה ועל-פי הנהלים המקובלים לפי הפקודה, כפי שאכן עשה.

3. התקבל ערעורו של עו"ד שהורשע בעישון בחצר בית-משפט - לא מדובר במקום ציבורי שהעישון בו אסור

ב- עפ"א (ת"א) 6175-04-14 {אייל אבולפיה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(3), 26711 (2014)} נדונה בקשה להטלת הוצאות בהתאם לסעיף 80(א) לחוק העונשין.

ביום 24.07.14 התקבל ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל - אביב אשר הרשיע את המבקש בעישון במקום ציבורי, עבירה על החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. במסגרת פסק-הדין בערעור נקבע כי למרות שהמבקש עישן במקום ובמועד שצוינו בכתב האישום, לא הוכח כי המקום בו עישן היה מקום ציבורי כהגדרת החוק ולא הוכח כי נכלל באחד מפרטי התוספת לחוק. עוד נקבע בפסק-הדין בערעור כי השילוט שהוצב במקום בו עישן המבקש לא עמד בדרישות תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים). נוכח מסקנות אלו זוכה המבקש מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

המבקש עתר כעת לחייב המשיבה בהוצאותיו. במסגרת בקשתו הוא ציין כי פנה מספר פעמים לגורמים שונים בעיריית תל-אביב ובמשיבה, פירט את טענותיו, אך לא זכה לאוזן קשבת. המבקש ציין בבית-המשפט לעניינים מקומיים התקיים הליך הוכחות ארוך, אשר כלל ישיבת הקראה ושתי ישיבות הוכחות, במהלכן העידו שלושה עדי תביעה ושני עדי הגנה. המבקש טען כי נסיבות העניין, בהן התעלמה המשיבה מכל טענותיו והתעקשה על ניהול ההליך, לרבות ניהול דיון בערעור, מצדיקות פסיקת הוצאות. המבקש טען כי במקרה דנן התקיימו שתי העילות להטלת הוצאות: היעדר יסוד לאשמה וכן נסיבות המצדיקות פיצוי.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי לא התקיימה איזו מהעילות המצדיקות הטלת הוצאות. היה יסוד ממשי לאשמה שהרי המבקש נמצא מעשן בפטיו של בית-המשפט והעישון נעשה בניגוד לשלטים שהוצבו ואשר אסרו את העישון. אף בית-משפט לעניינים מקומיים מצא כי קיים יסוד לאשמה והרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית-משפט שלערעור קבע כי עובדות כתב האישום לא הוכחו במידה מספקת ופירש את הראיות באופן אחר מזה שננקט על-ידי המשיבה, אך לא ניתן לומר כי לא היה יסוד לאשמה מלכתחילה. באשר לעילה הדורשת נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי, הרי שאין בטיעוני המבקש נימוק משכנע להצדיק מתן פיצויים. המשיבה ציינה עוד כי מדובר בעבירה קלת ערך. ניהול ההליך לא גרר פגיעה בזכויות יסוד של המבקש וגם לא לפגיעה משמעותית בקניינו, בשים-לב לכך שהמבקש הוא עורך-דין וייצג את עצמו.

בית-משפט קבע, כי זיכויו של המבקש נעשה לאחר קיום הליך פרשני של הוראות החוק למניעת עישון ולאחר בחינה של כלל הראיות לעניין השילוט שהיה במקום, מול הוראות הדין. התנהלות המשיבה, גם אם, כאמור, לקתה בחוסר רצינות ויסודיות, אינה מצדיקה לכשעצמה פסיקת הוצאות.

4. המשיבה הוכיחה את יסוד העישון במועדון, על עדויותיהם של הפקחים שביקרו במועדון ועל עדותו של המבקש עצמו - המדובר איפוא בקביעה עובדתית שאינה מצדיקה התערבות ערעורית בגלגול שלישי

אזכורי פסיקה: ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל; ת"צ 10908-03-09 מיכאלי נ' מעדנה ואח'.

ב- רע"פ 8014/12 {הלל דוד פרקש נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(4), 4455 (2012)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. במרכזו של ההליך - עבירות של מחזיק מועדון בילויים בהפרת חובתו לפי חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. יצויין כאן כי שם החוק שונה בתיקון מס' 2 התשס"ז-2007; שמו המקורי היה חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, התשמ"ג-1983.

המבקש מחזיק במועדון "האומן 17" בירושלים {להלן "המועדון"}. נמסרו לו שתי הודעות קנס בימים 26.01.10 ו- 12.03.10, בגין אי-קיום חובתו כמחזיק מקום ציבורי לפקח ולמנוע עישון, בניגוד להוראת סעיף 2א(א) לחוק. המבקש ביקש להישפט על הודעות קנס אלה. במסגרת הדיון בבית-המשפט לעניינים מקומיים כפר המבקש במיוחס לו וטען להגנתו, כי המשיבה לא הוכיחה את יסוד העישון; כי הוא נקט בכל האמצעים הנדרשים למניעת עישון; וכי בפעולת המשיבה היה משום אכיפה בררנית, באשר לא ניתנו הודעות קנס למי שעישנו במועדון.

בהכרעת דינו מיום 01.05.11 הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש בעבירות שיוחסו לו. נקבע, בהסתמך על עדותם של הפקחים שביקרו במועדון ועל עדותו של המבקש עצמו, כי המשיבה הוכיחה את יסוד העישון. עוד נקבע, כי לא הוכחו טענות המבקש, לפיהן הנחה את צוות העובדים במועדון שלא לשרת את ציבור המעשנים, וכי פנה בתלונה למוקד העירוני.

המבקש עירער לבית-המשפט המחוזי, הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין. בפסק-דין מיום 27.08.12 נדחה הערעור על שני חלקיו. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש, כי הואיל ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו בעניין המשך ניהול ההליכים, לאחר שנקבע כי התיק יידון בפני מותב אחר, יש לזכותו או לחלופין להשיב את התיק לבית-המשפט לעניינים מקומיים. כן נדחו טענותיו של המבקש, לפיהן המשיבה לא הוכיחה את יסוד העישון.

עוד נקבע, כי על רקע העדויות שנשמעו בתיק, לא ניתן לראות במבקש כמי שיצא ידי חובתו כאמור בסעיף 2א(ב) לחוק. לבסוף נדחתה טענת המבקש בדבר אכיפה בררנית.

מכאן בקשת רשות הערעור, המופנית אך כנגד הרשעתו של המבקש.

הבקשה הושתתה על שני אדנים עיקריים: הראשון, עניינו בטענת המבקש כי הטלת הקנסות על המבקש בלבד, ולא על המעשנים שנכחו במקום, מהוה התנהגות בלתי-סבירה של הרשות העולה כדי אכיפה בררנית. השני, עניינו בטענת המבקש, לפיה המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה את יסוד העישון. עוד טען, כי לא היה מקום להרשיע את המבקש, באשר הוא נקט באמצעים סבירים על-מנת למנוע עישון.

בית-משפט קבע, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים השתית את קביעתו {אותה אימץ בית-המשפט המחוזי} כי המשיבה הוכיחה את יסוד העישון במועדון, על עדויותיהם של הפקחים שביקרו במועדון ועל עדותו של המבקש עצמו. המדובר איפוא בקביעה עובדתית שאינה מצדיקה התערבות ערעורית בגלגול שלישי.

עוד נקבע, כי כערכאות הקודמות העובדה, שמטעמים מעשיים נרשמו הודעות קנס למבקש ולא למעשנים, אינה מלמדת על שרירות או על שיקולים זרים, וממילא לא ניתן לראות בה אכיפה בררנית.

5. נוצר ספק סביר לפיו אכן יכול והפקחית טעתה ופירשה תנועה בעלת הסבר חלופי ומראה אדים מהבילים, אשר אף הוא בעל הסבר חלופי, כמראה עשן, כעישון והשלכת סיגריה

חקיקה רלבנטית: סעיף 1(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983

ב- פק"ח (ב"ש) 13167-08-11 {מדינת ישראל - עיריית באר-שבע נ' עידן ויצמן, תק-של 2012(4), 22978 (2012)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של עישון במקום ציבורי, לפי הוראות סעיף 1(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון.

נטען בכתב האישום כי הנאשם עישן במועדון המכונה "גאגא" בליל 15.04.11 סמוך לשעה 00:45. הנאשם קיבל הודעת תשלום קנס וביקש להישפט. בישיבת המענה ביום 13.11.11 כפר הנאשם בכך שעישן, וטען כי עשה מאמצים לקבל את צילומי מצלמות האבטחה של המקום על-מנת להוכיח כי לא עישן, וביקש גם בישיבת המענה כי מצלמות האבטחה ייבדקו.

מטעם המאשימה העידה עדה אחת, גב' מיטל פלס, פקחית מטעם העירייה. העדה העידה כי במועד האירוע במסגרת מבצע לאכיפת עישון במקומות ציבוריים נכנסה למועדון נשוא כתב האישום מבעד לאחת הכניסות, שמעה כי במערכת הכריזה מתריעים מפני נוכחות הפקחים ומייד הבחינה בנאשם כשהוא יושב סמוך לבר ביחד עם שלושה אנשים ומעשן. העדה אף ציינה כי הבחינה כי אחד מהיושבים עם הנאשם נתן מכה בידו באופן שהתפרש בעיניה כאזהרה ומייד לאחר מכן השליך הנאשם את הסיגריה לקערה של פולי סויה {"אדממה"}.

העדה העידה כי ביקשה את הנאשם להתלוות עימה אל מחוץ למועדון, שם רשמה את הודעת תשלום הקנס, וכן העידה עוד בחקירתה הראשית כי הנאשם למן הרגע הראשון טען בפניה כי לא עישן וכי יכול והיא טועה ופירשה לא נכון תנועה של השלכת קליפות פולי הסויה וסברה כי מדובר בהשלכת סיגריה. העדה העידה כי המרחק בו הבחינה בנאשם לראשונה היה כשלושה-ארבעה מטרים, וכי הגם שמדובר במועדון, היה מקום מואר יחסית, אם כי אישרה כי לא היתה תאורה מלאה.

הנאשם העיד כי פנה עוד בליל האירוע וגם לאחר מכן לאחראי על המקום על-מנת לקבל ממנו העתק של צילומי מצלמת האבטחה בכדי שיוכל להפריך את טענת העדה כי עישן. לאחר מכן העיד כי שלח מכתבים בדואר רשום למועדון ולבית-המשפט מתוך בקשה כי אכן יימסר בידו תיעוד מצלמות האבטחה מליל האירוע ואף הגיש את האסמכתאות למשלוח דואר רשום.

בית-משפט זיכה את נאשם וקבע, כי נוצר ספק סביר לפיו אכן יכול והפקחית טעתה ופירשה תנועה בעלת הסבר חלופי ומראה אדים מהבילים, אשר אף הוא בעל הסבר חלופי, כמראה עשן, כעישון והשלכת סיגריה. ספק סביר זה אף נשען, בין השאר, על אותם מחדלי חקירה שצוינו לעיל, והנזק הראייתי שנגרם לנאשם כתוצאה מכך.

6. אין לראות בפאב "הקסטה" כאזור עישון של שני עסקיו של המערער

חקיקה רלבנטית: סעיף 2א(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983.

ב- ע"פ (יר') 22116-05-11 {חגי שטרנהיים נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(2), 1650 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה לפי סעיף 2א(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, בכך שביום 06.7.10, בעסק שבבעלותו ברחוב הלני המלכה בירושלים, לא קיים חובתו כמחזיק של מקום ציבורי לפקח ולמנוע עישון. דינו של המערער נגזר לתשלום קנס בסך 8,500 ש"ח.

בבית-משפט קמא העידו מר עוזי בונדק, מנהל נפה במחלקת הפיקוח העירוני {להלן: "הפקח העירוני"}, והמערער עצמו. על-פי הממצאים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא ניהל המערער שני עסקים נפרדים בסמיכות מקום: האחד - פאב בשם "התקליט", והשני - מועדון בשם "הקסטה". על-פי עדותו של הפקח העירוני, בעת ביקורו בשני המקומות, היתה הדלת הפנימית שמחברת ביניהם סגורה, ובכל עסק היה בר נפרד וקופה נפרדת. עוד העיד הפקח, כי בפאב "הקסטה" מרבית הלקוחות עישנו סיגריות, כאשר במקום לא ננקטו אמצעים כלשהם למניעת עישון, ובכלל זה לא הותקן שילוט מתאים. בנוסף ציין, כי במועדון "התקליט" לא הבחין במעשנים.

הנאשם העיד, כי פאב "הקסטה", ששטחו פחות מרבע משטחו של מועדון "התקליט", משמש למעשה אזור עישון של מועדון "התקליט", כאשר שני העסקים מנוהלים על-ידו, מבחינה כלכלית, כעסק אחד. עם-זאת, ציין, כי לכל עסק כניסה נפרדת מהמדרכה, ובכל אחד מהם מושמעת מוזיקה שונה ממערכת נפרדת. כן אישר, כי לא היו במועדון "התקליט" שלטים המצביעים על-כך שמדובר באזור עישון, אך טען כי אין חובה להציב שילוט כאמור.

בהכרעת-הדין הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי אין לראות בפאב "הקסטה" כאזור עישון של שני עסקיו של המערער, ובפרט כאשר הדלת הפנימית בין שני העסקים היתה נעולה בעת ביקורו של הפקח, ולא היה כל שלט במועדון "התקליט" המפנה לפינת עישון בפאב "הקסטה". לפיכך, ועל-יסוד עדות הפקח העירוני, אודות המספר הרב של הלקוחות אשר עישנו בפאב "הקסטה", הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו לפי סעיף 2א(א) לחוק.

המערער הלין על קביעותיו של בית-משפט קמא, כמו-גם על מסקנתו, לפיה אין לראות בפאב "הקסטה" אזור עישון של העסק כולו, שכולל הן את פאב "הקסטה" והן את מועדון "התקליט". לחלופין הלין המערער על חומרת העונש וביקש להפחית משיעורו של הקנס.

בית-משפט לא מצא מקום להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה, וממכלול הראיות שהובאו לפני בית-משפט קמא, בדבר הפעלת שני עסקים נפרדים הלכה למעשה - כאשר לכל אחד כניסה נפרדת מהחזית, שם שונה, מערכת מוסיקה נפרדת, בר נפרד וקופה נפרדת; ובפרט כאשר הדלת הפנימית המחברת בין שני העסקים, היתה נעולה. בנסיבות האמורות, ובהיעדר כל שילוט מתאים, לקוח שהיה נכנס מהרחוב למועדון "התקליט", לא היה אמור להבין, כלל ועיקר, כי פינת העישון של המועדון היא למעשה העסק הסמוך - פאב "הקסטה". כך גם לקוח שהיה נכנס מהרחוב לפאב "הקסטה", לא היה אמור להבין, כי הוא נכנס לאזור שהוקצה כ"אזור עישון" - כמשמעותו בסעיף 11 סיפא לתוספת לחוק - של שני העסקים.

7. הנאשם נקט באמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת העבירות - הוא לא הבחין באדם המעשן, ממילא הוא לא יכל לפנות אליו ומשלא הבחין בו, הוא גם לא יכל להתלונן בפני המפקח

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 (א)(א) ו- 2(א)(ב) לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון התשנ"ג-1983.

ב- עפ"א (ת"א) 37998-01-12 {עמית חגבי נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2012(1), 8278 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב ולפיו הורשע המערער בעבירה על סעיף 2 א(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983, והוטל עליו קנס בסך 3,000 ש"ח.

המשיבה {המאשימה} טענה, כי ביום 13.09.10 בשעה 23:40 לא מנע הנאשם - המערער, מנהל פאב, מאחד הלקוחות לעשן בפאב המהווה "מקום ציבורי" כהגדרתו בתוספת לחוק.

העידו בבית-משפט קמא הפקחים שהגיעו למקום, בזמן אמת, בעקבות תלונה.

המערער טען בבית-משפט קמא, כי הוא לא ראה את אותו לקוח מעשן, ורק כשנכנסו הפקחים הבין, כי יש מי שמעשן. הוא טען להגנת סעיף 2 א(ב) לחוק.

בית-משפט שמע את עדויות הצדדים והגיעה למסקנה ולפיה אשמתו של המערער הוכחה, ולא הוכחה ההגנה שבסעיף 2(א)(ב) לחוק ולפיכך, הורשע המערער בעבירה אשר יוחסה לו.

בית-משפט הגיע למסקנה זו, כתוצאה מעדות הפקח ועיון בדו"ח מהם עלה, כי אכן היה מעשן בעסק, וכי המערער היה חייב לפקח ולעשות ככל שניתן למניעת העבירה לפי סעיף 2 א(א) לחוק.

נבחנה טענת ההגנה בסעיף 2 א(ב) לחוק. בית-משפט הגיע למסקנה העובדתית ולפיה המערער נקט באמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת העבירה כמשמעות תנאי זה על-פי סעיף 2 א(ב)(1) לחוק אך הגיע למסקנה ולפיה התנאי המצטבר אשר נקבע בסעיף 2 א(ב)(2), לא התקיים, שכן המערער לא פנה למעשן, למרות שמדובר במקום קטן ואמורים להריח ריח של סיגריות בתוך חלל שלא מיועד לעישון, ואף לא פנה לפיקוח העירוני כדי להתלונן על העישון, ולפיכך נקבע, כי לא הוכיח את הגנתו.

בגזר-הדין, התחשב בית-משפט לקולא בדברי המערער והוטל עליו קנס בסך 3,000 ש"ח למרות שניתן להטיל קנס על-סך 5,000 ש"ח בעבירה מעין זו.

המערער טען, כי הוא עשה כל שנדרש ממנו ואף למעלה מזאת על-מנת לענות לדרישות החוק ולמנוע עישון במקום {תליית שלטים, אי הנחת מאפרות על שולחנות, עריכת ספר נהלים לשנת 2010 בנוגע להמצאותו של מעשן במקום, עליו היה צריך לחתום כל עובד חדש, בניית חדר עישון בהשקעה העולה על 40,000 ש"ח}. אלא שהוא לא ראה את המעשן במקרה דנן ורק כשנוצרה המולה מהגעת הפקחים, הוא הבין שנתפס מעשן במקום.

לטענתו, לא היתה במקרה דנן, כל חובה לפנות למוקד העירוני על-פי סעיף 2א(ב)(2) כיוון שחובה זו קיימת רק כשמתמלא התנאי הראשון של פנייה למעשן ודרישה ממנו להפסיק לעשן. אך במקרה דנן, כשהוא כלל לא היה מודע לקיומו של אותו מעשן, ממילא הוא לא יכל לפנות אליו וגם לא יכל לזמן את הפקחים.

טען, כי עבירה של אי מניעת עישון היא עבירה פלילית וצריך להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שהתקיימו כל רכיבי היסוד העובדתי של העבירה על-מנת להרשיע את הנאשם. על המאשימה היה להוכיח שהנאשם היה מודע לכל רכיבי היסוד העובדתי. במקרה דנן, זאת לא הוכח.

המערער טען, כי לא ניתן להרשיע אותו על-סמך הקביעה שהוא "אמור היה להריח" את הסיגריות.

ב"כ המשיבה טענה, כי מדובר בעבירה שהיא מסוג "אחריות קפידה" ואין צורך במחשבה פלילית. המערער הסתפק בעדותו היחידה ולא הביא לעדות אנשים נוספים שהיו במקום {למרות שצויין על-ידו, כי היו כ- 20 איש נוספים במקום} ובנסיבות אלו, הוא לא הוכיח את הגנתו ולפיה הוא לא היה מודע לקיומו של אותו מעשן.

בית-משפט קבע, כי הנאשם נקט באמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת העבירות. משטען, כי הוא לא הבחין באדם המעשן, ממילא הוא לא יכל לפנות אליו ומשלא הבחין בו, הוא גם לא יכל להתלונן בפני המפקח.

 

8. הנתבעת הפרה את החוק והתקנות - התובע העיד ותמך את עדותו בצילומי וידאו שצולמו באמצעות מכשיר טלפון סלולארי - מן הצילום עלה בבירור כי מספר לא מבוטל של אנשים מעשן ללא מפריע

ב- ת"ק (ת"א) 20361-05-11 {גיא יפתח נ' תשע בכיכר בע"מ, תק-של 2012(1), 14853 (2012)} התובע ביקר ביום 28.01.11 במועדון בשם "דיזינגוף" {להלן: "המועדון"} שמפעילה הנתבעת.

בהיותו בתוך המועדון הבחין התובע באנשים מעשנים. לטענתו, על-אף פניות למי מטעם הנתבעת, לא נעשה דבר על-מנת להפסיק את העישון.

התובע טען כי הנתבעת מתירה עישון בכל חלקי המועדון, תלתה שלטים קטנים מן הנדרש ובכמות פחותה מן הנדרש, הציבה מאפרות מאולתרות על כל השולחנות והברים במועדון והפרה את חובתה לעשות כל שביכולתה בכדי למנוע את העישון.

הנתבעת אינה מתכחשת לכך שבאותו ערב עישנו במועדון. לגרסתה, מדובר באנשים בודדים שחמקו מעיני "מְכבֵי הסיגריות". לשיטת הנתבעת חיובה לשלם לתובע סכום כלשהוא יחמיץ את מטרת החוק והתקנות שכן לא ניתן למנוע מן הציבור הישראלי לעשן וחרף זאת היא פועלת באופן עקבי ונחרץ להלחם בתופעה ומשום כך חיובה יהא בניגוד לחוק ולמרות החוק והתקנות.

בית-משפט קבע, כי הנתבעת הפרה את החוק והתקנות. התובע העיד ותמך את עדותו בצילומי וידאו שצולמו באמצעות מכשיר טלפון סלולארי. מן הצילום עלה בבירור כי מספר לא מבוטל של אנשים מעשן ללא מפריע. לא נצפה מי מטעם הנתבעת המעיר, מבקש או פונה אל המעשנים. עוד נצפה בצילום עובד הנתבעת לבוש בחולצה שעל-גבה רשומה המילה  staffמהלך בחלל המועדון ללא כל התייחסות למעשנים.

9. אושרה בקשה לתביעה ייצוגית כנגד מסעדה בה לקוחות עישנו בניגוד לחוק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2(א) ו- 2(ב) חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983

אזכורי פסיקה: רע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ; ע"א 3955/04 עו"ד רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ; ע"א 3613/97 דליה אזוב נ' עיריית ירושלים.

ב- ת"צ (חיפה) 53364/10 {דודי טייב ואח' נ' פאב מסעדה כאמל בע"מ, תק-מח 2011(3), 32020 (2011)} נדונה בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה, פאב מסעדה כאמל בע"מ, היא המפעילה והבעלים של פאב-מסעדה הידוע בשם "הכאמל" {להלן: "הכאמל"}, המצוי בחופה הדרומי של חיפה.

ביום 26.06.10 הגיעו המבקשים, אשר סולדים מעישון סיגריות, לכאמל על-מנת לבלות בו, והתיישבו במתחם המקורה המצוי בחלקה הפנימי של המסעדה, והמסומן כאזור אסור לעישון. מספר דקות לאחר שהמבקשים התיישבו סביב שולחנם, הגיע לאזורם עשן מסיגריות שעישנו לקוחות ששהו באזור האסור לעישון.

המבקשים פנו למלצרית על-מנת שתפנה ללקוחות המעשנים בבקשה לחדול מעישון. המלצרית אכן פנתה אל הלקוחות המעשנים, ואולם זמן מה לאחר מכן, שבו לקוחות ששהו במסעדה לעשן, ופניותיהם הנוספות של המבקשים למלצרית ולאחראי המשמרת בכאמל - לא הועילו. עוד נטען בבקשה, כי המבקשת מס' 2 אף פנתה לאחת המלצריות בכאמל בשאלה האם מותר לעשן בשטחי הכאמל, והיא נענתה שהעישון מותר במקום.

כמו-כן טענו המבקשים, כי הסתבר להם שהמשיבה מעודדת עישון בתחומי הכאמל על-ידי כך שהיא מספקת כוסות פלסטיק חד-פעמיות המלאות במים עד למחציתן, על-מנת שאלה ישמשו כמאפרות מאולתרות. נטען בבקשה כי גם העובדים בכאמל מעשנים בשטח המסעדה באין מפריע. צויין כי המבקשים מס' 1 ומס' 3 שבו למקום ביום 14.08.10 וביום 11.09.10, והבחינו בלקוחות המעשנים בכל שטחי המסעדה ואף צילמו תמונות.

המבקשים טענו כי המשיבה מפרה באופן עקבי את הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, ולא רק שהמשיבה ועובדיה אינם עושים דבר על-מנת לקיים את הוראות החוק, אלא הם בוחרים שלא לקיים כלל את הוראות החוק בפרהסיה, ואף עובדי המשיבה עצמם נוהגים לעשן בתחומי הכאמל.

עוד טענו המבקשים כי בהתאם לנתוני האגודה למלחמה בסרטן, מידי שנה מתים בישראל כ- 1,500 איש כתוצאה מחשיפה לעישון כפוי, הגורם למחלות שונות.

על-פי הנטען בבקשה, נזקם של המבקשים הוא בלתי-ממוני, ומתבטא בפגיעה באוטונומיה של הפרט, על-ידי חשיפתם הלא רצונית לעשן סיגריות, נזק בריאותי מצטבר, כמו גם עוגמת נפש.

עילות התביעה של המבקשים הן הפרת החובה החקוקה בחוק למניעת עישון, פגיעה באוטונומיה ועוולת הרשלנות. לטענת המבקשים, המשיבה התרשלה בכך שלא פיקחה ולא עשתה די על-מנת למנוע עבירות לפי החוק למניעת עישון. כמו-כן, המשיבה עודדה בפועל את לקוחותיה לעשן וסיפקה לכל דורש מאפרה בדמות כוס פלסטיק חד-פעמית מלאה מים עד חציה.

המשיבה טענה, כי היא מקפידה על איסור העישון וממלאת אחר הוראות החוק, והמקרה אותו ציינו המבקשים בבקשתם הוא בבחינת אירוע חד-פעמי. כמו-כן, לא הובאו תימוכין באשר לנזק הנתבע, באשר לקבוצה התובעת, באשר למספר המעשנים מול מספר הלא-מעשנים.

לטענת המשיבה המסכת העובדתית היתה שונה, שכן, המבקשים התיישבו במתחם הפרגולה הדרומי {ולא במתחם המקורה בקירוי עילי קשיח}. המלצרית ביקשה מן הלקוחות שעישנו להפסיק לעשן והם אכן חדלו לעשן, אולם מאוחר יותר שבו הלקוחות לעשן. המלצרית היתה נסערת מהצעקות שצעקו עליה המבקשים והלכה לחפש את אחראי המשמרת. בנוסף המבקשים ביקשו לעזוב את המקום, לאחר שאכלו את המנות שהזמינו, וזאת מבלי לשלם.

אחראי המשמרת, פנה לאחד מעובדי המסעדה, על-מנת שיקרא לפקח של עיריית חיפה שיבוא לנסות להפסיק את העישון, אולם הוא לא מצא פקח, משכך הזמין הברמן את משטרת ישראל.

המבקשים סירבו לשלם ואיימו שיגישו תביעה לבית-המשפט. הויכוח בין אחראי המשמרת, לבין המבקשים ארך כ- 40 דקות. לבסוף אחד המבקשים שילם את החשבון והותיר טיפ בסכום של 10 אגורות.

התמונות אותם צילמו המבקשים מס' 1 ומס' 3, צולמו כולם, למעט תמונה אחת, במתחמים הפתוחים.

המקרה דנן אינו נמנה עם העניינים המפורטים בתוספת השניה לחוק, ולכן לא ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית, שכן מקור התובענה הוא בהפרת החוק למניעת עישון ולא ביחסים בין עוסק ללקוח. מטרת חוק הגנת הצרכן להגן על צרכן מפני הטעיה וניצול מצוקה, מה שאין במקרה דנן.

סוף דבר, בית-משפט קבע, כי לאור הנזק הקטן שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה, הרי שאישור התביעה כייצוגית, יביא למימוש זכות הגישה לערכאות של הנפגעים.

10. התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, להוכיח כי מדובר בשני בתי עסק שונים

ב- ת"ק (ת"א) 24094-09-09 {תמיר דורון ואח' נ' לאו בלומס-סליפ אין ישראל בע"מ, תק-של 2011(1), 239045 (2011)} נדונו תביעות אשר אוחדו, במסגרתן עתרו התובעים לפיצוי בגין הפרת חובה למניעת עישון, על-ידי הנתבעת,  בהתאם לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון.

לשם הנוחיות, יכונה להלן, התובע בת"ק 24094-09-09 - תמיר דורון - "התובע 1" ואילו התובע בת"ק  8433-10-09 - עדי מעוז: "התובע 2".

שתי התביעות נסבות על אותו אירוע ולפיו, לטענת התובעים, הגיעו ביום 10.09.09 בשעה 22:00 למסעדה-פאב המוחזקת על-ידי הנתבעת על-מנת לחגוג את יום ההולדת של התובע 2. לטענתם מדובר בחלל אחד יחיד, גדול ואטום, אשר בתחילה, לא עישן בו איש ואולם, לאחר כחצי שעה ולאחר שהתובעים הזמינו אוכל, ושתייה מהתפריט, החל המקום להתמלא והלקוחות במקום עישנו באופן חופשי. זאת ועוד, לטענת התובעים, במקום פוזרו מאפרות על השולחנות ולא הוצב במקום שלט האוסר על העישון. יש לציין  עוד כי התובעים טענו כי אף לא היה שלט הקובע כי מדובר ב"איזור עישון" כנטען על-ידי הנתבעת.

התובעים טענו כי פנו אל האחראית במקום וזו מסרה להם כי העישון במקום מותר. התובעים הודו  כי משהלינו על העישון בפני האחראית במקום, זו הפנתה אותם למתחם אחר שלטענתה קשור למקום ואולם, הכניסה אליו לא היתה מתוך המסעדה אלא שלשם כניסה למקום נדרשת יציאה מהמסעדה, צעדה של ב- 40 מ' בשטח ציבורי וכניסה למסעדה בעלת אופי וציביון אחר. משכך, לטענת התובעים, סירבו לעבור למתחם האחר ואולם, הואיל ולא יכלו לשאת את העישון, לאחר זמן  עזבו את המקום.

כבר בשלב זה יודגש כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לטענת התובעים ולפיה, במתחם בו שהו התובעים- העישון הותר על-ידי הנתבעת. אולם, לטענת הנתבעת היא פעלה כדין הואיל ומדובר בבית עסק אחד, תחת שם אחד:"ליאו בלומס" המצוי כולו בקומת קרקע של בניין מגדלי זיו בתל-אביב, היא יצרה שני מתחמים, אשר ביחד מהווים את המסעדה בבעלותה.

הנתבעת טענה כי בעוד שבחלק בו אסור עישון מוצבים שלטים האוסרים על העישון ואין בו מאפרות על השולחנות, הרי שבחלק בו מותר העישון קיים שלט גדול הקובע מפורשות כי העישון מותר ומוצבות מאפרות על השולחנות.

בית-משפט דחה את התביעה וקבע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, להוכיח כי מדובר בשני בתי עסק שונים. בנוסף, התנהלותם של התובעים מלמדת בעליל על בחירה מודעת במקום המותר לעישון ולכל הפחות על אדישות לעישון במקום. ראיה לכך היא נשארו הם במקום לאורך זמן ממושך וכן, סירבו לעבור למתחם האחר בו אסור העישון.

11. בודק בטחוני אשר אחז בסיגריה במהלך הבידוק הביטחוני באוניבריסטה - הנתבעת קיימה אחר הדרישות החוקיות המוטלות עליה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 1(א) ו- 2(א) חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983.

אזכורי פסיקה: ה"פ (מחוזי יר') 386/98 עו"ד דרור אלנר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים; בג"צ 194/88 האגודה למלחמה בסרטן נ' מינהלת מרכז ההשקעות; רע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ; בג"צ 7013/97 גולן משעלי נ' בית-חולים העמק בעפולה.

ב- ת"ק (ת"א) 51040-07-10 {צחור שמש נ' אוניברסיטת תל-אביב, תק-של 2011(1), 237024 (2011)} נדונה תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לו לטענתו, כפועל יוצא ממחדלה של הנתבעת מאכיפת הוראותיו של החוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים.

במקרה הנדון, התובע הינו סטודנט לתואר שני הלומד במוסד הלימודי של הנתבעת ובשנת  2009, היה עליו התייצב מידי יום ביומו במעבדה בקמפוס הנתבעת. לשם כניסה למתחם האוניברסיטה, היה עליו לעבור מידי יום  בשער ולעבור בידוק בטחוני. התובע טען כי הבידוק בוצע לרוב על-ידי בודק בטחוני אשר אחז בסיגריה במהלך הבידוק הביטחוני. עוד טען התובע כי ניסה הוא להיכנס משערים חלופיים ובנוסף הוציא מכתב למחלקת הבטחון בנתבעת ואולם, ללא הועיל - תופעת העישון של הבודקים הביטחוניים לא פסקה.

עוד טען התובע כי ביום 04.10.09, לאחר שקיבל את פרטי האחראי על הביטחון ושוחח עימו, אף הובטח לו על-ידי האחרון כי הנושא יטופל על-ידו באופן אישי. עם-זאת, עת הגיע לבידוק ביום 12.10.09 נאלץ לעבור שוב בידוק כשהשומר אוחז בסיגריה. לטענת התובע, הנתבעת לא עשתה דבר על-מנת לאכוף את הוראת החוק, התרשלה באכיפת החוק, סייעה בתקיפה עת לא פעלה באופן אקטיבי על-מנת למנוע מהמאבטחים לעשן ויתרה-מכך, איפשרה את העישון עת הציבה מאפרות בסמוך לעמדות הבידוק הביטחוני.

לפיכך, טען התובע כי כפועל יוצא ממחדליה של הנתבעת נגרמו לו נזק פיזי וכן, עוגמת נפש אותם הוא העריך בסך של 30,000 ש"ח, אשר לטענתו יש להשית על הנתבעת.

הנתבעת טענה מנגד כי, השומרים נשוא התביעה סופקו לנתבעת על-ידי צד שלישי - חברת האבטחה המאבטחת את הקמפוס. הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא עושה ככל שביכולתה על-מנת לאכוף את הוראות החוק ולמנוע את העישון בתחומי הקמפוס ובכלל זה - הציבה שלטים בכל רחבי הקמפוס, אסרה על העישון בכל הבניינים, הורתה לכל האחראים על מערך האבטחה לקיים את החוק ופעלה ליישמו ובכלל זה הפעילה ארבעה סיירים לשם בדיקת אכיפת החוק, סיירים אשר במסגרת כל תדרוך הנערך מידי יום מונחים לאכיפת הוראות החוק.

עוד טענה הנתבעת כי העישון עליו הצביע התובע אינו אסור על-פי הדין הואיל ומדובר בעישון מחוץ לביתן הבידוק,  מחוץ לתחומי האוניברסיטה, בשטח הפתוח.

לחילופין, הכחישה הנתבעת את הנזק הנתבע תוך שהיא טענה כי  הנזק עליו הצביע התובע טעון הוכחה וזאת, הואיל ואין במסגרת החוק למניעת עישון פיצוי ללא הוכחת נזק. לאור האמור, לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעתו של התובע.

בית-משפט דחה את התביעה בקובעו כי הנתבעת קיימה אחר הדרישות החוקיות המוטלות עליה.

12. הנתבעת קיימה באופן סביר אחר הדרישות החוקיות המוטלות עליה - התובע לא קיים אחר חובתו להתריע על דבר העישון ובכך, לא סייע בידי הנתבעת באכיפת החוק ולא איפשר לה להקטין את נזקו ולמונעו

חקיקה רלבנטית: סעיפים 1(א) ו- 2(א) חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983.

אזכורי פסיקה: ה"פ (מחוזי יר') 386/98 עו"ד דרור אלנר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים; בג"צ 194/88 האגודה למלחמה בסרטן נ' מינהלת מרכז ההשקעות; רע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ; בג"צ 7013/97 גולן משעלי נ' בית-חולים העמק בעפולה.

ב- ת"ק (ת"א) 5076-09-10 {יוסי וולברג נ' בארבי - בית ליוצרי מוזיקה ישראל בע"מ, תק-של 2011(1), 237072 (2011)} נדונה תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לו לטענתו, כפועל יוצא ממחדלה של הנתבעת מאכיפת הוראותיו של החוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים.

לטענת התובע ביום 30.07.10 בשעה 21:30, הגיע להופעה במועדון אשר מופעל על-ידי הנתבעת. לטענתו, במקום היו שלושה שלטים בלבד האוסרים על העישון, לא הוצבו מאפרות ובתחילה, לא עישנו הנוכחים במקום.  לטענת התובע, לאחר כשעה מתחילת ההופעה, החל עישון מסיבי של הנוכחים במקום, הוא ניסה לחמוק מן העשן על-ידי שינוי מיקומו ואולם, ללא הצלחה. לטענתו, הנתבעת לא פעלה לשם הפסקת העישון ובסיכומו-של-דבר, בסיום הערב בשעה 01:30 לערך, יצא מהמקום לאחר סבל וכשבבגדיו דבק ריח עשן הסיגריות.

לטענת התובע, הנתבעת הפרה הוראות החוק, עת איפשרה עישון בתחומי המועדון וכן, התרשלה באכיפת החוק וסייעה בתקיפה עת לא פעלה באופן אקטיבי על-מנת למנוע מהנוכחים לעשן. לטענת התובע, כפועל יוצא ממחדליה של הנתבעת נגרמו לו נזק פיזי וכן, עוגמת נפש אותם הוא מעריך בסך של 9,000 ש"ח, אשר לטענתו יש להשית על הנתבעת בנסיבות האמורות.

לטענת הנתבעת, היא נוקטת בפעולות למניעת העישון ובכלל זה - בכל רחבי המועדון מוצבים שלטים האוסרים את העישון, טרם תחילת ההופעה מכריז הכרוז על איסור העישון וקיים פקח המסייר ברחבי המועדון במהלך ההופעה ומורה למעשנים - ככל שקיימים - לצאת מהמקום.

עוד טענה הנתבעת - הואיל ומדובר במועדון המכיל כ- 1,000 צופים ובמהלך ההופעות לעיתים חלק מן האפקטים הם של עשן, הרי שקיים קושי להבחין במעשנים ולאכוף החוק.

לטענת הנתבעת, במקביל לחובה החלה עליה לביצוע פעולות למניעת העישון, הרי שקיימת גם חובה על התובע להקטין את נזקו באמצעות פניה בתלונה בדבר עישון - חובה אשר התובע לא מילא ומשכך, הוא לא נתן בידה האפשרות לאכוף החוק ולהקטין נזקו.

בית-משפט דחה את התביעה וקבע, כי בנסיבות המקרה דנן, הנתבעת קיימה באופן סביר אחר הדרישות החוקיות המוטלות עליה ומאידך כי, התובע לא קיים אחר חובתו להתריע על דבר העישון ובכך, לא סייע בידי הנתבעת באכיפת החוק ולא איפשר לה להקטין את נזקו ולמונעו.

13. עבירה של עישון במקום ציבור

ב- עפמ"ק (יר') 70048-03-22 {מאיר הורביץ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2022(2), 27856 (30.06.22)} נדון ערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, לפיה הורשע המערער בעבירה של עישון במקום ציבור; ועל גזר-הדין לפיו הוטל עליו קנס בסך 2,000 ש"ח.

בהודעת הערעור חזר המערער על טענותיו והוסיף טענות שלא נטענו בבית-משפט קמא.

לטענת המערער, מלשון החוק עולה כי בכל הנוגע לעישון במוסד להשכלה גבוהה, הוא מתייחס רק לבניין ולא למקום מחוץ לבניין, שם הוא עמד כעולה מתמונות שהציגה המשיבה.

עוד טען כי ניתן לראות בתמונות שהסיגריה איננה דלוקה.

במהלך הדיון שינה המערער גרסתו, וטען כי הצילום לא היה בבניין או בכניסה לבניין, אלא מחוץ לבניין, במקום המשמש קפיטריה, שאינו ליד בניין המוסד החינוכי, אלא במרחק של 80-50 מ' ממנו.

נקבע, כי הפקח מר אגמון רחמים העיד כי המערער היה בכניסה למבנה המכללה, עדותו נתקבלה על-ידי בית-משפט כמהימנה, ובית-המשפט העדיף אותה על-פני גרסת המערער.

לכך יש להוסיף כי הפקח צילם את המערער במקום העבירה, ולעניין מקום הצילום הודה המערער בתשובתו לאישום כי מדובר במקום ציבורי שאסור לעשן בו.

14. אי מניעת עישון במקום ציבורי

ב- המ"ש (תל אביב) 2247-04-22 {רוקפלר ונדרבילט בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 19054 (24.04.22)} במרכזה של ההחלטה דנן הודעת תשלום קנס בגין עבירה על-פי סעיף 2א(א) לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון התשמ"ג-1983, שעניינה אי מניעת עישון במקום ציבורי.

המבקשים הגישו בקשה להישפט באיחור וכן בקשה להסבת הדו"ח.

נקבע, כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים מחד טענת המבקשת בדבר מיקום העבירה בשטח העסק, אשר על-פי דבר הבקשה התרחשה באזור פנימי מצומצם אשר בו יושבים העובדים בסוף או בתחילת משמרת ושאינו מהווה חלק מהאזור הציבורי עצמו, ומנגד המשיבה בתגובתה ציינה כי על-פי תיאור הפקח במקום העסק מפוזרות מאפרות על הדלפק ועל השולחנות, ואף קיים ריח של סיגריות, ולא נראה שלט האוסר על עישון במקום-ראויה לבירור עובדתי וראייתי, מהווה טענת הגנה שנכון כי תישמע בפני בית-המשפט, שאם לא כן, יכול ויגרם עיוות דין בדחיית הבקשה.

עבור לפרק

אני מסכימ/ה לתנאי השימוש באתר

כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ. השימוש באתר הינו באחריותו הבלעדית של המשתמש ובכפוף לתנאי השימוש באתר (לחץ/י כאן). כניסה לתכנים באתר כמוה כהסכמה לתנאי השימוש באתר. 

למעלה
רוצה שנתקשר? הקלק כאן
הרשמה לניוזלטר!!! הקלק כאן