שאלה: מהי המטרה שבהוראת סעיף 42א לפקודת הראיות?

תשובה: ביסוד הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, ניצבת כוונת המחוקק לשוות לממצאים ולמסקנות שנקבעו במשפט פלילי, תוקף ונפקות של "ראיה לכאורה" במשפט אזרחי ובכך, גם לחסוך מזמנו של בית-המשפט הדן בהליך האזרחי. לצד זאת ניצב הרצון להבטיח אחידות ולמנוע אפשרות לפסיקה סותרת, בין ההליך הפלילי לאזרחי {רע"א (ב"ש) 38142-05-11 אל עול טאלב נ' עזבון המנוח מוסא אבו קרינאת ואח', תק-מח 2012(1), 5817 (2012)}.

 

 

שאלה: האם פסק-דין מרשיע במשפט פלילי יכול להוות ראיה במשפט אזרחי?

תשובה: העיקרון הכללי שהוטבע בסעיף 42א לפקודת הראיות הוא כי פסק-דין פלילי, יהא קביל כראיה לכאורה במשפט אזרחי, ולאחר קיום התנאים המנויים בו, הן לגבי הממצאים העובדתיים שנקבעו בו והן לגבי המסקנות המופיעות בו. ובמילים אחרות, פסק-הדין יהווה ראיה ככל ראיה אחרת {תע"א (ת"א-יפו) 2148-08 אלודה בע"מ נ' שושנה ליבוביץ, תק-עב 2012(1), 6427 (2012)}.

שאלה: מהם ממצאי הכרעת הדין לעניין שימוש בפסק בהליך אזרחי?

תשובה: על הממצאים העובדתיים עליהם מסתמך בית-המשפט להיות כאלה שהיו ביסוד ההרשעה.

 

 

שאלה: מה דין אמירות שלא עמדו ביסוד ההרשעה?

תשובה: במקרה שכזה לא ניתן יהיה להסתמך עליהם כראיה לכאורה על-פי סעיף 42א לפקודת הראיות {רע"א 378/96 שגיא וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ ואח', תק-על 2000(2), 341, 351 (2000)}.

 

 

שאלה: האם קיים הבדל בין ממצאים ששימשו להרשעה לבין ממצאים ומסקנות ששימשו לזיכוי חלקי?

תשובה: כן. במסגרת סעיף 42א לפקודת הראיות יתקבלו כראיה לכאורה בהליך האזרחי רק אותם ממצאים ששימשו להרשעה, וזאת להבדיל מן הממצאים והמסקנות אשר שימשו לזיכוי חלקי למשל {לעניין זה ראה ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4), 141 (1984); ע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן עמיר, תק-על 98(3), 714, 718 (1998)}. נדגיש כי פסק-דין של זיכוי אינו יכול לשמש ראיה קבילה במסגרת המשפט האזרחי {ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף, תק-על 2002(3), 640, 645 (2002)}.

 

 

שאלה: מה הדין כאשר הנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר-מכן על-פי הודאתו?

תשובה: מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר-מכן על-פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק-הדין {ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4), 327 (1987)}.

 

 

שאלה: מה הדין כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום?

תשובה: במקרה שכזה, מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת, ובשל כך הופך האמור בכתב האישום, מכוחה של ההודאה, למימצא במשפט הפלילי.

 

 

שאלה: האם פסק-דין במשפט פלילי שהוגש עליו ערעור במועד יהווה ראיה במשפט האזרחי?

תשובה: לא. רק פסק-דין חלוט במשפט הפלילי יהא קביל כראיה. על פסק-הדין להיות פסק-דין סופי ומוחלט, קרי, לאחר שעבר את כל מסלולי הערעור או אם לא הוגש ערעור בתום המועדים על-פי דין להגשת ערעור על פסק-הדין במשפט הפלילי.

 

 

שאלה: מהם התנאים הקבועים בסעיף 42א לפקודת הראיות לעניין קבילותו של פסק-דין מרשיע במשפט פלילי?

תשובה: על פסק-הדין להיות פסק-דין חלוט ובעל הדין במשפט האזרחי צריך להיות האדם המורשע או חליפו ובכלל זה מי שחייב בחובו הפסוק. כלומר, כל מי שיש לו זיקה המתוארת כאן למורשע או לחובו של המורשע נשוא המשפט האזרחי.

 

 

שאלה: מהו פירושו של המונח "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע"?

תשובה: הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט הפלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט הפלילי {ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ ואח' נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט(1), 208 (1974); א' הרנון דיני ראיות  (חלק שני), 356, 357; ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק שידלובסקי, פ"ד מט(5), 139 (1996)}.

 

 

שאלה: אימתי לא ניתן יהיה להחיל את הוראות סעיף 42א(א) לפקוד הראיות?

תשובה: סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות קובע כי הוראות סעיף 42א(א) לפקודת הראיות אינן חלות על: פסק-דין של בית-דין צבאי לעבירות תנועה ופסק-דין של בית-משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית-משפט שלום {כאמור בסעיף 42א(ב)(1) לפקודת הראיות}; ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין {כאמור בסעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות}.

 

שאלה: האם בסמכותו של בית-המשפט לעיין בחומר הקשור לתיק הפלילי?

תשובה: נוסח סעיף 42ב לפקודת הראיות, מאפשר לבית-המשפט להשתמש בשיקול-דעתו ולעיין בכל חומר שהוא הקשור לתיק הפלילי לרבות כתב האישום, פרוטוקול בית-המשפט שם וכן כל חומר ראייתי אחר לרבות הודאות והודעות של הנאשם.

 

 

שאלה: מהי מטרת סעיף 42ב לפקודת הראיות?

תשובה: מטרת סעיף 42ב לפקודת הראיות הינה לאפשר מימוש מגמת התיקון - שלא לאבד חומר ראייתי רב ערך ולהשתמש בו במשפט האזרחי - הכול לפי שיקול-דעת בית-המשפט ובמגבלות השונות.

 

 

שאלה: אימתי יהיה מקום לשימוש בהוראת סעיף 42ב לפקודת הראיות?

תשובה: מקום שהוגשה ראיה לבית-המשפט כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות {ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי, פ"ד מא(4), 327 (1987)}.

 

 

שאלה: הבאת ראיות לסתור, אימתי?

תשובה: הדין והפסיקה מכירים בקיומם של שני מצבים בהם עולה שאלת זכותו של אדם לסתור את הממצאים של פסק-הדין הפלילי או להביא ראיה שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי, במסגרת הדיון במשפט האזרחי:

האחד, קבוצת בני האדם המפורטת בסעיף 42ג לפקודת הראיות אשר רשאים לסתור ממצאים אלה או להביא ראיה כאמור, אך ורק ברשות בית-המשפט ואף זאת מ"טעמים מיוחדים שיפורטו". מדובר במורשע עצמו, בחליפו, או מי שחב בחובו הפסוק של המורשע.

השני, שבפניהם אין את מגבלת סעיף 42ג לפקודת הראיות האמורה והם: מעביד שנתבע באחריות שילוחית; עובד שנפגע לאחר שמעבידו הורשע ואחריותו נקבעה במשפט פלילי; התובע חוב מאדם המתגונן בטענת אי-חוקית העסקה והמבקש להוכיח אי-חוקיות זו באמצעות פסק-הדין הפלילי; מבוטח נגד גניבה המבקש להוכיח את נזק הגניבה על-ידי הרשעת הגנב.

 

 

שאלה: מהם התנאים הצריכים להתקיים על-מנת שבית-המשפט יתיר למבקש להביא ראיות לסתור?

תשובה: המוסרות המוטלות על המבקש להביא ראיה לסתור, הן כפולות. על המבקש לשכנע את בית-המשפט כי יש טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ההיתר, זאת, לצד עמידה בנטל השכנוע כי אם לא יינתן היתר לסתור ממצאים ומסקנות אלו, ייגרם עיוות-דין {רע"א (ב"ש) 38142-05-11 אל עול טאלב נ' עזבון המנוח מוסא אבו קרינאת ואח', תק-מח 2012(1), 5817 (2012)}.

 

 

 

שאלה: אימתי תינתן הרשות להביא ראיות לסתור?

תשובה: הרשות להביא ראיות לסתור תינתן במקרים הבאים:

הראשון, לגבי הבאת ראיות לסתור, קיים הבדל חשוב בין האדם שהורשע, לבין אדם אחר, זר להליך פלילי. לראשון הייתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני השופט הפלילי, ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת.

ישנם כמובן מקרים, בהם אין מנוס מהבאת ראיות שכבר נגבו במשפט פלילי, כגון בעניין בו בעל דין שהורשע מתגונן בטענת רשלנות תורמת. טענה זו, שאינה משמשת הגנה במשפט פלילי, יכול שתחייב בירור נוסף, אף אם נקבעה רשלנות תורמת בפסק ההרשעה, שכן עדיין יהא על השופט האזרחי לחלק את הנזק בין שני המעוולים, ולצורך כך תינתן רשות לגביית ראיות.

ואולם כאשר מוגש פסק-הדין המרשיע כראיה נגד אדם זר, אי-אתה יכול לחסום לזה את הדרך לסתור את הממצאים שבו על שום שלא הביא ראיה במשפט הפלילי, שכן באותו משפט לא היה בעל דין ולא הייתה לו הזדמנות לכך.

לכן לא מצינו בחוק התיקון כל חסימת ראיות כלפי מי שלא הורשע במשפט פלילי ואף לא היה חליפו ולא חב בחובו הפסוק. אך פסק ההרשעה קביל לראיה גם נגד "זר" או "צד שלישי" כזה, כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות ואין צריך לומר שמשקלו בדרך-כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה {ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ ואח' נ' מסעוד ואח', פ"ד כט(1), 208 (1974)}.

השני, בית-המשפט רואה פסק-דין מרשיע גם בפסק-דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו על-פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה. בעת שהמשיב מסר את גרסתו החדשה, לא גילו המערערים כל התנגדות להשמעתה, ומשלא עשו כן הם איחרו את המועד {ע"א 373/54 הרי אהרונסט ואח' נ' חוה נוימן, פ"ד י(2), 1121, 1140 (1956)}.

ב- ת"א (יר') 5546-09 {ישי יונה נ' שירי כהן ואח', תק-של 2012(1), 24892 (2012)} קבע בית-המשפט:

"9. על-פי הפסיקה, הוראת סעיף 42א תקפה גם כאשר ניתן פסק-הדין המרשיע על-סמך הודאת הנאשם, ואף כאשר הנאשם הצהיר במשפטו כי הוא מודה בעובדות לצורך המשפט הפלילי בלבד לשם הקלה בעונש (ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4), 752 (1980). ראו גם ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4), 327 (1987); ת"א (מחוזי יר') 2031/08 אטלן נ' רוזנברג, פורסם במאגרים (15.10.09)).

10. על-פי הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות אין המורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאים להביא ראיה לסתור אלא ברשות בית-המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. 'התיקון לא הסתפק בקביעת הכלל לגבי המורשע בפלילים בלבד אלא גם לקבוצה נוספת של גורמים שלא הועמדו לדין בהליך הפלילי אך בפועל באים במקום המורשע בפלילים. שיקולים של צדק ויעילות עמדו מאחורי ההרחבה האמורה. הדוגמה הברורה יותר היא חברת ביטוח שלית מאן דפליג שמהווה חליפתו של הנהג המורשע לעניין חובותיו האזרחיים' (בר"ע (מחוזי ב"ש) 523/08 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון קבוע, פורסם במאגרים (4.10.09)).

11. הכלל לעניין יישומו של סעיף 42ג הינו כי 'לא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1), 208 (1974)). מצבים שהוזכרו בפסיקה כמצדיקים הבאת ראיות לסתור הם מקרים בהם ישנו חשש סביר שאיסור להביא את הראיות לסתור עלול לגרום לתוצאה בלתי צודקת בעליל ולעיוות-דין, כגון מקום שבהליך הפלילי נמנע מן הנאשם להביא ראיה שעומדת לזכותו או מקום שראיותיו של הנאשם חזקות כל-כך שהכרעת הדין הפלילית אינה מתיישבת עמן (ראו ת"א (מחוזי חי') 666/83 קיבוץ עין שמר נ' בצר, פ"מ מו(א), 249 (1985) ופסקי-הדין המאוזכרים שם; יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1571 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)).

בעובדה שפסק-הדין ניתן על-סמך הודאה אין די, כשלעצמה, על-מנת להתיר הבאת ראיות לסתור (ע"א (מחוזי ב"ש) 64/81 בן חמו נ' קרנית - קרן לפיצוי תאונות דרכים, פורסם במאגרים (3.1.85); ת"א (מחוזי יר') 4049/10 תיבנה ותיקומם (בית אל) בע"מ נ' עזבון/יורשי דחאברה, פורסם במאגרים (19.7.11)).

12. הנתבעות התייחסו בבקשתן למאמרו של המלומד אוריאל פרוקצ'יה "לשאלת קבילותה של הרשעה פלילית במשפטים אזרחיים - תפקידה של חברת הביטוח" משפטים ו 610 (1976). במאמר זה הוצעה גישה לפיה למרות שחברת הביטוח, כחליפו של המורשע, חייבת בקבלת רשות להביא ראיות לסתור, תהווה העובדה שפסק-הדין המרשיע ניתן על-סמך הודאת הנאשם טעם מיוחד המתיר לחברת הביטוח להביא ראיות לסתור.

גישה זו, לפחות באופן הגורף בו הוצעה, איננה מתיישבת עם עמדתה הברורה של הפסיקה המאוחרת יותר, כפי שהובאה לעיל.

13. עם-זאת, במספר פסקי-דין נקבע כי ניתן להביא בחשבון את העובדה שפסק-הדין המרשיע ניתן על בסיס הודאה ולא על-סמך שמיעת ראיות כטעם נוסף להתיר הבאת ראיות לסתור, כאשר מצטרפים לעובדה זו טעמים אחרים. כך נפסק ב- ת"א (מחוזי חי') 565/03 בן ציון נ' חזן, פורסם במאגרים (25.1.2007) מפי השופט עמית כי:

'אכן, ככלל, אין נפקא מינה לצורך סעיף 42א, אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית-המשפט לאחר שמיעת ראיות - ע"א 71/85 ו- ע"א 285/80 הנ"ל. בשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע.

עם-זאת, הרציונל שבבסיס סעיף 42א, לפיו לבעל הדין המורשע היה יומו בבית-המשפט וניתנה לו ההזדמנות להוכיח טענתו, נפגם-משהו, מקום בו הכרעת הדין בהליך הפלילי לא ניתנה לאחר שהצדדים הביאו כל ראיותיהם.

...

ודוק: רחוק אני מלקבוע כי כל אימת שהנתבע הורשע על-פי הודאתו, הוא רשאי להביא ראיות לסתור - בר"ע (מחוזי ב"ש) 758/99 אריאלה נ' וזנר, תק-מח 99(4), 41014 (1999). נהפוך הוא. אלא שבמקרה דכאן, טעם זה מהווה נדבך נוסף המצטרף ליתר הנסיבות והנימוקים במקרה שלפנינו, המטים את הכף להתיר הבאת ראיות לסתור.'

(ראו גם בר"ע (מחוזי ב"ש) 758/99 אריאלה נ' וזנר, פורסם במאגרים (12.12.1999); עניין תיבנה ותיקומם הנזכר לעיל).

14. הנתבעת העידה כי המשפט הפלילי נערך בלעדיה וכי כאשר הגיעה לדיון התברר לה כי באת-כוחה כבר ערכה עסקת טיעון בשמה, שלא בהסכמתה, והמשפט הסתיים (עמוד 34 לפרוטוקול).

מעדות הנתבעת עולה כי טענה זו לא הועלתה על ידיה "בזמן אמת". לדבריה נמנעה מלבקש את ביטול פסק-הדין לאור הסבריה של באת-כוחה כי בנסיבות העניין מוטב לה להסכים להסדר ומשום ש"העונש לא היה כל-כך נורא" (שם). לא ניתן לקבל טענה מסוג זה עתה, כאשר עומד כנגד הנתבעת פסק-דין חלוט.

15. לא הוצג כל טעם משמעותי נוסף העשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור. הנתבעות לא הצביעו על ראיות חדשות או על ראיות חזקות במיוחד העומדות בסתירה לפסק-הדין הפלילי. ההפך הוא הנכון - מתצהיר הנתבעת, אותו מבוקש לצרף כראיה, עולה כי לא ראתה כלל את האופן בו נפגעה התובעת. הנתבעת הצהירה כי לאחר שהיא יצאה מרכבה היא הבחינה בתובעת השוכבת במרחק מספר מטרים מהרכב. עוד הצהירה כי למרות שתחילה מסרה למשטרה שהיא זו שפגעה בתובעת, לאחר שנרגעה ושחזרה את שרשרת האירועים הבינה כי לא יתכן שפגעה בתובעת וכי "אין זה מן הנמנע" כי התובעת מעדה עוד לפני שהנתבעת עצרה את הרכב, בשל המדרכה המשובשת שבמקום. בעובדה שהנתבעת לא ראתה את אשר התרחש בפועל אין כדי לפגוע בקבילותה של העדות, כטענת התובעת, שכן ראיה "נסיבתית" קבילה ככל ראיה אחרת (ראו קדמי, לעיל, חלק שני, בעמוד 794), אולם משקלה של עדות מסוג זה צפוי להיות נמוך.

16. אני דוחה, איפוא, את הבקשה."

 

 

שאלה: מה הדין כאשר בעל הדין לא ביקש להביא ראיות לסתור?

תשובה: במקרה שכזה, פסק-הדין המרשיע יהווה ראיה בהליך האזרחי {תא"מ (ת"א-יפו) 50580-07 קובי גירון נ' ניסים דהן עמנואל ואח', תק-של 2012(1), 35762 (2012)}.

 

 

שאלה: מה דין ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת?

תשובה: סעיף 42ד לפקודת הראיות קבוע כי בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי {רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002)}.

 

שאלה: מה דין טענת התיישנות והמועד בו ניתן לתבוע בהסתמך על פסק-דין מרשיע במשפט פלילי?

תשובה: ב- ת"א (ת"א-יפו) 28016-02-11 {בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' עדיף ניהול משאבי אנוש בע"מ ואח', תק-של 2012(1), 21931 (2012)}, בדחותו את הבקשה לדחיה על-הסף מחמת התיישנות, קבע בית-המשפט:

"9. התובעת המתינה עם הגשת התביעה האזרחית עד להרשעתה של רבין, יתכן שעל-מנת לאפשר לה להגיש את פסק-הדין המרשיע כראיה לכאורה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות ולייתר את הצורך להוכיח את טענת הגניבה והזיוף. ברם, אין בהליך הפלילי שהנתבעת לא הייתה צד לו, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ועל התובעת היה להגיש את התביעה האזרחית ללא קשר להליך זה. למצער, כשהבחינה כי עומדת לחלוף תקופת ההתיישנות יכלה להגיש תביעה אזרחית ולהגיש לבית-המשפט בקשה לעכב את ההליכים עד למתן הכרעה בהליך הפלילי.

10. במקרה דנן, אין מקום לתחולתו של סעיף 8 לחוק, שכן גם לשיטתה של התובעת העובדות היו ידועות לה כבר בשנת 98. בכל מקרה, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את הסייגים הקבועים בסעיף."