1. משקלה של עדות – סעיף 53 לפקודת הראיות
שאלה: היכן תחול הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות?
תשובה: הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות מתייחסת הן למישור הפלילי והן למישור האזרחי.
שאלה: בידי מי נתון שיקול-הדעת להעריך משקלה של עדות ומהימנות?
תשובה: משקלה ומהימנות של עדות נתונים בידי הערכאה הרואה והשומעת העדים {ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 551 (1987)}.
שאלה: מה פירוש המושג "מהימנות"?
תשובה: יש לקבוע כי המושג של "מהימנות" הינו כלי שלתוכו נצברים מכלול של גורמים בין ישירים ובין נסיבתיים, המשפיעים בסיכומו-של-דבר על שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להכריע בשאלות של מהימנות.
יש לציין כי לשאלת המהימנות חשיבות מירבית ואף התייחסות שונה במסגרת המשפט הפלילי וזאת, כפועל יוצא, מן השוני הקיים בין ההליכים הפליליים לאזרחיים בשאלת נטל ההוכחה.
שאלה: מהם המבחנים לאורם יכול בית-המשפט לכוון את קביעותיו בדבר מהימנות?
תשובה: י' קדמי בספרו {על הראיות, חלק שלישי, 1592} מונה ארבעה מבחנים בסיסיים, לאורם יכול לכוון בית-המשפט את קביעותיו בדבר מהימנות.
האחד, מבחן ההתרשמות - "מבחן זה מגלם את הכלי המרכזי של בית-המשפט בהערכת מהימנותם של עדים, ומטבע הדברים שחשיבותו מתעצמת במקום שמבחני "ההשוואה" ו"האישיות" אינם ישימים... מבחן ההתרשמות משקף את התרשמותו הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות. מבחן זה, הינו, בעיקרו מבחן של "תחושה" להבדיל ממבחן של "הגיון ושכל ישר" {י' קדמי, שם, 1599}.
השני, מבחן "ההשוואה החיצונית": סימני אמת חיצוניים - "עיקרו של מבחן זה ב"השוואה" של דברי העד לראיות אחרות, הן לדברים שנאמרו מפי אחרים, בעדות או בדרך אחרת; והן לראיות חפציות ולמסקנות המתחייבות מהן" {י' קדמי, שם, 1602}.
השלישי, מבחן ה"השוואה הפנימית" - "עיקרו של מבחן זה בבחינת העדות כשלעצמה באמת-מידה של היגיון ושכל ישר. בחינה זו, רצוי שתיעשה בכל מקרה, שהכלל הוא: שעל השופט להיזהר ולהימנע מלהעריך עדויות "על-פי הרגשות סתומות ועמומות", ועליו להשתדל "להעלות את שיקולו מעל לסף תודעתו ולנתח את העדויות לאור ההגיון והשכל הישר" {י' קדמי, שם, 1603}.
הרביעי, "מבחן האישיות" - "למושג "אישיות" בהקשר זה משמעות רחבה והוא כולל: את אופיו של העד, את מצב בריאותו, את עברו ואת זיקתו לעניין נשוא הדיון – לרבות הטרדתו או הפחדתו – וכיוצ"ב גורמים המשליכים על בחינת מהימנותו" {י' קדמי, שם, 1605}.
ובמילים אחרות, המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם: הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית {ע"פ 347/88 איוון דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 392 (1993)}. הפעלת המבחנים נעשית, ראשית-לכל, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות. ואולם, ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות {ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון לז 475 (1994)}.
החמישי, מבחן "ההסבר" - "ולא למיותר לחזור ולהדגיש כוחו ומשקלו של ההסבר לאי-ההתאמה לתמיהה, לסתירה ואף לשקר מכוון. היה ההסבר מניח את הדעת – לאמור, אמין וסביר – בכוחו ליטול מפגם של מהימנות את כוחו ולרפא העדות שמהימנותה הועמדה בספק" {י' קדמי, שם, 1607}.
שאלה: מה פירוש המושג "אותות האמת המתגלים במשך המשפט"?
תשובה: מושג זה אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" {ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393 (1980); ראה גם ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981); ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1111, 1115 (2002); ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"א (ק"ג) 1396/07 אלכסנדר פורטנוי נ' "קרנית"- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"ק (פ"ת) 1664/07 אלון עמיצור נ' אדיב אליהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
שאלה: האם הרשימה שמנינו לעיל הינה רשימה סגורה?
תשובה: כפי שראינו לעיל, מדובר במבחני יסוד שאין בהם כדי ליצור רשימה סגורה של הנתונים שיש בהם כדי להשפיע על הכרעתו של בית-המשפט לעניין מהימנותו של עד או נאשם או בעל דין במשפט אזרחי.
שאלה: מהם השיקולים שיש לקחת בחשבון להערכת מהימנותו של עד?
תשובה: השיקולים הם: גרסה המועלית לראשונה בבית-המשפט; עדות "מעושה" – תיאום עדויות; עד החוזר בו מעדות מוקדמת או מאוחרת; שכחה של פרטים; אי-התאמה בין עדויות; "זכרון מופלג"; "הכחשה כוללת"; ראיות "סיוע"; הליכי חקירה פסולים; ריענון הדדי של עדים; עדות כבושה; ידיעת פרטים מסבכים; שיקולים שבמבחן ההגיון והשכל הישר; דיוק, שחזור מדוייק; עקביות; סירוב להשיב בחקירה שכנגד; זיקת תלות בבעל דין; הפכפכותו של עד; מסירת עדות מדורגת; קירבה משפחתית; מניע ורקע; הימנעות מעדות במשפט פלילי {י' קדמי, שם, 1621}.
שאלה: מהם השיקולים המשפיעים על הערכת מהימנותו של נאשם?
תשובה: השיקולים הם: "הסבר מפוקפק"; אי-הבאת ראיה; אי-הצגת שאלה בחקירה נגדית או העדר חקירה נגדית; היזקקות לעדות שקר; שקרים של עדי הנאשם; הטרדת עדים; הכחשה כוללת; עדות כבושה; התנהגות מפלילה; ידיעת פרטים מסבכים; שקרים של נאשם; התנגשות עם טענת סניגור {י' קדמי, שם, 1627}.
שאלה: האם מוטלת חובת הנמקה על בית-המשפט בבואו לקבוע ממצאי מהימנות?
תשובה: כן {ראה לעניין זה גם ע"א 91/50 מדור נ' ביק, פ"ד ה(1), 792 (1951); ע"א 75/59 שטיינר נ' קצין תגמולים, פ"ד יג(1), 680 (1959); שטרוזמן "האמת קבורה ב'עדות שמיעה'" המשפט א' (1993) 239; ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 225 (1983)}.
שאלה: כיצד נקבע משקלה הפנימי של עדות?
תשובה: משקלה הפנימי של עדות נקבע על-סמך שיקולים שבהתרשמות ושיקולים שבהיגיון כגון: הגיונה הפנימי, סדר הפרטים הנמסרים בה {ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1), 62 (1993)}.
שאלה: האם דרך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט ממשמע אוזניו היא דרך כשרה לזיהוי קולות המדברים בהקלטה?
תשובה: כן {ע"פ 414/76 אוחנה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 295 (1977); ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 793 (1989)}.
שאלה: מה הדין כאשר נותן העדות חוזר בו ממנה במהלך המשפט?
תשובה: כאשר בא בית-המשפט להכריע האם עליו להעדיף עדות שניתנה במשטרה, כאשר נותן העדות חוזר בו ממנה במהלך המשפט, רשאי הוא ליתן אמון בחלק מן הפרטים שמסר העד בהודעותיו במשטרה, בעיקר אם פרטים אלו נתמכים תמיכה ממשית בראיות נוספות או אם יש בפרטים אלה כדי לספק הסבר לעובדה מעובדות האירוע. אימות חלק מן הגרסה משליך, מטבע הדברים, על אמיתות חלקים אחרים בגרסה {ע"פ 1206/92 כוריש נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 804 (1995)}.
שאלה: מהו דין עדותו של חוקר נוער?
תשובה: עדותו של חוקר הנוער יכול שתכיל תיאור מסירת העדות וכל מה שקורה בזמן מסירת העדות, אולם מהן המסקנות שניתן להסיק מכך – זהו עניין לבית-המשפט. חוקר הנוער רשאי לספר לבית-המשפט, אם בדו"ח ואם מעל דוכן העדים, כי בעת גביית העדות זלגו עיני הנחקרת דמעות באימרה דברים מסויימים או שנתקפה בהלה וכיוצא באלה תיאורים. ואולם, אם יש להקיש מכאן על מהימנות הסיפור או לא, עניין הוא לבית-המשפט לענות בו {דנ"פ 3750/94 יואב דרכי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 621 (1994); ע"פ 532/82 פייבר נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 243 (1983); ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 659 (1984); ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 249 (1986)}.
2. הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט אזרחי – סעיף 54 לפקודת הראיות
שאלה: אימתי תחול על בית-המשפט חובת הנמקה?
תשובה: סעיף 54 לפקודת הראיות קובע חובת הנמקה, בהתקיים שני התנאים: האחד, כאשר בית-המשפט פוסק על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, ואין היא הודאת בעל הדין {אשר במשפט אזרחי די בה כדי לבסס חיוב}. השני, כאשר המדובר באחד מאותם מקרים המנויים בסעיף הנ"ל.
סעיף 54 לפקודת הראיות אינו מונע הכרעה שיפוטית על-פי עדות יחידה, ואולם אם מבקש בית-המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק באחד מן המקרים המפורטים בו, על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל הדין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.
במילים אחרות, בית-המשפט רשאי לפסוק גם על-פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 לפקודת הראיות עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה האמורה {ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ, פ"ד לג(2), 90, 93 (1979); ת"א (רמ') 4890-07 יעקב רונן נ' כץ משלוח בינעירוני מהיר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ת"א (יר') 13654-07 רון מרה נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ת"ק (ת"א) 33197-04-11 אבי דוד נ' אילן יצחק פניגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"ק (ת"א) 8759-08-10 ראובן בלייוייס נ' גיא יפת, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"ק (עכו) 18397-06-10 משה טל נ' לאה לוציה קורינפילד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
שאלה: האם הדרישה ליתן נימוקים הינה דרישה פורמאלית בלבד?
תשובה: לא. הדרישה ליתן נימוקים הינה מהותית {ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1), 203, 212 (1976)}.
שאלה: האם בית-המשפט חייב לציין בפסק-דינו כי הסתמך על הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות?
תשובה: לא. אין נפקות לכך שבית-המשפט לא הזכיר בפסק-הדין את סעיף 54 לפקודת הראיות ודי בכך שנימק כחוק מדוע פסק על-פי עדות יחידה בנסיבות שהסעיף האמור מדבר בהן {ע"א 192/86 סולי מנפור נ' יעקב אבן, פ"ד מב(3), 303 (1988)}.
שאלה: מה הדין כאשר העדות היחידה אינה משמשת בסיס לקביעת ממצא פוזיטיבי, אלא אך מקימה ספק ממנו רשאי בעל הדין ליהנות – האם במקרה שכזה קמה חובת הנמקה?
תשובה: במקרה זה לא קמה "חובת הנמקה", שכן, חובת ההנמקה מחייבת מקום שבית-המשפט נדרש "לפסוק" על-פי העדות היחידה {ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' ישראל זוטא, פ"ד כז(1), 679, 681 (1973)}.
שאלה: אימתי לא ניתן יהיה לסמוך על עדותו היחידה של התובע?
תשובה: ב- ת"א (ת"א-יפו) 179222/02 {חג'ג' חיים נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2005(1), 11525, 11526 (2005)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן אינו יכול לקבוע ממצאים עובדתיים, בדבר אירוע התאונה הראשונה, על-סמך עדותו היחידה של התובע, אשר התגלו בה סתירות ופרצות שלא ניתן לישבן.
שאלה: האם קיימת חובת הנמקה כאשר מצוי "דבר לחיזוק"?
תשובה: מקום שמצוי "דבר לחיזוק", יש בכך כדי לצאת חובת ההנמקה {ת"א (יר') 8401/07 שלמה קאופלר - ב"כ עו"ד עמוס אגרון, עו"ד מיכאל בן עדי נ' קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
3. הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי – סעיף 54א לפקודת הראיות
שאלה: מהי ההנמקה לה נדרש בית-המשפט לפי סעיף 54א לפקודת הראיות?
תשובה: המדובר ב"אזהרה עצמית" של בית-המשפט, הנדרש לזהירות כפולה ומכופלת בבואו לסמוך הכרעתו על עדות יחידה ובבואו להעמיד הבסיס המצדיק הסתפקות בעדות היחידה {ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205 (2000); ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 45 (1988)}.
שאלה: כיצד על בית-המשפט לנהוג בבואו להרשיע נאשם בעבירת מין, על-פי עדות יחידה של קורבן העבירה?
תשובה: כאשר מחליט בית-המשפט להרשיע נאשם בעבירת מין, על-פי עדות יחידה של קורבן העבירה, חובתו לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו לעשות כן {ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1111, 1115 (2002); ת"פ (ת"א-יפו) 1189/00 מדינת ישראל נ' יורי בבקוב, תק-מח 2002(2), 1363, 1366 (2002); ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 293, 297 (2000)}.
חובת ההנמקה המיוחדת על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, שבאה כתחליף לדרישת הסיוע לעדות יחידה של נפגעת בעבירת מין, מחייבת אף היא הקפדה יתרה בקביעת אמינותה וּמהימנותה של מתלוננת {תפ"ח (ת"א-יפו) 1206/02 מדינת ישראל נ' דוד בן אברהם מבשב, תק-מח 2005(1), 5183, 5219 (2005)}.
סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מורה לנו כי בכדי להרשיע בעבירת האינוס, על-פי עדות יחידה של הקורבן, נדרשת הנמקה בפסק-הדין. על בית-המשפט לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. אם נתן בית-המשפט אמון מלא בגרסתה של המתלוננת בשל התרשמותו ממהימנותה – הוא מילא בכך אחר חובת ההנמקה {ת"פ (ת"א-יפו) 4124/98 מדינת ישראל נ' משה צדוק, תק-מח 2003(1), 98, 123 (2003); ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 293 (2000)}.
שאלה: כיצד ינהג בית-המשפט כאשר העדות העיקרית העומדת בפניו "חלשה" וכיצד ינהג כאשר העדות העיקרית העומדת בפניו "חזקה" יותר?
תשובה: ככל שהעדות העיקרית "חלשה" יותר, יידרש בית-המשפט להנמקה "ממשית" יותר לצידה. ואולם אם בפנינו עדות מתלוננת שרמת האמינות והמהימנות שניתנה לה גבוהה היא, תידרש רמת הנמקה פחותה יותר {ע"פ 4043/93 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון לח 353; ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205 (2000); ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 45 (1988); תפ"ח (ת"א-יפו) 1027/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(3), 6714 (2003); ע"פ 4912/91 תלמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 581, 615 (1993); תפ"ח (ת"א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3490 (2003)}.
שאלה: כיצד דרישת ההנמקה תבוא על סיפוקה?
תשובה: דרישת "ההנמקה" באה על סיפוקה, אם על-ידי פירוט מימצאי האמינות שעלו מן העדות היחידה, ואם על-ידי הצבעה על הראיות שהובאו לצורך ביסוס טעם זה {ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 721 (1979)}.
שאלה: מהם המקרים בהם נדרשת ראיית סיוע?
תשובה: הראשון, עדות שותף לעבירה {נ' זלצמן "השותפים לעבירה בדיני ראיות" הפרקליט לו 127; ע"פ 3795/92 יוסי לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 1732 (1994); ת"פ (יר') 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס חברה לביטוח, תק-מח 2001(4), 929, 1163 (2004)}. השני, עדות של קורבן עבירת מין {ע"פ 6378/95 ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 278 (1995); ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 45 (1988); ת"פ (ת"א-יפו) 5035/99 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2002(4), 792, 795 (2002)}. השלישי, עד יחיד בעבירה של עדות שקר. הרביעי, עדות קטין ללא שבועה והודעת קטין בפני חוקר נוער.
שאלה: מהי הכוונה כאשר נקבע בסעיף 54א לפקודת הראיות כי עדותו של "עד מדינה" טעונה סיוע?
תשובה: כאשר נקבע בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, כי עדותו של "עד מדינה" טעונה סיוע, הרי הכוונה היא לעדות שנמסרת על-ידי אותו "עד מדינה", לאחר שהובטחה לו טובת הנאה {ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 748 (1986)}.
שאלה: מי הוא עד מדינה, שלגביו דרוש סיוע ממש?
תשובה: לעניין זה קובע סעיף 54א(א) לפקודת הראיות כי המדובר בשותף לאותה עבירה, המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה לו או שהובטחה לו טובת הנאה {ע"פ 765/84 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 673 (1985)}.
ברור מתוכנה של ההגדרה, שעל-מנת שנזדקק לדרישת הסיוע, יש להוכיח, בראש ובראשונה, שהעד הינו שותף לאותה עבירה ביחד עם הנאשם {ע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 818 (1989)}.
שאלה: האם מצבו הנפשי של מתלונן בעבירת מין יכול לשמש ראיית סיוע או חיזוק?
תשובה: כן. מצבו הנפשי של מתלונן בעבירת מין יכול לשמש ראיית סיוע או חיזוק, כאשר היה צורך בראיית סיוע בעבירות מין, וכמובן שיש בכך כדי למלא את דרישות "חובת ההנמקה" לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות {ע"פ 3416/98 אלברט איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 769 (1998); תפ"ח (ת"א-יפו) 1242/02 מדינת ישראל נ' וסילי בן וסילה דיבו, תק-מח 2004(3), 5057 (2004); תפ"ח (ת"א-יפו) 1244/02 מדינת ישראל נ' מאיר בן אלברט אזולאי, תק-מח 2004(3), 4461 (2004); תפ"ח (ת"א-יפו) 1066/01 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2002(3), 2114, 2132 (2002)}.
שאלה: מהם התנאים להיות ראיה "סתם" ראיה מסייעת?
תשובה: כדי שראיה תשמש "סיוע" עליה לעמוד בשלוש דרישות מצטברות: האחת, עליה לבוא ממקור עצמאי ונפרד, ביחס לעדות הטעונה סיוע. השניה, עליה לסבך או לפחות להיות נוטה לסבך, את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נושא האישום. השלישית, עליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים {ע"פ 378/74 מסר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 687 (1976); בש"פ 7194/97 נחמן כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.
שאלה: האם ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל פרטי האירוע נשוא האישום והאם ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת?
תשובה: ראיית הסיוע אינה חייבת להתייחס לכל פרטי האירוע נושא האישום, ודי לה אם מתייחסת לפרט מהותי אחד. באופן דומה, אין ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת, ודי לה אם היא תתייחס לאחת או לאחדות מהן, ובלבד שתהא זו, בנסיבות העניין, עובדה מהותית {ת"פ (יר') 1117/01 מדינת ישראל נ' ישראל גדבאן, תק-מח 2002(1), 5140, 5143 (2002)}.
4. עדות קטין שאינו בר-אחריות פלילית – סעיף 55 לפקודת הראיות
שאלה: האם ניתן להרשיע אדם על-פי עדות יחידה של קטין?
תשובה: כן ובתנאי כי יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה {ת"פ (אי') 1573-08 מ.י. פרקליטות מחוז דרום נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 9012/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 7082/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ת"פ (ב"ש) 4208/06 פרקליטות מחוז דרום נ' אילדטוב בניהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
שאלה: מהו גיל הקטינות?
תשובה: גיל האחריות הפלילית הינו שתים-עשרה שנים {ראה סעיף 34ו לחוק העונשין}. במישור האזרחי גיל הקטינות הינו ארבע-עשרה שנים {ראה סעיף 54(1) לפקודת הראיות}.
5. ראיה שנתקבלה שלא כדין – סעיף 56 לפקודת הראיות
שאלה: האם הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות חלה במשפט האזרחי?
תשובה: לא. הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות חלה במישור הפלילי.
שאלה: מה הדין כאשר בית-המשפט מחמת טעות או היסח הדעת קיבל ראיה שאינה קבילה?
תשובה: ראיה זו לא תשמש הוכחה לאשמה.
שאלה: כיצד על בית-המשפט לנהוג כאשר נתקבלה על ידו ראיה שאינה קבילה?
תשובה: במקרה זה על בית-המשפט להימנע מלבסס עליה את פסק-דינו. כלומר, על בית-המשפט להתעלם מן הראיה כליל, כאילו לא הייתה.
שאלה: מה פירוש המושג "בית-המשפט"?
תשובה: בית-המשפט בהקשר הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות יהיה בית-המשפט הדיוני הדן בעניין או ערכאת הערעור.
שאלה: האם יש בעצם קבלת הראיה הפסולה כדי להביא לפסילתו של פסק-הדין?
תשובה: לא. אין בעצם קבלתה של ראיה פסולה, כשלעצמה, כדי לפסול את פסק-הדין.
הסיפא של סעיף 56 לפקודת הראיות מציבה שני מבחנים חלופיים לפסלות פסק-דין שניתן על בסיס ראיה בלתי-קבילה: המבחן האחד הוא סובייקטיבי, ועניינו בשאלה אם קיים ספק סביר שהנאשם היה מורשע בבית-משפט קמא לולא הראיה הפסולה. המבחן האחר הוא אובייקטיבי, ובמסגרתו בוחנת ערכאת הערעור אם קיים ספק סביר בשאלה אם יש די ראיות קבילות לביסוס ההרשעה. נעיר כי די בכך שמתקיים אחד המבחנים על-מנת שפסק-הדין של בית-משפט – ייפסל {ראה גם ע"פ 6972/09 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
שאלה: מה דין תוצאות פסילת ההרשעה?
תשובה: לעניין זה, הבחין בית-המשפט בין שני המבחנים שמנינו לעיל. בעוד שקיום המבחן האובייקטיבי יביא לביטול ההרשעה ולזיכויו של הנאשם הרי שקיום המבחן הסובייקטיבי בלבד איננו גורר בהכרח תוצאה של זיכוי {ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 485 (1993)}.
שאלה: מה דין ראיה פסולה שתרמה להרשעה?
תשובה: בהסתמך על סעיף 56 לפקודת הראיות קבע בית-המשפט כי די בקיומו של ספק סביר, שמא ראיה פסולה תרמה בפועל להרשעה {מבחן סובייקטיבי} או שנדרשה היא להרשעה {מבחן אובייקטיבי}, כדי שבית-המשפט של ערעור יבטל את ההרשעה. יחד-עם-זאת, וכאמור לעיל, בעוד שקיומו של ספק סביר באשר להשפעת הראיה הפסולה על ההרשעה על-פי המבחן האובייקטיבי מוביל לזיכוי סופי, הרי שקיום ספק סביר בדבר השפעת הראיה הפסולה על-פי המבחן הסובייקטיבי מוביל, אם לא לזיכוי, להחזרת הדיון לבית-המשפט של הערכאה הראשונה, למען יכריע בדין ללא הסתמכות על הראיה הפסולה {ע"פ 827/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נ(3), 225 (1996)}.
שאלה: מה דין הסכמתו של נאשם {או עד} להיבדק בפוליגרף?
תשובה: ראיה בדבר הסכמתו של נאשם {או עד} להיבדק ב"מכונת האמת", אינה קבילה ואם הוגשה, אין ליחס לה כל משקל שכן ההסכמה להיבדק יכול שתנבע מעצם הידיעה שממילא אין ממצאי הפוליגרף קבילים כראיה. דברים אלה יפים אף למקרה שהראיה הוגשה ללא התנגדות ואף בהסכמת התביעה {דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטובול, פ"ד נא(1), 2 (1996); ע/51/00 התובע הצבאי הראשי נ' טור' יוסף קריחלי, תק-צב 2000(2), 1 (2000)}.
6. ראיות סותרות – סעיף 57 לפקודת הראיות
שאלה: האם יש בקיומן של סתירות כדי לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר?
תשובה: לא. תפקידו וחובתו של בית-המשפט לקבוע ממצאים על-אף קיומן של סתירות, והוא נעזר למעשה בקיומן על-מנת למלא חובתו זו. קיומן של סתירות הינו אחד המרכיבים או השיקולים המכוונים את בית-המשפט בבואו להכריע בשאלת מהימנותה של עדות או של עד או של נאשם.
שאלה: מהו הדין באשר לסתירות שאינן מהותיות?
תשובה: רק סתירות היורדות לשורשו של עניין, כוחן לפגום במהימנותו של עד, ובלבד שאין בנמצא הסבר מתקבל על הדעת לקיומן. כלומר, כאשר המדובר הוא בסתירות שוליות, בטעויות אנוש ובהשמטות שאין מנוס מהן בנסיבות העניין, והעדות בכללותה נראית מהימנה, הרי אין בפרטים כאלה ואחרים, שאינם תואמים את התמונה הכוללת שציירה העדות, כדי להעיב על הרושם הכלל של האמינות שלה {תפ"ח (ת"א-יפו) 1244/02 מדינת ישראל נ' מאיר בן אלברט אזולאי, תק-מח 2004(3), 4461, 4491 (2004)}.
שאלה: כיצד ינהג בית-המשפט בבואו לקבל עדות חרף קיומן של סתירות ואפילו מהותיות?
תשובה: עדות שיש בה סתירות, רשאי בית-המשפט לנסות ולבור בה את התבן מן הבר, כלומר, לחלק את העדות באופן שבית-המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם {ע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ה(1), 813, 819 (1976); תפ"ח (ת"א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3519 (2003)}.
שאלה: האם יש בסתירה כשלעצמה כדי להביא לשלילת דברי העדות?
תשובה: סתירה כשלעצמה אינה חייבת להביא לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה. אך מובן הוא, שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר להבחנה בה מאבחן בית-המשפט בין חלקי העדות.
שאלה: מהן השאלות שישאל עצמו בית-המשפט בבואו להסתמך על עדות?
תשובה: אין ספק שהשאלה הבסיסית היא, מה טיב הסתירות העומדות לדיון, והאם ניתן למצוא בדברים שהובאו על-ידי העד בבית-המשפט, אותו גרעין של אמת, המאפשר שימוש בהם לצורך הכרעה שקולה בין הגרסאות השונות העומדות לדיון.
שאלה: מהו ההבדל בין סתירות לכאורה לבין סתירות אמיתיות?
תשובה: יש להבחין בין "סתירות לכאורה", הנעוצות בטבע האנושי, לבין "סתירות אמיתיות", המעלות חשש של אמירת שקר. רק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות {תפ"ח (ת"א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3519 (2003); ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט(2), 1218, 1224}.
שאלה: מהם המבחנים שיש לבחון עדות?
תשובה: קיימים שני תנאים שיש לבחון: האחד, מידת המהימנות של נותנה, כלומר, באיזו מידה מטה העד במכוון את העדות כדי להציג את התמונה שהוא מעוניין בהצגתה בפני בית-המשפט, אף שהוא יודע שהיא אינה נכונה או אינה מדוייקת. השני, מידת היכולת של אדם לזכור ולדייק בתיאור. למבחן זה ניתן לקרוא, בהשאלה, "מבחן הפוליגרף", כלומר, עד מעיד על עובדות שהוא מאמין שהן מדוייקות, אולם הוא טועה בתום-לב, מחמת כשל בכושר ההבחנה או פגם בזיכרון. עד כזה יעבור את מבחן הפוליגרף, אף שהדברים שהוא אומר אינם תואמים את ההתרחשויות במציאות, מחמת אמונתו באמיתות דבריו.
7. חזקת יצרן – סעיף 57א לפקודת הראיות
שאלה: מה דין מדבקה עם שם הנתבעת שנמצאה על גבי המקרר?
תשובה: משנמצא על גבי המקרר מדבקה עם שם הנתבעת, שהינה גם יצרנית של מקררים, הרי שקיימת ראיה לכאורה כי המקרר יוצר על-ידי הנתבעת {דברי בית-המשפט ב- ת"א (ת"א) 17419/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' בני קירור בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
שאלה: האם הוראת סעיף 57א לפקודת הראיות חלה על יצירה ספרותית?
תשובה: לא {ת"א (נצ') 4890/03 תגריד עארף נג'אר נ' דאר אלהודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
8. חזקת זמן ייצור – סעיף 57א1 לפקודת הראיות
שאלה: מהי החזקה הקבועה בסעיף 57א1 לפקודת הראיות?
תשובה: סעיף 57א1 לפקודת הראיות קובע כי מצרך מזון שלא צויין בו תאריך ייצורו – חזקה שיוצר תוך השנה שקדמה לגילוי העבירה שנעברה בו.