על-פי חוק המקרקעין נדרש רישומה של שכירות גם כשהיא לתקופה קצרה מחמש שנים, אם יש עמה ברירה להאריכה ליותר מחמש שנים. עתה, לאור התיקון שבסעיף 152 לחוק הגנת הדייר, טעונה שכירות כזו רישום רק אם יש עמה ברירה להאריכה ליותר מעשר שנים ובלבד שמדובר בשכירות שחוק הגנת הדייר אינו חל עליה, כאמור לעיל.

שאלה היא אם חובת הרישום של שכירות כזו, הניתנת להארכה עקב הפעלת ברירה, מכוונת למקרה שבו ברירת ההארכה היא לשוכר או שמא חלה חובה זו גם כשהברירה היא למשכיר.

החובה לרשום במרשם המקרקעין שכירות לתקופה העשויה להיות ליותר מעשר שנים נועדה ליידע צד שלישי, העומד לרכוש זכויות בנכס מאת המשכיר, כי הנכס כפוף לשכירות כזו, שהוא יהא כפוף לה. מכך מתבקשת המסקנה כי הברירה שמדובר בה היא ברירה של השוכר דווקא, מכיוון שאם הברירה היא בידי המשכיר {או בידי צד שלישי הבא מכוחו} לא נדרש רישום של השכירות כדי להגן על הרוכש. המשכיר או הרוכש הבא מכוחו, שהפעלת הברירה בידם, יוכלו למנוע את הארכת התקופה של השכירות {פרופ' י' ויסמן "עיונים בנושא השכירות", משפטים לג (אוגוסט 2003), 329}.