משלא הוכח שציבור הלקוחות מזהה את הקשר בין השמלה למבקשת ומחפש את השמלה מתוצרת המבקשת, אין למבקשת עילת הגנה על-פי דיני העוולה של גניבת עין.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 1572/93 {אנימה אופנה נ' ראובן בלן, תק-מח 94(1), 99 (1994)} נדונה בקשה למתן צו מניעה נגד המשיב, אשר המבקשת טענה כי העתיק שמלה בעיצובה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה ופסק כי משלא הוכח שציבור הלקוחות מזהה את הקשר בין השמלה למבקשת ומחפש את השמלה מתוצרת המבקשת, אין למבקשת עילת הגנה על-פי דיני העוולה של גניבת עין.

הצדק מחייב את בית-המשפט להגן על בעל הקניין, גם אם הקניין מכונה "קניין רוחני" ולא "קניין מוחשי". לכן הפרשנות הראויה של החקיקה בדיני הקניין הרוחני איננה זו השוללת מבעלי הקניין הרוחני כל הגנה שאינה מעוגנת באותם דינים אלא זו המקנה לו את הגנת דיני הקניין הרוחני במלוא תקפם ותחולתם, כאשר זכה ברישום קניינו בספרי הקניין, ונותנת לו את ההגנה ההולמת המקובלת בבית-המשפט לכל בעל דין בריבו עם מי שגוזל את קניינו, בין אם הקניין רשום בספרים המנוהלים על-פי דין לאותם נכסים ובין אם לאו.

אם בעבר נשללה הגנת הבעלות על הקניין הרוחני חסר הרישום בגלל גזירת הכתוב, אחרי חקיקת חוק עשיית עושר ולא במשפט, אין עוד הצדקה לכך.

במקרה דנן, מתקיימים היסודות לגיבושה של עילת תביעה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. התנהגות המשיב המחקה את שמלת המבקשת ועל-ידי כך גוזל ממנה את רווחיה מטים את מאזני הצדק לחובת המשיב ומקימים למבקשת עילת תביעה על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

חוק עשיית עושר מחייב את הזוכה להשיב למזכה את הזכיה. קל וחומר שניתן על-פי חוק זה לאסור על זוכה לעשות שימוש בזכיה הנמצאת בידיו לא כדין. יש להשאיר בתוקפו את צו המניעה שניתן בתביעת המבקשת. נקבע כי בשלב זה של הדיון ראוי לקבוע את התקופה בהתאם לתקופת ההגנה הראשונה הניתנת למדגם רשום, היינו לחמש שנים, או עד לפסק-הדין שינתן בתביעה.