1. הדין

סעיף 2 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע כדלקמן:

"2. חובת תשלום במזומנים (תיקונים: התשע"ד, התשע"ח (מס' 2))

(א) שכר עבודה ישולם במזומנים, אך מותר שישולם בשיק או בהמחאת דואר, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהעובד הסכים לה בדרך אחרת, ובלבד שהעובד יכול לקבל מהנמשך פרעון השיק או המחאת-הדואר במועדים הקבועים בסעיפים 9 עד 14, הכל לפי העניין. אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לגרוע מהאיסורים הקבועים בסעיפים 2 ו- 4 לחוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ח-2018.

(ב) הוצג השיק או המחאת-הדואר לפרעון תוך שני חדשים לאחר מסירתם לעובד ולא שולמו, לא תישמע טענת המעסיק, שהיה אפשר להשיג תשלום במועד קודם או מאוחר."

2. החובה להוכיח כי שכרו של עובד שולם לו מוטלת על המעביד

ב- סע"ש (יר') 47122-09-12 {חמזה סואחרה נ' אליפור את גוסטב בע"מ, תק-עב 2014(4), 11126 (2014)} נדונה תביעתו של תובע שעבד אצל הנתבעת מיום 15.07.09 ועד 02.07.12, במועד זה פוטר.

התובע טען כי לא קיבל לידיו תשלום לחודשי עבודתו {יוני, ושני ימי עבודה בחודש יולי}.

הנתבעת מנגד טענה ששכרו של התובע שולם לו במזומן, ועם קבלת התשלום חתם התובע על מסמך המאשר זאת. בחודש יוני חתם מישהו אחר במסמך המעיד על קבלת התשלום ולכן יש לדחות את תביעתו.

בית-הדין קבע, שטענות התובע על אי-החוקיות שבתשלום שכר עבודה במזומן, אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 2(א) לחוק הגנת השכר.

עוד הוסיף בית-הדין, שהמשלם לעובדו את שכרו במזומן עלול להיתקל בקושי ראייתי בכל הנוגע להוכחת התשלום, והחובה להוכיח כי שכרו של עובד שולם לו מוטלת על המעביד-הנתבעת.

בית-הדין קבע כי במקרה הנדון לא עלה בידי הנתבעת להרים נטל זה המוטל עליה, ואין די בדבריו אלה של התובע כדי לבסס את טענתה זו של הנתבעת. לא הובהר מיהו אותו עובד שחתם על המסמך, ולא הובאה אף לא ראשית ראיה התומכת בטענה כי התובע קיבל תשלום זה לידיו. לפיכך בית-הדין קבע במקרה הנדון כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,500 ש"ח בגין שכר חודש יוני 2012.

באשר לשכר חודש יולי 2012, קבע בית-הדין שעיון בתלוש השכר מעלה כי אכן לא שולם לתובע שכר עבור ימי עבודתו בחודש זה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 400 ש"ח.

ב- ד"מ (נצ') 54581-11-12 {אחמד סעאידה נ' דקל רז, תק-עב (2013)(3), 5714 (2013)} נדונה תביעה לתשלום שכר עבודה בגין חודשים אוקטובר ונובמבר 2011 בצירוף פיצויי הלנת שכר.

התובע טען כי עבד בשירות הנתבע עד ליום 30.11.11, וכי טרם קיבל את שכרו בסך של 5,400 ש"ח.

הנתבע טען מנגד, כי התובע עבד עד סוף חודש אוקטובר 2011 וכי השכר המגיע לו הינו כמפורט בתלוש השכר. לטענתו של הנתבע, שכרו של התובע בגין חודש זה שולם במזומן יחד עם 7-6 עובדים.

בית-הדין קבע כי טענת הנתבע הינה טענת פרעתי, משכך, מוטל עליו הנטל להוכיח כי הסכום הנקוב בתלוש שכר חודש אוקטובר 2011 והעומד על-סך של 5,179 ש"ח ברוטו, אכן שולם לתובע. כמו-כן בית-הדין מפנה בהקשר זה, להוראות סעיף 2 לחוק הגנת השכר, הקובע כי שכר עבודה ישולם במזומנים. יחד-עם-זאת מוסיף ואומר בית-הדין, שהמחוקק היה ער לבעייתיות בנטל ההוכחה ולכן במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר הובהר כי הנטל להוכיח כי אכן התשלום בוצע בפועל  מוטל על המעסיק.

לאור האמור קבע בית-הדין שעל הנתבע לשלם לתובע סך של 5,179 ש"ח, בגין שכר חודש אוקטובר 2011.

בית-הדין קבע שמאחר והנתבע טען כי התובע לא עבד במהלך חודש נובמבר 2011, ולאור הסתירות שנתגלו בגרסתו של התובע, תביעתו בגין שכר חודש נובמבר להידחות.

3. אם הוסכם בין הצדדים כי דרך תשלום השכר תעשה בהמחאות הרי שעל ההמחאה להיות המחאה בת-פירעון

ב- ד"מ (חי') 21471-11-12 {אוקסנה זדורוז'ני נ' אלטרנטיוויזיה בע"מ ואח', תק-עב 2013(1), 9898 (2013)} נדונה תביעתה של התובעת שהועסקה כמנהלת חשבונות באלטרנטיוויזיה בע"מ {"הנתבעת"}, אשר מר אולג בלומנוב {"הנתבע"} מכהן כסמנכ"ל שלה {כאשר אתייחס לשניהם יחדיו, יכונו הם "הנתבעים"}.

בתביעה הנדונה התובעת עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה שכר עבודה ופיצויי פיטורים, וכן פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

התובעת טענה שיש לשלם לה את שכר עבודתה במזומן ולא בשיקים של הלקוחות.

מנגד טענה הנתבעת שלא ניתן היה לשלם את שכרה של התובעת במזומן כיון שהנתבעת נקלעה לקשיים פיננסיים, והכספים המזומנים נועדו לתשלום עבור שירותים שלא ניתן לשלם עבורם אלא במזומן.

בית-הדין קבע כי יש לקבל את גרסת הנתבעים, בדבר תשלום שכר עבודתה של התובעת בהמחאות של לקוחות הנתבעת כפי שהסכימו הצדדים, וכי מלבד תשלום שכר במזומן, ישולם שכרה של התובעת גם בהמחאות של לקוחות.

בית-הדין הבהיר בהקשר זה, כי תשלום שכר בהמחאה, הינה צורת תשלום שהמחוקק הכיר בה.

יחד-עם-זאת, אם הוסכם בין הצדדים כי דרך תשלום השכר תעשה בהמחאות הרי שעל ההמחאה להיות המחאה בת-פירעון.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי יש מקום להפחתת פיצויי הלנת השכר ל- 25% משיעור פיצויי הלנת השכר היות והוכח בפני בית-הדין כי הועמדו לרשות התובעת שיקים לכיסוי חוב עבור שכר עבודה במועדו, אולם התובעת סירבה לקבלם.

ב- ד"מ (ת"א) 25088-03-17 {וולדו מהזין נ' קפלן את לוי בע"מ, תק-עב 2018(2), 20656 (2018)} נקבע:

"ערים אנו לטענת הנתבעת לפיה ברגע שהעבירה המחאות לתובע מילאה היא את מחוייבותה לשלם את שכר אולם אין אנו סבורים שיש לקבל טענה זו נוכח הוראת סעיף 2 לחוק הגנת השכר. בוודאי שאין לקבל טענה זו שעה שידעה שיש לתובע בעיה להפקיד המחאות אלו הואיל והוא אינו יכול לפתוח חשבון בנק כפי שפרט במכתביו ובשיחותיו עם נציגי הנתבעת.

17. יפים לענייננו פסיקת בית-הדין הארצי בדיון לב/84-0 (ת"א) אבנר קהילה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 29:

"באשר לטענה, כי תשלום השכר לתובע נעשה בעת מסירת השיק, הרי הלכה פסוקה היא בדיני שטרות, כי מתן שטר, ושיק בכלל זה, אינו מהווה תשלום החוב אלא על-תנאי, שאם ייפרע השיק יסולק החוב. הוא הדין על-פי סעיף 2(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (ראה ע"א 512/67 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יצחק אבני; פד"י, כרך כב (1), עמ' 460, 462."

18. משכך אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה ברגע שמסרה לתובע את ההמחאה שילמה לו את שכרו. על-אחת-כמה-וכמה שאין לקבל טענה זו של הנתבעת שעה שהתובע הבהיר לה כי אינו יכול להפקיד את ההמחאות של שכר עבודתו היות ואינו יכול לפתוח חשבון בבנק הדואר כעולה ממכתבים שהתובע הוציא באמצעות ב"כ לנתבעת עליהם כלל לא טרחה לענות כעולה מתצהירו ועדותו של התובע בנדון, שלא נסתרה.

19. משכך אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את שכרו באמצעות העברת המחאה לפקודת ב"כ התובע."

4. זכאות לתשלום שכר עבודה כשזו משולמת בכרטסת חובה וזכות

ב- ע"ב (ת"א) 3246/05 {ג'יקובס דניאל נ' מתתיהו מושב שיתופי להתיישבות חקלאית, תק-עב 2008(1), 5354 (2008)} נדונה תביעה לתשלום שכר עבודה עבור החודשים אפריל עד יוני 2004 והוצאות רכב בגין חודשים אלה וכן תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשות לתגמולים, החזר הוצאות טלפון ודלק, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש.

התובע טען כי הוא זכאי, בהתאם להסכם הפרישה, לתשלום מלוא שכרו עבור החודשים אפריל מאי ויוני 2004 וכי שכר זה לא שולם לו עד למועד הגשת התביעה.

הנתבעת טענה מנגד כי משכורותיו של התובע שולמו לו על-ידי הפקדה בחשבון המתנהל על שמו במזכירות המושב כתקציב, אלא שלשיטתו מאחר וחשבונו של התובע מתנהל בכרטסת חובה וזכות {כרטסת חו"ז} כך שבאופן טבעי הואיל ועמד לחובת התובע חוב גבוה במיוחד כלפי הנתבעת במועד תשלום המשכורות, הרי שגם לאחר ששולמו לתובע משכורותיו והועברו לחשבונו, נותרה כרטסת החו"ז של התובע ביתרת חובה.

עוד הוסיפה הנתבעת כי מצבו של התובע, בכל הנוגע לביצוע התשלום על דרך של פרעון חוב שנרשם בכרטיס החו"ז אינו שונה ממצבו של עובד בנק אשר מעבידו מפקיד עבורו, כשם שלא יטען ביחס לבנק {המעביד} כאמור כי הוא הפר את החובה לשלם שכר לעובדו, כך אין לטעון טענה זו ביחס לנתבעת.

בית-הדין קבע כי אין לקבל את טענת הנתבעת כאילו במסגרת הסכם הפשרה נתן התובע הסכמה לכך שתשלום שכרו יבוצע באמצעות ביצוע פעולות רישומיות בכרטיס החו"ז זאת שעה שעולה מהראיות - כי התובע לא היה מוסמך להשתמש כרצונו בסכומים שנצברו לזכותו בכרטיס החו"ז, אף כאשר היתה לו יתרת הזכות בחשבונו מה גם שלשונו המפורשת של הסכם הפשרה אינה מתיישבת עם טענה זו בדבר הסכמת התובע.

בית-הדין הוסיף כי הוא לא שוכנע בגירסתו העובדתית של הנתבעת לפיה, כלל חברי המושב המועסקים על ידו מקבלים את שכרם על-ידי רישום חשבונאי בכרטיס החו"ז.

מצב דברים זה אינו נראה הגיוני בעיניינו בשים-לב לעובדה שחברי המושב אינם רשאים למשוך כספים מחשבונם על-פי רצונם בהתבסס על הרישום בכרטיס החו"ז, ואפילו הרישום בו מורה על יתרת זכות.

לאור כל האמור בית-הדין קבע, כי התובע זכאי לתשלום שכר עבודה בגין החודשים אפריל עד יוני 2004 כפי שנתבע בכתב התביעה, דהיינו - כי התובע זכאי לתשלום שכר עבודה בסך של 32,370 ש"ח.

ב- תב"ע (ב"ש) נו/ 15-224 {נאסר אבואלקיען נ' דניאל, תק-עב 96(3), 1831 (1996)} נדונה תביעה בה טען התובע כי הנתבע חייב לו שכר עבודה עבור עבודתו אצל הנתבע בחודשים יוני ואוגוסט 1995, כולל גמול עבודה בשעות נוספות, בסכום כולל של 5093 ש"ח. התובע העיד כי קיבל את משכורת 07/95.

עוד טען התובע כי את הטלויזיה ואת המקרר ואת כל הציוד קיבל במתנה מהנתבע, כאשר, כמו-כן, לא הוכח ערכם של אותם חפצים.

התובע הוסיף כי הנתבע היה קבלן משנה שעבד עבור מעבידתו הקודמת של התובע והנתבע לקח את התובע לעבודה אצלו, כאשר כמו-כן, הוא עבד אצל הנתבע בחודשים יוני יולי ואוגוסט וקיבל רק את שכר חודש יולי בשיק שעליו היו רשומים שם הנתבע ושם החברה שלו.

הנתבע מנגד טען רק לחוסר יריבות, לפיה הוא מנהל שכיר בחברה לבניה ואיננו המעביד ועל התובע להפנות את תביעתו למי שצריך. 

בית-הדין במקרה הנדון הגיע למסקנות שהסכום שבמחלוקת הוא סכום התביעה ואין כל ערך לטענות הגנה המועלות במהלך העדות, כגון הטענה שהתובע לא עבד בחודש אוגוסט והטענה שהוא רק נתן עזרה לאותה חברה והטענה שהוא קיבל חפצים, תמורת אותה עזרה, כאשר לכך יש להוסיף את האמור בסעיפים 2 ו- 3 לחוק הגנת השכר.

בית-הדין קבע כי הדין אינו מתיר תשלום שכר עבודה במטלטלין ולכן, דינה של טענת הגנה זו, להידחות.

כמו-כן, בית-הדין לא קיבל את הטענה שהתובע רק נתן עזרה לאותה חברה, מה גם שלא הוברר ההבדל שבין אותה עזרה לבין עבודה רגילה.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי יש לחייב את הנתבע, באופן אישי, לשלם לתובע את שכרו, כנקוב בכתב התביעה. זאת מכיוון שגם לפי עדותו, הידיעה של התובע על כך שחברה מעורבת בהעסקתו באותו אתר בניה, היתה רק לאחר תשלום משכורת החודש הראשון, כלומר כאשר כבר התחיל החודש השני לעבודה.

בית-הדין קבע, שדין התביעה להתקבל במלואה כנגד הנתבע, מכיוון שהגנת הנתבע נפלה ומתברר כי בכל אחת משתי הדרכים, אם בדרך של בחינת נסיבות היווצרות הקשר בין הצדדים ויצירת יחסי עובד-מעביד ואם בדרך של הסרת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע, בעל מניה, מנהל ובעל השליטה האמיתי בחברה, בחובותיה של אותה חברה כמעבידה, אנו מגיעים לאותה תוצאה, לפיה אכן הנתבע הוא זה שחייב לשלם את שכרו של התובע.

בסופו-של-יום, חייב בית-הדין את הנתבע לשלם לתובע את הסך 5,093 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 01.09.95 ועד מועד התשלום בפועל.