כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ
www.ozar-law.co.il

שכר עבודה במשפט הישראלי - מבט עיוני ומעשי (חוק הגנת השכר - חוק שכר מינימום - חוק שכר שווה...)

אריאל לוין, עו"ד

1. הדין

סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"17. פיצוי הלנת שכר (תיקון התשמ"ה)

(א) לשכר מולן יווסף הסכום הגבוה מבין אלה (להלן: "פיצוי הלנת שכר"):

(1) בעד השבוע הראשון שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה - החלק העשרים מהשכר המולן, ובעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחריו - החלק העשירי מהשכר המולן;

(2) הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר העבודה עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של השכר המולן והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבתקופה האמורה; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי.

(ב) פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לעניין סעיף זה, חלק משכר העבודה."

2. כללי

כפי הידוע, שיעור הפיצוי שנקבע בחוק בגין הלנת שכר או הלנת פיצויי פיטורים הינו גבוה יחסית, בהשוואה לזה הקבוע בחוק פסיקת ריבית או בהשוואה לריבית הפיגורים שאותה מפרסם החשב הכללי.

פיצויי ההלנה נועדו מחד ליצור הרתעה ומאידך, לפצות את העובד על הנזק שנגרם לו בשל אי-תשלום זכויותיו במועד {ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד, פורסם באתר נבו (28.07.05)}.

השיעור המשמעותי של פיצויי ההלנה - על רקע תכליתם ההרתעתית והמפצה כאמור - מקפל בחובו הסתייגות חברתית חריפה מהלנת שכר או מהלנת תשלומים אחרים המגיעים לעובד בתמורה לעבודתו, במהלך עבודתו או בסיומה.

עוצמת  הסתייגות, כפי שהיא מצאה ביטוי בשיעור הפיצוי, נסמכת על מספר הצדקות תועלתניות ומוסריות כאחד ובכלל אלה: הצדקות שעניינן טיבו המיוחד של חוזה העבודה "כחוזה יחס", המקפל בתוכו ציפיה מוגברת להוגנות ואף לערבות הדדית; הכרה בפערי הכוחות שבין הצדדים ליחסי העבודה; מעמדו של הערך החברתי העלול להיפגע בשל הלנת השכר, הנוגע לזכותו של העובד לקיום בכבוד אנושי וכן, עוצמת הפגיעה הצפויה בערך זה והסיכוי הגבוה להתממשותה. הדברים יפים במיוחד, שעה שמדובר באוכלוסיות עובדים מוחלשות.

כל אלה, הביאו איפוא את המחוקק לקבוע פיצוי סטטוטורי משמעותי אשר ייתן ביטוי להיבטים מפצים, עונשיים ומרתיעים, החורגים מעבר להיקף הנזק הכלכלי הישיר והעקיף של העובד כתוצאה מן ההלנה.

על-מנת להגשים באופן המיטבי את תכלית ההוראות שעניינן פסיקת פיצויי הלנה על בית-הדין להביא בחשבון מגוון רחב של שיקולים הנוגעים למכלול הנסיבות שגרמו להלנה וכן, שיקולים הנוגעים למידת הפסול החברתי שבהתנהלות המעסיק בהתחשב, בין היתר, באופיו של חוזה העבודה "כחוזה יחס", בפערי הכוחות שבין הצדדים או בערך המוגן של הזכות לקיום בכבוד ובמידת הפגיעה בו וכן, שיקולים הנוגעים להתנהלות המעסיק בכללותה ואף "ליסוד הנפשי" שלה לאורך ציר הזמן.

זאת, הן ביחס לעובד הספציפי והן ביחס לעובדים אחרים. נקדים את המאוחר למוקדם ונציין כי בדרך זו אף הלך בית-הדין בפסיקתו העדכנית עת שקבע את שיעור פיצויי ההלנה על בסיס מגוון שיקולים, כאמור לעיל {ראה למשל ע"ע (ארצי) 211/10 ארקדי נדצקי נ' שמירה ובטחון הצפון בע"מ, פורסם באתר נבו (11.05.12); ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן, פורסם באתר נבו (31.10.16); ע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' יעקוב (קובי) מרכדי, פורסם באתר נבו}.

ב- ע"ע 34755-11-10 {קרן השתלמות למורים וגננות בעמ ואח' נ' רשת גני ילדים, תק-אר 2012(4), 90 (2012)} בית-הדין קבע כי המקור לחיוב בפיצויי הלנת שכר נמצא בחוק הגנת השכר, כאשר סעיפים 17-17א לחוק הגנת השכר מאפשרים לעובד ששכרו הולן, לתבוע פיצויי הלנת שכר, שמשמעותם ריבית בשיעור גבוה כנקוב בחוק הגנת השכר על כל שבוע או חלק ממנו בהם התאחר תשלום השכר.

זכות זו הוקנתה גם לעובד התובע פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 20 לחוק הגנת השכר, וכן גם לקופת גמל התובעת מעביד שלא העביר במועד תשלומים בהתאם לסעיף 19 א לחוק הגנת השכר.

ב- ע"ע 1242/04 {עיריית לוד נ' אבלין דהן יור ארגון עובדי לוד וארגון עובדי עיריית לוד בשם 937 עובדי עיריית לוד ואח', תק-אר 2005(3), 33 (2005)} בית-הדין קבע כי על-מנת להבטיח את תשלום שכרו של העובד נקבעו ההוראות שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר שעניינו "פיצוי הלנת שכר", כאשר הוראות אלה קובעות כי לשכר מולן יווסף הסכום הגבוה מבין אלה:

1. בעד השבוע הראשון שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה - החלק העשרים מהשכר המולן, ובעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחריו - החלק העשרים מהשכר המולן;

2. הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר העבודה עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של השכר המולן והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבתקופה האמורה; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי.

פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לעניין סעיף זה, חלק משכר העבודה.

סעיף 17 לחוק הגנת השכר נקבע מתוך העיקרון ששכר עבודה, להבדיל מחובות אחרים, חייב להיפרע מיד, מכיוון שבו תלוי קיומם של בני-אדם, אשר כל רכושם או עיקר רכושם הוא פרי עמלם, הוא מיסודו של כל משטר חברתי נאור.

להגנת השכר מפני הלנה קובע סעיף 18 של החוק המוצע כי מעביד אשר לא שילם שכר העבודה עד המועד הקבוע בחוק הגנת השכר, חייב לשלם לעובד פיצוי על הלנת השכר בשיעור של אחוז מסויים מן השכר המולן.

סנקציה ישירה זו שחוק הגנת השכר מטיל על המלין שכר עובדה, תגרום ילמד למעביד לדעת כי אם ילין שכר ייצא בהפסד.

המחוקק בחר באמצעי קיצוני כגון פיצוי הלנה ככלי להבטחת תשלום על-ידי מעבידים מכורח העובדות כי מוסר התשלומים ירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ובגלל העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על-ידי הלנת שכר עבודה ופיצוי פיטורים.

אשר-על-כן, נקבע מנגנון של פיצוי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצוי הפיטורים המולנים. פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצוי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל.

בהתאם, פסק בית-הדין כי מטרתו העיקרית של פיצוי ההלנה להוות מכשיר שיזרז את החייב בתשלומים השונים לבצע את התשלומים שנקבעו בחוק הגנת השכר.

חוק הגנת השכר בא לעשות את ההלנה לבלתי-כדאית מבחינה כספית, והוא אינו ריבית או פיצוי על נזק בנזיקין או במשמעות החוזית.

גם הרתעתו של המעסיק מפני הלנת שכר היא עיקר מטרתו של פיצוי ההלנה, כאשר לא נזנח לגמרי האינטרס של העובד לפיצוי בשל הנזק שנגרם לו עקב הלנת שכרו.

הקנס אינו מטרה, הקנס הוא אמצעי בלבד בשביל שלא ילינו את השכר, ולא ישלמו קנסות. הפיצוי שנקבע לעובד בעד הלנת השכר יש לו הצדקה לא רק כקנס, אלא גם בשל ההוצאות הנגרמות על כך לעובד. עובד שאינו מקבל את שכרו צריך ללוות כסף ולשלם גם ריבית. כלומר על-ידי כך נגרמות לו הוצאות. לפיכך מחזירים לו פיצוי-מה על אותן הוצאות.

חובת תשלום פיצוי ההלנה אינה עומדת לעצמה ואין היא בבחינת חי הניזון מגופו. הפרת החובה שבחוק על-ידי המעסיק היא היא מקור חיותה של הסנקציה העונשית. יתכבד המעסיק וישלם לעובד מלוא שכרו במועדו כנדרש בדין, לא יצטרך לבוא בתחומיה של הסנקציה ההרתעתית על תוצאותיה החמורות.

הפגיעה הנגרמת לעובד בגין הלנת שכרו היא אובייקטיבית, מידתה כמידת הדין ולפיו בלבד, ואין היא נמדדת בהשקפתו הסובייקטיבית של המעביד.

אין מעסיק ציבורי שונה מן המעסיק הפרטי, כאשר פיצוי ההלנה הוא כמו חרב המתהפכת מעל ראשו של כל מעסיק באשר הוא, בבחינת יזהר המעסיק מלהפר חובת תשלום שכר עובדיו בעיתו ובמלואו.

לא שילם המעסיק לעובד שכרו במועד, חייב הוא בפיצוי על-פי דין, וזאת כאשר החובה והזכות מזה והסנקציה על הפרתן מזה הן מעשה מקשה אחת ואין להפריד ביניהן.

3. סמכות בית-הדין לפסוק פיצויי הלנה עתידיים

ב- ע"ע 684-09 {מנהלת הוואקף המוסלמי נ' ערב אלרשק, תק-אר 2013(1),   593 (2013)} בית-הדין הארצי קבע כי אין מניעה לפסיקת פיצויי הלנה עתידיים {לדוגמה, דעת הרוב בפסק-הדין בעניין עדיקא}.

הלכה זו, שיש לגביה חילוקי-דעות, היתה נכונה רק במקרים שבהם נתבע במפורש הסעד של פיצויי הלנה על-ידי התובע, כאשר במקרים שבהם לא נתבעים פיצויי הלנה, בית-הדין אינו מוסמך לפסוק סעד זה מבלי שנתבע על-ידי התובע. הסעד של פיצויי הלנה הוא סעד שיש בו אלמנט עונשי, אשר מושת בנסיבות יוצאות דופן בהתאם לסעיף 17 בחוק הגנת השכר.

לא היה מדובר בסעד כללי שיש לבית-הדין סמכות טבועה לפסוק אלא בפסיקת פיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר שלא נתבעו על-ידי המשיב. משכך, ביטל בית-הדין הארצי את השתת פיצויי ההלנה על המערערת ופסק כי המערערת תשלם את הסכומים שפסק בית-הדין האזורי ועליהם יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 31.05.07 ועד התשלום בפועל.

4. נבחרי ציבור ונושאי משרה - עובדים "דו-מהותיים"

ב- ע"ע 174/09 {המועצה הדתית יבנאל נ' הרב מאיר פרנקל, תק-אר 2012(2), 279 (2012)} לא היתה מחלוקת על עצם האפשרות לפסוק לזכות המערער פיצויי הלנת שכר מכוח חוק הגנת השכר.

ואכן, הפסיקה הכירה בכך שנבחרי ציבור נושאי משרה מכוח הדין הינם עובדים "דו-מהותיים", אשר חלק מהוראות משפט העבודה המגן והביטחון הסוציאלי חלות עליהם לרבות חוק הגנת השכר (דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4), 817 (1998); ע"ע 1120/02 יוסף ועקנין נ' המועצה הדתית אופקים, פד"ע לט 751 (2003); ע"ע 1010/02 מדינת ישראל נ' יעקב רסמי, פד"ע מ' 156 (2004)}.

5. נטל ההוכחה

ב- ע"ע (ארצי) 731/07 {עמאד אבראהים נ' מועצה מקומית מע'אר, פורסם באתר נבו (22.06.08)} קבע בית-הדין כי לגופה של טענת השכר המולן ומה שאמור להיות משולם כפיצוי לכך, מהגדרת שכר מולן בסעיף 1 לחוק הגנת השכר יש ללמוד כי רק שכר שלא שולם לעובד במועדים הנקובים בחוק הגנת השכר הוא שכר מולן, כלומר, רק סכום שלעובד זכות תביעה לתשלומו הוא שכר מולן המזכה בפיצויי הלנה.

לפיכך, סכומים שהמעביד חייב לנכותם או שהוא זכאי היה לנכותם ונהג כך למעשה, אינם מובאים בחשבון לעניין פיצוי הלנת שכר.

ב- דב"ע לא/21-3 {רולקס בע"מ נ' אשר פרקש} בית-הדין קבע כי בחישוב פיצויי ההלנה יש להביא בחשבון הסכומים המיועדים לעובד, ושכר העבודה לעניין סעיף 17 לחוק הגנת השכר הינו השכר שנשאר לאחר הניכויים אשר המעביד חייב לנכותם או רשאי לעשות כן על-פי חיקוק, ואף עשה זאת בפועל.

עובד אשר תובע פיצויי הלנה על שכר שלא שולם אינו יכול לעמוד בנטל ההוכחה החישובי לפיו עליו לייחד מתוך השכר הרשום כ"נטו לתשלום" את השכר המולן, שהרי באותו תלוש יכולים להשתלם רכיבים שאינם בגדר שכר מולן והם נכללים בתוך השכר לתשלום.

אין דרישה מעובד התובע את שכרו המולן לממן חשב שכר שיערוך עבורו את החישוב, ולכן הדרך הנכונה שעל בתי-הדין ללכת בעקבותיה, היא כפי שנקבע בפסק-הדין בעניין בתי מרגוע, כאשר בחינתו לעומק של פסק-הדין בעניין בתי מרגוע מלמדת כי בית-הדין הארצי, עוד באותו פסק-דין, צפה את הקושי לדרוש מן העובד להוכיח מהו השכר שיהווה בסיס לפיצויי הלנה אם אכן נקבע כי השכר הוא "נטו" ולא "ברוטו".

לכן קבע בית-הדין כי נטל ההוכחה יהיה על המעביד להוכיח מהם הניכויים ששילם הלכה למעשה לגורמים חיצוניים עבור העובד וכי מאחר וכבר שילם אותם הוא אינו חייב לשלם עליהם פיצויי הלנה.

6. האם היה מקום להתחשב במעסיקה במסגרת סעיף 17 לחוק הגנת השכר?

ב- ע"ע (ארצי) 1242/04 {עיריית לוד נ' 937 עובדי עיריית לוד ואח', פורסם באתר נבו (09.09.04)} בית-הדין הארצי קבע כי לא נס ליחה של זכות יסודית זו של העובד לתשלום שכרו במועדו ובמלואו, בהיותה נמנית על זכויות היסוד המוגנות במשפט העבודה.

בחוק הגנת השכר ניתן ביטוי מובהק לחובת תשלום שכרו של העובד תוך קביעת פיצויי הלנת שכר, כאמצעי להבטחתו, כאשר בסעיף 17 לחוק נקבעה הסנקציה החמורה של שיעורי הפיצוי שישולמו, ולצידה בסעיף 18 לחוק הגנת השכר מצויות הנסיבות המצדיקות הפחתת הפיצוי.

במקרה הנדון בית-הדין הארצי נוכח לדעת שכל הגורמים לעניין הסכימו כי אין  על העובדים לספוג את המחדלים האלה {ס"ק 1013/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' הסתדרות העובדים החדשה ואח', פורסם באתר נבו (13.09.04)}.

בעניין הנדון, משגובשה תכנית הבראה והסכם קיבוצי לו שותפים העיריה והעובדים, מצא בית-הדין הארצי לנכון לסייע בידם של הצדדים להגשימה הלכה ולמעשה.

לאור מכלול הנתונים, בית-הדין החליט  על הפחתת שיעור פיצויי הלנת השכר בתשלומם חוייבה העיריה לעובדיה, בפסיקתו של בית-הדין האזורי, כאשר תחת זאת, תשלם העיריה לעובדים פיצויי הלנה בשיעור שנתי כולל של 25% בלבד, על השכר שלא שולם במועדו.

בקביעת שיעור פיצוי ההלנה כאמור, בית-הדין הארצי הביא בחשבון את הריבית החריגה מעבר למסגרת המאושרת, בגין משיכת יתר המוטלת על לקוחות שכירים בחשבונות עובר ושב שהם מנהלים בבנק, בתוספת פיצוי בגין הלנת השכר המתמשכת לעובדים.

7. האם היה מקום לפסוק פיצויי הלנה לאור סעיף 17 לחוק הגנת השכר?

ב- סע"ש (ב"ש) 33853-02-14 {ויקטוריה סמירנוב נ' ניאזוב לליה מכון וולפסון באר-שבע בע"מ, פורסם באתר נבו (18.01.15)} בית-הדין קבע כי באשר לתשלום השכר באיחור, לא היה מקום לפסוק פיצויי הלנה לאור סעיף 17 לחוק הגנת השכר, שקובע שהתביעה תתיישן אם לא הוגשה תוך שנה מהיום בו רואים את השכר כמולן.

במקרה הנדון התובעת הפנתה לשכר ששולם באיחור בשנים 2010, 2011, 2012, וחודשים ינואר ופברואר 2013 המועד להגשת תביעה להלנת שכר התיישן.

עוד הוסיף בית-הדין כי לא ניתן לצפות מעובד ששכרו לא משולם במועד דרך קבע, להמשיך לעבוד. מדובר בנסיבות של יחסי עבודה בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך לעבוד.

8. האם במקרה הנדון היה מקום להפחית מפיצויי ההלנה?

ב- ד"מ (חי') 36006-06-14 {אלכסנדרה קוליקובסקי נ' בן יעקב חן, פורסם באתר נבו (30.11.14)} בית-הדין קבע כי באשר לפיצוי בגין הלנת שכר, הוראות חוק הגנת השכר מחייבות כי השכר ישולם לעובד במועד שנקבע, ועל סכום שלא שולם במועדו יש, לכאורה, להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר.

הסנקציה המוטלת על המעביד בגין הלנת שכרו של העובד, היא סנקציה חמורה אשר נועדה לשרש את תופעת השכר המולן.            

יחד-עם-זאת, בית-הדין רשאי להפעיל את שיקול-דעתו ולהורות על הפחתת פיצויי ההלנה בשים-לב לנסיבות המקרה הנדון, ובין השאר בהתחשב בתום-לבם של המעסיק והעובד, בנסיבות האובייקטיביות, סוג המעסיק וסוג ההלנה.

על בית-הדין לבחון את מאזן הנזקים, כולל האינטרס הציבורי בהרתעת מעבידים, ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית {ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, פורסם באתר נבו (29.11.00), וכן ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ נ' מונטסנוט איילין אייל, פורסם באתר נבו (24.11.05)}.

בהתחשב בשיקולים שמדובר במעסיק פרטי שהוא אדם צעיר שעסקו קרס, ובכך שקיווה כי תרופתן של העובדות באשר לשכרן תימצא בתשלום ממעסיקן החדש ומכאן שהתנהלותו לא הצביעה על זלזול מוחלט בזכויות העובדות, בית-הדין קבע כי יש מקום להפחית מפיצויי ההלנה.

לעניין זה יש להוסיף כי גם חלוף הזמן מהמועד בו היו אמור להשתלם השכר ועד למתן פסק-הדין יכול שיהווה שיקול להפחתת פיצויי הלנת שכר, שכן אילוצי בית-הדין והתמשכות ההליך מביאים לפעמים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת {עד"מ 1009/04 ויקטוריה סבירסקי נ' ראיסה לרנר, פורסם באתר נבו (25.10.06)}.

בנסיבות המקרה הנדון, לאחר שבית-הדין בחן את מכלול השיקולים, בשים-לב להלכה הפסוקה ולתכליתו של חוק הגנת השכר, קבע בית-הדין כי המקרה הנדון הצדיק פסיקת פיצויי הלנה בשיעור מופחת, המגשים את תכלית חוק הגנת השכר באופן מידתי.

אשר-על-כן, פסק בית-הדין לזכות התובעת 1 פיצוי בסך 1,500 ש"ח ולתובעת 2 בסך של 3,000 ש"ח.

9. האם היה לבית-הדין במקרה הנדון שיקול-דעת להפחית פיצויי הלנה?

ב- סע"ש (ב"ש) 45962-04-14 {ראובן וידל נ' פאני'ס (נון סטופ) אופנה בע"מ, פורסם באתר נבו (09.08.15)} קבע בית-הדין כי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, שכותרתו פיצויי הלנת שכר קובע כי לבית-הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות החוק ובכללן, הלנת השכר.

בית-הדין רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.  

בהקשר לסעיף 17 לחוק הגנת השכר, סעיף 18 לחוק הגנת השכר, קובע כי בית-הדין רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטל אותו אם השתכנע שההלנה היתה בתום-לב ומתוך טעות בלתי-נשלטת על-ידי המעביד, או אם השכר לא שולם בגין חילוקי-דעות בין המעביד לעובד על עצם זכאות העובד לתשלום וזאת בתנאי שהסכום הכספי שלא היה במחלוקת בין הצדדים שולם במועד.

אם בית-הדין השתכנע בנסיבות התביעה שלפניו שהמעביד הלין שכר מינימום של עובד הוא רשאי לקבוע שיעורי פיצוי מוגדלים בהרבה לעומת הלנת שכר רגיל.

הנה-כי-כן, לבית-הדין שיקול-דעת אם להפחית פיצויי הלנה, כאשר את שיקול-דעתו זה הוא מפעיל על-פי אמות-המידה החלות על בית-משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום-ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה {ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, פורסם באתר נבו (29.11.00)}.      

בית-הדין, לאור כלל הנסיבות, לא קיבל את טענת הנתבעת כי חרף מאמציה התובע סרב לתשלום משכורתו האחרונה.

בית-הדין קבע כי משלא הגיע התובע לקחת את משכורתו האחרונה, היתה צריכה הנתבעת להפקיד את המשכורת בחשבון הבנק שלו או לשלוח לו שיק בדואר, כאשר זוהי חובת המעביד לשלם לעובד את שכרו, ולא העובד צריך להגיע ולגבות את שכרו.

10. העסקתה של העובדת הסתיימה עוד בחודש 14/07 והתביעה הוגשה רק כשנתיים לאחר מכן, ומכאן שהתביעה ברכיב זה התיישנה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 17(א) ו- 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (חי') 30575-10-15 {אופיר איילת נ' יעל הורנינג, תק-עב 2018(4), 26644 (2018)} נדונה תביעה לפיצויי פיטורים ולהלנתם.

העובדת הועסקה כגננת בגן הילדים של המעסיקה החל מיום 21.04.13 ועד לפיטוריה ביום 31.07.14. העובדת הועסקה 5 ימים בשבוע. שעות העבודה בימים א', ב', ג' ו- ה' בין השעות 8:30 עד 13:00. בימי ו' שעות העבודה הן בין השעות 8:00 עד 12:30. יום ד' בשבוע הוגדר כיום חופשי. התובעת היא עובדת במשכורת חודשית. הצדדים חלוקים בשאלת גובה המשכורת. העובדת פוטרה בהתאם למכתב פיטורים נושא תאריך 31.07.14.

העובדת טענה, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 9,321 ש"ח בניכוי הסכומים שנצברו לזכותה בקופת הפיצויים בסך 2,834 ש"ח, בהתאם לדו"ח שנתי. תחשיב העובדת מבוסס על טענתה לשכר קובע ברוטו בסך 6,991 ש"ח. העובדת עתרה עוד כי המעסיקה תחוייב בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

המעסיקה טענה, כי יש להורות על שלילת פיצויי פיטורים בשל התנהלותה של העובדת ובגין פרסום לשון הרע בהתאם לטענות שהועלו בכתב התביעה שכנגד.

באשר לגובה הפיצויים טענה המעסיקה כי השכר הקובע לחישובם הוא 6,000 ש"ח ברוטו, כי לזכות התובעת נצברו בקרן הפיצויים סך 3,315, ומכאן שהיתרה לתשלום עומדת על-סך שלא עולה על 4,365 ש"ח.

עוד טענה המעסיקה כי, יש להורות על קיזוז סך 2,208 ש"ח בגין תשלום ביתר בחודש 08/13 ובגין כל סכום שייפסק לחובת העובדת במסגרת התביעה שכנגד.

בית-הדין קיבל את התביעה לפיצוי פיטורים וקבע, כי במקרה דנן, עילות הפיטורים כמפורט במכתב הפיטורים אינן מזכירות את אותם פרסומים העולים כדי לשון הרע. המעסיקה טענה כי נודע לה על פרסומים אלה רק לאחר סיום עבודתה של העובדת. מכאן שאין בטענות אלה, שהתגבשו לאחר מועד הפיטורים ואשר לא היוו חלק מעילת הפיטורים, כדי להצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים.

עוד נקבע, כי המעסיקה לא עמדה בנטל להראות כי מתקיימות בנסיבות המקרה הנסיבות שיצדיקו את שלילת פיצויי הפיטורים או הפחתתם. לאור האמור, העובדת זכאית לתשלום מלוא פיצויי הפיטורים בגין תקופת העסקתה.

זאת ועוד, אשר לשכר הקובע, התקבלה גרסת המעסיקה. השכר הקובע לחישוב הזכויות הוא 6,000 ש"ח ברוטו. הרכיבים שנוספו על שכר היסוד {נסיעות, טלפון} הם רכיבי שכר שאינם נזכרים בתקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים. העובדת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי מדובר ברכיבים "פיקטיביים" או כי אין הם מגלמים החזר הוצאות בגין נסיעות או שימוש בטלפון. מהאמור עולה כי מדובר ברכיבים מותנים בתנאי שהם במהותם משום "תוספת" ואין לראות בהן חלק מהשכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים.

כן, העובדת הועסקה מיום 21.04.13 ועד ליום 31.07.14, כשנה ו-3 חודשים, ומכאן שהיא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 7,500 ש"ח. מעיון בדו"ח קופת הביטוח עולה כי נכון ליום 21.07.16 נצברו לזכות העובדת בקרן הפיצויים סך 3,315 ש"ח. מכאן שיש לחייב את המעסיקה בתשלום פיצויי פיטורים בסך 7,500 ש"ח, חלקם על דרך שחרור הכספים הצבורים בקופה והיתרה בסך 4,365 בתשלום המעסיקה.

אין מקום לחייב את המעסיקה בתשלום פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים. העסקתה של העובדת הסתיימה עוד בחודש 14/07 והתביעה הוגשה רק כשנתיים לאחר מכן, ומכאן שהתביעה ברכיב זה התיישנה.

11. הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת אם לא הוגשה תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם

חקיקה רלבנטית: סעיפים 17א ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958

ב- ע"ע 8784-07-16 {רשת הגנים של אגודת ישראל נ' רומה שוקר, תק-אר 2018(4), 2079 (2018)} רשת הגנים היא עמותה רשומה העוסקת במתן שירותי חינוך לילדי גנים ומעונות יום בחינוך החרדי, במסגרת החינוך העצמאי.

בין הרשת לבין 18 גננות התנהלה התדיינות ממושכת, שתחילתה בשנת 2003, בעניין החלטת הרשת לפטרן או לשנות את תנאי עבודתן, תנאי העסקתן ונושאים נוספים.

בית-הדין האזורי דחה את התביעה לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וקבע כי יש להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד, נוכח העובדה שההלנה היתה פועל יוצא של המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה הרשת.

גב' שוקר טענה, כי אשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצויי הפיטורים שולמו באופן חלקי ורק לאחר הגשת התביעה, ולאחר המועד שבו שולמו לגננות אחרות. הימנעות מחיוב מפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עומדת בניגוד לפסיקתו של בית-דין זה, אשר פסק בנסיבות דומות פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של 18% שנתי.

עוד נטען, כי בשנת 2010 קיבלה הרשת כספים למימון תשלום פיצויי הפיטורים, וגב' שוקר דווחה במסגרת תכנית ההבראה כמי שסיימה את עבודתה ביום 31.08.07 למרות האמור, לא שולמו לגב' שוקר פיצויי פיטורים בשנת 2010, הפיצויים שולמו לגב' שוקר בחלקם בחודש ינואר 2011 וכן בחודש מאי 2012.

הרשת טענה, כי בעניין פיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים קיים השתק פלוגתא, שכן בפסק-הדין המשלים נקבע שאין לחייב את הרשת בפיצויי הלנת שכר ובפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, עקב המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה הרשת; התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה, שכן גב' שוקר נטשה עוד בשנת 2007 והגישה תביעתה רק ב- 03.08.10; גם כיום, מצבה הכלכלי של הרשת הוא בכי רע, וחיובה בפיצויי הלנה יגרום לנטל תקציבי כבד ולהרעת מצבה הכלכלי עד כדי החזרתה למצב של גרעונות כבדים שאינו מאפשר לה לתפקד.

בית-הדין של ערעור קבע, כי תביעתה של גב' דורון לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה, אם כי שלא מהטעם שניתן על-ידי הרשת. בהתאם לסעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הוראת סעיף 17א לחוק חלה גם על פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בהתאם לסעיף 17א לחוק הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת אם לא הוגשה "תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית-הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים".

נוכח העובדה שסכום פיצויי הפיטורים שלא היה שנוי במחלוקת שולם ביום 20.06.10, הרי שהיה על גב' דורון להגיש את התביעה עד יום 20.08.10, והתביעה הוגשה ביום 30.08.10. גב' דורון - במקרה דנן - לא עתרה להאריך את תקופת ההתיישנות ל- 90 יום. הואיל ומדובר בהתיישנות מהותית, הרי שגם אם טענה זו לא נטענה על-ידי הרשת, לא ניתן לחייב את הרשת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. על-כן, ערעורה של גב' דורון בעניין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחה. אשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הפרשי פיצויי הפיטורים מכוח ההשוואה לשכר משרד החינוך - הרי שאין מקום לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשל העובדה שסכום הפרשי פיצויי הפיטורים שנוי במחלוקת, והוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

גב' יוסף טענה, כי היא זכאית לפיצויי הלנת שכר שהולן בניגוד לצווים שיפוטיים; גב' יוסף זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים אשר שולמו לה רק בחודש יוני 2011; בית-הדין האזורי טעה בכך שקיזז מהתחשיב סך של 148,032 ש"ח, שכן קיזז מהתחשיב בעד שנות הלימודים תשס"ד-תשס"ט את השכר שלו היתה זכאית בעד שנת תש"ע, ועל-כן פסק לה בשגגה סך של 5,813 ש"ח בלבד בגין הפרשי שכר.

הרשת טענה, כי אין מקום לחיוב בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ששולמו על-ידי החשבת המלווה מכספי תכנית ההבראה, וככל שחל עיכוב הוא חל עקב סירובה של גב' יוסף לחתום על טופס 161א; לא נפלה טעות בקביעת בית-הדין האזורי בעניין תחשיב הפרשי השכר.

בית-הדין של ערעור קבע, כי גב' יוסף  לא זכאית לפיצוי נוסף בגין פיטוריה, בשל העובדה שהרשת לא נקטה הליך פיטורים נוסף. נוכח העובדה שמועד סיום קשר העבודה הוא יום 31.08.09, הרי שאין רלוונטיות לשאלה אם היתה בטיפולי פוריות בחודש ספטמבר 2008.

כן, אשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, נוכח העובדה שמועד סיום קשר העבודה היה יום 31.08.09, והתביעה הוגשה בחודש יוני 2011 התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה התיישנות מהותית.

12. את המונח "חודש" בסעיף 10 לחוק הגנת השכר יש לפרש לפי הלוח הגריגוריאני, דהיינו מה- 1 בחודש הקלנדארי ועד לסופו של אותו חודש

חקיקה רלבנטית: סעיפים 10, 17(א) ו- 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 563/05 אלי אסיסקוביץ נ' עמותת מכבי ראשון לציון לתרבות וספורט; עס"ק (ארצי) 41472-06-16 ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת חיפה נ' אוניברסיטת חיפה; ס"ע (חי') 32268-03-13 גיא יוסף נ' דלתון עבודות אלומיניום; ע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן - יו"ר ארגון עובדי לוד; ע"ע (ארצי) 1112/02 תמר הלפמן גרינברג נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות; ע"ע (ארצי) 195/95 אורלי מרוביץ נ' עמישב שירותים בע"מ; ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון.

ב- ס"ע (חי') 6330-07-16 {ג'יהאד קדורה נ' דלתון עבודות אלומיניום בע"מ, תק-עב 2018(4), 23352 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות עבור תקופת העבודה.

התובע התקבל לעבודתו בשירות הנתבעת ביום 23.12.12, והועסק על ידה עד להתפטרותו ביום 06.05.16 התובע הועסק על בסיס שכר שעתי ובהיקף הקרוב למשרה מלאה. במכתבו מיום 06.04.16 התריע התובע על מחדלים והפרות הנתבעת הנובעות מיחסי העבודה וביקש תיקונם.

אין חולק ששכרו של התובע שולם לו ב- 15 לחודש שלאחר החודש שבו בוצעה העבודה או במועד מאוחר יותר. השכר שולם לתובע בהמחאה שנהג להפקיד בחשבון הבנק שלו בבנק לאומי סניף טמרה. התובע טען, כי מדובר בהלנת שכר קבועה ושיטתית, ולתמיכה בטענתו הגיש התובע תדפיס חשבון עו"ש לתקופה שמחודש מרץ עד יוני 2016. הנתבעת טוענת מנגד ששכרו של התובע שולם לו במועדו ואם התובע החליט לפרוע את ההמחאה במועד מאוחר יותר, אין לו להלין אלא על עצמו. נטען עוד שהתובע מעולם לא הלין על כך לממונים עליו.

אין מחלוקת שהתובע קיבל את שכרו על בסיס שעה. משכך רלוונטית הוראת סעיף 10 לחוק הגנת השכר, הקובעת את המועד לתשלום השכר, לאמור: השכר ישולם "עם תום החודש בעדו הוא משתלם", אלא אם קיים חוזה עבודה הקובע "מועד אחר" לתשלום. בפסיקה נקבע שקביעת מועד אחר לתשלום, לפי הנאמר בסעיף 10 לחוק, חייבת להיות מפורשת וברורה על-כן, נדחתה טענת הנתבעת שהתנהגות הצדדים במשך תקופת העבודה מעידה על הסכמת התובע ל"מועד אחר". בנוסף, לא היתה מחלוקת שבין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב וגם לא נמסרה לתובע הודעה המפרטת את תנאי עבודתו. מכאן שהתובע לא נתן הסכמתו, ודאי לא הסכמה מפורשת, ברורה וחד-משמעית - לתשלום שכרו ב- 15 לחודש העוקב.

הנתבעת טענה, כי השכר לא הולן מאחר שהלנת שכר יכולה להתקיים רק אם התשלום בוצע 9 ימים לאחר התאריך דלעיל, קרי: ב- 25 לחודש {דבר שלא מתקיים במקרה דנן}. הפסיקה קבעה באופן ברור, שאת המונח "חודש" בסעיף 10 לחוק הגנת השכר יש לפרש לפי הלוח הגריגוריאני, דהיינו מה- 1 בחודש הקלנדארי ועד לסופו של אותו חודש.

בית-הדין קיבל את התביעה ופסק 5,000 ש"ח  פיצוי עבור הלנת שכר וקבע, כי שכרו של התובע שולם במלואו, אך מדי חודש בחודשו שולם השכר באיחור. לפיכך, התביעה לפיצויי הלנה נוגעת לשכר ששולם באיחור והדבר חזר על עצמו מספר פעמים, וזאת במובחן משכר שלא שולם כלל. על-כן, חלה במקרה דנן הוראת סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, ותקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שלוש שנים. כתב התביעה הוגש כאמור ביום 04.04.16. מכאן שהתביעה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לשכר עבודה מולן ששולם לתובע לפני יום 04.07.13.

13. אין מחלוקת כי התובעת לא קיבלה את שכרה. כמו-כן הוכח כי חלק מהמשכורות לא שולמו לה כלל. כל זאת בניגוד לחוק הגנת השכר

חקיקה רלבנטית: סעיף 17(א) לחוק הגנת השכר, התש"יח-1958

ב- סע"ש (ת"א) 38218-05-15 {רוזה דנילוב נ' אולג קמלמכר, תק-עב 2018(4), 11631 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור הלנת שכר ופיצויי פיטורים.

התובעת, כבת 50, הועסקה אצל הנתבעים במשך כ- 8.5 שנים, החל מיום 01.04.06.

הנתבעים הינם שותפים בעסק. בין הצדדים לא נחתם כל חוזה עבודה בכתב ולא ניתנה לתובעת הודעה על-תנאי עבודה.

התובעת שימשה כתופרת יחידה בעסק, עבדה 5 ימים בשבוע, כשמונה שעות ביום, וקיבלה שכר שעתי אחרון בסך 28 ש"ח. במסגרת תפקידה בעסק, מעבר לעבודתה בתפירה, היא היתה מעורבת בניהול חשבונות וקיימה קשר שוטף עם הלקוחות.

במהלך תקופת עבודתה של התובעת, בשנת 2011 הועבר העסק מנווה ימין לכפר קאסם, ובסוף שנת 2013 הועבר העסק לאזור תעשיה ברקן.

הנתבעים שילמו לתובעת את שכרה לעיתים במזומן ולעיתים בהמחאות אישיות והמחאות של צדי ג', בחלקן במועד דחוי.

אין מחלוקת שלא נפתחה לתובעת קרן פנסיה. הנתבעים שילמו לתובעת בכל חודש 150 ש"ח "על חשבון קופת גמל".

מיום 01.12.14 ועד ליום 07.01.15 היתה התובעת בחופשת מחלה. ביום 09.12.14 שלחה התובעת מכתב לנתבעי, בו הלינה על הפגיעה בזכויותיה. ביום 15.12.14 שלח אולג מכתב לתובעת לפיו: הנני נאלץ להכריז על התאריך 30.11.14 כעל יום סיום יחסי עובד-מעביד...".

התובעת טענה, כי לא קיבלה הודעה על-תנאי עבודתה, ולא הונפק עבורה דו"ח נוכחות. מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015 משכורותיה של התובעת לא שולמו לה כלל, וכן, לא שולמו משכורות עבור שלושה חודשים בשנת 2013 אשר שווים הכולל עמד על 16,233 ש"ח. לא נפתחה קרן פנסיה ולא הופרשו לזכותה סכומים עבור תגמולים ורכיב פיצויים, בניגוד לצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק.

עוד טענה, כי החל מחודש ינואר 2014 הנתבעים נתנו בגין משכורתה של התובעת צ'קים דחויים שהם קיבלו ממקורות שונים. התובעת נדרשה להפקיד את הצ'קים הללו בחשבון הבנק שלה ולהמתין למועד פירעונם, וזאת בניגוד לחוק הגנת השכר, התש"יח-1958.

זאת ועוד, לא הונפקו תלושי שכר מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015 בניגוד להוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

הנתבעים טענו, כי שילמו לתובעת את המשכורות במלואן ובמועדן. התובעת לא ציינה באילו חודשים לא שולמו לה המשכורות בשנת 2013. הנתבעים שילמו לתובעת את דמי ההבראה וימי החופשה בהתאם לחוק. הנתבעים הנפיקו עבור התובעת תלושי שכר חודש בחודשו.

הנתבעים טענו, כי מעולם לא פיטרו את התובעת, אלא התובעת עשתה דין לעצמה כאשר לא הגיעה עוד למקום עבודתה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת ותוך גרימת נזק ממשי לעסק ולנתבעים. זאת, על-אף שביקשו ממנה באמצעות בתה, אשר ענתה לטלפון במקומה, לשוב לעבודה.

כן, מועד סיום ההעסקה של התובעת הינו היום בו היא עזבה את מקום עבודתה ולא שבה. הנתבעים ביקשו ממנה מספר פעמים לסיים את היחסים באופן ראוי ומכובד ולשלם לה את מה שמגיע לה, אולם התובעת פנתה להליך משפטי.

בית-הדין קבע, כי שכר העבודה לא שולםעל הנתבעים לשלם לתובעת בסך 16,233 ש"ח בגין שכר עבודה עבור שנת 2013. כמו-כן על הנתבעים לשלם לתובעת בסך 23,315 ש"ח בגין שכר עבודה עבור החודשים אוגוסט 2014-נובמבר 2014, וזאת על-פי תלושי השכר שהוגשו ביום 25.10.18.

עוד נקבע, כי בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, תביעה לפיצויי הלנת שכר בגין שנת 2013 התיישנה, אך לא זו מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש נובמבר 2014. נוכח המצב הכלכלי של הנתבעים והזמן שחלף, הנתבעים חוייבו לשלם לתובעת פיצוי בשיעור 1% לחודש עד התשלום בפועל.

זאת ועוד, התובעת עבדה מיום 01.04.06 ועד ליום 30.11.14 - 104 חודשים וקיבלה שכר בסך 5,208 ש"ח. לפיכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 45,136 ש"ח.


כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ