1. הדין

סעיף 19 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"19. פשיטת רגל ופירוק התאגיד (תיקונים: התשמ"ה, התשע"ד, התשע"ח)

(א) ניתן לגבי מעסיק צו כאמור בסעיף 127נה לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, לא יהיה המפרק כמשמעותו בסעיף 127סא(א) לחוק האמור חייב בתשלום פיצוי הלנת שכר; אולם בהחלטתו בדבר אישור החוב רשאי הוא לקבוע כי על השכר שהולן יתווספו הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום השכר עד יום תשלומו; הפרשים אלה יהיו לכל דבר, פרט לעניין סעיף זה, חלק משכר העבודה.

(ב) סעיף-קטן (א) לא יחול לעניין שכר עבודה שכונס הנכסים הרשמי, נאמן בפשיטת רגל, מנהל עזבון בפשיטת רגל ומפרק תאגיד התחייבו בו אחרי מתן הצו."

2. כללי

ב- ע"ע 1242/04 {עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד וארגון עובדי עיריית לוד בשם 937 עובדי עיריית לוד ואח', תק-אר 2005(3), 33 (2005)} קבע בית-הדין כי לצורך תחולתו של סעיף 19 לחוק הגנת השכר, אין להשוות כלל בין המעביד הפרטי לבין המעסיק הציבורי, וזאת כאשר רשות מקומית אינה מתפרקת ואינה פושטת רגל.

עוד הוסיף בית-הדין כי המדינה אינה רואה לייחד את קבוצת העובדים מיתר נושי הרשות המקומית, תוך שהיא מתעלמת מכך שהעבודה אינה מצרך והעובד אינו ספק.

תשלום השכר במועדו נועד להגן על כבודו של העובד, כאשר חוק הגנת השכר משקף את עמדת המחוקק, שבחר להעדיף את העובדים ביחס לנושים אחרים.

בנוסחו המקורי של סעיף 19 לחוק נאמר כך:

"(א) כונס הנכסים הרשמי, נאמן בפשיטת רגל ומפרק חברה או אגודה שיתופית אינם חייבים בפיצוי הלנת שכר בעד פרק הזמן שראשיתו ששת חודשים לפני התאריך הקובע...

(ג) סעיף זה אינו חל על-פירוק מרצון של חברה...

(ד) "התאריך הקובע" לעניין סעיף זה - יום הגשת הבקשה לצו קבלת נכסים או לצו פירוק על-ידי בית-המשפט, או יום מתן צו פירוק לאגודה שיתופית, הכל לפי העניין."

בהתייחס לתחולתו של סעיף 19 לחוק בנוסחו המקורי {להבדיל מזה המתוקן החל בעניין הנדון}, נדונה בפסק-הדין בעניין טל זכאותה של עובדת באגודה שיתופית שהתפרקה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

במסגרת זו נדרש בית-דין זה לפירוש המונח "התאריך הקובע" כמועד אשר ממנו ואילך מתגבש הפטור מתשלום פיצויי הלנה, ובאותו הקשר נאמר שם כי פיצויי הלנה מכוח חוק הגנת השכר, באים להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד, הם באים לעשות את ההלנה ללא כדאית מבחינה כספית והם אינם ריבית או פיצוי על נזק במשמעות החוזית או בנזיקין.

בגלל שכך הדבר, קל לעמוד על המניע אחרי סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר כאשר מדובר במעביד שהוא אגודה שיתופית על סף פירוק, והראיה להיותו במצב כזה היא בכך שתוך שישה חודשים אכן יגיעו לפירוק, ההנחה היא שמצבו הכלכלי היה כזה שאי-תשלום השכר במועד לא היה נמנע על-ידי ה"סנקציה" של פיצויי הלנה ואולי הניחו מראש, כי במצב כזה מאליו מתקיים האמור בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, כי אי-תשלום שכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" שימש עילה לביטול פיצויי הלנה.

אם זה היה השיקול לפטור מפיצוי הלנה, מכוח סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר, מובנת ומוצדקת ההתייחסות למועד המוקדם ביותר שבו ניתן ביטוי חיצוני לפירוקה של אגודה שיתופית, אשר הוא "יום מתן" צו הפירוק, ולא היום שבו קיבל הצו תוקף.

בית-דין זה קבע בעניין טל כי פרק הזמן לעניין סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר הוא שישה חודשים מיום מתן צו הפירוק.

עצם מתן צו הפירוק העיד על כך שבשישה החודשים שקדמו להוצאת הצו היה המעביד במצב של חדלות פרעון.

באותה תקופה מוגדרת ובגבולותיה בלבד יוכר המצב אליו נקלע כ"נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה".

במסגרת זו בלבד עשויה חדלות הפרעון של המעסיק לשמש עילה לפטור אותו מתשלום פיצויי הלנה על שכר שלא שולם בששת החודשים שקדמו למתן צו הפירוק.

בהתאם לנוסח המתוקן של סעיף 19 לחוק הגנת השכר נקבעו זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד, בסעיפים 182 ו- 189 לחוק הביטוח הלאומי.

לפי האמור בסעיפים אלה, זכאי העובד לגמלה מהמוסד לביטוח הלאומי אם ניתן לגבי מעבידו צו הכרזה כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל, או אם ניתן צו לפירוק חברה לפי פקודת החברות וכיוצא בזאת.

העובד יגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי באמצעות המפרק, הוא הנאמן בפשיטת רגל, מפרק החברה, האגודה העותומנית, האגודה השיתופית, או מפרק השותפות, כונס נכסיה או מנהל עסקיה, הכל לפי העניין, כאמור בסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי.

בהתייחס לשיעור הגמלה שזכאי עובד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורים בתשלומם חייבת החברה שהתפרקה לעובד, קבע בית-המשפט העליון בעניין אמיתי כי חובות שחבה החברה לעובדיה מתגבשים בתאריך צו הפירוק.

ביחסים שבין המוסד לעובד קמה זכות העובד לגמלה עם מתן הצו לפירוק החברה ואילו שיעור הגמלה מתגבש לפי התקרה ביום התשלום. 

הוראות דין אלה מתיישבות עם תכליתם של דיני הפירוק, ככל שהם נוגעים לשכרם של עובדים בחברה בפירוק. ביסודם של דינים אלה מגמה סוציאלית מובהקת שמטרתה לייחד את העובדים מנושים אחרים, ולהבטיח שלא ייצאו העובדים מנושלים מזכויותיהם כתוצאה מהפירוק.  

שונה המצב בעניין זה, בו אין מדובר בהוצאת צו פירוק כדין ועל-פי דין לרשות המקומית, ומשכך הוא ובהיעדר צו פירוק, אין בידי עובדי הרשות המקומית להיפרע מן המפרק בגין חוב השכר המולן בתוספת הפרשי הצמדה עליו.

בנוסף, אין הם זכאים לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין השכר שהולן, ובמצב דברים זה, קבע בית-הדין כי יש לקבל את טענת העובדים לדחיית שיטתה של המדינה לפיה הרשות המקומית היא "כאילו" פושטת רגל.

זאת, גם מן הטעם שאם כך ייקבע, יימצאו העובדים חסרים מזה ומזה, ולא רק ששכרם לא שולם במועדו ובמלואו, אלא שבהיעדר צו פירוק כדין אין הם זכאים לקבלת פיצוי על השכר המולן מהמפרק או מהמוסד לביטוח לאומי, בעוד אשר המדינה והעיריה רוחצות בניקיון כפיהן.

יש להעדיף עובדים על פני נושים אחרים, שהעובדים לא יצאו מנושלים מזכויותיהם כתוצאה מהפירוק.

על אחת וכמה נכונים הדברים עת מדובר בזכויותיהם של עובדי רשות מקומית המלינה שכר עובדיה כשיטה ומתנערת מחובותיה בדין כלפיהם, כאשר בכך ניתן ביטוי להשקפה היסודית לפיה העבודה אינה מצרך והעובדים אינם אך ספקי שירות למעביד.

העדפת העובדים וההגנה עליהם נובעת מן החולשה היחסית בה הם נתונים לעומת ספקים ונושים כגון חברות ובנקים, שזכויותיהם בחלק מן המקרים מובטחות מראש.

אשר-על-כן, הלנת שכר העובדים נתפסת כניצול של המעביד את חולשתו היחסית של העובד, והמשמעות המעשית של הלנת שכר העובד באין פיצוי הלנה בצידה הינה מתן אשראי פטור מריבית למעסיק, שאלמלא כן היה חייב בה כלפי מלווים בריבית ובהם הבנקים.

מנגד, נקלע העובד לחובות כבדים עקב הלנת שכרו משך ימים רבים ונאלץ לפנות למקורות מימון שונים ומשונים כדי שיוכל לכלכל אותו ואת בני ביתו הסמוכים על שולחנו.

3. מפרק מפעיל

ב- ע"א 9555/02 {זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1), 538 (01.09.04)} מפרק מפעיל הוא מוסד יציר הפסיקה, כאשר תפקידו וסמכויותיו של המפרק המפעיל דומים במהותם לאלו של מפרק זמני וקדם מפרק זמני.

בשנים האחרונות עשתה הפסיקה שימוש במונחים אלו בלא הבחנה מדוייקת ביניהם, כאשר על-פי המצב המשפטי בישראל, כוללים מונחים אלו בחובם מעין סתירה פנימית.

אין ספק כי הפירוק, מעצם הגדרתו, יועד לחיסולו של התאגיד, וזאת כאשר המפרק אינו יכול להמשיך ולנהל את עסקי התאגיד ללא גבול, אולם הוא כן רשאי להמשיך ולנהלם תקופה מסויימת אם לפי שיפוטו העסקי יש בכך צורך לשם מימוש יעיל ורווחי יותר של נכסי התאגיד. 

בתי-המשפט בישראל עשו שימוש בסמכותם למנות מפרק, כשהיה ברור מראש שאין הכוונה לחסל את עסקי החברה או האגודה השיתופית.

למרות שחוק החברות קובע, כי פירוק נועד לחיסול חייה של החברה, הורו בתי-המשפט בכמה מקרים על-פירוק החברה בדרך של מינוי "מפרק מפעיל".

כוונת המינוי לא היתה לחסל את עסקי החברה, אלא להביאה לידי הבראה {צ' כהן "פירוק חברה על-פי  בקשת נושה - קווים מנחים בהפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט", מחקרי משפט י"ב (תשנ"ה-1995), 37, 59-58)}.

לפיכך נקבע כי צו הפירוק שהוצא לאגודה הוא צו פירוק לכל דבר ועניין.

סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר, קובע:

"ניתן לגבי מעביד צו כאמור בסעיף 127נה לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, לא יהיה המפרק כמשמעו בסעיף 127סא(א) לחוק האמור חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר;..."

סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר הוסיף כי:

"הוראות סעיפים 17א, 18 ו- 19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר..."

הסעיפים הללו, בצירוף סעיפים 127נה ו- 127סא(א) לחוק הביטוח הלאומי קבעו כי מפרק אגודה שיתופית אינו חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

לעניין זה, מפרק מפעיל, המנהל את עסקי החברה לאחר מתן צו הפירוק, כמוהו כמפרק "רגיל".

מטרתן של הוראות החוק להגנת השכר, העוסקות בפיצויי הלנה, להבטיח ששכר העבודה ישולם במועדו.

החוק בא למנוע הפיכתו של העובד למקור אשראי למעביד, כאשר החוק להגנת השכר הוא בעיקרו מניעתי ומטרתו ליצור מצב בו "לא ישתלם" למעביד להלין את שכרו של העובד, ולא מדובר בריבית או פיצוי על נזק במשמעות החוזית או הנזיקית.

קיימות נסיבות, כגון הידרדרות במצבה הכלכלי של חברה, אשר בהתקיימן מנוע המפרק מלשלם שכר או פיצויי פיטורים במועדם, כאשר ההנחה היא, שמצבו הכלכלי היה כזה, שאי-תשלום במועד לא היה נמנע על-ידי ה"סנקציה" של פיצויי הלנה.

יש לבחון כל מקרה לגופו, אך המגמה היא לפטור את המפרק מהחובה לשלם פיצויי הלנה, וזאת כאשר המחוקק, בסעיף 19(א) לחוק הגנת השכר, פטר מפרק חברה מחובת תשלום פיצויי הלנה, שכן הניח, כי ממילא מתקיים, במקרה כזה, האמור בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, לפיו אי-תשלום שכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" משמש עילה לביטול פיצויי הלנה {דב"ע מד/3-73 דינה טל נ' שירותי כימאויר - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (בפירוק), פד"ע טז 203; דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם דב שוורץ, פד"ע ג 318}.