1. הדין

סעיף 8 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:

"8. פיצויים מוגדלים (תיקון התשע"ד)

בית-הדין לעבודה רשאי לחייב מעסיק שהלין שכר מינימום לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שייראה לו צודק בנסיבות העניין."

2. כללי

ב- דב"ע נא/2-5 {המערער נ' המשיב, תק-אר 1991(2), 178 (1991)} המערער תבע פיצוי הלנת שכר על השכר הראוי.

ההלכה שנקבעה בשעתו על-ידי בית-דין זה היא כי "שכר ראוי" אינו "שכר מולן", כמשמעותו בחוק הגנת השכר, {דב"ע לה/1-1 ישראל פפבשוילי נ' צבי סלוביציק, פד"ע ו' 323, 326}; אף בית-המשפט העליון הגיע למסקנה דומה בהליך שנדון לפניו שנים רבות לפני הקמתם של בתי-הדין לעבודה {בג"צ 299/62 נחום יהודה ואח' נ' הממונה על גביית השכר ואח', פ"ד יז 2131, 2154}.

מאז נקבעה אותה הלכה, חוקק חוק שכר מינימום, המחייב כל מעביד לשלם לעובדו לפחות את שכר המינימום שנקבע מכוח חוק שכר מינימום.

כמו-כן נקבע בחוק שכר מינימום בסעיף 8 כי מוסמך בית-דין לעבודה להטיל פיצוי הלנה מוגדל בגין אי-תשלום שכר המינימום.

שעה ששוררים יחסי עובד-מעביד וגובה השכר לא נקבע בין הצדדים, העובד זכאי לפחות לשכר המינימום, שאם לא יעשה כן - צפוי הוא לחיוב בפיצוי הלנה, וייתכן אף לפיצוי הלנה מוגדל.

ב- ע"ע 664/08 {אשרף עבאסי נ' חברת החשמל המזרח ירושלמית בע"מ, תק-אר 2010(1), 227 (21.02.10)} נבחנה זכאותו של המערער להפרשי שכר מינימום, לפיצויי הלנת שכר מוגדלים ולהוצאות משפט.

לפי חוק שכר מינימום, עובד שהועסק במשרה מלאה "כנהוג במקום עבודתו", זכאי לתשלום שכר מינימום, כאשר אין להכליל בשכר המינימום תוספת שהוא במהותו השלמת שכר, ובנוסף קיצור תקופת ההתיישנות לשנה אחת לגבי שכר מולן בחוק הגנת השכר חלה גם על הלנת שכר מינימום.

במקרה הנדון, המערער עבד כחשמלאי אצל המשיבה מ- 05/01 עד 12/05, ובית-הדין האזורי דחה את תביעת המערער לתשלום הפרשי שכר מינימום ולפיצויי הלנה מוגדלים לפי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, תוך שקבע כי "משרה מלאה" לעניין תשלום שכר מינימום, היא משרה בת 186 שעות חודשיות, כאשר עתירת המערער לאי-הכללת תוספת "הרף המינימלי" בשכר המינימום, נדחתה בהיותה השלמת שכר.

בית-הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי חוק שכר מינימום קובע כי עובד שהועסק במשרה מלאה כנהוג במקום עבודתו, זכאי לתשלום שכר מינימום.

בעניין הנדון הוכח כי שעות העבודה בהן הועסק המערער בפועל עולות כדי "משרה מלאה" כנהוג אצל המשיבה, ולפיכך, הערעור התקבל בעניין זה והמערער היה זכאי להפרשי שכר מינימום בין השכר שקיבל בפועל לשכר המינימום נכון למועד העסקתו במשיבה.

באשר לפיצויי הלנת שכר מינימום, המערער הלין על אי-פסיקת פיצויי הלנה מוגדלים בהתייחס לסכומי הפרשי שכר המינימום שלא היו שנויים במחלוקת ושולמו על-ידי המשיבה בהליך הקודם.

בית-הדין הארצי דחה את הזכות לפיצויי הלנת השכר, שכן היא מתיישנת תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, כאשר קיצור תקופת ההתיישנות לגבי שכר מולן בחוק הגנת השכר חלה גם על הלנת שכר המינימום לפי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, משום שהמקור לפיצויי הלנה הוא חוק הגנת השכר על כל תנאיו.

בהתאם לסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, הזכות לפיצוי הלנת שכר תתיישן תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, כאשר למען הסר סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר לא חל בעניין הנדון נוכח הסייג הקבוע בסעיף 17א(ג) לחוק הגנת השכר.

קיצור תקופת ההתיישנות לגבי שכר מולן בחוק הגנת השכר חלה גם על הלנת שכר המינימום לפי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, משום שהמקור לפיצויי הלנה הוא חוק הגנת השכר על כל תנאיו.

3. האם היה על בית-הדין לפסוק פיצויי הלנה מוגדלים?

ב- ס"ע (ת"א) 7090-06-11 {פרייציס אנה נ' מגן .י. חברה ארצית לאחזקה ושרותי ניקיון (2000) בע"מ, פורסם באתר נבו (26.11.14)} נדונה השאלה האם היה על בית-הדין לפסוק פיצויי הלנה מוגדלים.

התובעת טענה כי מגיע לה תשלום פיצוי בגין אי-תשלום שכר מינימום והפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה והפרשות לגמל על-פי צו ההרחבה בענף הניקיון.

עוד טענה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים שכן, לטענתה, נוכח הנסיבות בהן הסתיימה העסקה בנתבעת בשל הרעת התנאים בתנאי עבודתה, היא זכאית היתה להתפטר בדין מפוטר.

הנתבעת טענה כי חלה התיישנות בנוגע לתקופה שקדמה לחודש 06.14 , כאשר בנוסף, הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה כי התובעת סירבה לעבור לעבוד במקום אחר תוך שמירת מלוא זכויותיה.

עוד ציינה הנתבעת כי היא ניסתה לפתור את המחלוקות בין הצדדים, אולם התובעת סירבה, תוך שהיא דורשת כי ישולמו לה כספים שאינם מגיעים לה.

בית-הדין קבע באשר לפיצויי הלנת שכר כי בית-הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום, לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שייראה לו צודק בנסיבות העניין, כאשר  הפסיקה הכירה בסמכותו הרחבה של בית-הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר.

בית-הדין יתחשב בנסיבות המקרה, בתום-ליבם של הצדדים, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש, בתכלית החקיקה ובנזק שנגרם לעובד כתוצאה מאי-קבלת שכרו במועד.  

בית-הדין צריך לערוך איזון אשר ירתיע מעסיקים מחד מפני הלנת שכר ותפצה את העובדים ששכרם הולן, אך מאידך תאפשר למתן את הפיצוי במקרים שלא היתה כוונה מצד המעביד לפגוע בעובד או לשלול זכויותיו.

בנסיבות המקרה הנדון, בהם שכרה של התובעת הולן עקב חילוקי-דעות בדבר היקף העסקה, בית-הדין היה סבור כי הפיצוי הראוי הוא בסך 3,000 ש"ח.

4. האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום?

ב- ס"ע (חי') 18234-02-10 {זידאן עולא נ' מחסני מזון ג'ברי בע"מ, פורסם באתר נבו (23.01.13)} נדונה השאלה האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום.

התובעת טענה כי היא השתכרה בתקופת עבודתה שכר שעה בסך 12 ש"ח בלבד, ואף לא קיבלה את מלוא השכר על כל שעות עבודתה, בהתאם לרישום שניהלה.

עוד עתרה התובעת, בנוסף לתשלום השכר, לתשלום פיצויי הלנת שכר בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום הגורס כי רשאי בית-הדין לחייב מעסיק שלא שילם שכר מינימום בתשלום פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שיראה לו צודק בנסיבות העניין.

הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה את מלוא שכרה, בהתאם לשעות עבודתה ובגובה שכר המינימום.

בית-הדין מצא לנכון לקבוע לתובעת פיצויי הלנה כאשר במקרה הנדון לא הוצגה ולו ראשית ראיה לתשלום שכר מינימום ועל-כן לא ברור כלל מדוע התעקשה הנתבעת לנהל הליך זה עד תומו, חרף נכונות התובעת לסיימו בהסכמה כבר משלביו המוקדמים.

בית-הדין מצא כי  קלות הראש בה התייחסה הנתבעת לסוגיית תשלום שכר המינימום חמורה, וכתוצאה מכך מצא לנכון לפסוק לנתבעת פיצויי הלנת שכר בסך 10,000ש"ח.

5. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר עקב התנהגותו של צד שלישי?

ב- ע"ב (ב"ש) 1451/02 פרץ משה נ' מועצה דתית ירוחם, פורסם באתר נבו (17.03.04)} נדונה השאלה האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר עקב התנהגותו של צד שלישי.

התובע טען כי הוא זכאי לגמלתו אשר שולמה באיחור ניכר ולפיצויי הלנת שכר בשל העובדה שהנתבעת מצויה בסכסוך מתמיד עם המועצה המקומית שאינה מעבירה לה את הקצבתה במועד.

הנתבעת טענה כי מדובר בגמלאי אשר לא שוררים בינו לבין הנתבעת כל יחסי עובד-מעביד שכן בתקופת כהונתו שימש כנבחר ציבור ועל-כן, לא היתה סמכות לבית-הדין לדון בתביעה זו.

עוד טענה הנתבעת, כי שילמה לתובע את כל תשלומי הגמלאות אולם אלה שולמו באיחור מנסיבות שלנתבעת לא היתה שליטה עליה היות ותקציבה מורכב מהקצבה המועברת אליה על-ידי הרשות המקומית ומשרד הדתות והרשויות הנ"ל אינן מעבירות את חלקן במועד, ולמרות שהנתבעת נוקטת באמצעים לגביית התקציבים, אך אלה בקושי הועילו.

לא-זו-אף-זו, לפי הנתבעת, הטלת פיצויי הלנה אינה מקדמת את תכלית חוק הגנת השכר שעניינו הרתעת מעביד להימנע מעיכוב בתשלום השכר ולא פגיעה במעביד כאשר הדבר אינו בשליטתו.

בית-הדין קבע כי התובע אינו זכאי לפיצויי הלנת שכר מאחר והתובע הכיר בעצמו  במקרה הלנת שכרו  אשר נעשתה בנסיבות בהן התובע הבין כי לנתבעת לא היתה כל שליטה לגביהן, וכי כל האשמה בהלנת השכר היתה בגלל מעשי או יותר נכון מחדלם של צד שלישי {המועצה המקומית ירוחם והשרים הממונים}.

6. האם זכאית התובעת לפיצויי הלנה מאחר והנתבעים שילמו לה שכר נמוך משכר המינימום?

ב- תב"ע (ב"ש) {1-5/נו הלן סבג נ' חיים חנה, פורסם באתר נבו (27.08.98)} נדונה השאלה האם התובעת זכאית לפיצויי הלנה מאחר והנתבעים שילמו לה שכר נמוך משכר המינימום.

התובעת טענה כי על-אף שהתפטרה, היא זכאית לפיצוי פיטורים מחמת נסיבות אחרות של יחסי עבודה לגביה שבהם אין לדרוש ממנה, כי תמשיך בעבודתה, זאת מאחר והנתבעים שילמו לה שכר נמוך משכר המינימום, ואף לא שילמו לה דמי הבראה לפיכך תהיה זכאית לפיצוי פיטורים לפי חוק פיצוי פיטורים.

הנתבעים טענו כי התובעת עבדה רק 6 שעות ליום עבודה ושולם לה שכר גבוה משכר המינימום, כאשר לטענת התובעת, עבדה זמן של 9 שעות ביום עבודה כל יום וביום ו' 5 שעות.

בית-הדין קבע פיצויי הלנה לתובעת כאשר התבסס על סעיף 8 לחוק שכר מינימום אשר קבע  הוראה ספציפית כי בית-הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד בפיצויים מוגדלים כאשר הלין שכר מינימום שהיה אמור לשלם לעובד ככל שייראה לו צודק בנסיבות העניין.       

במקרה הנדון, בית-הדין לא מצא הצדקה כלשהי לאי-תשלום שכר המינימום, וזאת כאשר הנתבעים לא הביאו כל הצדקה למחדלם ואף לא הנמקה כלשהי מדוע להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה.

עוד הוסיף בית-הדין כי במקרה דנן לא היתה טעות כנה או חילוקי-דעות שיש בהם ממש בדבר עצם הזכאות לשכר מינימום, וגם לאחר הגשת התביעה ולאחר שהנתבעים כבר היו מיוצגים, הם לא טרחו להשלים לתובעת את שכר המינימום, אלא התחמקו בטענות שונות שלא היה להם בסיס עובדתי כלשהו.

מכאן נוצר הרושם כי הנתבעים ניצלו את התובעת בצורה מחפירה ולא נתנו לה את הזכויות המינימאליות הקבועות בדין.

7. האם זכאי התובע כי יפסקו לטובתו פיצויי הלנת שכר מוגדלים בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום?

ב- תע"א (יר') 1469-09 {מחמד רישק נ' עיסא אלעבאסי, פורסם באתר נבו (26.06.12)} נדונה השאלה האם זכאי התובע כי יפסקו לטובתו פיצויי הלנת שכר מוגדלים בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום.

התובע טען כי עבור תקופת עבודתו אצל הנתבע 1 לא קיבל תלושי שכר ולאחר תקופת עבודתו זו עבד אצל הנתבעת 2.        

התובע טען כי לפני שהתפטר פנה פעמים אחדות לנתבעים, וביקש כי ישולמו לו זכויותיו כדין, ואולם פניו הושבו ריקם, לפיכך נאלץ להתפטר, ויש לראותו כמתפטר בדין מפוטר הזכאי לפיצויי פיטורים.          

כעולה מדו"חות הנוכחות ומתלושי השכר שצורפו לתצהירו, עבד התובע 9 שעות בכל יום, ולפעמים אף יותר, כאשר במהלכן, הוא יצא להפסקה לחצי שעה בלבד.

התובע הוסיף וטען כי קיבל עבור כל יום עבודה, שכר הנמוך משכר המינימום ולפיכך, הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר המינימום.

עוד הוסיף התובע, כי הוא זכאי לתשלום דמי חגים, פדיון חופשה ודמי הבראה, שלא שולמו לו.

בד-בבד, התובע ביקש גם כי בית-הדין יפסוק לטובתו פיצויי הלנת שכר מינימום מוגדלים בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום, בשים-לב כי הנתבעים לא התייחסו לטענה זו של התובע.

הנתבעים טענו כי התובע מעולם לא עבד אצל הנתבע 1 אלא אצל הנתבעת 2 בלבד, ובתום התקופה התפטר התובע ועבר לעבוד בחברה אחרת, כאשר בהמשך חזר התובע לעבוד שוב אצל נתבעת 2.

בהמשך הודיע התובע למנהל העבודה אצל נתבעת 2, כי הוא עוזב את העבודה מאחר שמצא עבודה אחרת, כאשר לטענת הנתבעים התובע לא נתן לנתבעת 2 הודעה מוקדמת כנדרש על-פי דין, ומשכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, ויש לקזז מכל סכום שייפסק לטובתו דמי הודעה מוקדמת.         

עוד הוסיפו הנתבעים כי  בכרטיס העבודה של התובע נרשם כי עבד 9 שעות, ואולם בפועל עבד פחות, שכן כל עובדי הנתבעת 2 קיבלו הפסקת אוכל, הפסקות קפה והפסקות לתפילה, סך הכל שעה וחצי ביום, כאשר הפסקות אלו הן בלא תשלום ולפיכך, שכרו שולם לו כדין והוא אינו זכאי להפרשי שכר.        

בית-הדין קבע כי יש מקום לחייב את הנתבעת 2 בתשלום פיצויי הלנה, וזאת כי כפי שעלה מעדות התובע ומעדותו של מנהל הנתבעת 2 ואף מצילומי השיקים שצורפו לתצהיר הנתבע 1, שכר העבודה שולם לאחר היום הקובע כהגדרתו בחוק הגנת השכר.

עם-זאת, הלכה היא כי אין לפרש את סמכותו של בית-הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול-דעת {ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, פורסם באתר נבו (29.11.00)}.

עוד הוסיף בית-הדין כי האילוצים והעומס המוטל עליו מביאים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת {עד"מ (ארצי) 1009/04 ויקטוריה סבירסקי נ' ראיסה לרנר, פורסם באתר נבו (25.10.06)} ולנוכח כל אלה על הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר מינימום בסך של 2,500 ש"ח.