1. הדין

סעיף 16 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:

"16. נוער עובד (תיקון התשע"ד)

(א) השר רשאי, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, לקבוע בתקנות הוראות בדבר תחולתו של חוק זה לגבי עובד שטרם מלאו לו 18 שנים; תקנות כאמור יכול שיהיו דרך-כלל, לפי סוגי עובדים או לפי סוגי מעסיקים.

(ב) בתקנות כאמור בסעיף-קטן (א) יכול שייקבע שכר מינימום בשיעורים נמוכים מהאמור בחוק זה ויכול שייקבעו בהן כללים לחישוב שכר המינימום השונים מן האמור בחוק זה, לרבות בדבר רכיבי השכר שיובאו בחשבון."

תקנות שכר מינימום (נוער עובד וחניכים), התשמ"ח-1987 קובעות:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 16 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

 

"1. הגדרות

בתקנות אלה:

"חניך" - חניך כמשמעותו בחוק החניכות, התשי"ג-1953 (להלן: "חוק החניכות") שטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנה, הלומד לפחות יומיים בשבוע בשיעורי מקצוע מאושרים לפי חוק החניכות;

"נער עובד" - עובד שטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנה, לרבות נער העובד על-פי חוק החניכות שאינו חניך כמשמעותו בתקנות אלה

.

2. תחולת החוק

החוק יחול על נערים עובדים ועל חניכים בכפוף לשינויים המפורטים בתקנות אלה.

 

3. (בוטלה).

 

4. שכר מינימום לנער עובד (תיקון התשנ"ט)

שכר המינימום לגבי נער עובד המועסק במשרה מלאה במקום עבודה, יהיה באחוזים כמפורט להלן משכר המינימום כמשמעותו בחוק:

(א) לגבי נער עובד כאמור שטרם מלאו לו שש-עשרה שנה - 70%;

(ב) לגבי נער עובד כאמור שמלאו לו שש-עשרה שנה וטרם מלאו לו שבע-עשרה שנה - 75%;

(ג) לגבי נער עובד שמלאו לו שבע-עשרה שנה - 83%.

  

5. שכר מינימום לחניך

שכר המינימום שישולם לחניך המועסק במשרה מלאה הוא 60% משכר המינימום כמשמעותו בחוק.

 

5א. שכר מינימום לשעה (תיקון התשנ"ו)

שכר מינימום לשעה שישולם לנער עובד או לחניך, יהיה החלק ה- 173 של שכר המינימום החודשי החל עליו לפי תקנות 3 עד 5, לפי העניין.

 

6. משרה מלאה (תיקון התשנ"ו)

לעניין תקנות אלה יראו חניך או נער עובד כמועסק במשרה מלאה, אם הוא מועסק 40 שעות בשבוע; חניך ונער עובד המועסקים במשרה חלקית, יהיו זכאים לחלק היחסי של שכר המינימום כאמור בתקנות 3 עד 5 בהתאם לחלקיות המשרה.

 

7. רכיבי שכר מינימום

הוראות סעיף 3(ב)(3) ו- (ג) לחוק לא יחולו לגבי נער עובד וחניך.

 

8. תחילה

תחילתן של תקנות אלה ביום י' בכסלו התשמ"ח (1 בדצמבר 1987)."

2. האם היה צורך להטיל עיצום כספי על מעביד בטענה שלא שילם שכר מינימום לשני נערים אשר עבדו אצלו?    

ב- על"ח (ת"א) 9695-05-15 {אבי אוזברקמן נ' מדינת ישראל, תק-עב 2015(3), 9730 (2015)} נדונה השאלה האם היה צורך להטיל עיצום כספי על מעביד בטענה שלא שילם שכר מינימום לשני נערים אשר עבדו אצלו.

במקרה הנדון דובר על ערעור על החלטת ועדת הערר לעיצומים הכספיים של משרד הכלכלה אשר דחתה את הערר על החלטת הממונה מחוז תל-אביב והמרכז משרד הכלכלה.

הערר הוגש על-פי סעיף 18 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, על החלטת הממונה אשר דחתה את בקשת המערער לביטול העיצום הכספי שהוטל עליו ולחילופין להפחתת שיעורו, מאחר שזו הוגשה באיחור.

המשיב שלח למערער בדואר רשום הודעה על כוונת חיוב בשל הפרת הוראה המנויה בפריט 10 בחלק ג' לתוספת השניה לחוק להגברת אכיפה - אי-תשלום שכר מינימום על-ידי מעביד לנער, בניגוד להוראות סעיף 16 לחוק שכר מינימום, לגבי שני עובדים.

המערער טען כי מעולם לא קיבל לידיו את ההודעה על כוונת חיוב ו/או את ההתראות המינהליות ולכן נבצר ממנו להעלות טענותיו במועד, כאשר לגרסתו של המערער התברר כי מאחר שהחתימה על גבי אישור המסירה אינה שלו, של אמו או של בן משפחתו, הרי שלא בוצעה מסירה כדין של ההודעה על כוונת חיוב, גם אם זו נשלחה לכתובת אותה מסר למפקח בעדותו.

עוד הוסיף המערער לגופו-של-עניין, כי הוא מנהל ומפעיל עסק המספק שירותי דפוס ופרסום, והוא נעתר לבקשתה של עיריית ראשון לציון להעסיק נערים במהלך חופשת הקיץ, כאשר כתוצאה מכך,  בסוף חודש יולי 2012, על רקע הזמנה של לקוח להפצת 5,000 פליירים בתיבות דואר, העסיק המערער שני נערים בחלוקת פליירים.

עם-זאת, העובדים הוסעו לעיר בה אמורה היתה להתקיים החלוקה, אולם, כשעתיים לאחר-מכן התקשר הלקוח אל המערער וטען שהפליירים לא חולקו בתיבות הדואר תוך שהוא מאיים כי יפסיק לעבוד עם המערער ואף יפרסם את פרטי המקרה ברבים.

משנערך בירור טלפוני בעניין, הגיבו העובדים בלגלוג, ניתקו את הטלפונים הניידים ונעלמו, כאשר בידיהם הפליירים ועגלות החלוקה.

סיכומו-של-דבר, המערער טען כי למרות המחלוקות עם העובדים, התשלום הוסדר ביניהם ולפיכך היה להורות על ביטול העיצום הכספי שהוטל עליו.

לשם מסירה כדין, אין צורך שהנמען יהא נוכח בעת המסירה, אלא ניתן להסתפק במסירה למי מבני משפחתו, כאשר בהקשר זה יש לציין, כי מתדפיסי מרשם האוכלוסין שצירף המשיב עולה כי בני משפחה נוספים מתגוררים באותה הכתובת וכך אף ניתן ללמוד מאישור המסירה של הדרישה למסירת מידע ומסמכים, ולפיכך, שוכנעה הוועדה כי בוצעה מסירה כדין של ההודעה על כוונת חיוב.

באשר לטענות המערער לגופו-של-עניין, הלכה היא כי אי-תשלום שכר המינימום במועד הקבוע בחוק מהווה, כשלעצמו, הפרה של חוק שכר מינימום ואין בתשלום השכר במועד מאוחר יותר כדי "לתקן" את ההפרה שבוצעה {רע"פ 4717/11 סגא אנטרפרייז (ישראל) (1996) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת, פורסם באתר נבו ( 06.01.13)}.

בערעור המערער חזר וטען כי יש להורות על ביטול העיצום הכספי אשר הוטל על המערער ולחילופין, קיימת הצדקה להפחתת העיצום הכספים בהתאם לתקנות, וזאת מאחר שהמערער לא הפר כל הוראה מהוראות התוספת השניה לחוק בחמש השנים שקדמו להפרה, הוא שילם את השכר לנערים עוד בטרם פנה אליו המשיב.

המשיב טען כי מדובר בהפרה של הוראות בדבר תשלום שכר מינימום לנערים, שזו להם התנסות הראשונה בשוק העבודה ומכאן ההצדקה החזקה לשמירה על זכויותיהם.

בית-הדין קיבל את הערעור, מאחר והוועדה לא התייחסה כראוי לחזקה הנובעת מהמצאה כדין של ההודעה על הטלת העיצום והאם אותה חזקה נסתרה, וכן לטענות ההגנה כנגד ההודעה על כוונת חיוב.

אשר-על-כן, מצא בית-הדין, כי על הוועדה לדון שוב בערר המערער תוך התייחסות לטענותיו על סתירת החזקה הנובעת מהמצאת הודעת החיוב וכן, עליה להתייחס לטענות המערער בנוגע להתנהלותם של הנערים לגופן.

בית-הדין הוסיף כי נוכח מהות הבקשה, הפגמים בהחלטת הוועדה אך גם בהתנהלות המערער בנוגע להמצאת כתובת שלו, הוא לא חייב בהוצאות משפט.

3. האם זכאית העובדת לתשלומים מהנתבע לפי סעיף 16 לחוק שכר מינימום?

ב- תע"א 3479-08 {מויאל קארין נ' בן עמי גיא, תק-עב 2012(2), 13873 (2012)} נדונה השאלה האם זכאית העובדת לתשלומים מהנתבע לפי סעיף 16 לחוק שכר מינימום.

התובעת טענה בתביעתה כי מגיעים לה תשלומים מהנתבע בגין הפרשי שכר מינימום ופיצויי הלנתם, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי נסיעות.

הנתבע טען כי התובעת זכאית, לפנים משורת הדין, לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודה של שנה ושמונה חודשים בסך 3,500 ש"ח (בשל נסיבות פיטוריה לגביהן טען כי תפס את התובעת "מחטטת" בתיקו ובארנקו).

עוד טען הנתבע כי שילם לתובעת דמי הודעה מוקדמת בסך 2,000 ש"ח באמצעות אמה של התובעת ועל-כן היה צורך לקזז זאת מחובו כלפי התובעת.

בהמשך, הוגשה תביעתה המתוקנת של התובעת, כאשר בתביעה זו נכללו רכיבים חדשים כגון: הפרשי שכר מינימום ופיצויי הלנתם, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי נסיעות.

התובעת אישרה קבלת סך של 3,500 ש"ח מהנתבע עבור פיצויי פיטורים וכן הודתה כי הנתבע שילם לה סך של 2,000 ש"ח בגין הודעה מוקדמת, ולפיכך, התובעת תבעה הפרשי פיצויי פיטורים והפרשי דמי הודעה מוקדמת.

הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלת מועד תחילת עבודת התובעת, כאשר התובעת טענה כי החלה את עבודתה אצל הנתבע בחודש 05/05 ואילו הנתבע טען כי התובעת החלה את עבודתה אצלו בחודש 05/06.

בית-הדין קבע כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי החלה את עבודתה אצל הנתבע בחודש בו טענה שהחלה את עבודתה אצלו, כאשר חובת הוכחת מועד תחילת וסיום העבודה מוטל על כתפי העובד {דב"ע נו/ 296-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, ל(1) 57}.

סעיף 16 לחוק שכר מינימום, הסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות הוראות בדבר תחולת הוראות החוק לעובדים שטרם מלאו להם 18 שנה, ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 16 לחוק שכר מינימום, התקין שר העבודה והרווחה את תקנות שכר מינימום {נוער עובד וחניכים}.

בית-הדין קבע כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שילם לתובעת דמי הבראה, כאשר מעיון בתלושים עולה כי לא שולם לתובעת דמי הבראה והנתבע לא הציג כל ראיה אחרת ממנה ניתן ללמוד כי שילם לתובעת דמי הבראה, ולפיכך קבע בית-הדין כי התובעת זכאית לדמי הבראה בגין תקופת עבודתה.

עוד יצויין, כי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה חל על כל העובדים והמעבידים בישראל, למעט סוגי עובדים שפורטו בצו שאינם כוללים בני נוער, ולכן התובעת זכאית לדמי הבראה בגין כל תקופת עבודתה בהתאם להיקף משרתה.

בית-הדין קבע כי טענת הקיזוז לעניין תשלום דמי ההודעה המוקדמת ופיצויי הפיטורים ששולמו לתובעת {סך של 3,500 ש"ח +2,000 ש"ח} לא הוכחה בהליך זה במידת ההוכחה הנדרשת, שהינה מידת הוכחה מוגברת ממידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי.

לעניין נטל ההוכחה, ידוע כי התקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת על המעביד ובמקרים בהם מועלות טענות כי עובד ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי {דב"ע ל/3-6  אליהו שמואלי נ' שושנה שרייר, עבודה ארצי, כרך ג(1), 162}.

בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי הנתבע ישלם לתובעת סכומים בגין הפרשי שכר מינימום, ובגין דמי הבראה, מאחר ולא עמד בנטל המוגבר המוטל עליו להוכיח כי נסיבות סיום עבודתה של התובעת מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים {לפי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים} ודמי הודעה מוקדמת ולפיכך דחה בית-הדין את טענת הקיזוז של הנתבע.