סעיף 6 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"6. הפרש בשכר (תיקון התשע"ד (מס' 2))

(א) אין בהוראות סעיף 2 כדי למנוע הפרש בשכר או בגמול אחר המתחייב מאופיה או ממהותה של העבודה הנדונה ובכלל זה תפוקת העבודה, איכות העבודה, הוותק בעבודה, ההכשרה או ההשכלה, או מיקומו הגיאוגרפי של מקום העבודה, והכל כשאין בכך משום אפליה מטעמי מין.

(ב) מצא בית-הדין לעבודה, בתובענה לפי חוק זה, כי העבודות שבמחלוקת הינן אותן עבודות, עבודות שוות בעיקרן או עבודות שוות ערך, וטען המעסיק שקיימות נסיבות כאמור בסעיף-קטן (א) המצדיקות הפרש בשכר או בגמול אחר, עליו נטל ההוכחה."

ההלכה הבסיסית היא כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, על-פי הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה". במקרים בהם מצא המחוקק לנכון להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע-המעביד, הוא קבע כך במפורש בחוק {ראה, לדוגמה, סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; סעיף 6(ב) לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, המתייחסים לעניינים ולנושאים שנקבעו באותם חוקים; ראה גם דב"ע נז/3-79 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' צבי רוטנברג, תק-אר 98(2), 18 (1998)}.

ב- ע"ע (ארצי) 1842-05-14 {עיריית ירושלים נ' גלית קידר, פורסם באתר נבו (28.12.16)} נפסק:

"סעיף 6 לחוק קובע את הגנתו האפשרית של המעסיק מפני תביעה להשוואת שכר, במילים הבאות...

סעיף 6 לחוק מונה אם כך רשימת שיקולים "מותרים", שנטל הוכחתם מוטל על המעסיק, ושרק הם (או שיקולים כמותם המתייחסים ל"אופייה או מהותה של העבודה הנדונה") יכולים להוות טענת הגנה. רשימת השיקולים המנויה בסעיף אמנם אינה רשימה סגורה, אך בית-המשפט העליון הבהיר כי "הוכחת שיקולים אחרים שאינם מנויים בסעיף 6(א) לחוק שכר שווה מחייבת כי אף שיקולים אחרים אלה יהיו מאותו סוג הנזכר בסעיף..." (בג"צ גורן). משכך, המעסיק אינו יכול להישמע בטענה כללית כי המגדר לא היה אחד השיקולים שהובילו לתוצאה המפלה, ואפשרותו היחידה היא להוכיח קיומו של שיקול רלוונטי (כמפורט בסעיף 6(א) לחוק) שיכול להצדיק את פערי השכר. ככל שאין שיקול כזה, קמה כאמור לעיל "חזקה חלוטה... של הפליה מטעמי מין" (בג"צ גורן), ולא ניתן להצדיק את פערי השכר בטעמים נוספים, חיצוניים...

המעסיק יוכל לפיכך להצביע על שיקולים הנוגעים לדרך ביצוע העבודה, דוגמת איכות ותפוקה; על שיקולים הנוגעים לנתוני העובדת הספציפית דוגמת ותק שונה, הכשרה והשכלה; על שיקולים הנוגעים למקום הגיאוגרפי של ביצוע העבודה (כל אלה שיקולים המנויים במפורש בסעיף); וכן על שיקולים פנימיים אחרים (גם אם אינם מנויים במפורש בסעיף 6(א) אך דומים להם במהותם). עם-זאת המעסיק לא יוכל להצביע על שיקולים חיצוניים, שהם שונים במהותם מהשיקולים המנויים בסעיף, דוגמת חופש ההתקשרות, דרישות שכר אחרות או שוני בניהול המשא-ומתן (שיקולים שנדחו במפורש ב- בג"צ גורן)...

להשלמת התמונה יצויינו גם סעיף 7א לחוק, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת בת חמש שנים (לאחר שהוראות החוק המקוריות אפשרו תביעת הפרשי שכר בגין שנתיים אחרונות בלבד), וסעיף 12 אשר מדגיש כי הזכות לשכר שווה אינה ניתנת לוויתור או להתניה..."

{ראה גם סע"ש (חי') 21754-09-15 סבטלנה סטרקלובסקי נ' אוניברסיטת חיפה, תק-עב 2018(1), 7792 (2018)}