בתי-משפט לעניינים מקומיים בישראל דנים בעניינים הקשורים לתחום השלטון המקומי. האחריות לעובדי מזכירויות בתי-המשפט מתחלקת בין הנהלת בתי-המשפט בתחום המקצועי והרשויות בתחום המינהלי. קשת המקרים בהם דן מותב בית-משפט שלום בשבתו כבית-משפט לענייינם מקומיים הינו רחב וחולש, כמעט, על כל תחומי הפעילות של הרשות המקומית ביחסיה מול האזרח או תושב העיר.

תחילתם של בתי-המשפט לעניינים מקומיים במערכת "בתי-המשפט העירוניים", שהוקמו מכוח פקודת בתי-המשפט העירוניים, 1928 {להלן: "הפקודה"}, ואשר שיקפו במעמדם תפיסת שיפוט מנדטורית שעל-פיה דיון בסכסוכים בעלי אופי מקומי צריך להתקיים בטריבונל עירוני המורכב משופט ואנשי ציבור, המנותק ממערכת השיפוט הרגילה {בג"צ 8194/05 יורם קארשי נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו}.

מקומם ומעמדם של בתי-משפט מסוג זה, בתורת ערכאות נפרדות, נדונו בשנת 1975 בוועדה לבחינת רשויות מעין-שיפוטיות בראשות הנשיא לנדוי, וכן בשנת 1980 בוועדה לבדיקת המבנה והסמכויות של בתי-המשפט, אף היא בראשותו של הנשיא לנדוי.

בעקבות המלצות ועדות אלה, נחקק תיקון לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 {להלן: "החוק"}, אשר ביטל את הפקודה, ועיגן בחוק בתי-המשפט סימן מיוחד {סעיפים 58-54} העוסק בהקמתם ובפעולתם של בתי-משפט לעניינים מקומיים. סעיף 54(א) לחוק קובע:

"שר המשפטים רשאי, בצו, לאחר התייעצות עם הרשות המקומית הנוגעת בדבר, להקים בית-משפט לעניינים מקומיים ולקבוע מקום מושבו ואזור שיפוטו, ורשאי הוא, בצו, כאמור, להסמיך בית-משפט שלום לשבת כבית-משפט לעניינים מקומיים."

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים הוקם מכוח הוראת צו בתי-המשפט (בתי-משפט לעניינים מקומיים - הקמה והסמכה), התשמ"ג-1983, והוא פועל על-פי הכללים וההוראות של הנהלת בתי-המשפט. רובם המכריע של העניינים הנדונים בו נוגע לאישומים המוגשים על-ידי תובעים עירוניים, אך נדונים בו גם אישומים בעבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המוגשים על-ידי תובעים של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במשרד הפנים.

סוגיית המבנה המוסדי של בתי-המשפט לעניינים מקומיים, וזיקתם לרשות המקומית שבתחומה הם פועלים, עלתה פעם נוספת בעקבות דו"ח מבקרת המדינה, מס' 44 משנת 1993, בו נמתחה ביקורת על ליקויים שונים שנמצאו בתיפקוד בתי-המשפט לעניינים מקומיים.

בעקבות ממצאי הדו"ח, מינתה הממשלה וועדה מיוחדת לבחינת הרפורמה בבתי-המשפט לעניינים מקומיים, בראשות כב' השופט יצחק זמיר {להלן: "ועדת זמיר"}. וועדה זו הגישה את מסקנותיה בשנת 1995.

ועדת זמיר סקרה את המבנה המוסדי של בתי-המשפט לעניינים מקומיים, את פעילותם, את ההסדרים במשפט המשווה, ועניינים נוספים. ברמה האופרטיבית, הוועדה בחנה אופציות שונות ביחס למערך בתי-המשפט לעניינים מקומיים, וביניהן את האפשרות לבטל כליל את מעמדם הנפרד ולמזגם אל תוך מערכת בתי-המשפט; את אפשרות ניתוקם ממערכת בתי-המשפט, והגברת עצמאותם, ובצידן, את החלופה של השארת המצב הקיים, תוך ביצוע שינויים שונים על בסיס המערך הקיים.

רוב חברי הוועדה תמכו בהותרת המבנה הקיים, תוך עריכת שינויים מוסדיים לתיקון ליקויים שונים.

המעמד המיוחד של בית-המשפט לעניינים מקומיים מעורר בעיות מיוחדות הנובעות מהשתייכותו לשתי מערכות מינהליות - מערכת השיפוט הכללית, ומערכת הרשות המקומית שבתחומה פועל בית-המשפט {דו"ח ועדת זמיר, שם, בעמ' 30}. כפילות זו יוצרת מתח מובנה בין עצמאותו של בית-המשפט, הנמנה במישור המקצועי על רשות השיפוט הכללית, לבין זיקתו של בית-המשפט לרשות המקומית בכל הנוגע למערך המינהלי ולמנגנון העומד לשירותו.

ככל שהרשות המקומית מעורבת בענייני בית-המשפט במישור הכספי, בכפיפות המינהלית של עובדי המזכירות לנושא תפקיד ברשות המקומית, בהיות התובע העירוני, כצד להתדיינות, עובד של הרשות המקומית, ובקיום קשרים בין עובדי מזכירות בית-המשפט ליתר עובדי הרשות המקומית, כל אלה מקימים חשש לאפשרות פגיעה בתדמית אי-התלות של בית-המשפט.

ועדת זמיר דנה בקשיים אלה, ובחנה חלופות אפשריות להתמודד עימן. בסופו-של-יום, היא הגיעה למסקנה כי ראוי להותיר את המבנה הקיים בעינו, תוך ביצוע שינויים מסויימים שימתנו את הקשיים בדרך של החלשת הזיקה המינהלית המתקיימת בין בית-המשפט לרשות המקומית. מדיניות זו ננקטה על רקע ההנחה כי היתרונות בהותרת בית-המשפט לעניינים מקומיים במערך הקיים, תוך ביצוע שינויים בתחומים מסויימים, עולים על חסרונותיה של שיטה זו, וכי קו זה יקדם את האינטרס הציבורי, תוך פגיעה מינימלית בעצמאות השיפוטית.

היתרונות העיקריים שהוועדה מצאה במערך הקיים הם אלה: הגברת האכיפה וההרתעה בעבירות בעלות אופי עירוני {בניה, ניהול עסקים ללא רישיון, ועבירות על חוקי עזר} תושג במערך הקיים, בלא שהעניינים העירוניים יידחו בפני העניינים הפליליים הנדונים בבית-משפט השלום, שהם חמורים יותר על-פי טיבם, ויקבלו שם עדיפות; ייחוד הטיפול בעניינים העירוניים מבטיח טיפול יעיל גם על-ידי המנגנון המינהלי של בית-המשפט; תושג התמחות מקצועית בנושאים בעלי אופי מקומי; יודגש בכך רעיון הדמוקרטיה המקומית, והאוטונומיה המקומית; ינתן שירות טוב יותר לתושבי המקום.

הוועדה הבהירה את נקודת המוצא בגישתה זו לפיה עיקרון עצמאות הרשות השופטת אינו עיקרון מוחלט, וניתן בגבולות מסויימים לאזנו עם עקרונות ואינטרסים אחרים המקדמים את טובת הציבור {שם, בעמ' 44 לדו"ח}.

הוועדה הגיעה למסקנה, כי אין לבטל את בתי-המשפט לעניינים מקומיים ולמזגם עם מערכת השפיטה הכללית. עם-זאת, היא סברה, כי המערך הארגוני של בתי-המשפט, ובמיוחד הקשר עם הרשות המקומית, יוצר בעיות תיפקוד ותדמית של בתי-משפט אלה, וכי יש לפעול לפתרונן, בלא לשנות באופן בסיסי את המערך הארגוני הקיים. הוועדה הציעה מספר הצעות לשיפור המצב הקיים, המפורטות בדין וחשבון שהגישה.

עיקר המלצות הוועדה לשיפור המצב המוסדי הקיים היו אלה: מינוי השופטים לבית-המשפט לעניינים מקומיים יעשה לתקופה של שלוש שנים; יש לדאוג להכשיר לשכות הולמות לשופטים המכהנים; עובדי המזכירות לא יהיו כפופים, ברמה המינהלית, ליועץ המשפטי של הרשות המקומית, ואף לא לנושאי משרה נבחרים ברשות. זאת, מכיוון שבכל אחת מהכפיפויות הללו טמון חשש לניגוד עניינים.

בהקשר האחרון הומלץ, כי עובדי המזכירות יהיו כפופים מינהלית למנכ"ל העירייה; ברמה המקצועית, כפיפותם של עובדי המזכירות תהא אך ורק לשופטים המכהנים ולמנהל בתי-המשפט; יש למנות ממונה לעניינים מקומיים בהנהלת בתי-המשפט; מן הראוי שיוקצה לבית-המשפט אגף במבנה בו שוכן בית-המשפט הכללי, או מבנה נפרד, שאינו מזוהה עם הרשות המקומית, וסמליו יהיו סמלי המדינה ולא סמלי הרשות; יש לוודא כי משרדי התביעה העירונית לא ישוכנו באותו מבנה בו פועל בית-המשפט; מן הראוי שהנהלת בתי-המשפט תקיים ביקורת שוטפת על בתי-המשפט לעניינים מקומיים, ובכלל זה על גביית הקנסות; לבסוף, הוועדה המליצה לקבוע את הנהלים להפעלת בתי-המשפט לעניינים מקומיים בתקנות ובהנחיות מינהליות, על-מנת לעגן את השינויים האמורים.