תיקון מס' 116 שינה באופן מהותי את הדין החל בנוגע לבקשות לצווי הפסקה שיפוטיים. בעוד שקודם לכן על-פי ההלכה הפסוקה נקבע כי צו הפסקה שיפוטי הוא בעל אופי של סעד זמני אזרחי {רע"פ 631/06 אשר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (23.01.06); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (01.12.04)}, וכי נטל ההוכחה המוטל על מבקש הצו הוא להביא ראיות קלות ואף קלושות {ראה לעניין זה ע"פ 47/07 מור נ' ו' מחוזית גבעת אלונים, פורסם באתר נבו (14.06.07); עפ"א (מרכז) 43805-12-10 מדינת ישראל נ' אלון יד שלום, פורסם באתר נבו (24.03.11)}, הרי לאחר התיקון קובע סעיף 236(ב) כי על מבקש הצו להביא "ראיות לכאורה".

ב- בב"נ 73700-01-18 {יצחק נ' ו' מקומית חבל מודיעין, פורסם באתר נבו (28.02.18)} הביע בית-המשפט את דעתו כי לאחר תיקון מס' 116 נטל ההוכחה הרובץ על כתפי מבקש הצו לאחר התיקון, צריך להיקבע בזיקה לסעיף 255 לתיקון, הקובע כי כל עוד לא נקבעו סדרי דין להליכים לפי פרק י' לחוק, יידונו ההליכים בדרך שבה נידונים הליכים פליליים מאותו הסוג, בשינויים המחוייבים.

נוכח הוראות התיקון, נראה שאת הביטוי "ראיות לכאורה" שבסעיף 236 לתיקון, יש לפרש כרף ההוכחה המקובל בהליכים פליליים, על-פי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), ולאו דווקא כרף ההוכחה הנדרש בבקשות לסעדים זמניים על-פי תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי {בב"נ (רמלה) 20305-04-18 וועדה מקומית לתכנון ובניה שהם נ' א.ס.פ.י חברה לקידום פרוייקטים באיכות הס, תק-של 2018(2), 28994 (2018)}.