1. קבלתה של טענת המשיב, תיצור אנומליה חקיקתית, לפיה מהנדס ועדה מרחבית יכול להאציל סמכותו להוציא צווי הריסה מינהליים, בעוד שמהנדס ועדה מקומית שאינה ועדה מרחבית אינו רשאי להאציל סמכות זו
חקיקה רלבנטית: סעיפים 19, 20 ו- 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: בג"צ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות; בג"צ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים.
שם השופטים: נ' הנדל, ג' קרא, ע' גרוסקופף; בשם המבקשת: עו"ד בת-אור כהנוביץ'; עו"ד מיה בש מיכאלי; בשם המשיב: עו"ד בנימין קמפנר.
ב- רע"פ 6484/18 {הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' יצחק פרטוש, תק-על 2019(3), 501 (2019)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו בו בוטל צו הריסה מינהלי שהוטל על בניה שבוצעה בדירת המשיב מחמת היעדר סמכות.
האם מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ולבניה {להלן: "מהנדס הוועדה המקומית"} רשאי להאציל את הסמכות הנתונה לו בסעיף 221 לחוק התכנון והבניה, לחתום על צווי הריסה מינהליים?
ביום 13.11.17, ניתן צו הריסה מינהלי לגבי בניה ללא היתר של תקרות בטון ובריכת שחייה בדירת הדופלקס של המשיב בתל-אביב. צו ההריסה המינהלי {להלן: "הצו"} הוצא מכוח סעיף 221 לחוק התכנון והבניה {להלן גם: "ההוראה המסמיכה"}. מנהל מחלקת פיקוח על הבניה בעיריית תל-אביב-יפו חתם על הצו לפי סמכותו מכוח כתב אצילה שנתן לו מהנדס הוועדה המקומית {שהוא גם, מהנדס העיר תל-אביב-יפו}, ושאישר ראש העיר.
המשיב הגיש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול הצו וטען, בין היתר, כי מנהל מחלקת הפיקוח על הבניה איננו מוסמך להוציא את הצו מכיוון שמהנדס הוועדה המקומית איננו רשאי לאצול את סמכותו לחתום על צווי הריסה מינהליים לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה.
בית-המשפט לעניינים מקומיים קיבל את טענת המשיב לפיה מהנדס הוועדה המקומית איננו מוסמך לאצול את סמכותו כאמור ומשכך קבע כי דין הצו להתבטל. נקבע, כי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות {מהנדס רשות מקומית}, אינו חל על מהנדס הרשות המקומית ב"כובעו" כמהנדס הוועדה המקומית. בנוסף, נקבע כי גם לו היתה סמכות האצלה כאמור, הרי שאין זה ראוי לאצול את סמכות הוצאת צווי הריסה מינהליים, בנימוקים, בין היתר, שמדובר בסמכות מעין-שיפוטית השמורה לדרגים הבכירים ושלסמכות להוציא צווי הריסה יש השפעה מיידית על זכויות יסוד בשל פגיעתם בקניין.
הוועדה המקומית ערערה על פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין הוראת חוק {מפורשת} המסמיכה את מהנדס הוועדה המקומית להאציל את סמכותו בנושא הוצאת צווי הריסה מינהליים. נקבע, כי סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות, מקנה סמכות אצילה למהנדס הרשות המקומית ולא למהנדס הוועדה המקומית. אלו שתי פונקציות נפרדות, גם כאשר האוחז בהן הוא אותו אדם.
נקבע, כי הגם שמהנדס הרשות המקומית חובש שני "כובעים", "בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות יש סמכות אצילה למהנדס הרשות המקומית ולא למהנדס הועדה המקומית. מדובר בשתי פונקציות שונות לחלוטין, גם אם מי שאוחז בהן הוא אותו אדם. את סמכותו כמהנדס הרשות המקומית הוא רשאי להאציל לפי הוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות ואת סמכותו כמהנדס הועדה המקומית הוא איננו רשאי להאציל".
בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אין סמכות להאצלה בענייננו, ולפיכך נקבע כי התייתרה השאלה האם ראוי היה להאציל את הסמכות להוציא צווי הריסה מינהליים. באמרת אגב, הודגש כי במידה שהיתה נמצאת הוראת חוק המסמיכה האצלה, אכן ראוי היה להאציל את הסמכות למנהל מחלקת הפיקוח על הבניה.
לטענת המבקשת, סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות מקנה למהנדס הרשות המקומית את היכולת להאציל סמכויותיו בכובעו כמהנדס הוועדה המקומית. לטענתה, הוראות החוק הרלוונטיות בחוק התכנון והבניה ובחוק מהנדס הרשות הן שלובות זו בזו. לכן, נדרשת קריאה משולבת של התשתית החקיקתית בשני חוקים אלו. לטענת המבקשת, סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות חל הן על מהנדס ועדה מקומית לפי סעיף 18 לחוק התכנון והבניה והן על מהנדס ועדה מקומית לפי סעיף 19 לחוק זה.
סעיף 19 מחיל את סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות באופן מפורש. משכך, ניתן ללמוד כי הוא חל גם על מהנדס ועדה מקומית לפי סעיף 18. פרשנות אחרת, לטענתה, תוביל לאנומליה חקיקתית בלא שתהיה לכך הצדקה. מהנדס הרשות המקומית הוא גם מהנדס הוועדה המקומית במקרה דנן, כך שלפי סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות, מהנדס הרשות רשאי להאציל את סמכויותיו, לרבות סמכויותיו כמהנדס הוועדה המקומית.
המבקשת הוסיפה כי הצדדים לא הפנו בהליכים הקודמים את בתי-המשפט לסעיף 20(ב) לחוק התכנון והבניה. מסיבה זו, לטענתה, נתפס בית-המשפט קמא לכדי טעות בקבעו כי הכרה בסמכות האצלה כמבוקש, תיצור הסדר חקיקתי שונה לעניין סמכות ההאצלה בין מהנדס וועדה מקומית לפי סעיף 18 לחוק התכנון והבניה לבין מהנדס ועדה מקומית לפי סעיף 19 לחוק התכנון הבניה כך שרק מהנדס ועדה לפי סעיף 18 יוכל לאצול סמכויותיו.
למעשה, לטענת המבקשת, כשבוחנים את ההסדר החקיקתי בהתחשב בסעיף 20(ב) הנ"ל, מתברר שאותו הסדר של האצלה חל על מהנדסי הוועדה המקומית, בין אם מדובר בוועדה מקומית שבה מרחב התכנון כולל רשות מקומית אחת בלבד {סעיף 18 לחוק התכנון והבניה} ובין שמרחב התכנון כולל יותר מרשות מקומית אחת {סעיף 19 לחוק התכנון והבניה}.
לטענת המשיב, מהנדס הוועדה המקומית אינו רשאי להאציל סמכויותיו מאחר שאין בנמצא הוראת חוק המסמיכה אותו לכך. הסמכות למתן צו הריסה מינהלי נתונה למהנדס הוועדה המקומית ולא למהנדס הרשות המקומית. סמכויות מהנדס הוועדה המקומית וסמכויות מהנדס הרשות המקומית הן סמכויות נפרדות המובחנות זו מזו. לכן, אצילת סמכויות לפי סעיף 6 לחוק מהנדס הרשות, נתונה ביחס לסמכויות מהנדס הרשות המקומית בלבד ולא ביחס לסמכויותיו כמהנדס הוועדה המקומית.
בית-משפט קיבל את הערעור, החזיר את התיק לבית-המשפט לעניינים מקומיים שידון בבקשה לביטול הצו וקבע, כי הוראת סעיף 20(ב) קובעת במפורש שכשמדובר בוועדה מרחבית כאמור בסעיף 19 לחוק, מהנדס הוועדה המרחבית רשאי להאציל את סמכויותיו.
2. יש לסווג נכס ריק לצרכי ארנונה רק על-פי השימושים שהותרו בהיתר הבניה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1, 132-129, 203 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"א 7654/00 ועדת ערר מחוזית חיפה נ' חברה לבניין הירדן בע"מ; בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה; רע"פ 10782/07 עיאס נ' מדינת ישראל - ועדה לתכנון ובניה אלונים; בג"צ 762/86 חברת ליקוויד קלאב בע"מ נ' ראש העיר תל-אביב-יפו; בג"צ 53/86 ירמיהו עייני בע"מ - חברה לבניה נ' ראש עיריית קריית מוצקין; ר"ע 170/83 אורנשטיין נ' מדינת ישראל.
ב- בר"מ 991/16 {אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' בית ארלוזורוב חברה בע"מ, תק-על 2018(3), 4196 (2018)} כיצד יסווג נכס ריק לצרכי ארנונה? האם על-פי הייעוד התכנוני התואם את התכנית החלה על הנכס או על-פי זה התואם את השימושים המותרים בהיתר הבניה?
תמצית העובדות וההליכים קודמים ב- בר"ם 991/16
במוקד הבקשה ב- בר"ם 991/16 שאלת סיווגם לצרכי ארנונה של שני נכסים ריקים ב"בית אפריקה ישראל" שבתל-אביב-יפו {להלן: "הבניין"} המוחזקים על-ידי המבקשת, אפריקה ישראל להשקעות בע"מ {להלן: "אפריקה ישראל" ו"נכסי אפריקה ישראל"}.
על הבניין חלה תכנית מתאר מספר 2198ד "בית אפריקה ישראל" (2001) {להלן: "תכנית בית אפריקה ישראל"} שבגדרה יועדה הקרקע, בין היתר, ל"משרדים" וניתנה גם "אופציה למגורים" בתנאים שייקבעו על-ידי הוועדה המקומית. בשנת 1998 הוצא לבניין היתר בניה המתיר את הקמתו של בניין משרדים בן 17 קומות {היתר בניה 4-981226 של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו מיום 24.12.98}. ההיתר מתיר לבנות קומות משרדים, מחסנים, חניונים ומתקני תשתית נוספים של הבניין.
אפריקה ישראל קיבלה את החזקה בנכסים ביום 16.07.12. ב- 6 החודשים הראשונים נהנתה אפריקה ישראל מפטור מתשלום ארנונה בגין הנכסים בשל היותם נכסים ריקים. זאת, מכוח תקנה 13 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), וסעיף 1.5.1 לצו הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו לשנת 2013.
בתום תקופת הפטור סווגו הנכסים בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים" וחיובם בארנונה נקבע בהתאם. אפריקה ישראל הגישה השגה על הסיווג האמור וזו נדחתה על-ידי המשיב 1 ב- בר"ם 991/16 והמבקש 2 ב- בר"ם 5254/16, הוא מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו {להלן: "מנהל הארנונה"}.
על החלטה זו הגישה אפריקה ישראל ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו {להלן: "ועדת הערר"}. בדיון לפני ועדת הערר מיקדו הצדדים טענותיהם בשאלת קביעת סיווג הנכסים הזול ביותר. אפריקה ישראל טענה כי יש לבחור בסיווג הזול ביותר התואם את הייעודים המותרים על-פי תכנית בית אפריקה ישראל, הוא סיווג מגורים. מנגד טען מנהל הארנונה כי יש לסווג את הנכסים על-פי השימוש הזול ביותר המותר בהיתר הבניה, הוא הסיווג השיורי "בניינים שאינם משמשים למגורים" כאמור לעיל.
ועדת הערר קיבלה את ערר אפריקה ישראל. נקבע כי על-פי פסיקת בית-משפט זה, יש לסווג את הנכס לפי הייעוד התכנוני הזול ביותר המותר על-פי דין; וכי הגדרה זו כוללת הן שימושים המותרים על-פי התכנית, הן שימושים שהותרו בהיתר. ועדת הערר הטעימה כי מטרת הכלל בדבר הסיווג הזול ביותר היא התחשבות בנישום שאינו מפיק הנאה כלכלית מן הנכס; וכי צמצום גדר אפשרויות הסיווג לשימושים המותרים על-פי היתר הבניה יוביל לכך שבדרך-כלל תיוותר אפשרות סיווג אחת. בהמשך נקבע כי ניתן לראות בסיווג "מגורים" ככזה המותר על-פי התכנית החלה; וכי יש לסווג את הנכסים בהתאם לסיווג זה.
מנהל הארנונה ערער על החלטת ועדת הערר האמורה. ביום 05.01.16 קיבל בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו את הערעור. נפסק כי סיווג נכס לצרכי ארנונה יכול להיעשות רק על-פי השימוש החוקי המותר באותו הנכס; וכי לפי דיני התכנון והבניה, משהוצא היתר בניה לנכס, השימושים החוקיים הם רק אלה שהוגדרו בהיתר. על-כך הוסף כי בנסיבות העניין, ממילא אין מקום לסווג את הנכס לפי סיווג "מגורים" שכן על-פי תכנית בית אפריקה ישראל ניתנה רק "אופציה" למגורים שהותנתה בתנאים שונים; ומאחר ששימוש למגורים הוא מנותק לחלוטין מהנכסים. נוכח האמור, נקבע כי יש לסווג את הנכסים על-פי הסיווג השיורי.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים ב- בר"ם 5254/16
במוקד הבקשה ב- בר"ם 5254/16 נכס ריק בעיר תל-אביב-יפו המצוי בחזקת המשיבה, בית ארלוזורוב חברה בע"מ {להלן: "בית ארלוזורוב" ו"נכס בית ארלוזורוב"}. בשנת 1954, פורסמה תכנית מפורטת מספר תגפ/333 "שיכון אנשי צבא קבע ליד הדר-יוסף" (1954) שחלה על הנכס האמור {להלן: "תכנית הדר יוסף"}.
בתכנית נקבע כי השימושים המותרים בנכס הם "חנויות"; "בתי-קפה"; "משרדים"; "בנקים"; "מכבסות"; "בתי-מרקחת"; "בתי-קולנוע"; "מועדונים"; ו"אולמי התכנסות ואולמי תערוכות". ב"רישיון מס' 342" שניתן לנכס ביום 30.06.54, בחתימת יושב ראש הוועדה המקומית לבניין ולבניין ערים {כפי כינויה בזמן הרלבנטי לפני חקיקת חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965} ומהנדס העיר, שהוא היתר הבניה במקר הדנן, צויין כי הותרה הקמת "מועדון בן קומה אחת, המכיל: אולם, 2 חדרים וח"ש וגדר".
לאחר תום תקופת הפטור לנכס ריק, חוייב נכס בית ארלוזורוב בארנונה עבור השנים 2014-2013 לפי הסיווג השיורי "בנינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים שירותים ומסחר". השגה שהגישה בית ארלוזורוב בין היתר בנוגע לעניין זה נדחתה על-ידי מנהל הארנונה ולפיכך הוגש ערר. בדומה למתואר לעיל בנוגע לנכסי אפריקה ישראל, אף בנוגע לנכס בית ארלוזורוב התמקדו הצדדים בשאלה אם יש לחייב את הנכס הריק לפי השימוש הזול ביותר הקבוע בתכנית הדר יוסף או זה הקבוע ברישיון.
ביום 22.10.14 קבעה ועדת הערר כי אף אם תתקבל טענת בית ארלוזורוב שלצורך סיווג הנכס יש לבחון את השימושים המופיעים בתכנית, הרי שזו לא הוכיחה כי קיים סיווג רלוונטי למקרה דנן. בעניין זה הוטעם כי סיווג "מועדונים" שאליו עתרה בית ארלוזורוב אינו סיווג קיים בצו הארנונה; וכי לא הוכחה התאמת הנכס לסיווגים אחרים שנטענו. לפיכך נקבע כי אין להתערב בהחלטת מנהל הארנונה שלפיה יש לסווג את הנכס על-פי הסיווג השיורי "מבנים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים שירותים ומסחר", בהתאם לאמור ברישיון ולשאר הראיות שהוצגו.
ביום 08.02.16 קיבל בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו באופן חלקי את הערעור שהגישה בית ארלוזורוב על החלטתה האמורה של ועדת הערר. נקבע, כי כדי לקבוע את סיווגו של נכס ריק לצרכי ארנונה, יש לבחון את "השימוש האפשרי החוקי" הנלמד, בין היתר, מהנורמות התכנוניות החלות על הנכס, ממצבו הפיסי, מהשימוש האחרון שנעשה בו וממאפייניו. אשר לייעוד התכנוני, נקבע כי זה יכול להילמד הן מהתכנית, הן מהיתר הבניה.
בהקשר זה צויין כי לא כל שימוש תיאורטי המותר על-פי התכנית יתאים לסיווג הנכס לצרכי ארנונה, שכן נדרשת זיקה בין מאפייניו הפיזיים של הנכס לבין סיווגו לצרכי ארנונה. נקבע, כי על בסיס האמור יש לבחור את הסיווג הזול ביותר הקיים בצו הארנונה הרלוונטי.
אשר לנכס בית ארלוזורוב, בית-המשפט קבע כי אין לפניו ראיות אשר למצבו הפיסי של הנכס; וכי בכל הנוגע למצב התכנוני, הרי שהייעוד "מועדון" שנקבע ברישיון אינו מופיע בצו הארנונה הרלוונטי. עוד נקבע כי בית ארלוזורוב לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה בדבר התאמת הנכס לסיווגים אולם תיאטרון, בית קולנוע, מרכז ספורט או אולם ריקודים. משכך, הורה בית-המשפט על חיוב הנכס בארנונה לפי סיווג "מחסנים", לאחר שנקבע כי שימוש בנכס כמחסן הוא שימוש לוואי המתאים לשימוש המסחרי שהותר בתכנית; וכי הנכס יכול מבחינה פיזית לשמש מחסן.
אפריקה ישראל, היא המבקשת ב- בר"ם 991/16, טענה כי יש לחייב נכס ריק בארנונה על-פי ה"ייעוד התכנוני" הזול ביותר; וכי לפי חוק התכנון והבניה ייעוד תכנוני הוא ייעוד כללי של השטח הנקבע בתכניות השונות החלות על הנכס. זאת, בשונה מהיתר הבניה שאינו קובע "ייעוד תכנוני" כי אם "שימוש" מותר בנכס. לפיכך, לדבריה, יש לבחור בסיווג הזול ביותר התואם את התכנית החלה. עוד נטען כי פנייה להיתר הבניה לצורך קביעת סיווגו של הנכס מצמצמת יתר על המידה את אפשרויות הסיווג הקיימות נוכח אופיו של ההיתר כמתיר שימוש פרטני. אשר למקרה דנן, נטען כי שגה בית-המשפט שלא סיווג את הנכס על-פי הסיווג האפשרי הזול ביותר על-פי התכנית, הוא סיווג "מגורים".
בית ארלוזורוב, היא המשיבה ב- בר"ם 5254/16, הצטרפה בעיקרם של דברים לטענות אפריקה ישראל וסמכה ידיה על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים שניתן בעניינה.
גם לדידה בעת בחינת סיווגו של נכס ריק לצרכי ארנונה יש להתחשב הן בשימושים הקבועים בהיתר, הן בשימושים שהותרו בתכנית שחלה עליו. לדבריה, סיווג נכס ריק על-פי ההיתר יוביל למצב שבו נישומים ייאלצו להגיש בקשות לשימוש חורג מהיתר רק כדי שהנכס שבחזקתם יחוייב בארנונה בתעריף נמוך יותר. בנוסף, נטען כי חרף הטענה שבחינת התכנית החלה על הנכס תחייב את מנהל הארנונה להפעיל שיקול-דעת תכנוני, הרי שממילא סיווגו של נכס ריק מחייב פרשנות של היתר הבניה, שאף הוא נורמה תכנונית.
לעמדתם של מנהל הארנונה ועיריית תל-אביב-יפו, הם המשיבים ב- בר"ם 991/16 והמבקשים ב- בר"ם 5254/16, כאשר קיים היתר בניה, הוא בלבד מגדיר את השימושים החוקיים המותרים בנכס שכן על-פי דיני התכנון והבניה, שימוש שלא הותר בהיתר - אף אם הוא שימוש אפשרי על-פי התכנית - אינו שימוש חוקי בנכס. מכאן, מובן כי אין לסווג נכס ריק לצרכי ארנונה על-פי שימוש לא חוקי, אף אם מדובר בשימוש רעיוני בלבד.
עוד נטען כי קביעה שלפיה סיווגו של נכס ריק ייעשה על-פי התכנית תחייב את מנהל הארנונה וועדות הערר לעסוק בנושאים תכנונים, חרף העובדה שאינם מומחים לנושאים אלה. על-כך הוסף כי מפסיקת בית-משפט זה עלה אמנם כי יש להקל את נטל הארנונה על מחזיקים בנכסים ריקים שאינם מפיקים תועלת כלכלית מנכסים אלה. אולם, שיקול זה אינו חזות הכל ונפסק גם כי יש לסווג את הנכס באופן התואם את ייעודו התכנוני החוקי על-פי דיני התכנון והבניה.
לגופם של דברים נטען כי לגבי נכסי אפריקה ישראל היתר הבניה, שניתן לבקשת אפריקה ישראל, הוא להקמת בניין משרדים; וכי בתכנית הרלוונטית ניתנה רק "אופציה" למגורים הכפופה לשיקול-דעת מוסדות התכנון. על-כך הוסף כי ממילא גם מבחינה פיזית לא מתאימים הנכסים למגורים. אשר לנכס בית ארלוזורוב נטען כי גם אם תתקבל העמדה שלפיה יש לבחון את סיווג הנכס לפי התכנית, הרי שאף התכנית עצמה לא מתירה לעשות בנכס בית ארלוזורוב שימוש כמחסן; וכי הסיווג השיורי שבו סווג הנכס הוא הסיווג הרלוונטי היחיד במקרה דנן.
בית-משפט קבע, כי יש לסווג נכס ריק לצרכי ארנונה רק על-פי השימושים שהותרו בהיתר הבניה ואין די בשימושים הקבועים בתכנית החלה על הנכס, כל עוד לא נקבעו במפורש בהיתר בניה.
3. משמלאו התנאים למתן צו כאמור, לפי סעיף 212 לחוק, בדין הורה בית-המשפט על מתן צו ההריסה המבוקש
חקיקה רלבנטית: סעיפים 212(1) ו- 212(4) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופט: י' אלרון; בשם המבקש: עו"ד סאמי ארשיד; בשם המשיבה: עו"ד אריאלה בן אהרון.
ב- רע"פ 4918/18 {ג'מאל האדיה נ' מדינת ישראל- הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2018(3), 4233 (2018)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים אשר דחה את התנגדותו של המבקש למתן צו הריסה למספר מבנים בשכונת אבו תור בירושלים, שהמבקש טען לבעלות בהם.
ביום 20.05.13 הגישה המשיבה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים שתי בקשות למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיפים 212(1) ו- 212(4) לחוק התכנון והבניה, טרם תיקון 116 לחוק, שחוקק בשנת 2017.
על-פי הוראות סעיפים אלו, רשאי בית-המשפט להורות על הריסת בניין או חלק ממנו שנבנה ללא היתר או בסטיה ניכרת מתנאי ההיתר, אף ללא הרשעה של מבצע עבודות הבניה, וזאת כאשר "אין למצוא את האדם שביצע את העבירה" או "אין להוכיח מי ביצע את העבירה".
הבקשה הראשונה {ב"ש 62384-05-13} התייחסה למבנה ומרפסת בשטח כולל של 132 מ"ר. הבקשה השניה {ב"ש 62385-05-13} התייחסה לגדר באורך 125 מטרים, התוחמת שטח של כ- 900 מ"ר ובתוכו מבנים בשטח כולל של כ- 190 מ"ר. המבנים כולם נמצאים על מקרקעין שייעודם בניין ציבורי, ועל-פי תכנית המתאר מיועדים לבניין בית ספר וגני ילדים. יצויין כי שתי הבקשות נדונו במאוחד {צ"ה 62385-05-13}.
על-פי הנטען בבקשות ובתצהירים שצורפו להן, בשנת 2012 או בסמוך לכך נבנו המבנים ללא היתר, ולא ניתן היה לאתר את האחראי לביצוע העבודות או להוכיח מי ביצע את עבירת הבניה.
עוד תואר בבקשות כי בביקור שנערך במקום ביום 05.09.12 פגשו נציגי מחלקת הפיקוח על הבניה את המבקש, שטען כי הוא בעל הנכסים ואחותו מתגוררת בהם. המבקש מסר כי יגיע למשרדי הפיקוח על הבניה תוך מספר ימים לחקירה מסודרת, אך נמנע מלעשות כן.
בביקור נוסף שנערך במקום ביום 28.11.12 פגשו נציגי מחלקת הפיקוח על הבניה את קרוב משפחתו של המבקש, והשאירו התראה עבור המבקש להגיע באופן מיידי לחקירה. בביקורים נוספים פגשו הנציגים את המבקש והודיעו לו כי עליו להגיע לחקירה באופן מיידי. המבקש טען בפניהם שבכוונתו להגיע עם עורך דינו, אך בפועל לא עשה כן.
לנוכח אי-התייצבותו של המבקש לחקירה במחלקת הפיקוח על הבניה, בנייתם של המבנים ללא היתר ולנוכח האינטרס הציבורי, המתקיים על-פי הנטען בשל ייעודו הציבורי של השטח, נתבקשו בבקשות שהגישה המשיבה לבית-המשפט לעניינים מקומיים מתן צווי הריסה ללא הרשעה.
ביום 10.07.13 הגיש המבקש התנגדות לבקשות, בה טען כי אין הצדקה להריסת המבנים, מאחר והבקשה למתן צווי הריסה אינה באה בגדרם של החלופות בסעיפים 212(1) ו- 212(4) לחוק. לטענתו, המשיבה הגישה את הבקשות מבלי שביצעה את כל פעולות החקירה, ועל-אף שידעה על טענותיו לבעלות בנכסים, "לא טרחה לגבות עדות" ממנו, כלשונו.
לבסוף נטען כי לא הוכח שקיום המבנים פוגע באינטרס הציבורי, שכן מדובר בקניינו הפרטי של המבקש, ובמשך למעלה משני עשורים לא ננקטו צעדים למימוש התכנית להקמת מבני ציבור במקום.
בדיון שהתקיים ביום 20.02.14 הצהיר המבקש כי הוא אחראי על ביצוע עבודות הבניה. משכך, נתבקשה המשיבה להגיש לבית-המשפט את עמדתה באשר לאופן המשך הטיפול בהליך.
המשיבה הגישה במקביל, ביום 22.06.14 לבית-המשפט המחוזי בירושלים תובענות בדרך של המרצת פתיחה נגד המבקש ובן-דודו, כרים בהן נתבקש צו למסירת חזקה במקרקעין מופקעים, על-פי הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
בבקשה נטען כי הצו נדרש על-מנת לאפשר בנייתם של מבני ציבור במקום, וכי המבנים במקרקעין המיועדים להפקעה - ששטחם כ- 5,298 מ"ר - נבנו ללא היתר בניה כדין. שתי התובענות נדונו במאוחד.
בית-המשפט המחוזי בירושלים בהחלטתו מיום 26.09.15 קיבל את התובענה, ונתן צו המורה למבקש ולבן-דודו למסור את החזקה במקרקעין לא יאוחר מיום 31.03.16.
בית-המשפט קבע, כי נתקיימו ארבעת התנאים הנדרשים למסירת החזקה בעקבות ההפקעה. בית-המשפט ציין, כי המבקש ובן-דודו לא הוכיחו כי הם הבעלים במקרקעין וכי המבנים נבנו בהיתר, וכי אין בהגשת תשריטים על-ידם כדי להוכיח טענותיהם אלו.
ערעור שהגיש המבקש לבית-משפט זה נדחה ביום 13.07.17. בפסק-דינו ציין בית-המשפט, כי המבקש לא עמד בתנאי לקבלת דיור חלופי. זאת, שכן האפוטרופוס לנכסי נפקדים הוא הבעלים הרשום של המקרקעין, וכי אינו מחזיק בהם מכוח זכות שבדין או זכות שביושר, אלא פלש אליהם שלא כדין.
בין לבין, הגישה המשיבה, ביום 18.01.16, בקשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים למחיקת התנגדות המבקש, בשל כך שהמבקש לא הוכיח כי הוא בעל זכות קניינית בנכס. עוד נטען בבקשה, כי המבנים בנכס משמשים כמחסנים למכונות ומגורי בעל חיים, ועל-כן המבקש אינו בגדר "נפגע" ממתן הצו המבוקש, על-פי תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד).
לאחר שמיעת הראיות בתיק, קיבל בית-המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה למתן צו הריסה, ודחה את התנגדות המבקש. בהחלטה נקבע, כי לא הוכח שהמבקש הוא הבעלים במקרקעין ואף לא הוכחה זיקתו לנכס או מידת הפגיעה בו ממתן צו ההריסה, ולפיכך אין לראות בו "נפגע" על-פי תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה. עוד נקבע, כי המקרקעין מהווים נכס נפקד והם בבעלות האפוטרופוס על נכסי נפקדים.
על-אף קביעות אלו, דן בית-המשפט בבקשה גם לגופה, תוך שהניח כי למבקש זיקה למבנים. אף לגוף העניין נקבע, כי התקיימו שלושת התנאים המצטברים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק.
המבקש ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי. בערעורו טען כי הוא הבעלים היחיד המחזיק בנכס - שאינו רשום ואינו מוסדר - וחי בו מעל 60 שנה, ולכן יפגע ממתן צו ההריסה. לטענתו, זכותו להתנגד לצו ההריסה נובעת מעצם ישיבתו ושימושו במקרקעין במשך זמן רב, ואינה נובעת מזכותו הקניינית במקרקעין. עוד נטען בעניין זה, כי שגה בית-המשפט לעניינים מקומיים כשהפך את נטל ההוכחה, כך שבמקום שהמשיבה תדרש להוכיח את יסודות הבקשה למתן הצו, הוטל עליו להוכיח את זכות הקניין בנכס.
המבקש טען עוד, כי שגה בית-המשפט לעניינים מקומיים משלא קיבל את עמדתו לפיה ביצע את עבירת הבניה, ומשכך לא התקיימו החלופות בסעיף 212(1) ו- (4) המצדיקות את מתן צו ההריסה. כן נטען, כי לא בוצעה כל פעולת חקירה ביחס לגרסת המבקש, ותחת זאת הגישה המשיבה את הבקשה למתן צו הריסה "כתחליף לפעולת חקירה, ובכך פעלה בחוסר תום-לב", כלשון המבקש.
לבסוף נטען, כי שגה בית-המשפט לעניינים מקומיים כשקבע כי שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מקיימות את דרישת האינטרס הציבורי, שכן תכנית המתאר אושרה לפני למעלה מעשרים שנה.
בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שקבע כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית בעניין התשתית הראייתית ובעניין מהימנותו של המבקש ומהימנותם של העדים מטעם המשיבה.
כן הפנה לקביעותיו של בית-משפט זה בהתייחס להיעדר זכויותיו הקנייניות של המבקש בנכס, ודחה גם את טענתו לפיה זכותו להתנגד לצו ההריסה נובעת מעצם ישיבתו במקרקעין, תוך שציין כי טענות המבקש נדונו ונדחו גם לגופן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים.
עוד נקבע כי בעובדה שהמבנה עומד על תלו מזה 20 שנה, ואף תכנית המתאר מאושרת משך זמן דומה, אין כדי למנוע את הריסתו, שכן העובדה שהמקרקעין לא נוצלו במשך שנים לא פוגעת באפשרות לניצול המקרקעין כעת.
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי; מכאן הבקשה דנן.
בבקשתו שב המבקש על כל טענותיו כפי שהועלו בבתי-המשפט שדנו בעניינו. כך, טען המבקש כי הוא הבעלים היחידי של המקרקעין והמחזיק בהם, ולחלופין, כי ביכולתו להתנגד לביצוע צו ההריסה אף אם אינו בעל זכות במקרקעין, בשל כך שהוא מתגורר בהם תקופה ארוכה, ועל-כן יש לראות בו "נפגע" לפי תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה.
כן חזר על טענתו כי לא נערכה כל פעולת חקירה ביחס לגרסתו באשר לבעלותו בנכס, וזאת על-אף שהצהיר בפני המפקחים כי הוא הבעלים והמחזיק בו. בהקשר זה נטען, כי לא הוטלה עליו כל חובה שבדין להתייצב לחקירה במחלקת הפיקוח.
עוד נטען, כי לא הוכח שבכוונת המשיבה להוציא לפועל את תכניתה לבנות במקום מבנה ציבור, וכי לא הוכח האינטרס הציבורי בבניה, לאחר שהתכנית אושרה לפני למעלה מעשרים שנה.
מנגד, בתגובתה הסדורה היטב של המשיבה, נטען כי עניינו של המבקש אינו מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן הוא אינו מעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, ואינו מעורר חשש לעיוות דינו של המבקש.
לגופו של עניין, סמכה המשיבה ידה על קביעת בית-המשפט לעניינים מקומיים לפיה התקיימו במקרה זה שלושת התנאים המצטברים למתן צו הריסה ללא הרשעה המנויים בסעיף 212 לחוק, וכן על הקביעה לפיה המבקש לא הניח כל תשתית ראייתית ביחס לזיקתו במקרקעין.
לבסוף טענה המשיבה, כי אין להתיר למבקש להחזיק את "החבל בשתי קצותיו": מצד אחד להתנגד לביצוע צו ההריסה, ומצד שני להימנע משיתוף פעולה עם מחלקת הפיקוח על הבניה שביקשה לברר את המצב העובדתי בנוגע לבעלות במקרקעין ולזהותו של מבצע הבניה ללא היתר כדין.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי על-אף שנקבע בהליך שהתנהל בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים כי המבקש אינו הבעלים במקרקעין וכי המבנים שעליהם נבנו ללא היתר כדין, הניח בית-המשפט לעניינים מקומיים, לטובתו של המבקש, כי יש לראות בו "נפגע על-ידי צו לפי סעיף 212 לחוק", כאמור בתקנה 6 לתקנות התכנון והבניה, ועל-כן דן בהתנגדותו לבקשה למתן צו הריסה לגופה. משמלאו התנאים למתן צו כאמור, לפי סעיף 212 לחוק, בדין הורה בית-המשפט על מתן צו ההריסה המבוקש.
ב- עפ"א (חי') 19505-09-19 {אחן נכסים בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון חיפה, תק-מח 2019(4), 14315 (2019)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בגדרו הורשעו המערערים בביצוע עבירה של שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר לפי סעיפים 145(א)(2), 203 (א), 204 (ב), 208 (א) ו- 253 לחוק התכנון והבניה, בנוסחו לפני תיקון 116.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 02.10.10 נמצא שהמערערים משתמשים ו/או אחראים לשימוש בסטיה מהיתר הבניה מס' 70073 המתייחס למבנה אשר נמצא ברחוב אח"י אילת 53, הידוע כגוש 11586, חלקה 25 בחיפה, כך שבמקום לנהל במקום חנות שכונתית, בהתאם להוראות ההיתר, משתמשים המערערים בנכס לצרכי מסעדה. בכתב האישום נטען כי המערערים 1 ו- 2 הנים הבעלים של הנכס, בעוד המערער 3 הינו המחזיק בנכס.
ביום 22.02.16 כפרו המערערים בעובדות המפורטות בכתב האישום, כאשר המערערים 1 ו- 2 טענו להגנה לפי סעיף 208(ב) לחוק וכי טרם פתיחת העסק הם קיבלו הרשאה מעיריית חיפה, ואילו המערער 3 טען כי טרם פתיחת העסק הוא פנה למחלקת רישוי עסקים בעירייה ושם מסרו לו כי מותר לו לנהל מסעדה במקום. המערער 3 טען כי עזב את המקום במרץ 2011.
בית-משפט קמא הרשיע כאמור את המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום וקבע כי המאשימה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת העבודות שבבסיס כתב האישום.
מכאן הודעת הערעור דנן, בגדרה השיגו המערערים על הכרעת דינו של בית-משפט קמא ועתרו להורות על ביטול הכרעת הדין ולהורות על זיכויים בהתאמה. לחילופין ביקשו המערערים 1 ו- 2 להורות על הפחתת גובה הקנס וההתחייבות ולבטל את צו הפסקת השימוש שהושת בגזר דינו של בית-משפט קמא.
בהודעת הערעור, חזרו המערערים על טיעוניהם בפני בית-משפט קמא וטענו כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכיח ברמה של מעל לכל ספק סביר כי בעסק נשוא כתב האישום התנהלה מסעדה. נטען כי לא היה בעדותו של המפקח כדי להביא להרשעתם, שכן מדובר בעדות יחידה, המפקח תיעד רק ביקור אחד מתוך שניים, בחר שלא לצלם את הביקור, לא נכנס לתוך העסק, לא ראה מטבח הכנות בעסק, לא בירר של מי השולחנות שראה בחוץ ואף לא שלל את האפשרות שהן של העסק הסמוך. עוד נטען כי המפקח לא תשאל את המערער 3 או מי מעובדיו באשר לאופן פעילות העסק, לא בדק את גודל העסק ואף לא רכש מוצר בעסק על-מנת לאמוד את אופן התנהלות העסק.
בהתאם לאמור נטען כי עובדות אלה, בשילוב עם היעדר הידע הדרוש ואף הבסיסי של המפקח, מכרסמות בצורה ניכרת בראיות המשיבה ומובילות למסקנה כי יש להורות על זיכוי המערערים מכתב האישום.
עוד טענו המערערים כי נפלו טעויות בהכרעת דינו של בית-משפט קמא שכן בניתוח ראיות ההגנה, התייחס בית-משפט קמא לעסק אחר שהנו הסושי בר, בעוד כתב האישום נשוא הדיון עוסק בעסק בתחום מכירת "טורטיות". נטען כי בית-משפט קמא ציטט בהכרעת דינו חקירה נגדית של הנאשם מס' 3, שאינה נמצאת בתיק דנן, אלא ככל הנראה נלקחה מתיק אחר.
בהתאם לאמור, טענו המערערים כי לא הוכח בפני בית-משפט קמא כי התנהלה בעסק נשוא הדיון מסעדה, שכן עדותו של המערער 3 שטען כי הנו מוכר טורטיות בארזיות סגורות לא נסתרה, ולא קיבלה כל התייחסות בהכרעת דינו של בית-משפט קמא וזאת בשים-לב לכך כי הסכם השכירות שנחתם עם המערער 3, הגדיר את מטרת השכירות "בתחום הטורטיות".
המערערים עוד הפנו לעניינו של נכס אחר באותו מבנה אשר נידון במסגרת תו"ב 27975-11-18 מדינת ישראל נ' אח"ן נכסים ואח' שבגדרו זיכה בית-המשפט לעניינים מקומיים את הנאשמים מכתב אישום דומה במוהתו למקרה דנן, כך שבמקום חנות שכונתית עשו הנאשמים שימוש של מזנון. נטען כי טענות הצדדים בהליך הנ"ל היו דומות ואף זהות לנסיבות המקרה דנן, כמעט באופן חופף, ועל-כן היה על בית-משפט קמא לזכות את המערערים במקרה דנן.
עוד חזרו המערערים על טענתם בדבר הגנת בעלים מכוח סעיף 208(ב) לחוק וטענו כי טעה בית-משפט קמא עת קבע, כי לא מתקיימת ההגנה במקרה דנן, שכן הוא התעלם מהעובדה כי בהסכם השכירות מוגדרת מטרת השכירות לשם עסק בתחום הטורטיות, והם לא יכלו לדעת איזה פרשנות תינתן לפעילות העסק על-ידי המשיבה, כאשר העסק לא הושכר למטרת מסעדה אלא חנות שכונתית קטנה אשר מוכרת את מוצריה המוגמרים בצורה קמעונאית בלבד.
מנגד, המשיבה ביקשה להורות על דחיית הערעור על כל חלקיו. נטען כי אף אם נקבל את טענת המערערים כי הטורטיות הגיעו למקום סגורות וחוממו במקום, הרי עדיין מדובר בבית אוכל. המשיבה הפנתה לעדותו של המערער 3 אשר תיאר את מה שנעשה בעסק, ולעדותו של המערער 2 אשר טען כי הוא יודע שהמערער 3 מכר "לאפה" במקום.
בית-משפט קבע, כי בית-משפט קמא קבע בהכערת דינו, כי כעולה מעדותו של הנאשם 3, תיאור מהות הפעילות בעסק, מספק לצורך הקביעה כי מדובר בעסק שהינו בית אוכל שאינו חוסה בצל השימוש של חנות שכונתית, בעוד מעיון מהציטוט אשר הביא בית-משפט קמא בהכרעת דינו, ואשר יוחס למערער 3, נראה כי הדברים המצוטטים שם לא נאמרו כלל על-ידי המערער 3 בתיק דנן, לפיכך, לשם תיקון הטעות הנ"ל ועל-מנת שבית-המשפט ינתח עדויות עדי ההגנה מחדש, הוחזר העניין לבית-משפט קמא על-מנת לשקול את פסק-דינו מחדש.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 145(א)(2), 204(ב), 208(א) ו- 203(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965.
שם השופט: נאסר ג'האשן.
ב- עפ"א (חי') 12260-11-18 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' אבנר חדד, תק-מח 2019(1), 2434 (2019)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בגדרה הורה בית-משפט קמא על עיכוב ביצועו של צו איסור שימוש שיפוטי שניתן ביום 19.10.15, וזאת עד ליום 01.05.19 {למשך 6 חודשים}.
בערעור דנן, טענה המערערת, כי שגה בית-משפט קמא כאשר האריך את תוקף ביצוע הצו, לאור הנסיבות עליהן עמדה המערערת בערעור.
כנגד המשיב הוגש כתב אישום לבית-משפט קמא, בגדרו יוחסו לו עבירות של שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר בניגוד לסעיפים 145(א)(2), 204(ב), 208(א) ו- 203(א) לחוק התכנון והבניה. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 07.03.11 נמצא כי הנאשם {המשיב} משתמש בסטיה מהיתר הבניה שניתן לגבי מבנה ברח' משה שרת 40 בגוש 11582 חלקה 40 בחיפה {להלן: "המבנה"}, בכך שבקומת הקרקע המיועדת למגורים משתמש הוא לצרכי מסחר {חנות בגדים} בשטח של כ- 60 מטר.
ביום 19.10.15, ניתן גזר דינו של בית-משפט קמא, אשר אימץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. על-פי גזר-הדין, הוטל על המשיב קנס כספי, חתימה על התחייבות ותשלום אגרות. כמו-כן, ניתן צו אשר מורה לנאשם "להפסיק את השימוש בסטיה מהיתר כמתואר בכתב האישום. הנאשם יבצע את הצו עד ליום 30.06.16, אלא אם עד לאותו יום יקבל הנאשם היתר בניה כחוק".
בקשות לעיכוב ביצוע צו איסור השימוש הוגשו לבית-משפט קמא בהסכמת המערערת, עד לבקשתו האחרונה של המשיב הסכימה המערערת לכל הבקשות להארכת הצו {לבקשה אחת לא הגיבה ולפיכך, יש לראות בה כמי שהסכימה לבקשה}.
בחודש אוקטובר 2018, הגיש המשיב בקשה לעיכוב ביצוע נוספת של צו איסור השימוש, בגדרה טען כי ההיתר הינו בהישג יד לאחר שבקשה לשימוש חורג אושרה על-ידי המערערת ואף התקבלה שומה לתשלום היטל השבחה והמשיב החליט להגיש השגה וערעור לגבי מהות החיוב.
המערערת התנגדה לבקשה נחרצות, זאת מאחר והבקשה למתן היתר אושרה, מולאו התנאים ואף הונפקה פקודת גביה לתשלום היטל השבחה, אלא שהמשיב אינו משלם את ההיטל שהוטל עליו. המערערת צירפה שומת היטל השבחה מיום 17.09.18 לפיה על המשיב לשלם היטל השבחה בסך 354,248 ש"ח.
בהחלטתו, נעתר בית-משפט קמא לבקשת המשיב, והאריך תוקף עיכוב צו איסור השימוש לאור העובדה, כי מדובר בצו דרסטי, ועל-כן מצא בית-משפט קמא להאריך את תוקף עיכוב ביצוע הצו עד ליום 01.05.19 כאשר הוא ציין כי "לא תינתן ארכה נוספת".
בהודעת הערעור טענה המערערת, כי שגה בית-משפט קמא בהחלטתו הנ"ל. נטען, כי מדובר בצו איסור שימוש שניתן עוד בשנת 2015, וכעת בחלוף 3 שנים כאשר ההיטל בהישג יד, נמנע המשיב מלשלם את סכום חובו בגין היטל ההשבחה שהוטל עליו, לאחר שבקשתו לשימוש חורג אושרה. על-כן, נטען כי אין כל הצדקה להמשיך ולעכב צו הפסקת שימוש לפרק זמן נוסף שהרי קבלת ההיתר הנה בהישג יד והיא תלויה אך ברצונו הטוב של המשיב.
המערערת עמדה על חשיבות ביצוע צווים שיפוטיים שתכליתם מניעת הנצחת עבירות, והדברים מקבלים משנה תוקף מקום שמדובר בעבירה בעלת מאפיינים כלכליים, וכאשר המשך העבירה מניב רווח כלכלי לעבריין.
בית-משפט דחה את הערעור וקבע, כי מקום שההיתר תלוי במשיב אשר מקיים עסק אגב הפרת הוראות החוק, אין עוד מקום לעכב את ביצוע הצו שניתן בהסכמת הצדדים.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 221, 228 ו- 229 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה; רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה; רע"פ 4007/14 ספיר-קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל הועדה המרחבית לתכנון ובניה שרונים; רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' חג' יחיא; רע"פ 2341/14 קבועה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה.
שם השופט: נאסר ג'האשן.
ב- עפ"א (חי') 40583-10-18 {סעיד מורשד נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה, תק-מח 2018(4), 30820 (2018)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט השלום בעכו בגדרה נדחתה, בקשת המערער לביטול צו ההריסה המנהלי שהוצא על-ידי המשיבה ביום 19.08.18 בקשר לעבודה האסורה, שעל-פי הנטען, בוצעה ללא היתר במקרקעין הידועים כחלקה 24, גוש 19609 בכפר כאבול {להלן: "צו ההריסה המנהלי"}.
ביום 19.08.18 הוצא על-ידי המשיבה צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, בקשר לעבודה אסורה, שעל-פי הנטען, ביצע המערער בנכס הנמצא במקרקעין הידועים כחלקה 24, גוש 19609 בכאבול, שכללה הכשרת קרקע בשטח של כ- 2,500 ש"ח, בניית גדר היקפית מבטון באורך כ- 200 מ' בגבהים משתנים נעים בין כ- 0.6 מ' ל- 1.2 מ' {להלן: "גדר הבטון"}, בניית גדר רשת היקפית מעל גדר הבטון באורך כ- 200 מ' ובגובה כ- 1.7 מ' {להלן: "גדר הרשת"}, הקמת מבנה מקונסטרוקציות עץ ומחופה בלוחות עץ ומקורה בגג רעפים וחלק מהגג מקורה מלוחות עץ בשטח של כ- 36 מ"ר {להלן: "המבנה"}.
בצו ההריסה נטען כי ייעוד המקרקעין לפי תכנית מתאר מקומית כאבול ג/16001 הינו חקלאי בתוך הקו הכחול. עוד נטען כי בתאריך 02.01.18 אותרה עבודה אסורה ועל-כך החל הליך חקירה ומעקב אחר מצב הבניה. במהלך חודשים 02-01/18 תועד המשך העבודות בתמונות ובתאריך 29.07.18 אותרה המשך הבניה כמתואר בצו ההריסה.
ביום 05.09.18 הגיש המערער לבית-משפט קמא בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי לפי סעיף 228 ו- 229 לחוק התכנון והבניה. במסגרת הבקשה טען המערער כי הצו לוקה בפגמים מהותיים בכך שלא נרשם בגף הצו את שם האדם אליו מופנה הצו.
לגופו של עניין נטען כי העבודות נשוא הצו הסתיימו במהלך חודש ינואר 2018, למעלה מ- 6 חודשים מיום מתן הצו, על-כן לא היה מקום להוציא את צו ההריסה כלל.
המערער עוד טען בבקשתו, כי קירות הבטון נהרסו מזה זמן רב. באשר למבנה המתואר בצו, הרי מדובר במבנה נייד. נטען כי השיהוי בהוצאת הצו מעיד על חוסר תום-לב מצד המשיבה, שכן לא ברור מדוע המשיבה השתהתה בהוצאת הצו מאז חודש ינואר 2018.
המערער עוד טען בבקשתו לפגמים חמורים אשר נפלו בחוקיות הצו, נטען עוד, כי לא צורף לצו שקיבל המערער, תצהיר מטעם מפקח הועדה המקומית שהוגש ליו"ר הועדה המקומית, וכי לא צורפו תמונות או מסמכים אחרים.
עוד נטען כי לא פורט בצו שמו של התובע מטעם הועדה שהתייעץ איתו יו"ר הועדה לפי חתימה על הצו וכן לא צורפה חוות-דעת לגבי אותה התייעצות ומהותה. עוד טען המערער בבקשתו לאכיפה בררנית בכך שבאזור בו נמצא המבנה קיימים עסקים אחרים ודומים, ללא היתר, ואשר לגביהם לא הוצאו צווי הריסה.
בתגובתה, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה וטענה, כי כעולה מהתמונות שצולמו קירות הבטון לא נהרסו. נטען כי אמנם העבודות החלו בינואר, אך נמשכו עד חודשים 07-08/18, באשר לאי-ציון שמו של המערער על הצו, נטען כי צו ההריסה מוצא כנגד מבנה ומודבק עליו, מי שהיה לו עניין לבטל את הצו הגיש את הבקשה.
נטען עוד, כי הליך הוצאת ההיתר במקרה דנן הגיע לנקודת הסיום והוצאתו כרוכה ברצונו של המשיב לשלם האגרות וההיטלים. המערערת הוסיפה בסעיף 24 להודעת הערעור כי "המשיב מבקש ליצור מעין מצב עמום אשר בו הוא פעל להוצאת ההיתר לשימוש חורג אולם נמנע מלהשלים את התהליך על-ידי תשלום אגרות והיטלים תוך חיסכון בכספים אלו כאשר הוא למעשה בפועל ממשיך ליהנות מפרי העבירה...".
בהודעת הערעור מטעמו העלה המערער את הטענות שלהלן: ראשית נטען כי עבודות הבניה אותרו על-ידי המפקח עוד בחודש 01/18, כפי שעלה מצו ההריסה עצמו, וכי לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע הוצא צו ההריסה רק בחודש 08/18, בחלוף יותר מששה חודשים לאחר גילוי הבניה הבלתי-חוקית. המערער חזר על עמדתו כי העבודות בוצעו והסתיימו לפני למעלה מ- 6 חודשים מיום מתן הצו {בחודש 02/18} וכי בכל מקרה התמונות אינן מתעדות את העבודות מושא צו ההריסה המינהלי. נטען עוד כי התמונה עליה הסתמך בית-משפט קמא אינה מתעדת את כל העבודות מושא הצו.
המערער עוד טען כי קיים אופק תכנוני המצדיק ביטול או עיכוב צו ההריסה המנהלי.
הטענה השלישית שהעלה המערער היא טענת האכיפה הבררנית. בסעיף 18 להודעת הערעור הביא המבקש דוגמאות של מבנים באיזור הסמוך למקרקעין נשוא הדיון, אשר נבנו ללא היתר, נטען כי לגבי חלקם לא הוצאו צווי הריסה מנהליים כלל ולחלקם הוצאו אך לא בוצעו {אגב צירוף תמונותיהם}.
בדיון חזר המערער על שלוש טענות אלה.
המשיבה טענה כי יש לדחות את טענות המערער. לגבי הטענה הראשונה נטען כי התמונות מדברות בעד עצמן {התמונות הצבעוניות שהונחו בפני בית-משפט קמא הוגשו לעיוני}.
נטען כי המערער לא התייצב לדיון בפני בית-משפט קמא ובא-כוחו לא עמד על חקירת המפקח, שהופיע בפני בית-משפט קמא, ועל-כן אין המערער יכול לטעון טענות עובדתיות שטען בתצהיר שלא ניתנה למשיבה הזדמנות לחוקרו עליו.
באשר לטענת האכיפה הבררנית, הרי טענה זו נטענה בפני בית-משפט קמא באופן סתמי וכללי ובהועדת הערעור טרח המערער לפרט מספר בתים שלטענתו לא הוצא לגביהם צווי הריסה מנהליים. לגבי טענת האופק התכנוני, נטען כי אין כל אופק תכנוני והיתר הבניה אינו בהישג יד.
בית-משפט קיבל את הערעור באופן חלקי וקבע, כי לא נמצא כי בניית הקירות נועדה אך לבניית הבית ולא נמצא כי בניית הקירות הם חלק מבניית בית, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן ניתן להפריד בין העבודות האסורות ולראות בהן כ- "חטיבות נפרדות".
המסקנה איפוא, כי צו ההריסה המנהלי לא יחול על עבודות אלה וראוי כי עבודות אלה תטופלנה בהליך שיפוטי רגיל. לגבי עבודות "הקמת מבנה מקונסטרוקצית עץ ומחופה בלוחות עץ ומקורה בגג רעפים" הערעור נדחה וצו ההריסה שניתן לגבי מבנה זה יעמוד על-כנו.
7. לא נמצאה כל עילה לביטולו של הצו אשר הוצא כדין
חקיקה רלבנטית: סעיפים 221, 229 ו- 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' עמאר חג' יחיא; רע"פ 9174/08 גבריאל פרץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב; רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי; רע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל; רע"פ 6032/13 זמירה שלהבת אהרן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טבריה.
שם השופטת: חנה מרים לומפ; בשם המערער: עו"ד חוסיין גנאים ועו"ד אחמד ספדי; בשם המשיב: עו"ד מעה מנדיל.
ב- עפמ"ק (יר') 49264-05-18 {ג'מאל ג'ולאני נ' יור הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-מח 2018(3), 34273 (2018)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים במסגרתה דחה בית-משפט קמא את בקשת המערער לביטול צו ההריסה המנהלי שהוציא המשיב מיום 08.04.18 {להלן: "ההחלטה"}.
ביום 08.04.18 הוציא המשיב צו הריסה מינהלי נגד המערער {להלן: "הצו"}, בהתאם לסעיף 221 לחוק התכנון והבניה בנוסחו החדש לאחר תיקון 116, אשר נכנס לתוקפו ביום 25.10.17.
נושא הצו הוא מבנה הממוקם בשכונת בית צפאפה, בירושלים קואורדינטות 219385/627175. בצו נרשם, כי במקרקעין בוצעה עבודה אסורה כדלקמן: בקומת המרתף שינו פתחים לחנייה והקומה הוגדלה בכ- 70 מ"ר עד קו בניין {לעניין זה, צויין בצו כי החריגה נאטמה לאחר סיכום עם הפיקוח}; בקומת הקרקע לא נבנו מדרגות במקום המצויין בהיתר, אלא במקום אחר, ושטח הבניה בקומה זו הוגדל ב- 40 מ"ר והפך משטח המיועד לחנויות - לדירות.
הצו הודבק על המבנה ביום 09.04.18.
ביום 26.04.18, המערער הגיש בקשה לביטול הצו לבית-המשפט קמא {להלן: "הבקשה"}. בד-בבד הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע הצו, ובקשתו התקבלה והצו עוכב ביום 10.04.18.
ביום 30.04.18 נדונה הבקשה במעמד שני הצדדים. במסגרת הדיון העיד מטעם המשיב מפקח הבניה מר שי נחמיה {להלן: "המפקח"}. מטעם המערער העיד המערער בעצמו. בסיום, בית-המשפט קמא הורה למערער להגיש סיכומים מטעמו עד ליום 01.05.18 וסיכומי המשיב יוגשו עד ליום 02.05.18.
ביום 02.05.18, דחה בית-המשפט קמא את הבקשה, והורה כי הצו יכנס לתוקפו ביום 22.5.18.
על החלטה זו הוגש הערעור דנן.
בהודעת הערעור, שב וחזר המערער על החלק הארי של הטיעונים שהועלו על-ידו בבית-משפט קמא.
המערער טען, כי ניתן היה לבצע את השינויים מכוח ההיתר. ההיתר בהתאם לתכנית החדשה לא גורע מזכויות הבניה המאושרת אלא משלש את אחוזי הבניה שניתן לנצל כך שניתן לבנות קומת חניה וחמש קומות מגורים. עוד ציין, כי המערער הבהיר למחלקת הפיקוח שהקומה הראשונה המיועדת לחנויות, הוא יבקש לשנות בתכנית שינויים נוכח התכנית החדשה שמאפשרת שם מגורים. כן היתה הוסכמה עם מחלקת הפיקוח כי קומת המרתף תיאטם ותמולא וכך נעשה. כן ציין, כי מנהל מחלקת הפיקוח, אבי שמואלי אישר את יציקת התקרה והפנה לפרוטוקול. לפיכך, לטענתו עבודות הבניה שבוצעו היו בתיאום והסכמה עם מחלקת הפיקוח.
לטענת המשיב, הסכם צמצום הצו לא נחתם והמערער הפר את הצו להפסקת העבודות המנהלי שניתן לו, ובכל ביקור שהיה בשטח הוא המשיך לבנות, שלא בהתאם להסכמות שנעשו עם מחלקת הפיקוח. בביקור המפקח התגלה כי חנויות הפכו לדירות ושטח הקומה הוגדל ב- 40 מ"ר. המערער לא פעל בהתאם להיתר והיה עליו לקבל היתר לתכנית שינויים ולא עשה כן. לכן, כל הביקורים נעשו בעיצומה של הבניה והצו הוצא כדין. כמו-כן, המערער לא הציג אישורים מהפיקוח על הבניה ולא אישורים בעניין התב"ע על-מנת להוכיח את טענותיו. עוד הדגיש, כי ישנה חובה להוציא היתר לשינויים ולבניה כדי להפוך חנויות לדירות.
בית-משפט קבע, כי לא נמצאה כל עילה לביטולו של הצו אשר הוצא כדין, ועל-כן לא נמצא מקום להתערב בקביעות בית-משפט קמא נושא הערעור.
חקיקה רלבנטית: סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופטת: חנה מרים לומפ; בשם המערערת: עו"ד אייל כהן ועו"ד שרון מנדלבאום; בשם המשיב: עו"ד ארז גמליאל ועו"ד משה וגנר.
ב- עפמ"ק (יר') 14011-09-19 {מדינת ישראל נ' ישעיהו שיינברג, תק-מח 2019(4), 17764 (2019)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים {להלן: "בית-משפט קמא"}. בית-משפט קמא קיבל את בקשת המשיב לביטול כתב אישום שהוגש ביום 25.10.17 בגין ביצוע עבירה של אי-ציות לצו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, וזאת לאחר שלא קיים צו הריסה או התאמה שנגזר עליו ביום 04.01.16 בגזר-הדין במסגרת ת"פ 4082/14 {להלן: "ההחלטה"}.
ביום 08.05.14 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום במסגרת ת"פ 4082/14 בנוגע לעבודות אסורות שבוצעו בניגוד לתנאי היתר מס' 104082 לבניה חדשה בבניין לשימור בנכס המצוי ברח' חגי 12 בשכונת גאולה, גוש 30083 חלקה 5089.
ביום 04.01.16 הורשע המשיב, במסגרת הסדר טיעון על-פי הודאתו, בעבירות בניגוד לסעיף 145(א) וסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. בו ביום ניתן גזר-הדין בו הושת על המשיב קנס וכן הוא נצטווה להתאים את הבניה המפורטת בכתב האישום ובתרשים המצורף לו לתכניות ולהיתרי בניה החלים במקום, לרבות בדרך של הריסה עד ליום 15.07.17. בגזר-הדין הובהר לנאשם, כי אם עד מועד כניסת הצו לתוקף לא יהא בידיו היתר בניה מתאים, לא תינתן לו ארכה נוספת לקבלת היתר בניה ולהריסת המבנה וניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירת אי-קיום צו שיפוטי בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה.
עד ליום 07.09.17 המשיב לא קיבל היתר כחוק מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים לביצוע העבודות בהן הורשע.
ביום 18.10.17 הוגש כתב אישום נגד המשיב בגין עבירת אי-קיום צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק התכנון והבניה, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. המשיב ידע על קיומו של ההליך לכל המאוחר ביום 09.08.18, כפי שניתן ללמוד מבקשתו לביטול צו ההבאה מאותו המועד. הישיבה הראשונה אליה התייצב הנאשם לדיון התקיימה ביום 02.07.19.
מיד לאחר ישיבה זו, ביום 10.07.19, הוגשה בקשה לביטול האישום נוכח פגם במסירת הודעה למשיב, וכפועל יוצא הוגש נגדו כתב אישום מבלי שנתנה לו הזדמנות להיחקר {טענת "הגנה מן הצדק"}.
המערערת התנגדה לבקשה לביטול כתב האישום ומסרה, כי הושארה התראה במקום בולט בפתח הבניין ליד גרם המדרגות המוביל לדירות, ועל-כן לא נפל פגם במסירת ההודעה, ומכל מקום ניתן לרפא פגם זה על-ידי קבלת גרסתו של המשיב גם לאחר הגשת כתב האישום. עוד נטען, כי אין כלל צורך בביצוע התראה על-פי דין. בית-משפט קמא קיבל את הבקשה והורה על ביטול כתב האישום ומכאן הערעור דנן.
לטענת המערערת, חשיבות האינטרס הציבורי הקיים באכיפת עבירות תכנון ובניה וקיום משפט בהעמדה לדין בעבירות תכנון ובניה, ובפרט כאשר מדובר באי-ציות לצווים אשר ניתנו על-ידי בית-המשפט במסגרת גזרי הדין, באופן המלמד ביתר שאת על הפגנת זלזול בצוויו של בית-המשפט בפרט ושלטון החוק בכלל, מחייב גישה זהירה ומצמצמת בכל הנוגע לקבלת טענה להגנה מן הצדק בשל פגמים פרוצידוראליים.
נטען, כי אין חובה חוקית לגביית גרסתו של חשוד כתנאי להגשת כתב אישום, וכן אין חובת מתן התראה. מערערת פעלה למעלה מן הצורך לשם מתן התראה ואפשרות למסירת גרסה בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי שניתן מכוח חוק התכנון והבניה, אולם אין בכך להקים לחשוד זכות כזו. גם במקרה זה פעלה המערערת להדבקת התראה עבור החשוד בנכס. ההדבקה נעשתה באופן בולט במענו העדכני של המשיב {בו לא צויין מספר דירה}, העבירה המיוחסת למשיב היא ביחס לדירה בקומת המחסנים ובקומת הקרקע, כך שיש היגיון בהשמת ההתראה במקום בו הודבקה. כך שכלל לא נפל פגם. על-כן, לדידו, אין באי-מתן התראה פגם, ובנסיבות הדבקת ההתראה, גם אם בית-משפט סבור שנפל פגם הרי שאין מדובר בפגם חמור אשר מחייב נקיטת צעד חריג וחריף של ביטול האישום.
מנגד, סמך המשיב ידו על החלטת בית-משפט קמא. לדידו, ההימנעות מחקירתו של המשיב מחייבת את ביטול כתב האישום וזאת על-מנת להבטיח הליך הוגן. לשיטתם, אין מדובר בעניין קל ערך, שכן עבירות תכנון ובניה הן עבירות המותירות כתם על עברו של חשוד וחושפות אותו לאמצעי ענישה כבדים כמו מאסר וקנס.
עוד נטען, כי מצופה מהמערערת לעשות מאמץ סביר על-מנת לאתר את הנאשם ולאתר את דירתו ולמסור את ההזמנה כדין, על-מנת לשמור על תקינות ההליך, וביטול כתב האישום הבהיר לרשות את חשיבות השמירה על תקינות ההליך.
בית-משפט קיבל את הערעור, ביטל את החלטת בית-משפט קמא, החזיר את התיק להמשך דיון לפניו וקבע, כי קבלת טענה של הגנה מן הצדק בעבירות הנדונות, שלא במקרים חריגים ביותר, עלולה לשדר מסר מוטעה לציבור, אשר לחומרתן של עבירות על חוק התכנון והבניה ועל הצורך למגרן.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 204, 205, 210 ו- 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ 1167/17 פלוני נ' מדינת ישראל; עתפ"ב 49738-04-18 אסעיד נ' הוועדה מהקומית לתכנון הגליל המזרחי.
שם השופטת: תמר נסים שי.
ב- עתפ"ב (נצ') 13552-04-18 {רבאח מוחמד אסעיד נ' הועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי, תק-מח 2019(4), 2924 (2019)} נדון ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום בבית שאן במסגרתו נגזרו על המערער - 3 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים להימנע מביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבניה {בנוסחו טרם תיקון 116}, קנס בסך 50,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו לתשלום ב-25 תשלומים, הפעלת ההתחייבות מהליך תו"ב 27917-11-09 על-סך 40,000 ש"ח, וחתימה על התחייבות בסך 50,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה לפי החוק למשך 3 שנים. עוד הובהר, כי הצווים השיפוטיים שניתנו במסגרת ב- ב"נ 13109-04-09 יוותרו על-כנם.
כנגד המערער הוגש כתב אישום שבמרכזו אי-קיום צווים שיפוטיים להריסה ולאיסור שימוש שניתנו נגדו ביחס לבית מגורים דו קומתי בשטח כולל של כ-300 מ"ר, אשר נבנה על-ידו בשנת 2009 ללא היתר, ובהמשך אף נעשה בו שימוש ללא היתר.
על-פי עובדות כתב האישום, המבנה מצוי במקרקעין הידועים כגוש 17476 חלקה 12 ברומאנה שבבעלות הארכיבישוף, בהיותו נאמן על רכוש הקהילה היוונית הקתולית מלכית. על המקרקעין חלה תכנית ג/13714, וייעודם על-פיה הינו למגורים. ביום 26.04.06 ביצע המערער במקרקעין עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר של יציקת יסודות לבית מגורים מבניה קשיחה בשטח של כ- 150 מ"ר. ביום 28.04.09 ניתן כנגדו צו שיפוטי להפסקת בניה ושימוש, לפי סעיף 239 לחוק וחרף הצו ותוך הפרתו השלים המערער את בניית הבית. בשל מעשיו אלה הועמד המערער לדין, הורשע על-פי הודאתו וביום 08.03.11 הושתו עליו, בין היתר, צווי הריסה ואיסור שימוש.
משצווים אלה לא בוצעו והמערער המשיך לעשות שימוש בבית, ומשלא התקבל היתר בניה, הועמד המערער לדין בהליך קמא בגין אי-קיום צו שיפוטי להריסה שהוטל לפי סעיף 205(1) לחוק וכן אי-קיום צו שיפוטי לאיסור שימוש שניתן לפי סעיף 205(3) לחוק - עבירות לפי סעיף 210 לחוק, ביצוע שימוש במקרקעין, טעון היתר ללא היתר - עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק, וביצוע שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר או תכנית - עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק.
מכתב האישום עלה כי המערער הגיש בשנת 2014 למשיבה "בקשה ללגיטימציה לקומת מגורים מעל מכולת וגדר", אלא שזו נדחתה מנימוקים שונים ובכללם חריגה מגבולות המגרש, מהוראות התכנית לעניין השימוש בקומת הקרקע, חריגה מקווי בניין, חריגות בניה ועוד.
ביום 04.04.17 הודה המערער במיוחס לו בכתב האישום, והורשע על-פי הודאתו.
המערער טען, כי הינו תושב הכפר רומאנה, שתושביו סובלים מזה שנים רבות מבעיות ברישום הבעלות במקרקעין השייכים להם, שעד לאחרונה היו רשומים על-שמו של הארכיבישוף של העדה הקתולית יוונית. זאת, על-אף שהתושבים רכשו ממנו את המקרקעין לפני עשרות שנים. היעדר הרישום מנע מהתושבים לקבל היתרי בניה, נוכח הצורך בהסכמת הבעלים להיתר.
בתחילה נתן הארכיבישוף הסכמתו לבקשות להיתרי בניה אולם בשלב מסויים חדל מכך, נוכח מחלוקות קנייניות בין התושבים לבין עצמם ובינם לבין תושבי כפרים סמוכים. בגין אותן מחלוקות נוהלו הליכים בבית-המשפט המחוזי אשר הסתיימו בפסקי-דין שהכירו בזכויות הבעלות של התושבים. עם-זאת, רק לאחרונה ניתנה החלטה בתיק 519/93 המתקנת את פסק-הדין המקורי על דרך הוספת מספרי ת.ז. של התובעים באותו הליך. לאחר מתן החלטה זו ניתן כבר לרשום את זכויותיהם של התושבים ואולם כידוע, הליך הרישום אורך אף הוא זמן.
עקב התפתחות זו, קיבל המערער את הסכמתו של הארכיבישוף להגשת בקשה למתן היתר ותשריט חלוקה. ביום 10.01.18 אישרה המשיבה תשריט חלוקה שהוגש בתנאים והוחל בטיפול בבקשה להיתר, כשבשלב זה הוגשה בקשה לקבלת מידע תכנוני לצרכי היתר והבקשה להיתר תוגש מיד לאחר קבלתו. בעקבות ההתקדמות המשמעותית בהליכי התכנון אף הוגשה בתיק עמ"א 27917-11-09 בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, אך זו נדחתה מטעמים פרוצידוראליים ולפי שבית-משפט לא השתכנע בהתקדמות הנטענת.
מאז ניתן כנגד המערער גזר-הדין הראשון, הוא פעל בשקידה להכשרת הבניה. כך, בשנת 2014 הגיש המערער בקשה להיתר אשר נדחתה מטעמים כאמור. לאחר שניתן נגדו גזר-הדין השני נושא ערעור זה, חידש המערער את מאמציו להכשרת הבניה, פנה למהנדס אשר הכין עבורו תשריט חלוקה והחל לפעול להוצאת היתר. מתצהירו של המהנדס ומהנתונים בתיק נראה כי האפשרות לקבלת היתר הינה בהחלט ממשית, וכי רק מדובר בשאלה של זמן.
לשיטת המערער, העונש שהוטל עליו חורג מאמות-המידה המקובלות בפסיקה בנסיבות העניין, ולא מביא בחשבון את סוגיית הבעלות בכפר ואת ההתקדמות שחלה בהכשרת הבניה. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות במקרה זה, וכן בנסיבותיו האישיות של המערער, היה מקום לקבוע מתחם ענישה נמוך יותר, לחילופין לגזור על המערער עונש שחורג לקולא מהמתחם שנקבע ולחילופי חילופין, לגזור עליו עונש ברף התחתון של המתחם.
המערער ביצע את העבירות בשל מצוקת התכנון והדיור בכפרו ועל-מנת לספק לעצמו ולמשפחתו {המונה 6 נפשות} קורת גג, וזאת מתוך תקווה כי סוגיית הבעלות תבוא על פתרונה עם השנים. בנקודה זו, המערער פעל ללא לאות, כמו יתר התושבים. המערער עשה כברת דרך בהכשרת הבניה וכיום ההיתר הינו בהישג יד. בחינת פסיקה הרלוונטית למקרה דנן העלתה כי מתחם העונש שנקבע הינו מופרז.
אשר לנסיבותיו האישיות של המערער, נטען כי מדובר באדם צעיר האחראי לפרנסתה של משפחה המונה 6 נפשות {כולל 4 קטינים}. מצבו הכלכלי קשה, כשפרנסתו נסמכת על מסגריה אותה הוא מפעיל ומרוויח כ- 60,000 ש"ח בשנה. לאחרונה עבר המערער תאונת עבודה קשה שכתוצאה ממנה נגרמו לו נזקי גוף, כך שהטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות לתקופה שנקבעה תביא לקריסתו המוחלטת. המערער נטל אחריות מלאה למעשיו.
המשיבה טענה, כי סוגיית הבעלות בכפר רומאנה ידועה לכל, והמשיבה אף ניסתה לסייע בידי התושבים במשך השנים למציאת פתרונות עד שהמצב השתנה לטובה לאחרונה. עם-זאת, אין בכך כדי לפטור את התושבים שביצעו בניה בלתי-חוקית מאחריותם.
במקרה הנדון, המערער הגיש בשנת 2014 בקשה להיתר, אשר נדחתה שלא מנימוקים הקשורים לסוגיה הקניינית אלא מטעמים תכנוניים. המערער הועמד לדין בבית-המשפט קמא בגין הפרת צו הריסה שיפוטי שניתן לפני שנים ולא בוצע. בנסיבות העניין, לא קיימת הצדקה לחרוג מהענישה המקובלת לקולא בהתחשב במצב הקנייני והתכנוני בכפר רומאנה.
זאת ועוד, אף שחלפו כשנה וחצי מאז התקבל אישורו של הארכיבישוף להגשת בקשה להיתר בניה, טרם הוגשה בקשה כזו. מכל מקום, אף אם יתקבל היתר, הרי שאין בכך כדי להשליך על רכיבי גזר-הדין למעט צו ההריסה. בנסיבות העניין, בשים-לב לחומרת העבירות, להתמשכותן ולמכלול השיקולים, אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר-הדין, אשר ממילא מתיישב עם הפסיקה הנוהגת.
בית-משפט קיבל את הערעור אך ורק ביחס לרכיב הקנס והורה על הפחתתו לסך של 30,000 ש"ח או 120 ימי מאסר תמורתו וקבע, כי היה מקום להתחשב במידה רבה יותר בנסיבותיו האישיות של המערער, היינו מצבו הרפואי, המשפחתי והכלכלי כפי שמשתקף מהתיעוד שהוגש, ולהעמיד את הקנס הראוי למערער ברף הנמוך של מתחם הקנס שנקבע.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 205 ו- 254 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ (יר') 40387/07 משה לוי נ' מדינת ישראל.
שם השופטת: תמר נסים שי.
ב- עתפ"ב (נצ') 1998-07-18 {שאדי ריאד סלמאן ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - הגליל המזרחי, תק-מח 2019(3), 34653 (2019)} נדונו שני ערעורים על גזר דינו של בית-משפט השלום בבית שאן במסגרתו הושתו על כל אחד מהמערערים 3 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים באם יעברו כל עבירה בה הורשעו או עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, קנס בסך 40,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו. עוד נאסר על המערערים לעשות כל שימוש במבנה נושא כתב האישום.
כנגד המערערים ב- עתפ"ב 1998-07-18 {המשיבים ב- עתפ"ב 7088-07-18} {להלן: "המערערים"}, שהינם אחים, הוגש כתב אישום מתוקן בגין שימוש ללא היתר במקרקעין המשמשים מבנה למגורים ושימוש באלה תוך סטיה מהיתר או תכנית - עבירות לפי סעיפים 204 (א) ו - (ב) לחוק.
כתב האישום הוגש גם כנגד אביהם של המערערים {להלן: "נאשם 1"} ובעניינו, אשר טרם הסתיים בבית-המשפט קמא, רחבה היריעה בהרבה מזו המיוחסת למערערים.
על-פי עובדות כתב האישום, הנאשם 1 ביצע עבודות בניה {סגירת קומת קרקע ותוספת קומות} ללא היתר בהיקף של 396 מ"ר, בקרקע שבבעלות מספר גורמים במושע, ביניהם אביו {סבם של המערערים}, שעל זכויותיו רשומה הערת אזהרה לטובת הנאשם 1 ורעייתו. על-פי תכנית ג/13724 החלה {בין היתר}, המקרקעין מצויים במתחם שאינו כולל הוראות איחוד וחלוקה, ולכן לא ניתן לתת בו היתרי בניה.
הנאשם 1 הועמד לדין בגין מעשיו וצווה בין היתר להרוס את הבניה, להפסיק את העבודות במבנה ולהימנע משימוש בתוספות נושא כתב האישום. בכתב אישום זה {אשר בינתיים תוקן פעם נוספת} יוחסו לו עבירות של אי-קיום צו שיפוטי וכן שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטיה מתכנית.
ביחס למערערים נטען בכתב האישום, כי החל משנת 2015 מאכלס המערער 1 את קומה ב' במבנה שנבנתה ללא היתר, בשטח של 158 מ"ר והמערער 2 מאכלס את קומת העמודים שנסגרה ללא היתר, בניה אותה צווה הנאשם 1 להרוס, וזאת ביודעם כי השימוש מבוצע ללא היתר ובסטיה מהיתר.
ביום 26.03.18 הודו המערערים בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעו בהתאם.
המערערים השיגו על חומרת העונש. לטענתם, שגה בית-המשפט באיזון הראוי בין כל השיקולים שעל כפות המאזניים, והפריז לחומרה בעונשים שהשית מקום בו לא היה מקום להרשיעם כלל. בית-המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות של המערערים וליתר השיקולים לקולא.
עוד שגה בכך שהרשיע את המערערים בשימוש שלא על-פי היתר, מקום בו ממילא לא ניתן היתר. המערערים מעולם לא היו מעורבים בהליכי הבניה והתכנון של המבנה. משתוקן כתב האישום באופן שנשמטו ממנו הטענות להיות המערערים מחזיקים בקרקע או אחראים לבניה, ובהינתן הודאתו של הנאשם 1 בהליכים הקודמים בכך שהוא המחזיק בקרקע והאחראי לביצוע עבודות הבניה, נשמטת הקרקע מתחת להאשמת המערערים בשימוש ללא היתר.
בעת השלמת הבניה היה המערער 1 כבן 22 והמערער 2 כבן 16. המערערים מתגוררים במבנה כשוכרים, אף שאינם משלמים לבעליו דמי שכירות, ובתמורה לשכירות משתתפים בהוצאות משק הבית של הוריהם. למערערים לא היתה כל ידיעה אודות איסור השימוש במבנה, רק לאחר שזומנו לשימוע בפני מפקח מטעם המשיבה נודע להם על-כך, ולאחר בירור נודע להם שהאיסור חל רק על אביהם, הנאשם 1, בעניינו התנהלו ההליכים הקודמים.
המשיבה הפנתה לסעיף 254(ב) לחוק בנוסחו לאחר תיקון 116, אשר קובע כי בעת גזירת עונשו של אדם שהורשע בעבירה של שימוש ללא יש להטיל עליו צו להפסקת שימוש, וככל שהשימוש נעשה בעובדה אסורה - לצוות על הריסת העבודה האסורה, כולה או חלקה.
סעיף זה עיגן בחקיקה את מה שנקבע זה מכבר בפסיקה. הסעיף מתיר לבית-המשפט שלא לתת צווים כאמור רק אם קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו. אין די בנימוק שניתן על-ידי בית-המשפט קמא להימנעותו מהטלת צו הריסה כנגד המערערים ולפיו קיים צו הריסה כנגד הנאשם 1 {יליד שנת 1956}, שהפרתו ממילא מהווה עבירה.
החלטתו של בית-המשפט חוטאת לתכלית הסעיף, והיא סילוק תוצאת העבירה, ללא קשר לחלקו של כל אחד מהאחראים לביצוע העבירה או העבירות הנלוות לה, ולא משתמע מהחוק כי הטלת החובה לסילוק תוצאות העבירה על אחד מהאחראים פוטרת את יתר האחראים. הנאשם 1 עשוי בבוא העת לטעון לקיומה של מניעות מביצוע הצו, בין היתר נוכח מגורי המערערים במבנה, ומשכך, מן הראוי כי יוטלו צווים גם על המערערים שעושים בו שימוש.
ביחס לערעורם של המערערים - המשיבה טענה כי העונש שנגזר איננו חורג באופן יוצא דופן מרף הענישה הנהוג והמקובל.
בית-משפט קיבל את ערעור המערערים וקבע, כי שהשתת קנס בסך 40,000 ש"ח על כל אחד מן המערערים בצירוף רכיב עונשי של מאסר מותנה וחתימה על התחייבות, שעה שאין לחובתם כל עבר פלילי כמו גם נוכח הודאתם במיוחס להם ונטילת אחריות, שילוב העונשים האמור חורג לחומרא במידה המצדיקה התערבות. יש להעמיד את כל אחד מהקנסות שהותשו על המערערים על 25,000 ש"ח או 80 ימי מאסר תמורתו.
בית-משפט דחה את ערעור המשיבה וקבע, כי לא הוכח שלמערערים זכות כלשהי במקרקעין, שהינם של אביהם, ורכיב ההחזקה במקרקעין נמחק מכתב האישום במסגרת התיקון.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 204(א) ו- 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופטת: תמר נסים שי.
ב- עתפ"ב (נצ') 53993-12-18 {יעקב בן סימון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - מגדל העמק, תק-מח 2019(1), 43337 (2019)} נדון ערעור על גזר דינו של בית-משפט קמא בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: קנס בסך של 6,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו להימנע מביצוע עבירה על חוק התכנון.
כנגד המערער הוגש ביום 03.09.17 כתב אישום במסגרתו יוחסו לו עבירות של אי-קיום צו בית-משפט (עבירה לפי סעיף 205 ועבירה לפי סעיף 210 לחוק {כנוסחו טרם תיקון 116} וכן שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר {עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק}.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 23.09.12 ניתן כנגד המערער גזר-דין במסגרת תיק 51921-03-12 בבית-משפט השלום בבית שאן. במסגרתו צווה להרוס מדרגות חיצוניות בחצר הצדדית וכן להרוס פתיחת חלון וזאת עד ליום 23.03.13.
בהמשך לכך, ביום 25.01.15 ניתן גזר-דין נוסף במסגרת תיק 58356-12-13 {שלום בית שאן} בגין אי-קיום הצו מיום 23.09.12. ביום 26.10.15 נמצא כי המערער לא ביצע את ההריסה ולא הוציא היתר בניה ובכך הינו הפר צו החל מיום 24.03.13 ועד למועד הגשת כתב האישום וממשיך ועושה שימוש שלא כדין בבניה.
ביום 12.06.18 במסגרת הסדר טיעון שעשו הצדדים, הודה המערער במיוחס לו והורשע על יסוד הודאתו. יצויין כי במסגרת ההסדר, הסכימו הצדדים כי על המערער יוטל עונש של 3.5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, מאסר על-תנאי של 3 חודשים וצו הריסה דחוי למשך שנה. עוד הוסכם כי לא תושת ענישה כספית נוספת.
המערער הופנה, לאחר הרשעתו, לממונה על עבודות השירות. ואולם, על-פי חוות-דעת הממונה, בשל בעיות רפואיות, נמצא המערער כבלתי-כשיר לביצוע עבודות שירות. משכך, הגיעו הצדדים להסדר נוסף לעניין העונש, לפיו יוטל על המערער קנס בסך של 6,000 ש"ח וכן תמומש ההתחייבות שהושתה בתיק קודם בסך של 6,000 ש"ח הכל בתשלומים. כן סוכם כי יוארך תוקף עונש המאסר על-תנאי שהושת בהליך קודם.
המערער ביקש לאמץ את ההסדר, הבהיר כי מצבו הכלכלי קשה וכי הוא סובל מבעיות בריאות ומתקיים מקצבאות וביקש לשלם את הקנס ב- 50 תשלומים. המשיבה לא נתנה דעתה בטיעוניה למספר התשלומים.
במסגרת גזר-הדין אימץ בית-משפט קמא את הסדר הטיעון והשית את העונשים כמפורט לעיל.
המערער הלין על מספר התשלומים שהושת עליו. לדבריו, הוא בן 75, פנסיונר ומקבל קצבה בסך של 2,000 ש"ח, סובל מנכות בשיעור של 30 אחוז בגין פגיעה בעבודה. רעייתו אף היא פנסיונרית ומתקיימת מקצבה בסך של 2,500 ש"ח והמשפחה מתקשה להתקיים.
לדבריו, המדרגות שבנה משמשות לבנו שהמערער מסייע לו במגורים אצלו. הבן נשוי ואב לילדים ואף מצבו הכלכלי קשה כך שהוא נעדר אמצעים לרכישת בית. המערער נאלץ לסייע לו ולבנות עבורו את יחידת הדיור.
בנוסף לאמור, הוא נושא בחשבונות חשמל, מים וארנונה וביקש על-כן להסתפק בתשלומים של 200 ש"ח לחודש.
לערעור צירף המערער אישור בדבר קבלת קצבאות המל"ל כאזרח ותיק שלו ושל רעייתו. לדבריו וכפי שהציג בדיון, הסכום הנכנס לבנק נמוך מזה הנקוב באישור.
המשיבה מצידה סמכה ידיה על החלטת בית-משפט קמא. לשיטתה הערעור לקוני שאינו נתמך במסמכים המעידים על היעדר יכולת כלכלית.
בית-משפט קמא נהג במערער בסלחנות רבה, התחשב במצבו הרפואי והכלכלי בגזר-הדין אף שמדובר באי-קיום שני של צו הריסה ואין שום צידוק להפחית מהתשלום החודשי שהושת.
בית-משפט דחה את הערעור וקבע, כי מדובר בין היתר בצו שאינו מקוים משך כ- 6 שנים עובדה המצדיקה לגופה ענישה מחמירה ומוחשית שתיתן ביטוי ראוי והולם לפגיעה באינטרס הציבורי. הקנס חולק ל- 30 תשלומים ובכך הביא בית-המשפט בחשבון את האינטרס הציבורי מזה ואת מצבו של המערער מזה, הרי שאין צידוק לפריסה נוספת שלא תיתן ביטוי ראוי והולם לאלה.
12. התנהלות המערער ראויה לכל גנאי, מהווה קריאת תיגר על שלטון החוק וביזוי המערכת המשפטית
חקיקה רלבנטית: סעיפים 204(א) ו- 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ 614/85 וייל נ' מדינת ישראל; ע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל.
שם השופטת: תמר נסים שי.
ב- ע"פ (נצ') 2485-12-17 {ג'יהאד עבדאללה אסעיד נ' וועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי, תק-מח 2019(1), 19674 (2019)} נדון ערעור שהוגש על גזר דינו של בית-משפט השלום בבית שאן במסגרתו הושתו על המערער 3 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן הפעלת מאסר על-תנאי בן 3 חודשים במצטבר לעונש המאסר בתיק זה, כך שבסה"כ ירצה המערער 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 60,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו, אשר ישולם בשלושים תשלומים, חתימה על התחייבות בסך של 50,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, והפעלת התחייבות כספית קודמת בסכום של 20,000 ש"ח.
כן חייב בית-המשפט קמא את המערער בביצוע מידי של צו הריסה תלוי ועומד, וככל שלא יבוצע על ידו, התיר למאשימה לבצעו. עוד הורה, כי הצו שניתן בתיק 13197-10-16 להפסקת בניה, לאיסור שימוש ולמניעת פעולות, יעמוד על-כנו.
כנגד המערער הוגש לבית-המשפט קמא ביום 01.12.16 כתב אישום, שבמרכזו אי-קיום צו הריסה ביחס לבית מגורים בשטח של כ- 150 מ"ר ובהקמת שתי קומות מגורים בשטח של כ- 150 מ"ר כל אחת, מעל המבנה נושא צו ההריסה, ללא היתר, בקרקע שייעודה למגורים ברומאנה.
על-פי עובדות כתב האישום, בשנת 2008 הגיש המערער למשיבה בקשה להיתר "לגיטימציה לקומה קיימת ועוד הצעה לשתי קומות במקרקעין". סך כל היקף הבניה - 450 מ"ר. הבקשה נדונה בשנת 2009 והוחלט שלא לאשרה בשל אי-השלמת הליך פירוק שיתוף, היעדר תשריט חלוקה, אי-שמירת מרווחים, היעדר פתרון ביוב וגישה לא מתאימה.
חרף כך, ביום 18.06.07 או בסמוך לכך, בוצעו במקרקעין עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר - הקמת בית מגורים מבניה קשיחה בשטח כולל של כ- 150 מ"ר, תוך הפרת צו מנהלי להפסקת בניה.
בגין מעשים אלה הועמד המערער לדין במסגרת תו"ב 20635/07, וביום 09.02.10 ניתן בנוכחותו גזר-דין ולפיו צווה להרוס את המבנה תוך 15 חודשים, דהיינו עד ליום 09.05.11. משלא ביצע המערער את צו ההריסה, הוא הועמד לדין בשנית בגין אי-קיום צו הריסה {תו"ב 53973-07-11} והורשע על-פי הודאתו ביום 12.03.13. חרף צו ההריסה וחרף דחיית הבקשה להיתר, המשיך המערער בביצוע עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר והקים שתי קומות מגורים נוספות, בהיקף של כ- 150 מ"ר כל קומה.
בכתב האישום הנוכחי יוחסו למערער עבירות של אי-קיום צו הריסה - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה {כנוסחו טרם תיקון 116 לחוק}, וכן ביצוע שימוש במקרקעין טעון היתר ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק.
עוד ובגין הקמת תוספת 2 קומות מבניה קשיחה למבנה הנזכר בשטח של כ- 150 מ"ר כל אחת ובסה"כ 300 מ"ר במצב של שלד, יוחסו לו עבירות של ביצוע עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר - עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק, וביצוע עבודות בניה בסטיה מהיתר או תכנית - עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק.
בישיבה שהתקיימה בבית-המשפט קמא ביום 21.03.17, טען המערער כי עומדת לו טענה להגנה מן הצדק. זאת, נוכח קשיים קניינים במקרקעין נשוא ההליך המונעים את קבלת ההיתר. המקרקעין רשומים עדיין בשם הארכיבישוף, אף שזה מכבר נמכרו לתושבי הכפר, אך טרם נעשה פירוק שיתוף שיאפשר את הסדרת רישום הבעלות.
עוד טען, כי בקשתו להיתר נדחתה גם מהטעם שהשטח נשוא המחלוקת הינו ברדיוס מגן של מקורות, ונדרשת עבודה של המועצה להסדרת הביוב בעלות של מיליוני שקלים. מדובר בקשיים של ממש, שאינם בשליטתו כאדם בודד.
בית-המשפט קמא דחה את הטענה, בקובעו כי השימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק במסגרת הליכים לפי חוק התכנון והבניה תעשה במשורה, על-מנת שלא להביא למצבים שאינם רצויים. קבלת הטענה כאן משמעה מחילה על ביצוע עבירה ומתן היתר להמשך הפרת החוק. לגופו של עניין הוסיף, כי מדובר בטענות סרק ללא ראיות כלשהן.
בהמשך הדברים הודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו והורשע בדין.
המערער הלין על-כך שבית-המשפט לא אפשר לו להביא עדים וראיות אודות מלוא טענותיו. בית-המשפט קמא דחה את הבקשה לדחיית הדיון וכפה על המערער לטעון אף שלא היה מוכן לכך. זאת, ללא צידוק ומבלי שקיימת דחיפות בקיום הדיון.
בדיון הוסיף, כי היה מקום לשומעו למצער בכל הנוגע לענישה שהושתה, כי הבניה ברומאנה מורכבת באופן ייחודי ליישוב זה.
עוד הלין המערער על-כך שבית-המשפט קמא הורה על ביצוע צו ההריסה באופן מידי והטיל על המשיבה ביצועו ככל שהמערער לא יעשה כן. המערער טען, כי בית-המשפט לא היה מוסמך להורות כאמור והפנה להוראת סעיף 205 לחוק {כפי שהיה בתוקף בעת גזר-הדין} וכן ל- רע"פ 2889/08 מ"י נ' נועמן ג'האד. המערער הוסיף כי המשיבה עצמה לא עתרה לביצוע הצו בעצמה.
המערער הוסיף והלין על הפעלת המאסר המותנה מתיק 53973-07-11. מדובר בתנאי שלא היה חב הפעלה, ובית-המשפט קמא היה מוסמך להאריכו.
משיבה ביקשה לדחות את הערעור על כל רכיביו וסמכה ידיה על גזר דינו של בית-המשפט קמא.
המשיבה הפנתה לכתב האישום החמור שהוגש כנגד המערער, לכך שלא השכיל לקיים את הצווים שניתנו כנגדו ולהליכים המשפטיים הממושכים הנדרשים לשם כך, לרבות הגשת כתב אישום חדש לאחרונה בגין הוספת בניה.
המשיבה הפנתה לכך שכאשר נגזר על נאשם מאסר על-תנאי - ברירת המחדל הינה הפעלתו ולא הארכת תוקפו. במקרה דנן לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת התנאי.
בית-משפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפלה שגגה כלשהי בהתנהלות בית-המשפט קמא או בפסק-הדין שנתן. ברכיב אחד יש להתערב והוא הטלת בית-המשפט את ביצוע הצו על המאשימה, ככל שהמערער לא יבצעו. המאשימה לא עתרה לסעד כאמור ואף לא התייחסה בטענותיה לרכיב זה.
13. תוצאתו הסופית של גזר-הדין הינה סבירה ומאוזנת ואינה מצדיקה התערבות
חקיקה רלבנטית: סעיף 204(א) ו- 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ 5750/16 מדינת ישראל נ' ג'מאל חשאן; ע"פ 248/18 אהרון גבאי נ' מדינת ישראל; ע"פ 152/15 עומר מסלמאני נ' מדינת ישראל; רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אונו; רע"פ 189/14 מודלג' נ' מדינת ישראל; רע"פ 9239/12 עבדאלקאדר אבו עראר נ' מ"י; רע"פ 6666/05 מריסאת נ' מדינת ישראל; רע"פ 8701/08 מלכה וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - לודים; עפ"א 56197-12-17 סובחי עאסלה נ' הוועדה המקומית לתכנון לב הגליל.
שם השופט: שמואל מנדלבום.
ב- עפ"א (חי') 51861-02-18 {סעיד מוסא נ' ועדה מקומית לתכנון לב הגליל, תק-מח 2019(1), 12046 (2019)} נדון ערעור על גזר דינו של בית-המשפט השלום בקריות שניתן בתיק תו"ב 3901-08-14 ביום 11.01.18 {להלן: "גזר-הדין"}.
המערער הורשע בבית-המשפט קמא, לאחר הודאתו בעובדות כתב האישום שהגישה כנגדו הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל {להלן: "המשיבה"} ביום 06.08.14 {להלן: "כתב האישום"}, בביצוע עבירה של אי-קיום צו בית-משפט - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה בנוסחו לפני חוק התכנון והבניה {תיקון מס' 116}, ובביצוע עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר- עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה.
לפי כתב האישום, המערער לא קיים אחר צו להריסת תוספת למחסן בשטח של כ- 25 מ"ר שנבנתה ללא היתר, בגוש 19354 חלקה 32, במקרקעין שייעודן חקלאי באדמות עראבה {להלן בהתאמה: "צו ההריסה", "המבנה" ו"המקרקעין"} וכי החל מ- 14.02.14 עשה במבנה שימוש למגורים ללא היתר.
לעניין ייעוד המקרקעין יובהר כי בכתב אישום צויין כי ייעוד המקרקעין הינו מגורים וזאת על-פי התכנית שחלה על המקום ואילו בפרוטוקול הדיון שהתקיים בטיעונים לעונש בפני בית-המשפט קמא {ביום 11.01.18} ציינה המשיבה כי הייעוד של המקרקעין נכון ליום הגשת כתב האישום היה עדיין חקלאי וכי ב- 09.11.17 אושרה תכנית של איחוד וחלוקה של מתחם 10 במסגרת תכנית 262-0323600 ביוזמת הועדה המרחבית לתכנון ובניה "לב הגליל" כך שייעוד המקרקעין שונה למגורים. בית-המשפט קמא ציין בגזר-הדין כי ייעוד המקרקעין השתנה לאחר הגשת כתב האישום למגורים.
על-פי כתב האישום, צו ההריסה ניתן ביום 02.11.05 במסגרת עמ"ק 932/05 בבית-משפט השלום בקריות {להלן: "ההליך הקודם"} לאחר שהמערער הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון ובניה בגין ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא ההיתר במבנה האמור ובית-המשפט השלום בהליך הקודם הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד ליום 02.11.06 וזאת על-מנת לאפשר למערער להוציא היתר כדין.
עוד פורט בכתב האישום כי לפחות מאז 03.11.06 ועד ליום הגשת כתב האישום הנוכחי, לא השיג המערער היתר בניה כדין, לא הרס את המבנה כפי שנצטווה ולפחות מאז 14.02.14 השתמש המערער וממשיך להשתמש במבנה למגורים ללא היתר כדין והכל מבלי שהוגשה בקשה להכשרת הבניה והשימוש הנ"ל.
יש לציין כי מהדיון שהתקיים ביום 08.11.18 עלה כי לאחר מתן גזר-הדין הגיש המערער בקשה למתן היתר בניה עבור המבנה נשוא כתב האישום וכי אכן ביום 16.09.18 בקשת המערער אושרה וניתן היתר בניה כאמור.
להשלמת התמונה יצויין עוד כי בהליך נוסף, הורשע המערער בבניה ללא היתר של מבנה מגורים בקרקע שייעודה חקלאי במקום מחסן חקלאי, גג רעפים למבנה במקום גג אסבסט ותוספת מרפסות, וביום 17.10.99 ניתן גזר-דין המצווה על המערער להרוס עד ליום 17.01.01 את המבנה כולל גג הרעפים והמרפסות. משלא קיים המערער את צו ההריסה ולא הוציא היתר לאותו מבנה, הוגש כתב אישום נוסף כנגד המערער בגין עבירה לפי סעיפים 205 ו- 210 לחוק התכנון והבניה והמערער הודה בעובדות כתב האישום, הורשע ונדון ביום 07.10.02 לתשלום קנס ולמאסר לתקופה של ארבעה חודשים על-תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה בה נידון ויורשע בה. {להלן: "עונש המאסר על-תנאי"}.
משלא קיים המערער את צו ההריסה גם לאחר מכן החל מ- 07.10.02 עד ל- 10.04.09 ולא הוציא היתר בניה, הועמד המערער לדין בשנית {עמ"ק 5623-12-09} ומשהוברר במהלך הדיון כי המערער הרס את הבניה נשוא האישום הוטלו על המערער בגזר-הדין מיום 04.07.11, בבית-המשפט השלום בקריות, העונשים הבאים: קנס בסך של 16,000 ש"ח עם פריסה ל- 40 תשלומים והוארך המאסר על-תנאי למשך שנה ממועד מתן אותו גזר-דין. שלושת ההליכים המתוארים ייקראו להלן: "ההליך הנוסף".
בית-המשפט קמא הטיל על המערער את העונשים שלהלן:
ראשית, מאסר של 4 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות.
שנית, הפעלת עונש המאסר על-תנאי שנגזר על המערער כאמור בהליך הנוסף לתקופה של 4 חודשים שירוצה בעבודות שירות בחופף למאסר שהוטל במסגרת תיק זה.
שלישית, קנס בסך 20,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תחתיו, כאשר הקנס ישולם ב- 40 תשלומים חודשיים ורצופים ושווים החל מיום 01.03.18 וככל ושיעור משיעורי הקנס לא ישולם במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי.
רביעית, חתימה על התחייבות כספית בסך 30,000 ש"ח להימנע מלעבור אחת מהעבירות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה במשך שנתיים ואם לא יחתום בתוך 15 יום, ייאסר ל- 10 ימים.
לטענת המערער, טעה בית-המשפט קמא בהטלת קנס בסך 20,000 ש"ח שכן מקום שהושת על המערער עונש של 4 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות הרי שראוי היה להימנע מהשתת קנס כלל או לחילופין להסתפק בהשתת קנס סמלי הנמוך באופן משמעותי מזה אשר הושת על-ידי בית-המשפט קמא. המערער טען עוד כי בית-המשפט קמא טעה גם בהטלת מאסר חלף קנס ולחילופין היה על בית-המשפט להטיל מאסר חלף קנס לתקופה קצרה יותר מזו שנקבעה.
לטענת המערער, הוראת סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בשונה מהוראת סעיף 206, אינו נוקט בלשון חובה כך שלא היתה מוטלת על בית-המשפט קמא חובה להשית עונש של קנס בצד רכיב המאסר בפועל {שנקבע כי ירוצה בעבודות שירות} אשר הושת על המערער. שכן, טען המערער, מקום שהמחוקק ביקש להטיל עונש חובה על נאשם המבצע עבירה לפי חוק התכנון והבניה, הרי שהוא בחר לעשות זאת מפורשות כדוג' סעיף 206 לחוק התכנון והבניה בו נקט המחוקק בלשון חובה.
המערער טען כי בית-המשפט קמא כלל לא התחשב במצבו הכלכלי עת קבע את מתחם עונש הקנס ההולם כמתחייב מהוראת סעיף 40(ח) לחוק העונשין והתעלם מכך כי החייב, לאור גילו המתקדם {בן 73 היום}, מקבל קצבת זקנה בסך של 2,800 ש"ח לחודש וכי רק ממנה הוא מתקיים וחי בגפו.
בדיון שהתקיים בתיק ביום 08.11.18 ביקשה המשיבה שלא להתערב בגזר-הדין בהיעדר עילה להתערבות ערכאה זו ותוך תמיכה ברכיביו והאיזונים שעשה בית-המשפט קמא.
לטענת המשיבה שיעור הקנס שהוטל על-ידי בית-המשפט קמא אינו חמור במיוחד ואף חורג לקולא וזאת בשים-לב לתקופת ההפרה הארוכה של צו ההריסה שניתן בהליך הקודם ולאור העובדה כי ייעוד הקרקע עליה נבנתה תוספת הבניה ללא היתר היה חקלאי עד לשינוי ייעוד המקרקעין למגורים והכשרת הבניה על-ידי ההיתר שניתן למערער בספטמבר 2018. המשיבה אמנם אישרה כי העובדה כי המערער קיבל בספטמבר 2018 היתר בניה להכשרת הבניה נשוא כתב האישום מהווה נסיבה לקולא, אך טענה כי עדיין אין להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא, נוכח התקופה הארוכה של הפרת הצו השיפוטי, עד למועד קבלת היתר הבניה.
באשר לעונש המאסר שהוטל ושנכון למועד הדיון המערער כבר ריצה -בעבודות שירות, המשיבה טענה כי למעשה בית-המשפט קמא לא הטיל מאסר בגין הרשעת המערער בהליך דנן וזאת הואיל ובית-המשפט קמא הפעיל מאסר על-תנאי שנגזר על המערער בתיק פלילי 5761/2002 לתקופה של 4 חודשים וקבע כי אותו מאסר ירוצה בעבודות שירות בחופף למאסר שהוטל במסגרת התיק עליו מוגשת הודעת הערעור. בהקשר זה הדגישה המשיבה כי מדובר בהפעלת מאסר על-תנאי שהוטל בהליך קודם נוסף שגם בו הורשע המערער באי-קיום צו להריסת מבנה אחר שבנה ללא היתר ולכן בית-המשפט קמא התחשב במערער יתר על המידה בכל הנוגע לעונש המאסר שהופעל בחופף למאסר על-תנאי שהופעל .
לעניין הנסיבות האישיות של המערער, המשיבה ציינה כי לפי הפסיקה נסיבות אישיות, משפחתיות וגם מצוקת דיור, אינן נסיבות שצריכות להביא להקלה משמעותית בעונש, בפרט כאשר מדבר במקרה של הפרת צו בית-משפט לתקופה ארוכה.
בית-משפט דחה את הערעור וקבע, כי גזר דינו של בית-המשפט קמא מנומק היטב, שקול ומתייחס לכל השיקולים שיש לקחת בחשבון במלאכת גזירת הדין לפי סימן א1 לחוק העונשין ולכל הנתונים שהובאו בפניו וטיעוני המערער, שאותם העלה בהודעת הערעור, זכו רובן ככולן להתייחסות בית-המשפט קמא. תוצאתו הסופית של גזר-הדין הינה סבירה ומאוזנת ואינה מצדיקה התערבות.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 145, 204, 205, 208 ו- 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 3401/11 מוחמד שלעטה נ' מדינת ישראל; רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל.
שם השופטת: תמר נסים שי.
ב- ע"פ (נצ') 5676-11-17 {יחיא חוסין אסעיד נ' ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי, תק-מח 2018(3), 32761 (2018)} נדונו שני ערעורים זהים במהותם על פסקי-דין {הכרעת דין וגזר-דין} של בית-משפט השלום בבית שאן.
ערעורו של המערער 1 מר יחיא חוסין אסעיד {ולהלן: "יחיא"} על הכרעת הדין בעניינו מיום 10.09.13 ועל גזר-דין מיום 18.09.17 וערעורו של המערער 2 מר מוהנד אסעיד {ולהלן: "מוהנד"} על הכרעת דין מיום 09.07.14 והכרעת דין מיום 18.09.17.
שני המערערים הורשעו בעבירות של אי-קיום צו בית-משפט {עבירה לפי סעיפים 205 ו- 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה}. מוהנד הורשע גם בעבירה של ביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר {עבירה לפי סעיפים 145(א), 204, 208 לחוק התכנון והבניה}.
בהסכמת הצדדים, נשמעו הערעורים יחדיו.
באשר ליחיא - יחיא הועמד לדין ב- תו"ב 29894-04-10 ביום 03.50.11, לאחר שהורשע על-פי הודאתו, ניתן גזר-דין המצווה עליו להרוס בתוך 15 חודשים מיום מתן גזר-הדין מבנה בשטח של כ- 200 מ"ר שבנה ללא היתר בכפר רומאנה. המערער לא עשה כן, ובכך לא קיים את צו ההריסה, ביודעין.
במסגרת ההליך בבית-המשפט קמא {תו"ב 62968-12-12} הועמד המערער לדין בעבירה של אי-קיום צו בית-משפט. בדיון מיום 10.09.13 שבו לא נכח המערער, הודה בא כוחו בשמו והמערער הורשע. ביום 13.06.17 שמע בית-המשפט קמא טיעונים לעונש, וביום 18.09.17 גזר את דינו. במסגרת גזר-הדין הושתו על המערער 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים באם יעבור עבירה בה הורשע או עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, קנס בסך של 20,000 ש"ח שישולם ב- 20 תשלומים, התחייבות כספית בסך של 35,000 ש"ח, והפעלת התחייבות קודמת במצטבר לקנס בסך של 25,000 ש"ח. כמו-כן, בית-המשפט הורה שצו ההריסה יבוצע מידית, והסמיך את המשיבה לבצעו ככל שהמערער לא יעשה כן. כן אסר בית-המשפט קמא על שימוש במבנה.
באשר למוהנד - מוהנד הועמד לדין ב- תו"ב 29822-04-10. במסגרת גזר-הדין בתיק זה, שניתן ביום 03.5.11 {לאחר שהמערער הורשע על-פי הודאתו}, ציווה בית-המשפט על המערער להרוס מבנה בן שתי קומות בשטח של כ- 150 מ"ר בכל קומה, שנבנה ללא היתר, בכפר עוזייר.
במסגרת ההליך בבית-המשפט קמא {נשוא ערעור זה - תו"ב 67274-10-13}, הועמד המערער לדין בעבירה של אי-קיום צו בית-משפט ובעבירה של ביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר. בדיון מיום 09.70.14 שבו לא נכח המערער, הודה בא כוחו בשמו והמערער הורשע.
ביום 13.06.17 שמע בית-המשפט קמא טיעונים לעונש וביום 18.09.17 גזר את דינו. במסגרת גזר-הדין הושתו על המערער 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים באם יעבור עבירה בה הורשע או עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, קנס בסך של 20,000 ש"ח, התחייבות כספית, והפעלת התחייבות קודמת בסך של 30,000 ש"ח במצטבר לקנס. כמו-כן, בית-המשפט הורה שצו ההריסה יבוצע מידית, והסמיך את המשיבה לבצעו ככל שהמערער לא יעשה כן. עוד אסר בית-המשפט קמא על שימוש במבנה.
כאמור, הערעורים על פסקי-הדין זהים, התייחסו הן להרשעה והן לגזר-הדין, והצדדים הסכימו כי יישמעו במאוחד.
לטענתם, המערערים יוצגו בהליכים המוקדמים על-ידי עו"ד זיאד חוסיין, שלא היה מוסמך להודות בשמם. המערערים אף לא חתמו על כתב הרשאה ו/או טופס שפיטה בהיעדר. לפיכך, אין מדובר בהודאת אמת של המערערים והם עתרו לאפשר להם לחזור בהם מההודאות, לבטל את ההרשעה ולאפשר להם להתגונן בפני ההאשמות כנגדם.
לטענתם, יש בפיהם טענות הגנה בפני האישומים. כך למשל, כי גזר-הדין בתיק הקודם ניתן בהיעדרם, ללא שלסניגור ניתנה הסכמה להודות בשמם. עוד ציינו, כי יבקשו להביא ראיות להתנהלותה הקנטרנית של המשיבה, שאינה מאפשרת הוצאת היתרי בניה בחלקה חרף הסכמת הבעלים. לטענת המערערים, אין בהתנהלותו הכושלת של בא כוחם כדי למנוע מהם את הזכות להליך תקין והוגן.
באשר לעונש - המערערים טענו כי בשלב הטיעונים לעונש לא התאפשר להם להביא עדים, וזאת ללא צידוק. עוד נטען, כי הטלת צו ההריסה על המשיבה {ככל שהם לא יבצעו את הצו} נעשתה בחוסר סמכות, שכן הדבר מתאפשר רק בגזר-הדין המקורי. בנוסף, הם טענו כי גזר-הדין אינו מידתי ואינו סביר, ואף חורג ממדיניות הענישה המקובלת. לפיהם, שליחת המערערים לעבודות שירות אינה מידתית. כמו-כן, שגוי היה להורות על הריסה מידית ואי שימוש מידי, כאשר אפילו המשיבה לא עתרה לכך.
בדיון שהתקיים, העלו ב"כ טענות נוספות. באשר לבעייתיות שבאופן הייצוג על-ידי עו"ד חוסיין, הוסיפו כי התברר להם ממש ערב הדיון שחברותו של עו"ד חוסיין בלשכה פקעה עקב פש"ר, ובכל זאת הוא המשיך לייצג את המערערים עד שהוחלף בשלב הטיעונים לעונש.
באשר לעונש, הוסיפו כי בית-המשפט פסק מאסר בפועל שיבוצע בעבודות שירות, למרות שהמאשימה מעולם לא הודיעה שהיא עותרת למאסר בפועל, כפי שמתחייב במועד הגשת כתב האישום או לפני תחילת המשפט. עוד הוסיפו, כי המערערים הינם אנשים פשוטים, עובדי מסעדה שמרוויחים שכר נמוך, שמשפחתם תיפגע אם ירצו עבודות שירות ולא יוכלו להתפרנס.
באשר להתחייבות שהופעלה, הוסיפו כי זו לא נחתמה על-ידי המערערים ומשכך לא ניתן להפעילה. לגבי יחיא, טענו כי זו אינה חתומה כלל ובאשר למוהנד - מישהו חתם במקומו.
המערערים הוסיפו וציינו כי בשל סכסוך קנייני עם הארכיבישוף הקתולי {הבעלים של הקרקע}, לא ניתן היה לקבל היתר לבניה ואולם לאחרונה אושר תשריט שיאפשר הוצאת היתרים.
המשיבה ביקשה לדחות את הערעורים על כל רכיביהם. לפיה, טענות שנטענו על-ידי המערערים בדיון לא נטענו בערעורים עצמם, ובא כוחם הרשה לעצמו להציג ראיות חדשות. באשר לטענות לגבי הכשל בייצוג של עו"ד חוסיין והבקשה לחזרה מהודאה, הרי שבהתאם להלכה יש להביא את עמדת הסנגור הקודם. זו לא הובאה, וכן לא הובאה ראייה לכך שנעשה ניסיון להשיגה.
יתירה מזאת, ההודאות ניתנו לפני קרוב לארבע שנים. מאז התנהלו דיונים והליכים רבים, כשכל אחד מהמערערים היה מיוצג. לגופו של עניין, המערערים אישרו שצו ההריסה לא בוצע ובאי כוחם ביקשו להפנותם לממונה על עבודות שירות. כן התקיימו פגישות מו"מ עם נציגת המשיבה, בהן נידונו הצעות להסדרים. משמע, גם אם היה כשל בייצוג, לא היה בו כדי להשליך על התוצאה.
עוד נטען כי טענות לגבי גזר-הדין הקודם היו צריכות להישמע בערעור, לו היה מוגש, ולו היתה מאושרת בקשה להארכת מועד להגישו. אין מקום להעלות טענות בדבר ליקוי משפטי שאינו נשוא ערעור זה.
עד כה לא נאמר שהמערערים אינם מודעים לצו ההריסה. נהפוך הוא, טיעוניהם בשלב הטיעונים לעונש מאשררים את הודאתם שיש צו הריסה שלא קויים.
באשר לגזר-הדין - מדובר בגזר-דין מקל, ובכך אף סוטה מהרף שנקבע בבית-המשפט העליון. לפיכך אין מקום להתערב בו.
באשר לטענה לגבי החתימות על ההתחייבות - הרי שאלה חתומות כדבעי. ביחס ליחיא - מדובר לכל היותר בתקלה, כאשר הוא חתם בטעות במיקום המיועד לערב. ביחס למוהנד - הוא חתם בשני מקומות.
לגבי הטענה כי המשיבה לא הודיעה מראש על כוונה לעתור למאסר בפועל - אכן אמורה להיות הודעה על כוונה זו. יחד-עם-זאת, להיעדרה אין משקל רב במקרה זה, שכן המערערים היו מיוצגים לכל אורך ההליך ולא נפל כל עיוות דין בשל כך.
באשר לטענה החדשה לגבי קבלת היתר, המשיבה טענה כי לא היה סכסוך עם הארכיבישוף הקתולי אלא מצב קנייני מורכב, שרק לאחרונה חלה התקדמות בפתרונו ואושר תשריט.
נכונה הטענה שהוועדה לא ביקשה כי תינתן לה הסמכות לביצוע צו ההריסה, אך בית-המשפט רשאי לתת אותה.
בית-משפט דחה את הערעורים וקבע, לא נפל פגם כלשהו בהליך המצדיק ביטול ההרשעה ומתן אפשרות למערערים לחזור בהם מהודייתם. למעלה מן הצורך יוער כי עיוות דין, ככל שנגרם, דווקא למשיבה נגרם. ההליכים בתיק זה התמשכו יתר על המידה, תוך סחבת של ממש בה נקטו המערערים. לעניין גזר-דין, הבניה שביצעו המערערים הינה רחבת היקף. מדובר בבניה למגורים. הצו השיפוטי שהפרו המערערים ניתן בשנת 2011 ועד למועד מתן גזר-הדין חלפו כ- 6 שנים בהם לא קוים. בנסיבות העניין, פסק-הדין לא נטה לחומרה. הקנס שהושת על המערערים חולק לתשלומים, על-מנת לאפשר קיומו ותוך התחשבות במצבם הכלכלי.
ברכיב אחד שבגזר-הדין נמצא להתערב, וזאת בקביעה כי ככל שלא יבצעו המערערים את ההריסה רשאית המשיבה לבצעו. המשיבה לא עתרה למתן סעד זה בדיון בבית-המשפט קמא, ואף בדיון לא הרחיבה טיעונה בהקשר האמור. בנסיבות העניין, הרי שלא היה מקום להעניק את הסמכות לביצוע צו ההריסה אליה לא עתרה ולפיכך בוטל רכיב זה.
חקיקה רלבנטית: סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {סעיף 239 בנוסחו החדש של החוק}.
אזכורי פסיקה: רע"פ 8025/09 אלדבעאת נ' מדינת ישראל; ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא.
שם השופט: נאסר ג'האשן.
ב- עפ"א (חי') 31489-02-18 {עמי אבו קמיר נ' עיריית חיפה, תק-מח 2018(2), 29136 (2018)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בגדרה נעתר בית-משפט קמא לבקשת המשיבה והורה על מתן צו להריסת המבנים הקיימים בסמוך לצומת צ'ק פוסט המפוזרים על-פני המקרקעין היודעים כגוש 11655 חלקות 126, 37, 165, 164, 123, 134, 32 {להלן: "המבנים"}, זאת מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, {סעיף 239 בנוסחו החדש של החוק}.
במהלך שנת 2012 הגישה המשיבה לבית-משפט קמא בקשה למתן צו הריסה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, בגדרה ביקשה לתת צו לפי סעיף 205 לחוק המורה על הריסה המבנים נשוא הדיון. במסגרת הבקשה נטען כי מדובר במבנים שהינם בגדר עבודה הטעונה היתר על-פי סעיף 145 לחוק כאשר לא ניתן היתר לכך ובנייתם מהווה עבירה לפי סעיף 204 לחוק. על-כן בנסיבות בהן לא ניתן לנקוט כנגד מבצע העבירה בהליכים משפטיים מסיבות שונות או שלחילופין לא קיימת אפשרות למצוא את האדם אשר אחראי להקמת המבנה הלא חוקי, יש ליצן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק.
הבקשה הוגשה במקור כנגד מספר משיבים, כאשר המערער כאן לא נמנה עליהם. לאחר שהתנהלו בבית-משפט קמא מספר דיונים, הוגשו לתיק בית-משפט קמא מספר הודעות מטעם חלק מהמשיבים אשר הודיעו כי אין להם עניין בבקשה או בבניה נשוא הצו, בשנת 2012 ניתן צו לבקשת המבקשת.
ביום 12.01.15, בחלוף מספר שנים מיום מתן הצו, פנה המערער בבקשה לביטול הצו שניתן וביקש להצטרף להליך ולשטוח את טענותיו בפני בית-המשפט. למשיב נודע אודות קיומו של ההליך והצו, לאחר שקיבל הודעה על הכוונה לבצע את ההריסה. המשיב טען בפני בית-משפט קמא כי המשיבה פעלה בחוסר תום-לב, עת נמנעה מלצרף אותו מלכתחילה כמשיב לבקשה כאשר ידוע לה שהוא מחזיק מזה שנים רבות בשטח הנדון המשמש את היעדר שברשותו, וטען כי כנגדו גם ננקטו הליכים בעבר על-ידי המשיבה בגין עבודות בניה טעונות היתר. בתצהיר התומך בבקשתו נטען כי לערערו זכויות במתחם וכי בעבר ננקטו כנגד הליכים פליליים בגין בניה בלתי-חוקית ועל-כן אין להפעיל את הוראות סעיף 212 לחוק. בעקבות בקשה זו צו ההריסה בוטל, המשיבה תיקנה בקשתה על-ידי צירוף המשיב להליך, והדיון בעניינו של המערער התחיל מחדש.
בפני בית-משפט קמא טענה המשיבה, כי מדובר במבנים נטושים ועל-אף שנציגה ביקר במקום בניית המבנים, בכמה מועדים, אך אין בידה די ראיות למועד ביצוע העבירה, לזהות מבצע העבירה, ואין באפשרותה להוכיח מי ביצע את העבירה. המשיבה עוד ציינה בבקשתה כי על-פי נסחי הטאבו עלה בידי הפיקוח לאתר רק חלק קטן מבעלי הזכויות בחלקות, שכן מרבית בעלי הזכויות אינם מזוהים על-ידי מספרי תעודות זהות.
המשיבה עוד טענה בבקשה כי מדובר במבנים בהיקף נרחב ביותר, הבנויים באזור המיועד על-פי חפ/1704 ג' המאושרת מיולי 2012, לתעסוקה ולהקמת מבנים לתעשיות עתירות ידע, כולל מחקר, פיתוח ויצור לדרכים ולשטחים ציבורים. על-כן נדרש פינוי כל המבנים הקיימים לצורך הקמת פארק התעסוקה החדש, כאשר המשך קיומם של המבנים נוגד את החוק ומהווה הפרה נמשכת של הוראותיו.
בהודעת הערעור טען המערער כי טעה בית-משפט קמא בהסקת המסקנות המשפטיות לאור קביעותיו בסעיף 27 להחלטה, וכן טעה בקביעותיו, שכן מדובר בחזקה עתיקת יומין, של למעלה מ- 50 שנה, בידיעת הבעלים והמשיבה, ולכן סילוקו מהמקרקעין על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, מנוגד לדין.
המערער טען, כי למעשה אין כל תכלית למתן הצו על-ידי בית-משפט קמא, מקום בו המערער ימשיך להחזיק במקרקעין, כאשר אין כנגדו כל צו או פסק-דין לפינוי, וכאשר המערער מחזיק במקרקעין מזה כ- 70 שנה ולא ניתן לבצע במקום כל עבודות על-פי התכניות והתכנון, בטרם ינתן פסק-דין של פינוי אשר יהיה כפוף לתשלום פיצויים.
המערער חזר בהודעת הערעור על טיעוניו בבית-משפט קמא והוסיף כי המשיבה לא הצליחה לעמוד בנטל הראשוני המוטל עליה להוכחת התנאים המוקדמים בסעיף 212 לחוק כתנאי להגשת הבקשה. נטען כי גרסתה וטיעוניה של המשיבה אינם קשורים כלל לעובדות תיק דנן וקורסים מקום בו הוגשו בעבר כתבי אישום כנגד המערער הן על-ידי מדינת ישראל והן על-ידי המשיבה עצמה, ועל-כן לא מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 212 לחוק, ודין הבקשה להידחות על-הסף.
מנגד המשיבה טענה כי בנסיבות העניין לא מדובר בהפקעה אלא מדובר בתכנית איחוד וחלוקה שאינה בהסכמה, ועל-מנת לאפשר את התכנית העירייה צריכה לעשות עבודות פיתוח במקום. המשיבה טענה כי היא לא יכולה להגיש תביעת פינוי משום שהשטח אינו שייך לה. עוד נטען כי גם שמדובר בהפקעה, החוק קובע כי קודם צריך לפנות את השטח ואחר כך מנהלים הליך נפרד של פיצוי.
המשיבה עוד טענה כי מדבור בבקשת הריסה ללא הרשעה, לצורך הוצאת הצו נדרש להוכיח מספר תנאים, ראשית כי המדובר בבניה לא חוקית ועל כך אין חולק; שנית שלו היה מישהו מורשע באותה עבירה היה ניתן להוציא צו; שלישית שמתקיימת אחת מן העילות הקבועות בסעיף 212 בנוסחו הקודם; ורביעית שקיים אינטרס ציבורי בביצוע ההריסה. המשיבה טענה כי הערעור נשוא הדיון נסוב בעיקר על התנאי השלישי שלטענת המערער לא מתקיימות אף אחת מהעילות הקבועות בסעיף 212.
בעניין זה נטען כי טענת המערער שהוגש נגדו כתבי אישום על אותה בניה ושניתנו צווי הריסה נטענו והוכרעו במסגרת ההליך בבית-משפט קמא, שאז המשיבה הגיבה בצורה מפורטת וטענה כי כל אותם הליכים אליהם הפנה המערער מתייחסים לבניה אחרת ולא על אותה בניה נשוא הצו.
בית-משפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית-משפט קמא בגדרה הורה על מתן צו הריסה בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה.
16. הנאשם נתן את הדין בהליך קודם - התקבלה טענת "כבר נשפטתי"
חקיקה רלבנטית: סעיפים 204(א), 240, 246 ו- 249 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: בג"צ 9060/08 יאסין נ' שר הביטחון; בג"צ 681/12 גרינשפן נ' היועמ"ש; ע"פ 244/73 אורי רבר נ' מדינת ישראל; רע"פ 797/07 יצחק כהן נ' מדינת ישראל; ע"פ 9159/05 (יר') יצחק כהן נ' מדינת ישראל; ע"פ 4415/16 מ"י נ' פלוני; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ.
שם השופטת: דוניא נאסר.
ב- תו"ב (בית שאן) 44009-12-18 {ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי נ' מאגיד סלימאן גאנם, תק-של 2019(4), 30506 (2019)} כבר בתחילתו של ההליך הועלתה טענת "כבר נשפטתי" מכוחה טען הנאשם כי יש לבטל את כתב האישום כנגדו. עוד ביקש להורות על ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק.
ביום 19.12.18 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום {להלן: "כתב האישום הנוכחי"}, אשר ייחס לו ביצוע עבודות בניה אסורות הכוללות השלמת הקמה ואכלוס של בית מגורים מבניה קשיחה בשטח של 168 מ"ר {להלן: "המבנה"}, תוך הפרת צווים שיפוטיים, במקרקעין הידועים כגוש 15619 חלקה 49 בכפר מג'אר {להלן: "המקרקעין"}.
לפי כתב האישום הנוכחי, במעשיו ביצע הנאשם, עבודות ושימוש ללא היתר ובסטיה מהיתר או תכנית, עבירות לפי סעיף 204 (א)(ב) לחוק התכנון והבניה ועבירה של אי-קיום צווים שיפוטיים, לפי סעיפים 240 ו- 249 לחוק {בנוסחם עובר לתיקון 116}. החל מיום 25.10.17 {מועד כניסתו לתוקף של תיקון 116}, מיוחסות לנאשם עבירות של ביצוע שימוש אסור לפי סעיף 246(ד)-(ה) לחוק וכן עבירה של אי-קיום צו לפי סעיף 246 לחוק.
בכתב האישום הנוכחי, תוארה התפתחות הבניה במקרקעין, ונלמד כי ביום 06.11.16 או בסמוך לכך, בוצעו במקרקעין עבודות אשר כללו הקמת בית מגורים מבניה קשיחה בשטח של 168 מ"ר, במצב של שלד, ללא חלונות, דלתות וטיח ולפני עבודת גמר. ביום 27.11.16 הוצאו צווים שיפוטיים להפסקת בניה ולמניעת פעולות במסגרת ב- ב"נ 61069-11-16 {להלן: "הצווים השיפוטיים"}.
על-אף הצווים השיפוטיים ובעודם בתוקף, ביום 12.04.17 או בסמוך לכך בוצעו במקרקעין עבודות בניה ללא היתר ובוצע טיח חוץ לכל המבנה.
עוד צויין בכתב האישום הנוכחי כי בהמשך ובמקביל לניהול הליכים בתיק אחר גם בגין עבירות בניה, {יודגש כי מעבר לציון העובדה כי התקיים הליך קודם, המאשימה לא ציינה במסגרת כתב האישום הנוכחי את פרטיו ומהותו של ההליך קודם וקיומו הוזכר למעשה בחצי פה}, השלים הנאשם בין המועדים 04/17-08/17 את עבודות הגמר, לרבות התקנת דלתות וחלונות, מערכת חשמל ואינסטלציה, דוד שמש ועוד, אכלס את המבנה והחל לעשות בו שימוש למגורים ובכך הפר שוב את הצווים השיפוטיים.
כאמור, בדיון הענייני הראשון שהתקיים ביום 30.04.19, הועלו הטענות להגנה מן הצדק "וכבר נשפטתי".
בהמשך ובדיון מיום 02.07.19 {להלן: הדיון"}, הפנה הנאשם להליך הקודם כאמור שהתנהל כנגדו, תו"ב 10811-01-17 {להלן: "ההליך הקודם"}, עליו ביקש לבסס למעשה את טענתו "כבר נשפטתי".
כעולה מהעובדות שהובאו בדיון, כנגד הנאשם הוגש כתב אישום ראשון בהליך הקודם {להלן: "כתב האישום הראשון"}, במסגרתו יוחסה לנאשם עבירה של הקמת בית מגורים מבניה קשיחה בשטח של 168 מ"ר. בהמשך וביום 11.05.17 תוקן כתב האישום ונוספו עבירות של אי-קיום צווים שיפוטיים, כאשר הוראות החיקוק לפיהן הואשם הנאשם היו סעיפים 204(א)(ב) וסעיפים 240 ו- 249 לחוק {להלן: "כתב האישום המתוקן"}.
בהליך הקודם וביום 26.09.17 הודה הנאשם והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן. גזר-הדין בעניינו ניתן ביום 26.03.19 {להלן: "גזר-הדין"}, במסגרתו הושתו על הנאשם 4 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 70,000 ש"ח, חתימה על התחייבות וצו הריסה.
הנאשם הודה בעבודות כתב האישום, אך טען כי כבר נשפט בהליך הקודם בגין העבירות המיוחסות לו בהליך זה.
הנאשם טען כי אין חולק שביום 29.11.16 נמסרו לידיו הצווים השיפוטיים, אשר הופרו על-ידו ובשל כך, הוגש נגדו כתב האישום ראשון ובהמשך כתב האישום המתוקן.
בהליך הקודם צויין כי הנאשם מתגורר במבנה ואף בית-משפט בגזר דינו התייחס לעובדה המחמירה של אכלוס המבנה, וזאת יותר מפעם אחת. עוד צויין כי בדו"ח הפיקוח מיום 17.01.18 שנערך לפני ישיבת הטיעונים לעונש ומתן גזר-הדין, צויין מפורשות כי המבנה מאוכלס כבר מחודש 08/17. הנשאם התייחס גם לצילום המבנה מיום 15.01.18 ממנו נלמד לשיטתו כי המבנה היה מאוכלס טרם מתן גזר-הדין.
לפיכך נטען כי הנאשם נשפט כבר בגין הפרת הצווים השיפוטיים המתייחסים לאכלוס המבנה ויש מקום לבטל את כתב האישום. כמו-כן יש לבטל את כתב האישום גם מטעמים של הגנה מן הצדק שכן המשך ניהול ההליך נגד הנאשם בנסיבותיו של תיק זה נוגד את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית.
הנשאם הפנה לפסיקה רלוונטית וטען כי הרשעתו ומתן גזר-הדין יצרו אצלו ציפייה והסתמכות כי לא יוגש כנגדו כתב אישום נוסף בגין הפרת הצווים בגינם הורשע ואף נגזר דינו לחומרה.
המאשימה טענה, כי אין מחלוקת לגבי המצאת הצו השיפוטי.
לעמדת המאשימה, מעיון בכתב האישום המתוקן ובגזר-הדין עלה כי העבירות בגינן הורשע הנאשם, עניינן בהקמת בית מגורים והפרת צווים שיפוטיים שהופרו לאחר ביצוע טיח חיצוני למבנה שהוקם במצב של שלד ללא חלונות, דלתות וטיח ולפני עבודות גמר ולכך התייחסו הצווים השיפוטיים בהליך הקודם.
נטען כי כתב האישום הנוכחי מייחס לנאשם עבירות נוספות של הפרת צווים שיפוטיים שמועדן מאוחר להגשת כתב האישום הראשון, קרי החל מאפריל ועד לאוגוסט 2017. הנאשם השלים את עבודות הגמר, התקין חלונות ודלתות מערכת חשמל ואינסטלציה והחל לעשות במבנה שימוש למגורים. לשיטת המאשימה, מדובר בתשתית עובדתית חדשה שלא נכללה בהליך הקודם. בהקשר זה טענה המאשימה כי ב- 02/18 נחקר הנאשם ומסר גרסה בנוגע לעובדות החדשות .
נטען כי המסמכים שהגיש הסניגור מעידים כי מדובר בעובדות אשר התגלו לאחר הגשת כתב האישום הראשון.
המאשימה טענה כי עצם הציפיה של הנאשם שלא יורשע בעתיד על אכלוס המבנה שלא היווה בסיס לכתב האישום הראשון , אין לה כל יסוד ואם תתקבל טענה להגנה מן הצדק יגרם עיוות דין.
עוד טענה המאשימה כי בכתב האישום הנוכחי נכללו כל הנסיבות הרלוונטיות ואין באכלוס המבנה טרם מתן גזר-הדין כדי ללמד על פטור מאחריות לעבירה שלא נכללה בכתב האישום הראשון. נטען כי הנאשם ידע כי אסור לו להפר את הצווים השיפוטיים ועצם העובדה כי בחר לאכלס את המבנה בניגוד לצו אינה פוטרת אותו מאחריות.
המאשימה הפנתה לתיק תו"ב 24068-07-16 ועל בסיסו טענה כי גם אם מדובר באותו מבנה כל עבירה או הפרה של צו שיפוטי להפסקת בניה ולמניעת פעולות צריכה להיבחן בנפרד לפי פרק הזמן הרלוונטיים לאותה עבירה ואין המדובר בעבירה נמשכת שיש להכיר בהרשעה בהקמת המבנה תוך הפרת צווים שיפוטיים כדי להוות הרשעה בכל העובדות והעבירות שבוצעו לאחריה, קל וחומר שלא היו כלולות בכתב האישום הראשון.
בית-משפט זיכה את הנאשם וקבע, כי בעובדה, שעניינה בהשלמת המבנה ואכלוסו, תוך הפרת הצווים, כחלק מהיסודות העובדתיים של העבירות בגינן נתן הנאשם את הדין בהליך הקודם, בהן הורשע הנאשם או לכל הפחות חלק מנסיבות ביצוע העבירות ועל בסיסן, בין היתר נגזר עונשו ומכאן, הרי שדין הטענה "כבר נשפטתי" להתקבל בזאת, על המשתמע מכך.
עוד נקבע, כי יש מקום לבטל את כתב האישום הנוכחי גם מטעמים של הגנה מן הצדק וזאת בשל פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות.
17. אי-ציות לצו ההתאמה בהתאם לסעיף 210 לחוק - רף ענישה
חקיקה רלבנטית: סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; תו"ב (יר') 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח; ת"פ (יר') 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד ג'ומעה חאלילה.
ב- תו"ב (יר') 72113-07-17 {מדינת ישראל נ' סאלם מוחמד סאלם עבידיה, תק-של 2019(4), 20326 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 24.07.17.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, {כפי נוסחו עובר לתיקון 116} בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 11.04.94 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 2032/1993 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים קומה בשטח של כ- 152 מ"ר {המצויה בג'אבל מוכבר} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.03.96. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 09.05.17. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 04.07.17.
מדובר באישום רביעי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי תיק זה החל בשנת 1992 אז הוצא צו הפסקה שיפוטי נגד הנאשם {ב"ש 4998/92}. בהמשך עבר הנושא להליך פלילי אשר במסגרתו ניתן צו ההתאמה ביום 11.04.94. הנאשם לא ציית לגזר-הדין. הליך זה עניינו באי-ציות רביעי מאז הוצא הצו.
במסגרת ההליך בעניין אי-הציות השלישי נגזר על הנאשם עונש מאסר בפועל אשר הנאשם ריצה בעבודות שירות.
לא די בכך שהנאשם בנה בניגוד לחוק, אלא שהוא גם במשך שנים רבות לא מציית להוראות בית-המשפט ואינו פועל לבצע את צו ההתאמה. העבירה מושא הצו עומדת בעינה כבר כ- 25 שנה.
הנאשם הפר את ההתחייבות להימנע מעבירה עליה חתם בהתאם לגזר-הדין מיום 07.02.10 ב- ה"פ 11816/2008.
עד כה, העונשים שהוטלו על הנאשם במשך השנים לא הניעו אותו לבצע את האמור בצו. לפיכך יש לנקוט נגד הנאשם בהליכי ענישה מחמירים.
הנאשם טען, כי בהתאם להנחיות פרקליט המדינה מספר 3.13 אין להטיל על נאשם מאסר על-תנאי מבלי שהמאשימה הודיעה על-כך מראש. לא ברור מניין הסמכות למאשימה לטעון כאן להטלת עונש מאסר בפועל.
מאז מועד הגשת כתב האישום ועד עתה לא השתנה דבר. הכל היה ידוע מראש בפני המאשימה. לפיכך, על המאשימה לסגת מדרישתה להטלת מאסר על הנאשם - דרישה שהועלתה רק בתחילת ההדיינות ולא בעת הגשת כתב האישום.
בעבר היה הנאשם עובד וכך היו לו אמצעים לשלם לאנשי מקצוע לשם הוצאת היתרים להכשרת העבירה. נכון להיות הנאשם אינו עובד לאחר שמצבו הבריאותי התדרדר.
התבקשה התחשבות בית-המשפט בכך שהנאשם הודה באישום ובכך חסך זמן שיפוטי יקר. כמו-כן, הנאשם פועל להסרת העבירה על-ידי הוצאת היתר.
בזמן העבודה על הליכי הוצאת ההיתר התברר לנאשם כי חלק משרטוט קווי הבניין כלל שטח של בן דודו המתגורר בסמוך אליו. הנאשם לא הצליח להגיע להסדר עם דודו בעניין הבניה. לפיכך התארך הליך הוצאת ההיתר לאחר שהיה צורך בסרטוט קווי בניין חדשים והגשת בקשה חדשה.
בית-משפט הטיל על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 15.04.20 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
קנס כספי בסך 24,000 ש"ח ב- 24 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.19 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 96 יום.
17.2. תקופת התנאי להטלת מאסר של 3 חודשים הוארכה בשנתיים
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד סאמי ארשיד.
ב- תו"ב (יר') 71784-11-16 {מדינת ישראל נ' לואי מחמד אבו רמילה, תק-של 2019(4), 14290 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 27.11.16.
ביום 03.10.17 הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 22.03.05 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 12896/2004 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 260 מ"ר {המצויה בבתל אל פול, בית חנינה, ירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.05.05. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 08.06.16. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 18.10.16.
מדובר באישום שלישי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי מאז הוצא הצו חלפו למעלה מעשר שנים. הנאשם לא פעל כנדרש ואף ננקטו כנגדו פעמיים הליכים של אי-ציות. הנאשם עשה דין לעצמו כאשר אינה ממלא אחר הוראות בית-המשפט. הנאשם לא פעל במשך השנים להוציא היתר להכשרת את העבירה.
לאור על האמור, התבקש לגזור על הנאשם עונש בדרגת חומרה גבוהה ולהטיל עליו עונש מקסימאלי.
הנאשם יליד 1968, נשוי ואב ל- 8 ילדים טען, כי הבינוי מושא האישום נעשה כתוצאה ממצוקת דיור. הנאשם ורעייתו מובטלים. על-פי התצהיר שהגיש הנאשם ביום 08.01.19, הוא חולה סכרת.
העונשים אשר המאשימה טענה לגביהם יש בהם כדי לפגוע קשות בנאשם ובמשפחתו. בנוסף, כפי שניתן לראות בהליך משנת 2009, כבר באותה העת ניסה הנאשם להוציא היתר בניה אך הדבר לא עלה בידו.
בית-משפט קבע, כי תקופת התנאי להטלת מאסר של 3 חודשים אשר נקבעה בגזר-הדין ב- ת"פ 5549/2014 הוארכה בשנתיים מיום 01.01.20. קנס כספי בסך 29,200 ש"ח ב- 58 תשלומים חודשיים שווים רצופים.
17.3. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
ב- תו"ב (יר') 66305-05-17 {מדינת ישראל נ' עארף ג'אדאללה, תק-של 2019(4), 14325(2019)}הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, {כפי נוסחו עובר לתיקון 116} בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 14.03.06 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 3705/05 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 49.7 מ"ר {המצויה בצור באהר בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 15.03.07. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 04.03.15. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 03.01.17.
מדובר באישום שלישי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
בדיון שנערך ביום 15.07.18, הדיון שנקבע להקראה, ציינה המאשימה כי בכוונתה לבקש מבית-המשפט הפעלת מאסר על-תנאי חב הפעלה {שתקופת התנאי לגביו כבר הוארכה} נגד הנאשם.
המאשימה טענה, כי תקופת העבירה הינה שנה ו- 10 חודשים.
מדובר באי-ציות שלישי לצו התאמה. עבירת אי-ציות לצו שיפוטי הינה עבירה חמורה אשר פוגעת במערכת שלטון החוק. בכל יום שעובר נהנה הנאשם בבניה בלתי-חוקית תוך זלזול במערכת השלטון ובית-המשפט.
מתחם הענישה הראוי בעבירות מן הסוג מושא האישום הינו קנס בסך של 29,200-25,000 ש"ח. במקרה דנן, נוכח הזלזול בהחלטות בית-המשפט ובמערכת שלטון החוק, וכן בהתחשב שמדובר באי-ציות שלישי לצו שיפוטי, יש להטיל על הנאשם קנס על-פי הרף העליון.
הנאשם התנגד לבקשת המאשימה בדבר הפעלת עונש מאסר. בדיון מיום 15.07.18 הנאשם לא היה מיוצג על-ידי ב"כ הנוכחי. הבקשה להפעלת עונש מאסר אינה חוקית. מאסר בפועל יפגע בנאשם.
טענות המאשימה התעלמו ממצבו של הנאשם.
למבנה בו מתגורר הנאשם יש היתר בניה. החלק הבנוי מושא אישום זה מהווה חלק קטן מכלל המבנה. לנאשם לא היתה שליטה על החריגה מהבניה המותרת. החריגה בוצעה בטעות על-ידי הקבלן.
הנאשם הודה בעבירה ושילם את הקנס.
הנאשם מתקדם בהליכים לקבלת היתר לבניה מושא האישום ואף לשטח נוסף. לאחרונה נפתח על-ידי האדריכל המטפל בבקשת ההיתר של הנאשם תיק רישוי שמספרו 173803. הזמן המשוער לקבלת ההיתרים הינו כשנה.
הנאשם הוא איש שומר חוק. אי הציות נגרם בעל כורחו של הנאשם.
לאחרונה נקלע הנאשם למצב כלכלי קשה. הנאשם אינו עובד. לנאשם חובות רבים, ביניהם חוב בתיק איחוד בהוצאה לפועל כאשר חובותיו הינם בסך 82,386 ש"ח {צו התשלומים עומד על 200 ש"ח לחודש}, חוב כלפי המוסד לביטוח לאומי בסך 7,830 ש"ח וחוב לעיריית ירושלים בגין אי-תשלום ארנונה בסך 15,000 ש"ח.
בנוסף, הנאשם עדיין משלם את הקנס בגין גזר-הדין באישום הקודם בגין אי הציות {גזר-דין מיום 04.03.14}. עד כה שילם הנאשם 55 תשלומים מתוך 81.
הנאשם נעזר בבני משפחתו על-מנת לכסות את הוצאותיו הכלכליות.
העבירה מושא האישום לא מניבה לנאשם רווח כספי.
הנאשם התנגד לטענת המאשימה כי מדובר בנאשם מפר חוק. מדובר בחריגה קטנה של כ- 50 מ"ר מההיתר הקיים. כלל המבנה בנוי על שטח פרטי ששייך לנאשם.
בית-משפט הטיל על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.02.20 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
קנס כספי בסך 20,000 ש"ח ב- 50 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.19 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 80 יום.
17.4. קנס בסך של 150 ש"ח למ"ר - קרי 10,500 ש"ח
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; תו"ב (יר') 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח; ת"פ (יר') 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה; תו"ב (ק"ג) 63696-11-14 מדינת ישראל נ' מיכאל פוסטילניק.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד ג'ומעה חלאילה.
ב- תו"ב (יר') 63954-02-16 {מדינת ישראל נ' סעיד נביה באסטי, תק-של 2019(3), 71732 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 10.02.16.
הנאשם הורשע ביום 04.07.16, על-פי הודאתו, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 01.04.09 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 2792/08 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 70 מ"ר {המצויה בעיר העתיקה בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 15.07.09. ביום 01.09.13 נדחה מועד ביצוע צו ההריסה על-ידי בית-המשפט ליום 02.03.14. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 13.01.16.
מדובר באישום שני בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי הנאשם הרס את המבנה מושא הצו למעט קיר אחד אשר על-פי טענת הנאשם אין אפשרות לפרקו מאחר שמדובר בקיר המפריד בין המבנה לבין השכן שליד. המאשימה טענה לעונש כאילו בוצע הצו במלואו.
הליך זה תחילתו בכתב אישום משנת 2016. ממועד מתן הצו ועד סמוך למועד קיום הדיון ביום 20.06.19 הפר הנאשם את הצו כאשר לא פעל להריסת המבנה מושא הצו. במשך השנים הורשע הנאשם גם באי-ציות לצו והושתו עליו עונשים ביניהם קנס כספי, התחייבות להימנע מעבירה בסך 35,000 ש"ח וצו התאמה.
הנאשם השתהה בקיום הצו וביצע את ההריסה בשלבים כאשר באותו זמן ביקש לדחות את מועד דיון הטיעונים לעונש פעם אחר פעם. רק לאחר שהבין הנאשם כי עליו להרוס את כל המבנה כתנאי להקלה פוטנציאלית בעונשו, הוא פעל לביצוע הצו.
המאשימה הפנתה להחלטת בית-המשפט העליון ב- רע"פ 5738/00 סלאמה סלאמה נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים וטענה כי בבאותו עניין קבע בית-המשפט שהכשרת בניה בלתי-חוקית לאחר שננקטו הליכים פליליים בגינה, אינה מצדיקה הקלה בעונש, בפרט לא באופן משמעותי מאוד.
הנאשם טען, כי העבירה היתה בשטח 70 מ"ר - והוסרה.
מאז הוגש כתב האישום הראשון כנגד הנאשם, פעל הנאשם למילוי הוראות הצו. בכוונתו של הנאשם היה להכשיר את העבירה. אולם, לאחר שהתייעץ עם אדריכל שהסביר לו כי בתוך שכונות העיר העתיקה אין כל סיכוי להוציא היתר, החל הנאשם לפעול להריסת המבנה.
במהלך הטיעון החזיק הסניגור מסמך מאיש המקצוע. בית-המשפט ביקש לדעת מתי נעשה המסמך {שאינו מתוארך} והתשובה, לאחר בדיקה עם הנאשם, היתה שהמסמך נעשה לפני כארבע שנים.
בדיון שנערך ביום 23.04.17 ציין הנאשם בפני בית-המשפט כי הוא הרס חלק מהמבנה ולאחר מכן ביקש מהפקח להגיע למבנה לסמן אילו חלקים נוספים יש להרוס. אולם המפקח סירב לבקשת הנאשם. בנוסף, במעמד הדיון הציע בית-המשפט למאשימה שההריסה תבוצע על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה אך גם הצעה זו נדחתה על-ידי המאשימה.
הוצגו תמונות {אשר הוצגו גם בדיון מיום 23.04.17} מהן נראה כי באותה העת הנאשם פעל להריסת המבנה. בשלב זה הנאשם כבר לא התגורר במבנה. ניתן ללמוד מכך כי הנאשם פעל לביצוע הצו. ביום 07.04.19 הושלמה הריסת המבנה והוצגו תמונות לעיריית ירושלים שהוכיחו זאת.
לשאלת בית-המשפט השיב כי ההריסה האחרונה בפועל בשטח בוצעה ביום 07.04.19.
לנאשם היו הוצאות רבות בביצוע ההריסה. המבנה מושא הצו היה בנוי בשטח שהגישה אליו מוגבלת ביותר, בין רחובות צרים שאין אפשרות להעביר בהם רכבי עבודה. לפיכך, ההריסה בוצעה באמצעות מכשיר קונגו ופטיש בלבד. זו גם הסיבה לכך שעבודות ההריסה נמשכו זמן רב.
בעת גזירת דינו של הנאשם התבקש בית-המשפט לקחת בחשבון את העובדה שהנאשם הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ובכך חסך זמן שיפוטי יקר. בנוסף, מבוקש לקחת בחשבון את מאמציו של הנאשם לחזור למוטב ולתקן את העבירה וכן את ההוצאות הרבות שהוציא לשם ביצוע ההריסה.
בניגוד לטענת המאשימה, הנאשם לא הפיק רווח כספי מביצוע העבירה. המבנה מושא הצו שימש אך ורק למגורים של הנאשם ומשפחתו.
לגבי מצב הכלכלי - הנאשם הינו המפרנס היחיד במשפחתו. משכרותו החודשית של הנאשם הינה בסך של כ- 4,000 ש"ח. בנוסף, לנאשם חובות בהוצאה לפועל.
הטלת קנס כספי גבוה תפגע קשות בנאשם ובמשפחתו. על-כן, מבוקש שלא להטיל על הנאשם קנס העולה על 2,000 ש"ח.
בתיקים אחרים בהם העבירה הוסרה, היתה מדיניות של הטלת קנס כספי נמוך. אם השתנתנה מדיניות זו, הרי שעל המאשימה להבהיר את נסיבות השינוי.
בית-משפט קבע, כי בלתי-סביר לחלוטין שיידרשו 12 דיוני טיעונים לעונש. בנסיבות חוייב הנאשם בהוצאות המאשימה בסך של 6,000 ש"ח. נוכח סילוק הבינוי וכלל נסיבות המקרה הועמד העונש על קנס בסך של 150 ש"ח למ"ר {קרי 10,500 ש"ח}.
17.5. הארכה בשנתיים של תקופת התנאי להטלת מאסר של 3 חודשים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד אנוור אבו קטיש.
ב- תו"ב (יר') 2793-10-17 {מדינת ישראל נ' מוחמד טורשאן, תק-של 2019(3), 71753 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 01.10.17.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו {לאחר חזרה מכפירה} בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 14.06.12 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 2562/2010 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים 5 רכיבים להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.07.13, ואלו הם: יציקת פלטת בטון ששטחה 190 מ"ר; הנחת מכולה ששטחה כ- 144 מ"ר {בטיעונים לעונש הבהירה המאשימה כי שטח המכולה הוא 14.4 מ"ר}; קיר בלוקים באורך של כ- 5.8 מ"ר; טובה של 2.4 מ"ר; מבנה מבלוקים בשטח של כ- 3 מ"ר.
מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 02.06.16. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 25.08.17.
מדובר באישום שני בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי שטח המכולה האמור בכתב האישום הינו 14.4 מ"ר ולא 144 מ"ר.
מדובר בהליך שני של אי-ציות לצו שיפוטי.
בדיון שהתקיים ביום 08.04.19 טען הנאשם כי העבירה הוסרה, אולם בביקור שערכה המאשימה בשטח ביום 06.05.19 נמצא כי לא נהרס דבר. לא זו בלבד אלא שנמצא כי המקום פועל כעסק לשטיפת רכבים.
כשבועיים טרם דיון הטיעונים לעונש הגישה המאשימה לתיק צילומים המציגים את הנעשה בשטח בגינו הוצא צו ההתאמה. הצילומים הם חלק מהטיעונים לעונש.
הנאשם היה אמור להגיש לבית-המשפט צילומים לביסוס טענתו בדבר הסרת העבירה. התמונות לא הוגשו.
הנאשם ממשיך להשתמש בשטח ללא היתר ולמרות הצווים שהוצאו על-ידי בית-המשפט. הנאשם משך את ההליכים ומסר לבית-המשפט מידע כוזב בדבר הסרת העבירה.
מבוקש להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: קנס מקסימאלי של 29,200 ש"ח; הארכת צו המאסר על-תנאי של 3 חודשים אשר הוטל על הנאשם ב- ת"פ 5561/2014 בשנתיים נוספות; דחיית ביצוע צו ההריסה ב- 60 ימים בלבד לצורך התארגנות.
הנאשם טען, כי הוא עובד כנהג אוטובוס. ביום שהתקיים דיון הטיעונים לעונש היה הנאשם בצפון במסגרת עבודתו.
השטח בגינו הוצא הצו הינו שטח פרטי בבעלותו של הנאשם. השטח משמש לשטיפת כלי רכב פרטיים של הנאשם.
מהתמונות שהוגשו על-ידי המאשימה ניתן לראות שהנאשם הרס חלק מהעבירה, בעיקר את הגג.
הוצג מכתב מאדריכל מוהנד עומר מיום 08.04.19. במכתב נאמר כי לשטח מושא הליך זה הוגשה בקשה לתב"ע שמספרה 101-0623033. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית ועמדה בתנאי הסף. ביום 07.10.18 נדונה הבקשה בוועדה המחוזית ואושרה להפקדה בתנאים. בסעיף 6 למכתב נאמר כי איש המקצוע פועל למילוי התנאים לצורך פרסום הפקדה. המכתב נסרק לתיק.
הנאשם נשוי ומשתכר כ- 7,000 ש"ח. רעיית הנאשם היא עקרת בית. לנאשם 5 ילדים, מתוכם 3 קטינים.
הבינוי הצפוי להיות מוקם על-פי תב"ע 632033 יוקם בעסקת קומבינציה ולפיכך אין ללמוד מהתכנית על היות הנאשם אמיד.
מבוקש להטיל קנס בסכום סביר ולחלקו לתשלומים נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם.
יודגש כי למעט מכתבו של האדריכל לא הוצג ולא הוגש כל מסמך לשם אימות איזו מטענותיו העובדתיות של הסניגור.
בית-משפט האריך בשנתיים מיום 01.11.19 את תקופת התנאי להטלת מאסר של 3 חודשים שהוטל במסגרת ת"פ 5561/2014. הובהר לנאשם כי אם יוגש נגדו אישום נוסף בגין אי-קיום צו שיפוטי בניגוד לחוק התכנון והבניה והוא יורשע בעבירה זו אזי יהא בית-המשפט חייב להפעיל את המאסר.
קנס כספי בסך 29,200 ש"ח ב- 6 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 15.11.19 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 117 יום.
17.6. נגזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך של 750 ש"ח
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד; רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשמים: עו"ד ראובן טקו.
ב- תו"ב (יר') 72771-09-16 {מדינת ישראל נ' עבד אל נאסר הרש ואח', תק-של 2019(3), 61886 (2019)} הנאשמים הורשעו, לאחר הדיינות בכתב והכרעה בכתב בטענה מקדמית של זוטי דברים וכן לאחר טיעונים בעל-פה לעניין הכרעת הדין {אולם ללא קיום דיון הוכחות}, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיימו צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 05.03.13 נגזר דינם של הנאשמים על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 4887/10 ובו, בין היתר, נצטוו להתאים בניה בשטח של כ- 300 מ"ר {המצויה בשכונה התיכונה בסילואן בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 15.03.14. בית-המשפט דחה את מועד ביצוע הצו עד ליום 14.04.16. הנאשמים לא קיימו את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 02.09.16.
מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי כתב האישום המקורי {ת"פ 4887/2010} הוגש לגבי שימוש בבינוי ללא היתר בשטח של 390 מ"ר עוד מראשית שנת 2003.
כתב האישום בתיק דנן בעניין אי הציות מתייחס לעבירה במשך 142 יום {עד יום 14.04.16}, אולם בפועל לבינוי אין היתר גם כיום.
מבוקש להטיל קנס של 29,200 ש"ח ובנוסף קנס יומי בסך של 1,000 ש"ח לכל יום הפרה בנוסף מבוקש לחייב לחתום על התחייבות בגובה הקנס וכן להטיל מאסר על-תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים.
הנאשמים טענו, כי לא עשו דין לעצמם הואיל והם הגישו בקשה להארכת מועד.
מי שלא פעל בהתאם להסכמה שהיתה {בתיק האישום העיקרי} היה הסניגור אשר לא היה ער להחלטה שניתנה בעניין הבקשה מיום 29.02.16 לדחיית מועד ביצוע צו ההתאמה {כך לטענתו בטיעוניו מטעם הנאשמים}.
מדובר בעבירה טכנית שהנאשמים אפילו לא היו מודעים לה.
לאחר הגשת כתב האישום ניתנו לנאשמים ארכות שיפוטיות לביצוע צו ההתאמה.
קודם למבנה דנן היה במקום מבנה אשר נהרס בעקבות התמוטטות קיר תמך בשנות השמונים של המאה העשרים. עיריית ירושלים היא אשר מימנה את הקמת המבנה מחדש {המבנה אשר הוא העבירה שביסוד ההליך דנן}, על-אף שלא היה היתר בניה לכך.
לאחר הקמת המבנה החדש, אביהם המנוח של הנאשמים הקים על המבנה קומה נוספת, ולגביה בוצעה אכיפה מלאה והיא נהרסה.
האישום נגד הנאשמים הוא בעבירת שימוש {וכיום - אי-ציות לצו התאמה}, הואיל והבניה של המבנה בוצעה על-ידי האב המנוח.
העונש הראוי הוא קנס של שקל אחד.
בית-משפט קבע, כי במקרה של אי-ציות לצו התאמה, על רקע הצהרה ראשונית של המאשימה בדבר כוונה להסכים למתן ארכות, לאור המשך מתן ארכות בפועל במועדים מאוחרים יותר ותוך שאי הציות נובע בעיקרו מאי מעקב של סניגור אחר תוצאת בקשת ארכה לקויה שהגיש, מתחם העונש ההולם הוא קנס כספי נמוך. נגזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך של 750 ש"ח לתשלום תוך חודש.
17.7. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; תו"ב (יר') 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח; ת"פ (יר') 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה; תו"ב (יר') 13960-09-08 מדינת ישראל נ' חליל נאסר.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ.
ב- תו"ב (יר') 69835-06-17 {מדינת ישראל נ' נוהא מוסטפא, תק-של 2019(3), 52403 (2019)} הנאשמת הואשמה בבית-משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 04.06.17.
הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 24.01.11 נגזר דינה של הנאשמת על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 222/2010 ובו, בין היתר, נצטוותה להתאים בניה של 2 קומות בשטח של כולל של כ-100 מ"ר {המצויה בשכונת עיסוויה בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 24.01.12. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 12.04.15. הנאשמת לא קיימה את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 15.05.17.
מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי אין לבינוי מושא ההליך דנן כל אופק תכנוני.
עבירת אי-קיום צו שיפוטי היא עבירה חמורה. עבירות בניה הן מכת מדינה ויש להחמיר עם עברייני בניה.
המאשימה הפנתה אל פסק-הדין ב-תו"ב (שלום, ת"א) 10162/10 מדינת ישראל נ' מוחמד סקחפי. באותו עניין מדובר היה באי-קיום צו שיפוטי משך כשלוש וחצי שנים לגבי תוספת בניה למגורים בשטח 80 מ"ר, לאחר צו הריסה מינהלי שהיה לאותה בניה. מדובר היה בנאשם בן 62, לא עובד וסובל מבעיות רפואיות {כמו גם רעייתו}, אב לששה ילדים, אחד מהם נכה הנמצא בשיקום ארוך. על הנאשם נגזרו: קנס בסך 25,000 ש"ח; קנס {נוסף} בסך של 72,000 ש"ח {על-פי חישוב של 400 ש"ח לכל יום עבור 180 ימים}; חתימה על התחייבות בסך 29,200 ש"ח; מאסר של 4 חודשים על-תנאי למשך שנתיים. גזר-הדין לא כלל הוראה בדבר דחיית מועד כניסת צו ההתאמה לתוקף.
העונשים אשר מבוקש להטיל על הנאשמת: קנס בסך של 29,200 ש"ח; מאסר של 3 חודשים על-תנאי למשך 3 שנים; דחיה של 60 יום בביצוע צו ההתאמה {לצרכי התארגנות}.
לעניין ההיבט התכנוני ביקשה הנאשמת להגיש לתיק מסמכים תוך חודש. אף שחלפו חודשיים וחצי מעת מתן הסיכומים בעל-פה ועד עתה, לא הוגש לתיק כל מסמך מטעם הנאשמת לגבי ההיבט התכנוני.
הנאשמת ביקשה כי המועד לביצוע צו ההתאמה יידחה בשנה.
הנאשמת היא אלמנה. היא מתגוררת בבינוי מושא כתב האישום עם בנה בן ה- 14. נותרו לנאשמת חודשיים לשם סילוק יתרת חוב הקנס בעקבות הרשעתה בתיק אישום הבניה {ת"פ 222/2010}. נוכח הכנסתה של הנאשמת רק מקצבת שארים, מחלותיה וצרכי הבית המקובלים, ברור שמדובר במצב כלכלי קשה ביותר.
הפנתה לסעיפים 222-221 לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין הנאשם אורי לופוליאנסקי במסגרת ע"פ 4456/14 אביגדור קלנר ואח' נ' מדינת ישראל וטענה כי לאור אותו פסק-דין זהו המקום {במקרה כאן} לסטיה לקולא במידה משמעותית ממתחם העונש.
הנאשמת ביקשה כי ייגזר קנס של 500 ש"ח {חמש מאות שקלים חדשים} אשר ישולם בחמשה תשלומים חודשיים שווים ורצופים.
בית-משפט גזר על הנאשמת מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 14.09.19 לא תעבור הנאשמת כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
קנס כספי בסך 15,000 ש"ח ב- 30 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 15.09.19 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי תיאסר הנאשמת למשך 60 יום.
17.8. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; תו"ב (יר') 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח; ת"פ (יר') 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה; תו"ב (יר') 13960-09-08 מדינת ישראל נ' חליל נאסר.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ.
ב- תו"ב (יר') 72057-01-17 {מדינת ישראל נ' חסאם עאבדין, תק-של 2019(3), 61816 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 10.01.17.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 17.09.15 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 4779/2013 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של 100 מ"ר {המצויה בשכונת בית חנינה בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 20.09.16. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 28.12.16.
המאשימה טענה, כי מאז המועד שנקבע לביצוע צו התאמת הבינוי, 20.09.16, ועד היום, ההתאמה לא בוצעה.
עבירת אי-קיום צו שיפוטי היא עבירה חמורה. עבירות בניה הן מכת מדינה ויש להחמיר עם עברייני בניה.
המאשימה הפנתה ל- תו"ב (שלום, ת"א) 10162/10 מדינת ישראל נ' מוחמד סקחפי. באותו עניין מדובר היה באי-קיום צו שיפוטי משך כשלוש וחצי שנים לגבי תוספת בניה למגורים בשטח 80 מ"ר, לאחר צו הריסה מינהלי שהיה לאותה בניה. מדובר היה בנאשם בן 62, לא עובד וסובל מבעיות רפואיות {כמו גם רעייתו}, אב לששה ילדים, אחד מהם נכה הנמצא בשיקום ארוך. על הנאשם נגזרו: קנס בסך 25,000 ש"ח; קנס {נוסף} בסך של 72,000 ש"ח {על-פי חישוב של 400 ש"ח לכל יום עבור 180 ימים}; חתימה על התחייבות בסך 29,200 ש"ח; מאסר של 4 חודשים על-תנאי למשך שנתיים. גזר-הדין לא כלל הוראה בדבר דחיית מועד כניסת צו ההתאמה לתוקף.
תו"ב (ק"ג) 10894-03-15 הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית גת נ' אליהו מרקוביץ. באותו עניין, במסגרת הסדר עונשי, בגין אי-ציות במשך שנה וחצי לצו התאמה של 25 מ"ר, נגזרו על הנאשם: מאסר של חודשיים על-תנאי למשך שנתיים; קנס של 25,000 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך של 50,000 ש"ח; ארכה של 5 חודשים-לביצוע צו ההתאמה.
העונשים אשר מבוקש להטיל על הנאשם: קנס בסך של 29,200 ש"ח; מאסר של 3 חודשים על-תנאי למשך 3 שנים; דחיה של 60 יום בביצוע צו ההתאמה {לצרכי התארגנות}.
הנאשם טען, כי תקופת אי הציות על-פי כתב האישום היא רק מיום 20.09.16 עד יום 10.01.17. כמו-כן הנאשם פעל להכשרת הבניה. הנאשם אינו עבריין בניה. נוכח מצבו הבריאותי, הנאשם עובד כנגר במשרה חלקית ומשתכר 5,000 ש"ח לחודש.
הנאשם עדיין נושא בתשלומים בגין הקנס שהוטל עליו בתיק הבניה הראשון. נותר לו לפרוע 5,000 ש"ח ב- 10 תשלומים חודשיים. מבוקש כי הקנס שיוטל ייפרע בתשלומים שלא יעלו על 400 ש"ח לחודש. עם-זאת, נטען כי לנאשם אין מקורות כספיים לביצוע התשלום - לא 10,000 ש"ח ולא 5,000 ש"ח.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 14.11.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
קנס כספי בסך 22,000 ש"ח ב- 44 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 15.09.19 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 88 יום.
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו".
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עורך-הדין קאזם כיואן.
ב- תו"ב (יר') 18493-02-09 {מדינת ישראל נ' סלאח אלדין ערמין, תק-של 2019(2), 31681 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 17.02.09.
ביום 13.06.12 הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 29.06.03 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 4344/98 ובו נצטווה, בין היתר, להרוס ולהפסיק להשתמש בבניית קומה בשטח של כ- 36 מ"ר ומרפסת צמודה בשטח של כ-8 {עיון בגזר-הדין המקורי מעלה כי מדובר בטעות סופר: שטח המרפסת היה 18 מ"ר} מ"ר {המצויה בשכונת ואדי ג'וז בירושלים}, וזאת לא יאוחר מיום 01.01.05.
הנאשם הורשע בשני תיקים פליליים {1440/05 ו- 7011/07} באי-ציות לצו בית-המשפט שניתן במסגרת ת"פ 4344/98. בית-המשפט האריך את מועד ביצוע הצווים עד ליום 08.12.08. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 25.12.18.
מדובר באישום שלישי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כי מדובר בבינוי במתחם השוק הסיטונאי בשכונת ואדי ג'וז בירושלים. ייעוד הקרקע הוא שטח ציבורי פתוח; הנאשם לא קיים את הצו {הריסה או הכשרה} למרות שמדובר באישום שלישי בגין אי-ציות ולמרות שחלף כעשור מאז הגשת כתב האישום; הנאשם לא שיתף פעולה עם ההליך. בשל כך המאשימה נאלצה לפעול נגד הבינוי בהליך לפי סעיף 212 לחוק {טרם תיקון 116}. המאשימה גם נאלצה לבצע ביקורי סרק של מפקחים בשטח; מבוקש להטיל עונש של מאסר בפועל {הפעלת מאסר על-תנאי חב הפעלה} וכן קנס של 26,000 ש"ח ב- 26 תשלומים. מבוקש לדחות את ביצוע הצו ב- 60 יום בלבד לצורך התארגנות.
בואר כי העונש נדרש באופן מרוסן נוכח מצבו הרפואי של הנאשם.
הנאשם טען כי בדיון ביום 19.07.17 התחייב הנאשם להרוס 36 מ"ר מתוך 100 מ"ר שהוא מתגורר בהם. המאשימה השתהתה בביצוע הביקור במקום. עמדת המאשימה הטוענת שלא נהרס מה שיש להרוס הוגשה ביום 18.10.18 והיא היתה לאקונית ולא ברורה; מצבו של הנאשם קשה. אשתו התגרשה ממנו והוא לא עובד לאחרונה; מבוקש להסתפק בעונש כספי קל וסמלי. כן מבוקש לדחות בשנה את מועד ביצוע צו ההתאמה; הנאשם לא רוצה לעבור על החוק לאור שהצהיר בבית-המשפט שהוא מעוניין להרוס.
בית-משפט הפעיל מאסר על-תנאי {חב הפעלה} מ- ת"פ 7011/2007 לשלושה חודשים. הנאשם יתחיל לרצות את תקופת מאסרו ביום 01.08.19. ככל שימצא הממונה כי הנאשם מתאים לשאת בעונש בעבודות שירות, ירוצה המאסר בדרך זו. אם לא יינתן אישור הממונה, ירצה הנאשם את תקופת מאסרו תחת שירות בתי הסוהר.
קנס כספי בסך 26,600 ש"ח ב- 53 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.19 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 106 יום.
17.10. מאסר על-תנאי לחודשיים - המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות ומאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד; רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד ג'ומעה חלאילה.
ב- תו"ב (יר') 61902-08-16 {מדינת ישראל נ' אחמד משעל, תק-של 2019(1), 89463 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 07.08.16.
עוד ביום 02.07.17 הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, {כפי נוסחו עובר לתיקון 116} בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 29.06.03 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 7075/1999 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 250 מ"ר {המצויה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.01.05. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 01.06.15. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 21.06.16.
מדובר באישום שלישי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי הבינוי הוקם לפני כעשרים שנה. בשלב זה אין עדיין אפילו תכנית מתאר לבינוי מושא ההליך.
מתחם העונש ההולם הוא 29,000-20,000 ש"ח, תוך שמבוקש למקם את העונש בקצה התחתון של המתחם - 20,000 ש"ח.
בנוסף, מבוקש להטיל קנס יומי. הטלת קנס יומי אינה תלויה בהיקף בניה מינימאלי מסויים או תקופת הפרה מינימאלית מסויימת. ההפרה על-פי כתב האישום נמשכה שנה ו- 20 יום, אולם בפועל היא נמשכת ברציפות מאז יום 01.06.15. חרף מתחם עונש נטען של קנס יומי בתחום 1,400-500 ש"ח, מבוקש להטיל על הנאשם קנס יומי בסך כולל של 30,000 ש"ח - סכום המגלם הפחתה ניכרת ביותר ביחס למפתח החיוב היומי האמור.
מבוקש להטיל על הנאשם מאסר של חודשיים אשר התנאי להטלתו כבר חב הפעלה. מבוקש כי המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות השירות מיום 03.01.19.
מבוקש להטיל על הנאשם מאסר על-תנאי חדש של 3 חודשים למשך 3 שנים.
מבוקש שביצוע צו ההריסה יידחה ב- 6 חודשים.
הנאשם טען, כי עמדת המאשימה התעלמה מנסיבותיו האישיות - הבריאותיות והכלכליות - של הנאשם.
באזור מגוריו של הנאשם בנו יתר בני משפחו באופן שלא נותרו לנאשם אחוזי בניה ועל רקע זה כשלו שני נסיונות שלו לקדם הליכים תכנוניים.
לשם הכשרת הבינוי יש להעביר תב"ע - והנאשם מתכוון לעשות זאת על חשבונו.
לפני 20 שנה הנאשם בנה את הבית עבור משפחתו. מאז, מצבו הרפואי והכלכלי של הנאשם השתנה לרעה.
הנאשם אלמן ומתגורר במבנה לבדו. בתו היחידה של הנאשם נשואה, והיא ובעלה מתגוררים במקום אחר.
בית-משפט הפעיל מאסר על-תנאי מ- ת"פ 1337/04 {אשר הוארך ב- ת"פ 766/14} לחודשיים. המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות שירות מיום 03.01.19.
מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 18.08.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
קנס כספי בסך 50,000 ש"ח ב- 100 {מאה} תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.04.19 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 200 יום.
17.11. מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו".
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ.
ב- תו"ב (יר') 13963-09-08 {מדינת ישראל נ' מחמד סארי, תק-של 2019(1), 89398 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 02.09.08.
הנאשם הורשע לאחר סיכומים בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, {כפי נוסחו עובר לתיקון 116}בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי הכרעת הדין אשר קיבלה באופן חלקי את הטענות המיוחסות לנאשם, ביום 21.04.04 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 4103/03 {הוסב לתיק חדש: תו"ב 176-05-03} ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 500 מ"ר {3 קומות מעל קומה קיימת בג'בל מוכבר בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 21.04.05. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו. על-פי הכרעת הדין, הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} בתאריכים 08.07.02-07.04.08 {97 יום}.
יצויין כי התיק נדון בפני מותב קודם {מספרו בזמנו: ת"פ 9780/2008}. הנאשם הורשע ביום 02.06.11 באי-ציות לצו ההתאמה בתאריכים נרחבים יותר {כפי שיוחס לו בכתב האישום} וביום 05.12.16 נגזר דינו. ביום 08.03.17 קיבל בית-המשפט המחוזי בירושלים את הערעור על גזר-הדין ועל הכרעת הדין, בטלם והשיב את התיק לדיון מראשיתו {ע"פ 49525-01-17}. כך הגיע התיק להכרעת הדין {הרשעה חלקית} שניתנה על-ידי מותב זה ביום 15.11.18.
המאשימה טענה, כי עבירת אי-ציות לצו שיפוטי היא עבירה חמורה; מתחם העונש ההולם הוא 29,200-20,000 ש"ח ובתוכו יש להטיל על הנאשם קנס של 29,200 ש"ח; בנוסף יש להטיל קנס יומי של 1,000 ש"ח {על-פי מתחם של 1,400-800 ש"ח}; מבוקש להטיל מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים; את ביצוע צו ההתאמה מבוקש לדחות בחודשיים לצורך התארגנות בלבד.
הנאשם טען מנגד, כי נתיק הסתבך משפטית. פסק-הדין הראשון {גזר-דין מיום 05.12.16} בוטל בצדק על-ידי ערכאת הערעור. התמשכות ההליכים לא היתה לשווא; רף הענישה צריך להיות זה שהיה מקובל בשנת ביצוע העבירה {2008}; מדובר בשכונה שלמה בג'בל מוכבר. השכנים התארגנו, הגישו את תב"ע 8541ג {פתיחת תיק למתכנן: 26.03.08; מתן תוקף: 01.04.11}. לאחר הכנת תצ"ר הוגשה בקשה למתן היתר אשר יכשיר את הבינוי בשלמותו במסגרת תיק רישוי בניה 2018/293 {ביום 14.08.18 הסתיימה תקופת הפרסום}; מאז שנת 2007 ועד היום הנאשם דואג שתהיה לו ארכה לביצוע צו ההתאמה. לדוגמה הציג הסניגור את הארכה שניתנה בהחלט בית-משפט מיום 04.12.17 עד יום 04.04.18; לגבי קנס יומי, אם וככל שבית-המשפט סבור שיש להטילו אזי יש להטילו בשיעור של 50 ש"ח ליום - כפי גזר-הדין בבית-משפט זה ב- ת"פ 3150/08; הבינוי מושא התיק כאן הוא בינוי למגורים של הנאשם ושל שלושת אחיו. הנאשם הוא זה שלקח על עצמו את האחריות לכלל הבניה. אין מדובר בבניה מסחרית והנאשם אינו מרוויח ממנה; הנאשם משתכר 5,000 ש"ח לחודש. יש לו 5 ילדים. הנאשם הוציא הוצאות מרובות בהליך התכנוני.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום 22.01.2 לא יעבור הנאשם עבירה של הפרת צו שיפוטי על-פי חוק התכנון והבניה.
כמו-כן, קנס כספי בסך 26,100 ש"ח ב- 52 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 22.02.19 ובכל 22 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 104 יום.
17.12. הארכה בשנתיים התנאי של מאסר למשך חודשיים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; תו"ב (יר') 72129-07-17 מדינת ישראל נ' סאאד סלאח; ע"פ (יר') 50877-01-15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד חוסין גנאים.
ב- תו"ב (יר') 62009-08-16 {מדינת ישראל נ' נגיב אעור, תק-של 2019(1), 89318 (2019)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 01.08.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 12.11.02 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 6550/1999 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 260 מ"ר ו- 2 מרפסות פתוחות בשטח של כ- 23 מ"ר ו- 13 מ"ר {המצויה בסילואן, ירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.06.04. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 09.12.12. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 15.07.16.
מדובר באישום שלישי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה, כי נגד הנאשם קיים מאסר על-תנאי חב הפעלה מגזר-הדין שניתן ביום 22.09.11 ב- ת"פ 10961/09. הנאשם נמנע מלהתייצב בפני הממונה על עבודות השירות על-מנת לבחון את התאמתו לריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות ולפיכך חייב בית-המשפט להפעיל את התנאי.
מדובר בעבירה בהיקף נרחב אשר משמשת את הנאשם למעלה מ- 20 שנים מבלי שפעל להכשירה. מדובר בעבירה כלכלית.
מתחם העונש ההולם הוא 29,200-20,000 ש"ח תוך שיש למקם את עונשו של הנאשם ברף העליון {קרי 29,200 ש"ח} בתוספת קנס יומי. מתחם הענישה בעניין קנס יומי הוא 1,400-600 ש"ח אולם אור נסיבותיו הרפואיות והאישיות של הנאשם ובני משפחתו יש להטיל קנס יומי של 100 ש"ח {בגין 1,305 ימי הפרה}.
את צו ההריסה מבוקש לדחות ב- 90 ימים לצרכי התארגנות.
הנאשם טען, כי עד סוף שנת 2012 היו לו ארכות מסודרות. לאחר מכן קרה לו אירוע שגרם לו לא להגיש ארכות עד שנת 2016 - עד שהוגשה בקשת ארכה ביום 31.07.16 {לפני הגשת כתב האישום בתיק דנן ביום 01.08.16}. ניתנה ארכה עד 07.02.17 ולאחר מכן ביום 09.05.17 נדחתה בקשת ארכה נוספת.
הקומה אשר תחת הקומה מושא האישום דנן נבנתה בהיתר ובה מתגוררים הוריו של הנאשם וששה מאחיו. בקומה מושא כתב האישום השתמש הנאשם רק במחציתה {עם משפחתו} עד שנת 2010. אז נכנס לחצי השני של הקומה אחיו של הנאשם עם משפחתו, תוך שהאח אינו משלם דבר לנאשם תמורת מגוריו במקום.
ביום 23.04.17 הוצג בפני בית-המשפט מתווה להסדר עונשי שכלל קנס בסכום המירבי הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, ללא קנס יומי. גם עתה מבוקש כן.
אין מדובר בבניה מסחרית/עסקית, גם אם בחלקה משתמש אחיו של הנאשם.
מבוקש כי ביצוע צו ההתאמה יידחה בחצי שנה. מבוקש לנקוט במידת הרחמים.
לעניין המאסר על-תנאי מבוקש לדחות את מועד ההפעלה ב- 60 יום בכדי לאפשר לנאשם להתייצב בפני הממונה על עבודות שירות לשם שקילת ביצוע המאסר בעבודות שירות.
בית-משפט האריך בשנתיים מהיום התנאי של מאסר למשך חודשיים בגין אי-ציות לצו התאמה שיפוטי {הארכה של סעיף 3 לגזר-הדין מיום 22.09.11 ב- ת"פ 10961/2009}. על הארכה זו יחול סעיף 56(ב) לחוק העונשין {קרי היעדר אפשרות של הארכה נוספת של התנאי}. בנוסף, בית-משפט השית קנס בסך של 29,200 ש"ח אשר ישולם ב- 60 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל ביום 15.02.19 ובכל 15 לחודש לאחר מכן. ככל שלא ישולם הקנס, ייאסר הנאשם למשך 116 ימים.
17.13. מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים
ב- תו"ב (יר') 72127-07-17 {מדינת ישראל נ' עמוס סופר, תק-של 2018(4), 74322 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 20.07.17.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו הן באישום של בניה שלא כדין - עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, והן באישום של אי-ציות לצו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 210 לחוק בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 03.12.08 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 5208/08 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים יציקת רצפת בטון בשטח של כ- 51 מ"ר {המצויה בחצר דירתו ברחוב ברוך צוקרמן 512/1 בשכונת נוה יעקב בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.01.10. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 28.05.17.
על-פי עובדות כתב האישום, בין התאריכים 01.11.13-24.12.13 או בסמוך לכך ביצע הנאשם את העבודות הבאות במעונו ברחוב ברוך צוקרמן 512/1 בשכונת נוה יעקב בירושלים: (א) מעל יציקת רצפת בטון {לגביה הורשע ב- ת"פ 5208/08} בנה קירות מחומר קל עם פתחים לחלון ודלת; (ב) מעל לקירות בנה גג מחומר קל. על-ידי העבודות המפורטות בנה הנאשם תוספת בשטח של כ- 20 מ"ר. העבודות בוצעו ללא היתר. הנאשם מואשם בביצוע העבודות בהיותו בעל הנכס, המשתמש בפועל בנכס והאחראי לביצוע העבודות.
המאשימה טענה, כי עבירת אי-קיום צו שיפוטי היא עבירה חמורה שכן לא זו בלבד שהנאשם בונה ללא היתר, אלא שלאחר מכן הוא בוחר שלא לקיים את צו בית-המשפט שניתן נגדו; הבניה בוצעה מחומרים קלים הפוגעים בחזות פני העיר; ב- תו"ב (ק"ג) 63696-11-14 מדינת ישראל נ' מיכאל פוסטילניק, נגזר על הנאשם, בין היתר, קנס של 20,000 ש"ח, בגין אי-ציות במשך 14 חודשים לצו התאמה של 23 מ"ר, תוך שהריסת הבינוי הושלמה בסמוך להגשת כתב האישום. ערעור הנאשם על גזר-הדין נדחה ביום 10.11.15; בעניין עבירת אי הציות מבוקש למקם את עונש הקנס של הנאשם בתחתית המתחם של 29,100-20,000 ש"ח. כן מבוקש לדחות בחודשיים את מועד ביצוע צו ההתאמה שניתן למבנה; בעניין עבירת הבניה מבוקש לקבוע כי מתחם העונש ההולם הוא 800 עד 1,400 ש"ח למטר. כן מבוקש לתת צו התאמה לביצוע תוך חודשיים, גם בסמכות הוועדה המקומית לתכנון ובניה; מבוקש להטיל על הנאשם עונש מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים.
הנאשם טען, כי הוא אב לשבעה ילדים. שתי בנותיו התחתנו לפני כשנה וחצי. בגין נישואי הבנות יש לנאשם התחייבויות בהיקף של $100,000; בגין 5 הילדים הנותרים משולם שכר לימוד חודשי של מעל 3,000 ש"ח; שניים מהילדים קטינים ומתקבלת בגינם קצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי; הנאשם עובד כמורה בהיקף של עד 18 שעות בישיבת "לחם הביכורים" בשכונת נוה יעקב בשכר חודשי של 5,000 ש"ח. בשאר הזמן הנאשם לומד תורה ומוסר שיעורי תורה 'לעמך ישראל' {כהגדרתו}; אשת הנאשם עובדת כעוזרת גננת בשכר של כ- 3,000 ש"ח לחודש; המבנה מושא האישום נבנה עבור בגין בנו של הנאשם החולה באסטמה קשה. לא הוצגו אסמכתאות לדבר; הבינוי אשר בגינו הוגש אישום אי-הציות אינו דורש כיום רישוי כלל; באוגוסט 2018 ניתן תוקף לתב"ע 302216. הוצג מכתב אשת מקצוע לפיו לפי התב"ע האמורה ניתן להוציא היתר למלוא הבינוי מושא האישום דנן; מדובר בבניין של 8 קומות. התב"ע דורשת בניה בהינף אחד ולפיכך נדרשת אחדות בין דיירי הבניין לשם הנעת הוצאת היתר בניה וביצוע הבניה בפועל.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.03.19 לא יעבור הנאשם עבירה של אי-ציות לצו הריסה/התאמה שיפוטי.
כמו-כן, הושת עליו קנס כספי בסך 15,000 ש"ח ב- 60 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.01.19 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 60 יום.
17.14. קנס של 1,000 ש"ח בכל תיק - ככל שיש בתיק שני נאשמים, יפוצל הקנס כך שמחצית תחול על כל אחד משניהם
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד; רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ. בשם הנאשמים: עו"ד אהרון פוגל.
ב- תו"ב (יר') 65511-12-16 {מדינת ישראל נ' בן ציון ברנט ואח', תק-של 2018(4), 74226 (2018)} הנאשמים הואשמו בבית-משפט זה בכתבי אישום שהוגשו כולם ביום 22.12.16 והדיון בהם אוחד נוכח מסכת עובדתית דומה.
הנאשמים הורשעו לאחר טיעון קצר וללא דיון הוכחות בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיימו צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתבי האישום, ביום 23.03.15 נגזר דינם של הנאשמים {בתיקים שנדונו במאוחד} בגין שימוש שלא כדין בבינוי {בתקופה 01.05.05-28.04.10 או בסמוך לכך}, ובו, בין היתר, נצטוו הנאשמים להתאים את הבינוי {המצוי ברחוב חבקוק 9 בשכונת בית ישראל בירושלים - גוש 30083, חלקה 83} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 23.03.16. הנאשמים לא קיימו את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 08.11.16.
המאשימה טענה כדלקמן: הנאשמים הורשעו באי-קיום צו שיפוטי בפעם הראשונה. מדובר באי-ציות במשך 8 חודשים; מתחם העונש ההולם לעניין קנס הוא 29,200-20,000 ש"ח; הואיל והנאשמים הם לא אלו שבנו את המבנה אלא רק המשתמשים והואיל והם רכשו את הדירות בלי שידעו שאין היתר והוצג בפניהם היתר מזוייף, יש להעמיד את הקנס על 25,000 ש"ח; כן מבוקש לגזור על כל נאשם 3 חודשי מאסר על-תנאי וכן להורות על דחיית מועד ביצוע צו ההתאמה בחודשיים בלבד.
הנאשמים טענו כדלקמן: העבירה החלה בכך שקבלן-יזם הציג בפני הנאשמים היתר בניה כחוק. הנאשמים פנו לבנקים לשם גיוס מימון לרכישת דירותיהם. נעשו שומות לדירות על יסוד ההיתר וניתנו לדיירים הלוואות מובטחות במשכנתאות; אלא שההיתר היה מזוייף. לאחר מעשה הסתבר שלא היה לו זכר אצל הרשויות הרלבנטיות; לדיירים לא היתה כל דרך להבין שמשהו לא היה תקין. מדובר באנשים תמימים שנפלו בפח - רכשו משהו שנבנה שלא כדין בעת שסברו שקנו בניה חוקית; הקבלן ברח מהארץ ולא ניתן להעמידו לדין, למרות שהרשות המקומית היתה מודעת סמוך לבניה על הבניה שלא כדין; הדיירים שכרו אדריכל אשר הגיש תכנית מתאר מקומית {תב"ע 354324}. ניתנה המלצה להפקדת התכנית {הוצגה החלטת הוועדה המחוזית מיום 06.03.16}.
עוד נטען, כי כתנאי להפקדת התכנית נדרשו הדיירים לפעולות הריסה ולמספר תיקונים קוסמטיים במרפסות. הדייר בקומת הקרקע של המבנה לא שיתף פעולה משך זמן רב. לפני מספר חודשים הושג הסדר עימו שלפיו הוא יהרוס את הנדרש ולפיכך התב"ע מתקדמת. הוצג מכתב אדריכל משה שפירא מיום 10.05.18 לפיו הוא נתבקש על-ידי הדיירים לפתוח בחזרה את תיק התב"ע ולהביא את התכניות לדיון חוזר לצורך הפקדת התכנית - וזאת נוכח הגעת הדיירים להסדר עם דייר בקומת הקרקע של הבניין; כי הוצג אישור שיגור פקס של 10 עמודים אל המחלקה המשפטית של עיריית ירושלים {המייצגת את המאשימה} ביום 09.06.16 - בקשה בתיקים 6561/2/3/4/5/6/7-2010 לדחיית מועד ביצוע צו ההתאמה {בהתאם לסעיף 207 לחוק}. נטען כי בקשה זו לא זכתה לכל התייחסות של המאשימה ולפיכך עומדת לנאשמים הגנה מן הצדק.
נטען כי הנאשמים הם קשי יום וכי כל סכום שייקנסו בה יכביד עליהם, בפרט הואיל ובמקביל יש להם הוצאות מרובות בעניין הכשרת הבניה.
בית-המשפט נתבקש לקחת את הקנס שהוטל בגזר-הדין המקורי כאמת-מידה לקנס הראוי במקרה דנן. כן נתבקשה ארכה מקסימאלית כדי לאפשר את השלמת הוצאת התב"ע והיתר הבניה. נטען כי יש להתייחס לכל דירה לחוד, הואיל ומדובר בשטח שונה;
לגבי מצבם הכלכלי של נאשמים שלא נכחו בדיון טען הסניגור כי מר שוורץ הוא פקיד בישיבה ומשתכר כ- 9,000 ש"ח לחודש וכי מר קליין הוא בן ישיבה שמשתכר אלפי שקלים בודדים.
בית-משפט גזר קנס של 1,000 ש"ח בכל תיק {ככל שיש בתיק שני נאשמים, יפוצל הקנס כך שמחצית תחול על כל אחד משניהם} אשר ישולמו בשני תשלומים שווים ורצופים - עד יום 01.01.19 ועד יום 01.02.19.
17.15. מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים
ב- תו"ב (יר') 71780-11-16 {מדינת ישראל נ' ירחמיאל גולדברג, תק-של 2018(4), 74096 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 30.11.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 19.02.12 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 2638/2009 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים את השימוש החורג {שימוש לחנות נעליים} בדירה בשטח של כ- 75 מ"ר {המצויה ברחוב בר אילן 25 בשכונת הבוכרים בירושלים (להלן: "הדירה")} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, ולהימנע מכל שימוש בדירה ומהרשאת השימוש בו וזאת לא יאוחר מיום 01.09.13. בית-המשפט האריך מועד ביצוע הצו עד ליום 10.05.16. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 01.11.16.
המאשימה טענה כדלקמן:
גזר-הדין ניתן ביום 19.02.12. רק בשנת 2015 פנה הנאשם לוועדה המחוזית בבקשה למתן היתר לשימוש חורג ובקשתו נדחתה;
המבנה משמש כחנות נעליים. הנכס מושכר. זו עבירה בעלת אופי כלכלי;
נוכח מכלול טענות הנאשם בדבר ההליכים אשר לדבריו נעשו שלא בהסכמתו או בידיעתו, במתחם שבין 29,200-20,000 ש"ח די בהעמדת הקנס אשר יוטל על הנאשם על-סך של 24,000 ש"ח. כמו-כן מבוקש להטיל על הנאשם מאסר על-תנאי של חודשיים למשך 3 שנים. את צו ההתאמה יש לדחות בחודשיים בלבד לצרכי התארגנות.
הנאשם טען כדלקמן:
בדיון הטיעונים לעונש ולאחר שמיעת טיעוני המאשימה, ב"כ הנאשם ביקש להגיש את טיעוניו בכתב. משום מורכבות הסוגיה, הבקשה אושרה. בחלוף יומיים ביקש ב"כ הנאשם לבטל את הייצוג, אולם נקבע כי מדובר בסיכול ההדיינות והבקשה נדחתה. בין לבין הגיש הנאשם גם טיעון אישי בכתב. בסופם של דברים הוגשו טיעונים לעונש בכתב על-ידי הנאשם. להלן עיקרי כלל הדברים.
הנאשם טען כי מדובר בדירה הנמצאת בקומת הקרקע בבניין גדול בן עשרות דירות באזור בעל שימושים מעורבים בו כמעט בכל הבניינים לאורך רחוב בר אילן, בקומה הראשונה/קרקע, משתמשים למסחר ועסקים;
לאורך כל הכרעת הדין מיום 24.11.11 {בתיק האישום העיקרי - ת"פ 2638/09} הודגש כי הנכס הוא דירת מגורים;
הנאשם פנה לאדריכל דן בר לב בכדי שיטפל בבקשה לשימוש חורג בדירה {לא צויין מתי היתה הפניה/ההתקשרות ולא הוצגו מסמכים בעניין};
ביום 07.10.15 נדחתה הבקשה מהטעם כי אין אפשרות לאשר תוספת שטחים מעבר למותר בתב"ע. השטח למסחר המוצע בבקשה - מבוקש על חשבון שטחים המיועדים למחסן ולשטח משותף. שטחים המיועדים למסחר יהוו שטחים עיקריים ועל-כן - ישנו חוסר בשטחים;
הנאשם נדהם מההחלטה שכן הסתבר לו כי הדירה אותה רכשו אביו ודודתו, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין על-שמם כדת וכדין {הוצג נסח טאבו לפיו מדובר בדירה; הבעלות היא מיום 05.10.75}, הפכה למחסן ושטח משותף {ככל הנראה על-פי תב"ע 5695; בתוקף מיום 03.01.03};
ביום 04.07.16 הוגשה בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההתאמה {לפי סעיף 207 לחוק}, אולם הבקשה נדחתה ביום 07.07.16. ההחלטה הדוחה את הבקשה לא התקבלה במשרד ב"כ הנאשם אך שנשלחה כנראה בפקס על-ידי מזכירות בית-המשפט;
ביום 11.06.17 התקיים בתיק דנן דיון בפני מותב קודם. לטענת הנאשם, המותב הקודם התייחס לעבירה דנן כזוטי דברים {כך נלמד, לטענת הנאשם, מדברי התובע באותה ישיבה; התייחסות בית-המשפט הנטענת אינה מופיעה בפרוטוקול};
הנאשם ביצע בירור תכנוני ונמצא כי לשם הכשרת השימוש החורג בדירה יש צורך בשינוי תכנית המתאר {תב"ע} - תיקון אשר ייקח שנים לבצעו;
שינוי הייעוד של הדירה למחסן נעשה ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הנאשם. לא ברור לנאשם ולאיש המקצוע מטעמו כיצד ובאילו נסיבות נתנה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אישור להפיכת הדירה למחסן ושטח משותף;
הדירה מופיעה בנסח הטאבו כדירה. שינוי ייעודה של הדירה נראה כנובע משגיאה של מן דהוא הקשורה לתוספות הבניה ולהיתר הבניה החדש שהוצא לתוספות הבניה במבנה;
מבחינת האינטרס הציבורי מדובר ברחוב מסחרי ובו חנויות רבות הנהרות רובן ככולן מהיתר לשימוש חורג בשל אופיו של הרחוב;
בעלי הדירה הם אביו ודודתו של הנאשם, שניהם הגיעו כבר לגבורות, חולים ו"נזקקים לכל אגורה". לגבי האב הוגשו מסמכים רפואיים לגבי קשיי תנועה, חוסר יציבות וצורך בהשגחה. לגבי הדודה הוגשו מסמכים המתעדים השתלת קוצב לב;
גם שוכר הדירה {בה מופעלת חנות נעליים} מתמודד עם קשיים בריאותיים קשים מאוד;
מדובר בתאונה תכנונית אשר פגעה קשות בבעלי הדירה "ואין ספק שיהיה עליהם להוציא כסף רב על-מנת לתקן את התב"ע ואולי לפתוח בהליכים כנגד האחראים לתוצאה";
מבוקש להטיל עונש מופחת ולהאריך את מועד צו ההתאמה בשנתיים נוספות.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.01.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה. וכן, קנס כספי בסך 24,000 ש"ח ב- 24 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 96 יום.
17.16. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
ב- תו"ב (יר') 50838-07-16 {מדינת ישראל נ' דיאדלין יוסף אבראהים עבאסי, תק-של 2018(4), 73118 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 18.07.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 28.12.14 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 5160/2013 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 145 מ"ר {תוספת קומה למבנה בג'בל מוכבר בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 28.12.15. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 12.04.16.
המאשימה טענה, כדלקמן:
אי הציות מושא כתב האישום נמשך 4.5 חודשים. לבינוי אין היתר גם מאז ואילך;
הבניה בוצעה באפריל 2012 לערך ועדיין אין לה היתר;
מבוקש להטיל עונש הכולל: קנס של 25,000 ש"ח, מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים והריסה לאלתר.
הנאשם טען, כדלקמן:
הנאשם נקנס ב- 75,300 ש"ח במסגרת תיק הבניה העיקרי. הקנס נפרס ל- 60 תשלומים החל ביום 10.02.15 ולפיכך הנאשם עדיין משלם את הקנס. הדבר מכביד עליו;
הנאשם מקדם תכנית להכשרת ביתו. ביולי 2016 הנאשם הגיש בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההתאמה לפי סעיף 207 לחוק;
ביתו של הנאשם נמצא באיזו מגורים מיוחד על-פי תב"ע 5199 אשר אושרה ביום 06.07.03. לנאשם אושרי קווי בניין;
יש תיק היתר אשר מספרו לא ידוע לסניגור;
דרושה ארכה של שנה לשם סיום הכשרת הבניה;
לא ברור מדוע נדרש קנס של 25,000 ש"ח;
ב- ת"פ 2647/13 מדינת ישראל נ' זיאדה עראבי, הורשע הנאשם באי-ציות לצו התאמה של 33 מ"ר שטח מגורים ועוד 14 מ"ר מרפסת. הואיל והנאשם פעל לקידום הליך תכנוני והרס חלק מהבינוי {עובר למתן גזר-הדין}, נגזרו ביום 16.06.14 על הנאשם {בהסדר טיעון} העונשים הבאים: קנס של 3,000 ש"ח, הארכת מאסר של חודשיים בשנתיים נוספות, דחיה בשנה וחצי של ביצוע צו ההתאמה;
בתיק אחר שבו דובר על אי-ציות במשך 14 יום המאשימה חזרה מהאישום;
במהלך הדיון הוגשו מסמך אדריכל ותדפיס לעניין תיק קווי הבניין. המסמכים אבדו. חרף החלטות בית-משפט הנאשם לא פעל לשחזורם כך שאלה לא בפני בית-משפט;
לעניין מצבו הסוציואקונומי נתבקשה וניתנה רשות להגיש מסמכים לאחר הדיון.
הסניגור הגיש כתב טענות בן 2 עמודים ועוד 4 עמודי נספחים תחת הכותרת "השלמת טיעונים לעונש מטעם הנאשם". לא ניתן היתר להגשת מסמך כאמור.
לעניין מצבו הסוציואקונומי של הנאשם נטען באותו כתב טענות כי הנאשם הוא מפרנס יחיד במשפחה בשכר שאינו עולה על 6,000 ש"ח ואשתו עקרת בית. נטען כי הליך הבניה {הלא חוקית} גרם לנאשם לשלם הרבה אגרות והיטלים והוא נקלע עם משפחתו לבעיות כלכליות חמורות. לנאשם אין כל רכוש חוץ מהמבנה מושא ההליך.
צורפו 3 תלושי שכר של הנאשם אצל חברת 'שרקת מווקף סיאראת אלזהראא בע"מ' אשר הציגו שכר נטו של 6,190 ש"ח, 5,720 ש"ח ו- 6,660 ש"ח.
צורפה חשבונית מס מיום 22.04.18 שהוציאה חברת 'ר.ח.מ.ן למסחר אלומיניום בע"מ' בעניין "אלומיניום תריסים ברזול" בסך כולל של 12,300 ש"ח. לא בואר מה זיקתה אל הנאשם.
מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.02.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
כמו-כן, גזר בית-המשפט קנס כספי בסך 25,000 ש"ח ב- 50 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.12.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 100 יום.
17.17. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד; רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל; ע"פ (יר') 50877-01-15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל; תו"ב (ק"ג) 63696-11-14 מדינת ישראל נ' מיכאל פוסטילניק; תו"ב (ק"ג) 10894-03-15 הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית גת נ' אליהו מרקוביץ.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד ג'ומעה חלאילה.
ב- תו"ב (יר') 68071-06-16 {מדינת ישראל נ' חדר אברהים עווד סומרין, תק-של 2018(4), 45187 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 16.06.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 09.09.99 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 5169/1998 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 190 מ"ר {המצויה בוואדי חילווה בסילוואן בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.04.01. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 14.05.15. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 21.05.16.
מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כדלקמן:
מדובר באישום שלישי בגין אי-ציות. התיקים הקודמים: ת"פ 11819/02, ת"פ 7180/04;
תקופת אי הציות בה מדובר היא שנה;
נוכח טענות לגבי היעדר אפשרות לפעול להכשרת הבינוי בשל מחדלי הרשות המקומית בתחום התכנון, ב- רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' מוסא דכה קבע בית-המשפט העליון כי אין מתקנים עוולה בעוולה אחרת, ובניה בלתי-חוקית בשום פנים אינה המזור לתחלואים שעניינם התעכבות הרשויות המקומיות בקידום תכניות אזוריות.
נוכח חומרת העבירה, יש להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 29,200 ש"ח; מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים; דחיה של חודש אחד במועד ביצוע הריסת הבינוי רק לצורך התארגנות.
הנאשם טען כדלקמן:
עיריית ירושלים מנעה מהנאשם לקדם היתר לביתו כאשר קידמה במשך שנים רבות תכנית מתאר מקומית {תב"ע} לאגן הדרומי של העיר העתיקה שמספרה 11555. עיריית ירושלים מנעה קידום תכניות מתאר נקודתיות כל עוד הליך תב"ע 11555 היה פעיל. על יסוד קידום תב"ע 11555 הגיש הנאשם בקשות לדחיית מועד ביצוע צו ההתאמה {לפי סעיף 207 לחוק} - שנתקבלו;
הוצג מכתבו של אדריכל מוחמד אעוור מיום 26.05.16 {לפני שנתיים וחצי} לפיו בתאריך 10.08.10 נגנזה תכנית 11555. עוד נטען כי "לאחרונה לא ניתן למר אברהים סומרין שיפתח תיק בעירייה עד הפקת תכנית כללית לכל האיזור מלשכת תכנון המחוזית". האדריכל לא הובא לעדות;
נטען כי משך כעשרים שנה הנאשם מנסה להכשיר את הבית;
הנאשם חולה. הוגש סיכום מידע רפואי. הנאשם נוטל 6 תרופות מדי יום וחולה במחלות ריאות וכן תחלואה אופיינית לגילו;
הנאשם אלמן. הנאשם מקבל קצבת ביטוח לאומי על-סך 2,101 ש"ח;
מבוקש להטיל קנס שלא יעלה על 15,000 ש"ח לאור מצבו הכלכלי של הנאשם.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.03.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה. וכן, קנס כספי בסך 29,200 ש"ח ב- 58 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.12.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 116 יום.
17.18. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד; רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל; ע"פ (יר') 50877-01-15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל; תו"ב (ק"ג) 63696-11-14 מדינת ישראל נ' מיכאל פוסטילניק; תו"ב (ק"ג) 10894-03-15 הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית גת נ' אליהו מרקוביץ.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד לימור בן חיים ו/או שירה יוסף.
ב- תו"ב (יר') 64586-07-17 {מדינת ישראל נ' עבד אלפתאח פקיה, תק-של 2018(4), 46801 (2018)}הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 09.07.17.
הנאשם הורשע, שלא על-פי הודאתו אך מבלי צורך לנהל דיון הוכחות, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 30.04.06 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 7892/2005 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 390 מ"ר ומרפסות בשטח של כ- 12.6 מ"ר {המצויה בשכונת בית חנינה בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.05.07. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 25.03.17. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 07.06.17.
מדובר באישום שני בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כדלקמן:
מדובר בתוספת בניה של 3 קומות {כל אחת - 130 מ"ר} ומרפסות {כ- 12.5 מ"ר};
מדובר באי-ציות במשך 73 ימים. עבירת אי-ציות מפגינה זלזול כלפי בית-המשפט ושלטון החוק;
היקף הבניה מלמד שלא מדובר בפתרון מצוקת דיור ואולי נועדה ליצירת רווח כלכלי;
העונש שנתבקש הוא קנס בסך של 29,200 ש"ח בתוספת קנס יומי של 300 ש"ח ולא פחות מ- 50,000 ש"ח. נתבקש כי ביצוע צו ההתאמה יידחה בשלושה חודשים.
הנאשם טען כדלקמן:
הנאשם הגיש בקשות לדחיית ביצוע צו ההתאמה לפי סעיף 207 לחוק. גם ביום 29.10.17 {לאחר התקופה מושא האישום דנן} הגיש הנאשם בקשת ארכה נוספת;
הנאשם מקדם תכנית מתאר 496687 אשר ביום 12.06.17 נקבע כי אינה עומדת בתנאי הסף וביום 19.12.17 נגנזה. זה אומר שלא הושלמו דרישות הזמן או שהוועדה לא עדכנה בכל ההתקדמויות;
הנאשם שיתף פעולה, הודה וחסך זמן שיפוטי. הנאשם מתאמץ לחזור למוטב: אנחנו אחרי תכנית וחלוקה ואחרי שיש תצ"ר {תכנית לצרכי רישום} לחלקה של הנאשם. הנאשם השקיע כספים בבניה ובתהליך ההכשרה. לא הוכח מה הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה;
במבנה מתגוררים הנאשם, אשתו, בתו הלא-נשואה ואחיו הנכה. מדובר במבנה של 3 דירות קטנות;
הנאשם יליד 1952 ומקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. נטען כי גם רעייתו של הנאשם מקבלת קצבת זקנה;
בתיק דומה, תו"ב (יר') 69809-03-16, בוטל האישום. יצויין כי באותו תיק מדובר היה ב- 14 ימי אי-ציות בלבד ולפיכך חזרה בה המאשימה ביום 24.12.17, וזאת לפנים משורת הדין;
מבוקש כי בית-המשפט יורה למאשימה לחזור בה מהאישום. אם לא אז מבוקש שיוטל קנס סמלי של לא יותר מ- 3,000 ש"ח. כן מבוקש לדחות בשנה את ביצוע צו ההתאמה.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.6.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
כמו-כן, גזר בית-המשפט קנס כספי בסך 25,000 ש"ח ב- 25 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.12.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 100 יום.
אזכורי פסיקה: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"; ע"פ (יר') 7464-03-15 תאמר עבידאת נ' מדינת ישראל; רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל; ת"פ (יר') 5536/14 מדינת ישראל נ' פאטמה ג'אבר.
שם השופט: דניאל מרדכי דמביץ; בשם הנאשם: עו"ד ג'ומעה חלאילה.
ב- תו"ב (יר') 8099-05-08 {מדינת ישראל נ' גמיל רגבי, תק-של 2018(4), 46815 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 22.05.08.
ביום 29.06.09 הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק וכן בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 07.12.97 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 3195/1996 ובו נצטווה, בין היתר, להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 100 מ"ר {בשכונת ואדי ג'וז בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 07.06.99.
ביום 14.12.03 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 10266/2003 {אי-ציות ראשון} תוך שבמסגרת גזר-הדין ניתנה לנאשם ארכה לביצוע הצו עד יום 14.06.04.
ביום 05.01.05 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 8693/2004 {אי-ציות שני} תוך שבמסגרת גזר-הדין ניתנה לנאשם ארכה לביצוע הצו עד יום 05.03.05.
ביום 25.02.07 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 11617/2005 {אי-ציות שלישי} תוך שבמסגרת גזר-הדין ניתנה לנאשם ארכה לביצוע הצו עד יום 01.07.07.
ביום 11.07.07 האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 01.04.08.
הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 18.05.08.
משמע, תקופת אי הציות היא 18.05.08-01.04.08 {קרי 48 יום}.
על-פי עובדות כתב האישום, בין התאריכים 29.03.05-27.02.08 או בסמוך לכך הנאשם בנה בנכס הנמצא בשכונת ואדי ג'וז בירושלים תוספת בניה בשטח של כ- 40 מ"ר מקורה ברעפים - והכל כמסומן בתשריט שהוגש עם כתב האישום.
המאשימה טענה כי מדובר בעבירת אי-ציות רביעית תוך שהבינוי קיים למעלה מ- 22 שנים מבלי שהוכשר. נתבקש להטיל על הנאשם קנס בסך 29,200 ש"ח; התחייבות בגובה הקנס; הפעלת המאסר על-תנאי; הטלת מאסר על-תנאי חדש של חודשיים למשך 3 שנים; דחיית מועד ביצוע הצו בחצי שנה.
הנאשם טען כי אי קידום הליכי תכנון על-ידי המאשימה הוא שאילץ את הנאשם לבצע את הבניה ולהגשת סדרת כתבי האישום. כי יש להביא בחשבון את הזנחת התיק משך שנים רבות, שלא באשמת הנאשם. וכן הנאשם ניסה לקדם הליך תכנוני, שכר אדריכל, הגיש תכנית אך זו נדחתה. לא צויינו פרטים קונקרטיים כלשהם מעבר לאמור. כמו-כן טען כי הוא מפרנס יחיד, נשוי לשתי נשים. לפיכך, התבקש להטיל קנס שלא יעלה על 20,000 ש"ח וכן לתת ארכה של שנה לביצוע הצו.
בית-משפט הפעיל מאסר על-תנאי מ- ת"פ 11687/2005 לחודשיים. המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות שירות, וזאת החל ביום 01.01.19;
מאסר על-תנאי לתקופה של חודשיים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.05.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה;
קנס כספי בסך 25,000 ש"ח ב- 50 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 100 יום.
17.20. שישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך 478,200 ש"ח
ב- תו"ב (יר') 72650-09-16 {מדינת ישראל נ' מסבאח עוויסאת, תק-של 2018(4), 41697 (2018)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 06.01.02 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 3670/2000 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה של 3 קומות בשטח של כ- 508 מ"ר {לרבות באמצעות הריסה} וכן קומת מרתף בשטח כולל של 220 מ"ר {לרבות באמצעות מילוי בעפר} {בניה המצויה בשכונת ערב א-סואחרה בג'בל מוכבר בירושלים} להיתרי הבניה החלים, וזאת לא יאוחר מיום 06.07.03. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 17.02.14. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ומילוי בעפר ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 03.08.16.
יצויין כי ביום 10.04.06 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בגין אי-ציות לגזר-הדין שניתן ביום 06.01.02 {ת"פ 4867/2006} אולם האישום בוטל בהסכמת המאשימה ביום 09.07.06.
משמע, מדובר באישום ראשון באשמת אי-ציות בעניין דנן.
המאשימה טענה כדלקמן:
הבניה בוצעה עובר לחודש אפריל 2000 - וטרם הוכשרה ;
הפרת הצו מתמשכת מאז יום 17.02.14 {המועד שצויין בכתב האישום};
מדובר בבניה מפוארת מאבן של 728 מ"ר;
מבוקש להטיל על הנאשם: קנס של 29,200 ש"ח בתוספת קנס יומי בשיעור 500 ש"ח למשך 898 ימי הפרה {שהם 449,000 ש"ח} - ובסך הכל 478,200 ש"ח; מאסר על-תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים. כמו-כן מבוקש להורות על ביצוע צו ההתאמה לאלתר.
הנאשם טען כדלקמן:
הנאשם יליד 15.11.37, בן למעלה משמונים, ולא בריא. גם אשת הנאשם, ילידת 10.08.49, אינה בריאה;
הנאשם אינו עובד וכך גם רעייתו. משק הבית מתפרנס רק מקצבת ביטוח לאומי שרק הנאשם מקבל {אך לא רעייתו};
הבניה לא היתה למטרה כלכלית. לנאשם 18 ולכן היה נחוץ שטח המבנה. כיום מתגוררים בבית רק הנאשם, רעייתו ושני הילדים הצעירים, ילידי 1990 ו- 1994;
הנאשם פעל להכשרת הבינוי. שלוש תכניות מתאר כשלו, אולם תכנית רביעית אושרה בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. הנאשם מצוי כעת בהליך לקבלת תצ"ר.
בסיום הדיון ניתנה הוראה לנאשם יגיש אסמכתאות בדבר המצב התכנוני הנוכחי. בפועל הוגש מסמך בודד, חתום על-ידי מודד מוסמך, המאשר כי הנאשם הזמין אצל המודד תכנית מדידה לרישום ראשון בירושלים. בשום שלב של הטיעונים לעונש לא הוצגו אסמכתאות קונקרטיות לגבי ההליך התכנוני שכבר ננקט וקודם.
מבוקש כי יוטל רק קנס לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין ללא קנס יומי - וזאת לאור יכולתו הכלכלית של הנאשם.
עוד טען הנאשם כי הבניה בוצעה באזור המיועד למגורים. אין דחיפות לביצוע צו ההתאמה.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.03.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
בנוסף, בית-המשפט גזר קנס כספי כולל של 478,200 ש"ח {מורכב מ- 29,200 ש"ח ועוד קנס יומי של 500 ש"ח במשך 898 יום} אשר ייפרע ב-100 {מאה} תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.12.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 365 יום.
ב- תו"ב (יר') 61750-08-16 {מדינת ישראל נ' סמר מחמד יוסף גאבר-עבאסי, תק-של 2018(4), 37780 (2018)} הנאשמת הואשמה בבית-משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 04.08.16.
הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיימה צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 15.07.07 נגזר דינה של הנאשמת על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 3736/2007 ובו נצטוותה, בין היתר, להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 72 מ"ר {מבנה בשטח 60 מ"ר ועוד קירוי מעבר בשטח 12 מ"ר; המצויה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.02.08. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 03.01.11. הנאשמת לא קיימה את צו ההתאמה (לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים) עד ליום 24.07.16.
משמע, מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כדלקמן:
אי-ציות לצו שיפוטי הוא עבירה חמורה, בפרט כאשר מדובר בתקופה של כחמש שנים;
בהיעדר ראיות לעונש, בהיעדר התקדמות תכנונית ובשים-לב שגזר-הדין באישום הראשוני ניתן לפני יותר מעשור, העונש ההולם הוא קנס בסך של 25,000 ש"ח ומתן ארכה של חודשיים להתארגנות לביצוע הצו. צויין כי כבר בגזר-הדין המקורי הוטל ביצוע צו ההריסה גם על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים.
הנאשמת טענה כדלקמן:
כי הקרקע בייעוד למגורים עם 62% בניה. האפשרות להכשיר את הבניה היא סבירה וסיכוייה גדולים;
הבעיה היחידה העומדת בפני הנאשמת מלהכשיר את הבניה הסופית היא סיווג המקרקעין מבחינת הטאבו. יש קושי בהוכחת בעלות שם. על-מנת לפתוח את בקשת ההיתר יש צורך ברישום הקרקע - והרישום קשה;
אפשר להמשיך הליך היתר גם אם הקרקע לא רשומה בטאבו. די ברישום במיסוי מקרקעין. האפשרות ידועה לכל מהנדס וקיימת מספר שנים;
הנאשמת היא עקרת בית ולה שני ילדים קטנים הלומדים בבית הספר. היא חייבת בלפחות 3 תיקי הוצאה לפועל והוטלו עליה גם עיקולים. בעלה של הנאשמת עובד כשכיר ומשתכר שכר מינימום;
מבוקש שקנס שיוטל ישולם בתשלומים של 500 ש"ח לחודש. כן מבוקשת ארכה מירבית לצורך הכשרת הבינוי כי הסיכוי לכך גבוה.
בית-משפט גזר על הנאשמת קנס בסך 25,000 ש"ח. הקנס ישולם ב- 50 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי תיאסר הנאשמת למשך 100 יום.
17.22. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
ב- תו"ב (יר') 45295-10-16 {מדינת ישראל נ' מוחמד כאמל עבדין ואח', תק-של 2018(4), 39720 (2018)} הואשמו בבית-משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 10.10.16.
הנאשמים הורשעו על-פי הודאתם בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 25.02.10 נגזר דינם של הנאשמים על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 11969/08 ובו, בין היתר, נצטוו להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 132 מ"ר {קומת מרתף ושתי קומות מגורים - בשכונת ראס אל עמוד בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.03.11. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 09.06.16. הנאשמים לא קיימו את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 22.08.16.
מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כדלקמן:
הבניה בוצעה בשלהי שנת 2002 וטרם הוכשרה;
עבירת אי-ציות היא עבירה חמורה;
מבוקש להטיל על כל אחד מהנאשמים: קנס בסך 20,000 ש"ח {מתוך מתחם ענישה הולם של 26,000-20,000 ש"ח}; מאסר על-תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים; דחיה של מועד ביצוע צו ההתאמה ב- 60 יום לצרכי התארגנות בלבד.
לאחר הדיון הפנתה המאשימה לפסקי-דין כדלקמן:
רע"פ 9972/16 שאול ברהום עזרא נ' עיריית תל-אביב-יפו - בו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.11.16 אשר דחה ערעור על גזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו מיום 13.07.16 בתיק 01/15/0002631. באותו עניין מדובר היה באי-ציות שלישי לצו הריסה של בינוי בשטח של 44.5 מ"ר. אושרה הטלת מאסר בפועל של 4 חודשים אשר ירוצו בעבודות שירות {בנוסף לעונשים נוספים};
תו"ב (צפת) 6800-12-09 הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' חוסיין חוסיין סאלח - בו נגזרו על הנאשם שהורשע באי-ציות שני לצו להתאמת 140 מ"ר: מאסר על-תנאי של חודשיים למשך שנתיים, קנס של 20,000 ש"ח והתחייבות של 50,000 ש"ח למשך שנתיים;
חע"מ (צפת) 20149/06 הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' חדרה חוסיין עבדאללה - בו נגזרו על הנאשמת אשר לא צייתה לצווי התאמה בינוי בשטח 270 מ"ר - ארבעה חודשי מאסר בפועל וקנס של 80,000 ש"ח;
תו"ב (צפת) 17545-01-10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' הייב סולטאן אחמד כריים - בו נגזרו בגין אי-ציות לצו להתאמת 213 מ"ר וכן בגין שימוש ללא הית - מאסר על-תנאי של חודשיים למשך שנתיים, קנס של 30,000 ש"ח והתחייבות של 30,000 ש"ח למשך שנתיים;
תו"ב (צפת) 36909-11-09 הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' סלאח הייב - בו נגזרו בגין אי-ציות לצו להתאמת 200 מ"ר וכן בגין שימוש ללא היתר: מאסר על-תנאי של 4 חודשים למשך שנתיים, שנס של 40,000 ש"ח והתחייבות של 50,000 ש"ח למשך שנתיים.
הנאשמים טענו כדלקמן:
על הקרקע חלה תב"ע 2668 והחלקה מיועדת לאיזור מגורים 5;
הנאשמים מקדמים הליך תכנוני הנמצא בשלבים מתקדמים לאחר שנפתחה תכנית בוועדה המחוזית שמספרה 101-0102939;
הנאשם 1 הוא אביו של הנאשם 2. הנאשמים משתמשים במבנה לצרכי מגורים. השימוש במבנה אינו למטרה עסקית;
נאשם 1 מבוגר ואינו עובד. נאשם 2 עובד בבית מלון ומשתכר כ- 5,000 ש"ח בחודש. נאשם 2 מכלכל את אביו {הנאשם 1}. לנאשם 2 יש 5 ילדים קטינים המתגוררים עמו בבית;
מדובר באי-ציות קצר של פחות מחודשיים {הטענה אינה נכונה הואיל ומדובר בחודשיים וחצי}אשר בהליכים דומים המאשימה חזרה בה מהאישום;
הנאשמים פעלו לקבלת ארכות לפי סעיף 207 לחוק. לאחר שנדחתה בקשתם ביום 26.05.16 הם הגישו בקשה נוספת ביום 02.06.16 עם מצב תכנוני חדש. בדיון הוצג עותק של הבקשה נושא חותמת "נתקבל" אדומה של משרד ב"כ המאשימה מיום 08.09.16;
הקנס הראוי הוא 3,000 ש"ח וכן ארכה של שנה לשם סיום ההליך התכנוני.
בית-משפט גזר על הנאשמים מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.02.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
נוסף על כך, גזר בית-המשפט קנס כספי בסך 12,500 ש"ח ב- 25 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 50 יום.
17.23. קנס כספי בסך 29,200 ש"ח
ב- תו"ב (יר') 61846-08-16 {מדינת ישראל נ' יוסף מוסטפא אעליאן אבו חדיר, תק-של 2018(4), 36280 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 07.08.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 14.09.03 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 8588/2002 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 74 מ"ר {תוספת קומה עם גג רעפים; מצויה בשכונת שועפט בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 14.03.05. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 10.03.16. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 17.07.16.
מדובר באישום רביעי בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כדלקמן:
כי מדובר באי-ציות רביעי ומכאן נובעת חומרת העניין. באותו עניין הנאשם כבר ריצה 3 חודשי מאסר בעבודות שירות, אולם גם זה לא הניע אותו לקיים את הצו;
מתחם הענישה ההולם הוא קנס של 29,200 ש"ח וכן צו התאמה אשר יוטל על הוועדה המקומית לתכנון ובניה בהתאם לחוק בנוסחו לאחר תיקון 116;
בדיון המאשימה לא הפנתה לאסמכתאות לגבי מתחם הענישה ההולם. ניתנה למאשימה שהות להגיש אסמכתאות בעניין, אולם היא לא עשתה כן. חלף זאת הגישה המאשימה לתיק את גזר-הדין שניתן בעניין עבירת בניה חדשה בשטח של 54 מ"ר שביצע הנאשם בשלהי שנת 2016 ובו הוטל בין היתר על הנאשם קנס של 50,000 ש"ח {ת"פ 10404/2014}.
הנאשם טען כדלקמן:
המגורים הם לצרכי משפחתו של הנאשם. לנאשם יש 5 ילדים שכולם קטינים. הנאשם התגרש לאחרונה ומגדל 4 ילדים. ילד אחד הוא עם הגרושה והנאשם משלם מזונות לגביו. נטען כי של כמקובל בבית-הדין השרעי, מזונות של ילד הם לפחות 850 ש"ח;
הנאשם הוא נהג משאית ומשתכר לא פחות מ- 10,000 ש"ח. משפחתו של הנאשם נשענת על משכורתו שהיא תנודתית;
המבנה מושא כתב האישום נמצא על חלקת קרקע בתחום תכנית איחוד וחלוקה שיזמה עיריית ירושלים ומספרה 7622. התכנית אושרה ביום 07.06.14. מיד לאחר אישורה הנאשם ועוד אנשים שקרקעותיהם כלולות בתחום התכנית פנו למודד על-מנת שיכין עבורם תצ"ר. הוגשה בקשה לסימון קווי בניין והנאשם ואלה שהגישו תצ"ר נתבקש להגיש נסח רישום עדכני. לשם הוכחת בעלות מסתמכים על לוח הזכויות מהתקופה הירדנית. נוצרה מחלוקת על בעלויות ובעת מתן הטיעונים לעונש היו הצדדים בתביעות בעניין הבעלויות;
במהלך השנים הוגשו בשם הנאשם בקשות לדחיית ביצוע צו ההתאמה לפי סעיף 207 לחוק;
הנאשם הפנה ל- ת"פ (יר') 5232/2009 מדינת ישראל נ' לילה גושה בו הוטל קנס של 20,000 ש"ח ב- 40 תשלומים {וכן התחייבות בסכום זהה וארכה של שנה לביצוע צו ההתאמה} בגין אי-ציות שלישי לצו להתאמת 115 מ"ר. באותו עניין דובר על נאשמת שהיא אלמנה בת 71 ולה 8 ילדים. במבנה התגוררו עם הנאשמת גם בנה עם אשתו וילדיו.
הותר לנאשם להגיש לאחר הדיון ראיות לגבי מצבו הסוציואקונומי. הנאשם פעל שלא בהתאם להחלטה והגיש 2 עמודי טיעון שכותרתם "טיעונים לעונש מטעם הנאשם" ועוד 7 עמודי נספחים. לפנים משורת הדין עיין בית-משפט בעצם הטיעון ולא מצא אותו רלבנטי - בהיותו בלתי מוכח.
כמו-כן טען הנאשם כי עודנו משלם קנס של 21,500 ש"ח המחולק לתשלומים חודשיים של 500 ש"ח אשר נגזר עליו בתיק אי הציות הקודם {ת"פ 2620/2014} ומשולם החל ביום 15.08.15;
הוצג ריכוז תיקי הוצאה לפועל של הנאשם עם חוב כולל של כ- 51,000 ש"ח;
בחלוף הגשות של מסמכים לא קריאים הוגשו תלושי שכר של הנאשם אצל 'ממסי שרותי דרך וגרירה בע"מ' לחודשים 08,10,11/17 המציגים שכר נטו של 5,793 ש"ח, 7,509 ש"ח, 8,558 ש"ח {בהתאמה}. לא הובהר מדוע הוצגו דווקא מסמכים אלה.
בית-משפט גזר על הנאשם קנס כספי בסך 29,200 ש"ח ב- 58 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 116 יום.
17.24. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
תו"ב (יר') 67946-06-16 {מדינת ישראל נ' נביל אדקידק, תק-של 2018(4), 32840 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 27.06.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 01.04.16 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 7217/2013 ובו נצטווה, בין היתר, להתאים בניה בשטח של כ- 102 מ"ר {קומה נוספת מעל מבנה בן שתי קומות בשכונת שועפט בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.04.16. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 02.06.16.
מדובר באישום ראשון בגין אי-ציות לצו ההתאמה.
המאשימה טענה כי גם המבנה שעליו נבנה הבינוי מושא ההליך דנן אינו חוקי; הבינוי לא נהרס ולא הוכשר גם לאחר תקופת אי הציות המוגדרת בכתב האישום.
כמו-כן, טענה כי מתחם העונש ההולם הוא 29,200-25,000 ש"ח. רף הענישה צריך להיות בקצה הגבוה. כן התבקש להטיל על הנאשם מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים. מבוקש כי ביצוע צו ההתאמה יידה בחודש אחד לצרכי התארגנות בלבד.
הנאשם טען כי כתב האישום הוגש בגין אי-ציות במשך חודשיים - תקופה קצרה אשר בדרך-כלל לא מוגשים כתבי אישום {או מבוטלים לאחר הגשתם}.
הקרקע שעליה בוצעה העבירה מיועדת להיות 'אזור מגורים 1 מיוחד' {לא הוצגה אסמכתה לדבר}. משמע, מדובר בפגיעה פחותה בערך המוגן.
עוד טעם הנאשם כי "פעל ופועל לקבלת היתר בניה על-מנת להכשיר את הבניה". טענה זו לא הוכחה בכל דרך - לא במסמך כלשהו ואף לא באזכור מספר הליך שבו נקט הנאשם.
כמו-כן, טען כי הפרמטרים שנקבעו בפסיקה {לא צויין איזה} לצורך הבחנה בין דרגות האשם בביצוע עבירה של בניה שלא כדין הם:
הרווח שהנאשם הפיק בפועל מהבניה או מהשימוש החורג;
אורך התקופה שבה הבניה שלא כדין עמדה על תילה;
הריסה הבניה הלא חוקית או הפסקת השימוש החורג בטרם מתן גזר-הדין;
הפרת צווים שיפוטיים.
עוד טען הנאשם כי בגזירת העונש יש להביא בחשבון כי הודה ובכך חסך זמן יקר; הנאשם קידם היתר בתיק רישוי בניין 14/778, אלא שבעלים אחרים במושע בקרקע הגיש התנגדות לבקשת ההיתר שהגיש הנאשם; ביום 06.04.16 הנאשם הגיש בקשה לדחיית ביצוע צו ההתאמה כדי למנוע ראייתו כמי שאינו מציית לגזר-הדין הקודם; לא הוכח הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העברה; הנאשם ואחיו קיבלו מאביהם המנוח את הקרקע שעליה בוצעה העבירה. תחת הקומה השייכת לנאשם {שהיא מושא הדיון}, שתי קומות שייכות לאחים האחרים.
כמו-כן, טעם הנאשן לעניין מצבו הכלכלי, שכן הוא יליד 1963, סובל ממצבי בריאותי לא טוב, מפרנס יחיד במשפחה - כעוזר במחלקת צבעות במוסך יחזקאל ובניו 2000 בע"מ. אשתו של הנאשם היא עקרת בית.
עוד טען הנאשם כי הקמת הבניה {הלא חוקית, מושא הליך זה} גרמה לנאשם ליטול הלוואות מבני משפחה. בנוסף, הנאשם עדיין משלם את הקנס שהוטל עליו בגזר-הדין מיום 01.04.15 בתיק העיקרי {60,000 ש"ח ב- 60 תשלומים החל ביום 25.0715}.
וכן טען כי הוא חסר רכוש למעט הדירה - הבינוי מושא הדיון.
עוד לטענתו, מתחם העונש ההולם הוא קנס של 5,000-1,000 ש"ח ודחיית מועד ביצוע צו ההריסה בשנתיים מיום גזר-הדין.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום 01.03.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
בנוסף, גזר קנס בסך 29,200 ש"ח. הקנס ישולם ב- 58 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 116 יום.
17.25. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
ב- תו"ב (יר') 61872-01-16 {מדינת ישראל נ' מחמוד עבאסי, תק-של 2018(4), 27528 (2018)} הנאשם (הואשם בבית-משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 27.01.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 22.03.09 נגזר דינו של הנאשמים על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 5112/2008 ובו נצטווה בין היתר להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 255 מ"ר, מרפסות מקורות בשטח של כ- 33 מ"ר ומרפסת גג פתוח בשטח של כ- 163 מ"ר {המצויה בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 22.11.09. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 03.11.15. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 15.01.16.
המאשימה טענה כדלקמן:
מדובר על בינוי שבוצע לפני לפחות 12 שנים ומאז לא הוכשר;
צו ההתאמה הופר במשך 72 יום;
מדובר בבניה בהיקף נרחב שזוקפת לנאשם רווח כלכלי והוא מפירות העבירה;
יש לתת ענישה שתשקף את חומרת העבירה, כולל קנס יומי.
לעניין קנס יומי ושיעורו הפנה ב"כ המאשימה אל:
רע"פ 6059/13 מחמוד כאלותי נ' מדינת ישראל - בו אושר ע"פ (יר') 9966-01-13 מחמוד אחמד כאלותי נ' מדינת ישראל בו אושר גזר דינו של בית-משפט זה מיום 06.12.12 ב- ת"פ 4338/09 בו הוטל, בין היתר, קנס של 500 ש"ח למ"ר בגין אי-ציות לצו התאמת בניה בלתי-חוקית בשטח של 1,220 מ"ר.
ת"פ (יר') 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה - בו דן בית-משפט זה באי-ציות משך 296 יום לצו התאמה של בינוי בשטח של 520 מ"ר. על הנאשם נגזר באותו עניין, בין היתר, קנס כולל של 170,000 ש"ח. בהנחה שסכום זה כלל את הסך של 29,200 ש"ח כעונש הבסיס המירבי לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, מתקבל קנס יומי של 475 ש"ח ליום.
ע"פ (ב"ש) 7374/06 אברהם ארבל נ' מדינת ישראל - בו נדון אי-ציות במשך 94 ימים לצו התאמה של בינוי בשל של 1,380 מ"ר. הוטל על הנאשם קנס כולל של 120,000 ש"ח. בית-המשפט לא התייחס למרכיב עונש לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין ולמעשה מכאן קנס יומי של 1,276 ש"ח.
המאשימה ביקשה להטיל קנס של 65,200 ש"ח המורכב מ- 29,200 ש"ח בתוספת 500 ש"ח לכל יום אי-ציות {72 ימים}. כן נתבקש להטיל מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים.
לעניין התאמת הבינוי נתבקש להטיל צו לפי סעיף 254ב לחוק בנוסחו לאחר תיקון 116 {אשר נכנס לתוקף טרם מועד הטיעונים לעונש} ולדחות את ההתאמה ב- 60 יום בלבד לצורכי התארגנות. זאת גם נוכח המכתב התכנוני שהציג הנאשם ואשר ממנו עולה שאין כל הליך תכנוני ובפרט שאין היתר בניה בהישג יד.
עם-זאת, סמוך לסיום הדיון הסכימה המאשימה לדחיה של חצי שנה.
הנאשם טען כי ירש את העבירה מאשתו שנפטרה, שהיא זו שבנתה את הבניה, הואשמה בגין אותה בניה ונגזר עליה קנס של 100,000 ש"ח.
כמו-כן, האישום בתיק העיקרי נגד הנאשם דנן היה בגין שימוש בבינוי לא חוקי. גזר-הדין בתיק העיקרי ניתן ביום 22.03.09 עם ארכה לביצוע התאמה עד יום 22.11.09. מאז ועד להגשת כתב האישום בתיק דנן הנאשם קיים את הוראות בית-המשפט וקיבל ארכות על-סמך ההתקדמות התכנונית.
עוד טען הנאשם כי ביום 15.01.16 הודבקה לנאשם התראה לפני הגשת כתב אישום ובחלוף 12 ימים הוגש כתב אישום. ביום 01.02.16 הוגשה בקשה למתן ארכה אולם ביום 01.03.16 הבקשה נדחתה תוך קביעה של השופטת שדנה בבקשה בזמנו שהואיל והוגש כתב אישום נגד הנאשם בגין אי-ציות אזי ארכה תידון ותוכרע במסגרת תיק אי הציות.
הנאשם הוא מורה, אלמן, אב לעשרה ילדים ומקבל משכורת של 3,800 ש"ח.
מתועד שם כי הנאשם מפרנס את ששת ילדיו היתומים, קטינים בני 15 עד 8 שנים.
בחלוף 9 וחצי שנים מאותו מועד, צעיר ילדיו של הנאשם הוא כיום בן 17.5 לפחות.
משמע, מכלל ילדיו של הנאשם, מדובר בקטין אחד, לכל היותר.
נוסף על כך, טען הנאשם כי בגין הבית הוטלו כבר 2 קנסות: אשתו המנוחה של הנאשם נקנסה ב- 100,000 ש"ח {לא בואר אם הסכום שולם}; הנאשם נקנס ב- 60,000 ש"ח. לשיטת הסניגור, הנאשם כבר קיבל את הקנס. אין זה המקרה המתאים להטלת קנס יומי.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 10.02.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה. עוד נגזר קנס כספי בסך 29,200 ועוד קנס יומי של 500 ש"ח בגין 72 ימי הפרה. סך הקנס: 65,200 ש"ח. הקנס ישולם ב- 60 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 261 יום.
ב- תו"ב (יר') 72802-09-16 {מדינת ישראל נ' דעיס אשרף, תק-של 2018(4), 27650 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 08.09.16.
הנאשם הורשע בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 12.10.10 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 12830/2008 ובו נצטווה בין היתר להתאים מבנה בשטח של כ- 24 מ"ר {המצוי בשכונת שועפט בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 15.09.11. ביום 24.11.13 האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 24.11.14 {במסגרתו של ת"פ 1994/2013}. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 27.01.16.
המאשימה טענה כי עבירת אי-ציות היא עבירה חמורה, בפרט כאשר מדובר באי-ציות שני. יש לגזור עונש כבד יותר מהעונש שנגזר בעבירת אי הציות הקודמת: 3 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס של 12,000 ש"ח.
עוד טענה המאשימה כי הקנס שהוטל על הנאשם בתיק אי הציות הקודם היה על הצד הנמוך בשל הימצאותו של הנאשם בהליך פשיטת רגל, אולם הואיל וכיום הנאשם כבר אינו בהליך פשיטת רגל, אין עוד מקום להקל עליו.
מתחם העונש ההולם הוא קנס של 29,000-23,000 ש"ח {כך במקור; אף כי הקנס על-פי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, הוא 29,200 ש"ח} וכן מאסר מותנה.
כמו-כן, נוכח הסרת העבירה ובהיעדר אסמכתאות לגבי מצבו הכלכלי של הנאשם, יש לגזור על הנאשם מאסר מותנה, קנס של 20,000 ש"ח, והתחייבות. כן נדרש לחייב את הנאשם בהוצאות משפט בהתאם לסעיף 79 לחוק העונשין, {לא פורט דבר מעבר לעצם הצגת הדרישה}.
הנאשם טען כי ביצע את הבניה בשטח שכור ולבסוף עזב את המבנה ביום 01.11.17, הרס אותו ופינה את ההריסות. נוכח טענות מפקח הבניה נאלץ הנאשם לפנות גם פסולת שלא נגעה להריסת הבניה - הכל כדי להניח את דעת המאשימה לגבי פינוי מלא של פסולת הבניה.
הנאשם נשוי ויש לו 4 ילדים בני שנתים וחצי עד 11. אשת הנאשם בהריון. אשת הנאשם היא תושבת שטחים ולפיכך אינה יכולה לעבוד.
עוד טען הנאשם כי עובד בשכר של 7,500 ש"ח. משולמים דמי שכירות בסך של 3,000 ש"ח לחודש.
הנאשם היה בהליך פשיטת רגל. מקור חובותיו של הנאשם הוא תאונת דרכים אשר בה היה מעורב ובעקבותיה הוא חוייב בתשלום פיצויים בסך 1.2 מיליון ש"ח.
בית-משפט גזר על הנאשם לשלם קנס בסך של 3,600 ש"ח {שהם 150 ש"ח למ"ר}. הקנס ישולם ב- 6 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 12 יום.
17.27. מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
ב- תו"ב (יר') 72129-07-17 {מדינת ישראל נ' סאאד סלאח, תק-של 2018(4), 27667 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 20.07.17.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 07.02.05 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 5258/2004 ובו נצטווה בין היתר להתאים בניה בשטח של כ- 190 מ"ר {המצויה בשכונת ואדי ג'וז בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 07.03.06. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 12.02.17. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 17.05.17.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3שנים מיום 01.03.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
בנוסף, גזר עליו קנס בסך 29,200 ש"ח. הקנס ישולם ב- 58 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.12.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 116 יום.
ב- תו"ב (יר') 13960-09-08 {מדינת ישראל נ' חליל נאסר, תק-של 2018(4), 27539 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 02.09.08.
הנאשם הורשע ביום 24.11.10 על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 14.02.07 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 8185/2004 ובו נצטווה, בין היתר, להתאים בינוי בשטח של כ- 311 מ"ר {בשכונת ראס אל עמוד בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 01.03.08. ביום 07.04.08 האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 23.05.08. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 20.08.08.
המאשימה טענה כדלקמן:
הנאשם נהנה מארכה בת למעלה מחמש שנים לשימוש בבינוי - מאז מתן גזר-הדין בהסדר {02.07.12} ועד עתה. לארכה זו יש משמעות כלכלית רבה. הנאשם תעתע בבית-המשפט תוך ניצול הליכי משפט לרעה ותוך שהוא מחליף מייצגים לשם עיכוב ההליך;
צו ההתאמה היסודי שהפרתו הביאה להגשת כתב האישום מופר גם כיום;
מבוקש לגזור על הנאשם: מלוא הקנס לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין {29,2000 ש"ח}; קנס יומי בשיעור 1,100 ש"ח לכל יום הפרה {90 ימים}; התחייבות כספית בסך של 50,000 ש"ח; מאסר על-תנאי של 5 חודשים למשך 3 שנים; דחיית ביצוע צו ההתאמה בחודשיים לצרכי התארגנות בלבד. כמו-כן מבוקש להטיל על הנאשם הוצאות בגין הארכת ההליך שלא לצורך;
לעניין מתחם העונש ההולם {לא לעניין העקרונות הכלליים של חומרת העבירה על דיני התכנון והבניה ובפרט עבירות אי-ציות לצו שיפוטי} הפנתה המאשימה אל ת"פ (יר') 12292/11 מדינת ישראל נ' עבדאללה אבו פרחה - בו דן בית-משפט זה באי-ציות משך 296 יום לצו התאמה של בינוי בשטח של 520 מ"ר. על הנאשם נגזר באותו עניין, בין היתר, קנס כולל של 170,000 ש"ח. בהנחה שסכום זה כלל את הסך של 29,200 ש"ח כעונש הבסיס המירבי לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, מתקבל קנס יומי של 475 ש"ח ליום. עוד הפנתה המאשימה אל ע"פ (יר') 19839-04-10 מוחמד כאלותי נ' מדינת ישראל - בו אושר גזר דינו של בית-משפט זה מיום 24.02.10 ב- ת"פ 12235/06 בו הוטל, בין היתר, קנס של 900 ש"ח למ"ר בגין בניה שלא כדין של 1,222 מ"ר.
מנגד, הנאשם טען כי לא סיכל את קידום התיק. המאשימה ובית-המשפט הם אשר לא קידמו את ההליך משנת 2012. עוד טען הנאשם כי הוא המחזיק והבעלים של 36/81 חלקה 9 בגוש 29987 בשכונת ראס אל עמוד, חלקה ששטחה הכולל הוא 4,574 מ"ר. משמע, זכותו של הנאשם היא ל- 2,032 מ"ר. ביום 22.01.98 נכנסה לתוקף תכנית מתאר 2668 המפקיעה את רוב החלקה לצורך הקמת בניין ציבור ומותירה 983 מ"ר.
הנאשם פעל להגשת תכנית מתאר נקודת לשם הכשרת הבינוי - תב"ע 127597. משנדחתה התכנית ביום 06.04.14 הגיש הנאשם עתירה מינהלית שמספרה 24421-10-14. בעתירה נטען, בין היתר, כי בהגישו את התכנית, הנאשם נדרש להסכים להפקעת שטחים נוספים מהשטח שנותר לאחר תכנית 2668.
בסיומה של העתירה המינהלית {18.12.14} הוסכם כי הוועדה המקומית והוועדה המחוזית ייקחו בחשבון את עניין ההפקעה השניה שנדרשה מנאשם. הסניגור לא הציג כל מסמך מדיוני העתירה המינהלית.
לדברי הנאשם מאז האדריכלית פנתה לוועדה המחוזית ברוח ההחלטה בעתירה המינהלית והעניין לא התקדם מסיבות הקשורות בוועדה. לשיטתו, ההוכחה לטענתו {טרפוד על-ידי הוועדות} היא העובדה שלנאשם אין כיום היתר "למרות שביתו נמצא בחלקה המיועדת למגורים {לפי תכנית 2668}". מעצם הגשת העתירה המינהלית, ברור שהנאשם שקד על קידום התכנית.
עוד טען הנאשם כי יש להתחשב במצבו הכלכלי והבריאותי. הוגשו אסמכתאות. יש לנאשם חיבור הזנה לבטן. יש עם הנאשם עוזרת קבועה הנמצאת בביתו ומטפלת בצרכיו.
הנאשם מקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבאות ניידות, נכות וזקנה בסך כולל של 5,800 ש"ח. כלתו של הנאשם עובדת כמזכירה רפואית ונטען כי שכרה החודשי הוא 3,000 ש"ח. לא הוצגו אסמכתאות כלשהן לנטען.
נטען כי לאור האמור כל עונש שיוטל על הנאשם יפגע בו ובבני משפחתו.
כמו-כן, טען הנאשם כי הפסיקה שהציגה המאשימה אינה רלבנטית למקרה דנן. בעניינו של כאלותי מדובר היה על בניה קבלנית שבה בעל המבנה מכר והשכיר את הדירות. בעניין אבו פרחה מדובר היה בבניה נרחבת הרבה יותר מהיקף הבניה במקרה דנן.
הנאשם סבר כי מתחם העונש ההולם הוא קנס של 15,000-5,000 ש"ח. הנאשם הפנה ל- ת"פ 5232/2009 מדינת ישראל נ' לילה גושה -בו הוטל קנס של 20,000 ש"ח {וכן התחייבות בסכום זהה} בגין אי-ציות שלישי לצו להתאמת 115 מ"ר.
בית-משפט גזר על הנאשם קנס כספי בסך 5,000 ש"ח ב- 10 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 20 יום.
17.29. על כל אחד משני הנאשמים מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים
ב- תו"ב (יר') 64564-10-17 {מדינת ישראל נ' ארוין אולמן ואח', תק-של 2018(4), 27573 (2018)} הנאשמים הואשמו בבית-משפט זה בכתב אישום שהוגש ביום 29.10.17.
הנאשמים הורשעו על-פי הודאתם בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיימו צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 06.05.10 נגזר דינם של הנאשמים על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 4360/09 ובו נצטוו בין היתר להתאים תוספת בניה בשטח של כ- 22 מ"ר {המצויה ברח' עובדיה 14, בשכונת כרם אברהם בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 05.05.11. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 02.07.17. הנאשמים לא קיימו את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 14.09.17.
המאשימה טענה כי הבניה בוצעה בשנת 2005 {לפני 13 שנים} ועד היום אין לה היתר. היתר לעבירה אינו בהישג יד ולא ברור אם בכלל הבניה תוכשר.
עוד טענה כי מתחם הקנס ההולם הוא 29,200-20,000 ש"ח וכן העונש שנתבקש להטיל הוא קנס בסך 25,000 ש"ח; מאסר על-תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים; ביצוע צו ההריסה תוך חודש לצרכי התארגנות בלבד; ככל שההריסה לא תבוצע על-ידי הנאשמים אזי למסור את ההריסה לסמכות הוועד המקומית לתכנון ובניה ירושלים בחלוף 21 ימים ממתן התראה - בהתאם לסעיף 254ג(ב)(1) לחוק בנוסחו דהיום.
הנאשמים טענו כדלקמן:
הנאשמים מבוגרים, כבני 70, שהורשעו בשימוש בלבד. הנאשמים רכשו את הבינוי כפי שהוא בתום-לב ולא הוסיפו דבר;
הנאשמים ניסו להכשיר את הבינוי אולם לא הצליחו בכך בשל סכסוכי שכנים;
הנאשמים מקדמים ביצוע בניה בבניין על יסוד תמ"א 38. עדיפה תמ"א 38/2 הכוללת הריסה של הבניין ובניה מחדש, אולם טרם הושגה הסכמת 70% מהדיירים. אם הבינוי ייהרס ממילא על-פי תמ"א 38/2 אזי אין מקום לעשות כן מוקדם יותר;
עיריית ירושלים לא תעמוד במטלה של הריסה לפי צווים שהוטלו על הוועדה המקומית לתכנון ובניה;
סעיף 254(ג) לחוק הוא עונשי מובהק ולא רק תכנוני. לכן לא ניתן להחילו באופן רטרואקטיבי. לפיכך, במסגרת גזר-דין בגין אי-ציות, אין לתת, לראשונה, סמכות לוועדה המקומית לתכנון ובניה לבצע הריסה של בינוי לא חוקי;
מבוקש להטיל קנס נמוך הואיל והנאשמים מבוגרים שאשמתם היא "שימוש בלבד";
מבוקש "זמן מקסימאלי האפשרי על-פי חוק כדי לקדם הליכים תכנוניים".
בית-משפט גזר על כל אחד משני הנאשמים מאסר על-תנאי לתקופה של 3 חודשים, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.03.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.
בנוסף, גזר בית-המשפט קנס כספי בסך 10,000 ש"ח ב- 40 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.18 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם שלא שילמו למשך 40 יום.
17.30. מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים
ב- תו"ב (יר') 47700-04-16 {מדינת ישראל נ' מוחמד אחמד גאזי מוחמד גוילס, תק-של 2018(4), 27604 (2018)} הנאשם הואשם בבית-משפט בכתב אישום שהוגש ביום 10.04.16.
הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 20.11.07 נגזר דינו של הנאשם על-ידי בית-משפט זה ב- ת"פ 6451/04 ובו נצטווה בין היתר להתאים מבנה בשטח של כ- 1,460 מ"ר {4 קומות ומרתף, בשכונת בית חנינה בירושלים} להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 20.07.08. מעת לעת האריך בית-המשפט את מועד ביצוע הצו עד ליום 30.06.15. הנאשם לא קיים את צו ההתאמה {לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים} עד ליום 13.03.16.
המאשימה טענה כדלקמן:
הנאשם לא קיים את הצו ואין בידו היתר לבינוי. מאז הגשת כתב האישום בתיק העיקרי ועד היום חלפו 14 שנים - והיתר אין;
מתחם העונש ההולם הוא 29,200-20,0000 ש"ח, תוך שהעונש המתאים למקרה דנן הוא קנס ברף הגבוה של הענישה, קרי 29,200 ש"ח;
בנוסף מבוקש להטיל קנס יומי. מתחם העונש ההולם הוא 1,400-600 ש"ח. נוכח מאמציו של הנאשם להכשיר את הבינוי וטענותיו בדבר מצבו הכלכלי, יש להטיל את הקנס לפי הרף התחתון של 600 ש"ח ליום כפול 253 ימים - שהם 151,800 ש"ח. בעניין זה הפנתה המאשימה לשני פסקי-דין:
ע"פ (יר') 19839-04-10 מוחמד כאלותי נ' מדינת ישראל - בו אושר גזר דינו של בית-משפט זה מיום 24.02.10 ב- ת"פ 12235/06 בו הוטל קנס של 600 ש"ח למ"ר בגין בניה בלתי-חוקית של 1,222 מ"ר. וכן הפנתה ל- רע"פ 6059/13 מחמוד כאלותי נ' מדינת ישראל - בו אושר ע"פ (יר') 9966-01-13 מחמוד אחמד כאלותי נ' מדינת ישראל, בו אושר גזר דינו של בית-משפט זה מיום 06.12.12 ב- ת"פ 4338/09 בו הוטל, בין היתר, קנס של 500 ש"ח למ"ר בגין אי-ציות לצו התאמת בניה בלתי-חוקית בשטח של 1,220 מ"ר.
כמו-כן, התביעה ביקשה להטיל על הנאשם מאסר על-תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים וכן כי יוצא צו הריסה חדש אשר יוטל גם על הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תוך שביצועו יידחה ב- 3 חודשים לצרכי התארגנות בלבד.
הנאשם טען כדלקמן:
הבניה בוצעה על קרקע השייכת לנאשם וחלה עליה תב"ע 3458א המאפשרת בניית עד 3 קומות ועוד קומת מרתף. משנת 2004 הנאשם ניסה לקדם הליך תכנוני, אולם הדבר לא התאפשר בשל שינוי במדיניותה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה ובשל קידום תכנית איחוד וחלוקה 12856;
"לאחרונה" אושרה תכנית האיחוד והחלוקה ועל יסודה ניתן להגיש בקשת היתר. הואיל ומיקום החלקות השתנה היה צורך להוכיח בעלות ולעבור את הסינון של ועדת הבעלויות;
הנאשם עדכן את בית-המשפט בכל התקדמות תכנונית והגיש בקשות לפי סעיף 207 לחוק - בקשות שאושרו. הארכה האחרונה היתה עד יום 30.06.15 אולם בשל הקושי מול ועדת הבעלויות לא ניתן היה לקבל מאיש המקצוע "שום מכתב";
הקנס בסך של כחצי מיליון ש"ח שהוטל על הנאשם בשנת 2004 גרם נזק כלכלי לנאשם ובני משפחתו. הנאשם השקיע כספים מרבים בקידום ההליך התכנוני. אם בית-המשפט יטיל את הקנס שנתבקש על-ידי המאשימה אזי תיפגע משפחתו של הנאשם שהוא המפרנס היחיד שלה;
הפסיקה שאליה הפנתה המאשימה התייחסה לבניה קבלנית שנעשתה לשם הפקת רווח, בעוד שבמקרה דנן הבניה נעשתה לצורך מגורי הנאשם ובני משפחתו.
הנאשם הפנה לפסק-דינו של בית-משפט זה ב- ת"פ 5232/09 מדינת ישראל נ' לילה גושה - אשר בו, לטענת הסניגור הוטל קנס של 20,000 ש"ח בגין אי-ציות שלישי לגבי שטח של 400 מ"ר. כן הפנה ל- ת"פ 2647/13 מדינת ישראל נ' זיאד עראבי בו הוטל קנס של 3,000 ש"ח בגין אי-ציות ראשון.
עוד ביקש הנאשם ארכה של "שנה ויותר" לביצוע צו ההתאמה, בכדי לאפשר הוצאת היתר.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 01.02.19 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה. וכן, קנס כספי בסך 29,200 ועוד קנס יומי של 600 ש"ח בגין 257 ימי הפרה. סך הקנס: 183,400 ש"ח. הקנס ישולם ב- 60 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.12.18 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי ייאסר הנאשם למשך 365 יום.
18. התנהלות המערער מבטאת יחס מזלזל כלפי החוק, כלפי רשויות האכיפה ואף כלפי בית-המשפט
חקיקה רלבנטית: סעיפים 204, 205 ו- 210 חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ 1167/17 פלוני נ' מדינת ישראל; עתפ"ב 49738-04-18 אסעיד נ' הוועדה מהקומית לתכנון הגליל המזרחי.
שם השופטת: תמר נסים שי.
ב- עתפ"ב (נצ') 13552-04-18 {רבאח מוחמד אסעיד נ' הועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי, תק-מח 2019(4), 2924 (2019)} נדון ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום בבית שאן במסגרתו נגזרו על המערער - 3 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים להימנע מביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבניה, קנס בסך 50,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו לתשלום ב- 25 תשלומים, הפעלת ההתחייבות מהליך תו"ב 27917-11-09 על-סך 40,000 ש"ח, וחתימה על התחייבות בסך 50,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה לפי החוק למשך 3 שנים.
עוד הובהר, כי הצווים השיפוטיים שניתנו במסגרת בב"נ 13109-04-09 יוותרו על-כנם.
כנגד המערער הוגש כתב אישום שעניינו אי-קיום צווים שיפוטיים להריסה ולאיסור שימוש שניתנו נגדו ביחס לבית מגורים דו קומתי בשטח כולל של כ- 300 מ"ר, אשר נבנה על-ידו בשנת 2009 ללא היתר, ובהמשך אף נעשה בו שימוש ללא היתר.
על-פי עובדות כתב האישום, המבנה מצוי במקרקעין הידועים כגוש 17476 חלקה 12 ברומאנה שבבעלות הארכיבישוף, בהיותו נאמן על רכוש הקהילה היוונית הקתולית מלכית. על המקרקעין חלה תכנית ג/13714, וייעודם על-פיה הינו למגורים.
ביום 26.04.06 ביצע המערער במקרקעין עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר של יציקת יסודות לבית מגורים מבניה קשיחה בשטח של כ- 150 מ"ר. ביום 28.04.09 ניתן כנגדו צו שיפוטי להפסקת בניה ושימוש, לפי סעיף 239 לחוק {בב"נ 13109-04-09}, וחרף הצו ותוך הפרתו השלים המערער את בניית הבית. בשל מעשיו אלה הועמד המערער לדין, הורשע על-פי הודאתו וביום 08.03.11 הושתו עליו, בין היתר, צווי הריסה ואיסור שימוש {עמ"א 27917-11-09}.
משצווים אלה לא בוצעו והמערער המשיך לעשות שימוש בבית, ומשלא התקבל היתר בניה, הועמד המערער לדין בהליך קמא בגין אי-קיום צו שיפוטי להריסה שהוטל לפי סעיף 205(1) לחוק וכן אי-קיום צו שיפוטי לאיסור שימוש שניתן לפי סעיף 205(3) לחוק - עבירות לפי סעיף 210 לחוק, ביצוע שימוש במקרקעין, טעון היתר ללא היתר - עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק, וביצוע שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר או תכנית - עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק.
מכתב האישום עלה כי המערער הגיש בשנת 2014 למשיבה "בקשה ללגיטימציה לקומת מגורים מעל מכולת וגדר", אלא שזו נדחתה מנימוקים שונים ובכללם חריגה מגבולות המגרש, מהוראות התכנית לעניין השימוש בקומת הקרקע, חריגה מקווי בניין, חריגות בניה ועוד.
ביום 04.04.17 הודה המערער במיוחס לו בכתב האישום, והורשע על-פי הודאתו.
המערער הינו תושב הכפר רומאנה, שתושביו סובלים מזה שנים רבות מבעיות ברישום הבעלות במקרקעין השייכים להם, שעד לאחרונה היו רשומים על-שמו של הארכיבישוף של העדה הקתולית יוונית. זאת, על-אף שהתושבים רכשו ממנו את המקרקעין לפני עשרות שנים.
היעדר הרישום מנע מהתושבים לקבל היתרי בניה, נוכח הצורך בהסכמת הבעלים להיתר. בתחילה נתן הארכיבישוף הסכמתו לבקשות להיתרי בניה אולם בשלב מסויים חדל מכך, נוכח מחלוקות קנייניות בין התושבים לבין עצמם ובינם לבין תושבי כפרים סמוכים. בגין אותן מחלוקות נוהלו הליכים בבית-המשפט המחוזי אשר הסתיימו בפסקי-דין שהכירו בזכויות הבעלות של התושבים. עם-זאת, רק לאחרונה ניתנה החלטה בתיק 519/93 המתקנת את פסק-הדין המקורי על דרך הוספת מספרי ת.ז. של התובעים באותו הליך. לאחר מתן החלטה זו ניתן כבר לרשום את זכויותיהם של התושבים ואולם כידוע, הליך הרישום אורך אף הוא זמן.
עקב התפתחות זו, קיבל המערער את הסכמתו של הארכיבישוף להגשת בקשה למתן היתר ותשריט חלוקה. ביום 10.01.18 אישרה המשיבה תשריט חלוקה שהוגש בתנאים והוחל בטיפול בבקשה להיתר, כשבשלב זה הוגשה בקשה לקבלת מידע תכנוני לצרכי היתר והבקשה להיתר תוגש מיד לאחר קבלתו. בעקבות ההתקדמות המשמעותית בהליכי התכנון אף הוגשה בתיק עמ"א 27917-11-09 בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, אך זו נדחתה מטעמים פרוצידוראליים ולפי שבית-משפט לא השתכנע בהתקדמות הנטענת.
מאז ניתן כנגד המערער גזר-הדין הראשון, הוא פעל בשקידה להכשרת הבניה. לשיטת המערער, העונש שהוטל עליו חורג מאמות-המידה המקובלות בפסיקה בנסיבות העניין, ולא מביא בחשבון את סוגיית הבעלות בכפר ואת ההתקדמות שחלה בהכשרת הבניה. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות במקרה זה, וכן בנסיבותיו האישיות.
המשיבה טענה, כי סוגיית הבעלות בכפר רומאנה ידועה לכל, והמשיבה אף ניסתה לסייע בידי התושבים במשך השנים למציאת פתרונות עד שהמצב השתנה לטובה לאחרונה. עם-זאת, אין בכך כדי לפטור את התושבים שביצעו בניה בלתי-חוקית מאחריותם.
במקרה הנדון, המערער הגיש בשנת 2014 בקשה להיתר, אשר נדחתה שלא מנימוקים הקשורים לסוגיה הקניינית אלא מטעמים תכנוניים. המערער הועמד לדין בבית-המשפט קמא בגין הפרת צו הריסה שיפוטי שניתן לפני שנים ולא בוצע. בנסיבות העניין, לא קיימת הצדקה לחרוג מהענישה המקובלת לקולא בהתחשב במצב הקנייני והתכנוני בכפר רומאנה.
זאת ועוד, אף שחלפו כשנה וחצי מאז התקבל אישורו של הארכיבישוף להגשת בקשה להיתר בניה, טרם הוגשה בקשה כזו. מכל מקום, אף אם יתקבל היתר, הרי שאין בכך כדי להשליך על רכיבי גזר-הדין למעט צו ההריסה. בנסיבות העניין, בשים-לב לחומרת העבירות, להתמשכותן ולמכלול השיקולים, אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר-הדין, אשר ממילא מתיישב עם הפסיקה הנוהגת.
בית-משפט קבע, כי אין ספק כי התנהלות זו של המערער מבטאת יחס מזלזל כלפי החוק, כלפי רשויות האכיפה ואף כלפי בית-המשפט. בנסיבות אלה, בדין קבע בית-המשפט קמא כי יש לנקוט נגד המערער בענישה מרתיעה כמו גם כלפי אחרים במקרים כגון זה.
הערעור התקבל אך ורק ביחס לרכיב הקנס והופחת לסך של 30,000 ש"ח או 120 ימי מאסר תמורתו.
19. עוצמת הפגם שנפל באופן התנהלות המאשימה כדי פגם המצדיק את ביטולו של האישום - ביטול ולא זיכוי
חקיקה רלבנטית: סעיפים 210 ו- 246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: בג"צ 63/56 ודיע מרינה נ' הועדה המקומית לבניין ערים חיפה; רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה; ע"פ (עליון) 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל; בג"צ 868/14 חרבי אברהים מוסטפא מוסטפא נ' פרקליט המדינה.
שם השופטת: רקפת סגל מוהר.
ב- תו"ב (חד') 43863-04-18 {וועדה מקומית לתכנון חדרה נ' משה עבדו, תק-של 2019(2), 76615 (2019)} נדונה בקשה לביטול כתב אישום מחמת אכיפה בררנית ו/או שיהוי באכיפה.
בתאריך 27.03.18 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של אי-קיום צו בית-משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, כנוסחו עד ליום 25.10.17 ולפי סעיף 246 לחוק זה כנוסחו מאז 25.10.17. הנאשם הואשם בכך שלא קיים צו הריסה שהוצא נגדו בשנת 2000.
בתאריך 30.05.00, ב- ת"פ 3941/98 לאחר שהורשע על-פי הודאתו בעבירה של בניה ללא היתר, בשל בניית עמודי בטון וגרם מדרגות לתוספת קומה א' בבית מגורים משותף + קירות בלוקים בשטח של כ- 45 מ"ר, מבלי שהיה לו היתר כחוק לעשות כן, נדון הנאשם לעונשים אלה:
קנס בסך של 3,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תחתיו;
חתימה על התחייבות כספית בסך של 7,500 ש"ח להמנע מלעבור בתוך 3 שנים עבירה לפי סעיפים 204, 205, 237 ו- 240 לחוק התכנון והבניה;
תשלום כפל אגרה בסך של 2,395 ש"ח;
צו הריסה שיכנס לתוקף בחלוף 12 חודשים מהמועד בו ניתן גזר-הדין, אלא אם יהיה בידיו היתר בניה כדין, ויירשם בפנקסי רישום המקרקעין {להלן: "צו ההריסה"}.
בכל הנוגע לצו ההריסה הוסיף בית-המשפט והורה כי "אם לא יהרוס כאמור - תהרוס את המבנה הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, תוך 30 יום נוספים, תוך חיוב הנאשם בהוצאות ההריסה.
אין חולק על כך שצו ההריסה לא בוצע מאז ובכלל - לא על-ידי הנאשם וגם לא על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה. זאת, חרף העובדה שבשנת 2005 הוגש כנגדו כתב אישום נוסף בגין אי-קיום צו ההריסה והוא הורשע על-פי הודאתו בעבירה של אי-קיום צו בית-משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה ונדון למאסר על-תנאי בן 4 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מסוג העבירות בן הורשע, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.
אין חולק גם על-כך שהעובדה שהנאשם לא קיים את הצו גם לאחר שהורשע בעבירה של אי קיומו, נודעה למאשימה ביום 10.02.12, בעוד שכתב האישום הנוכחי הוגש לבית-המשפט רק כ- 6 שנים לאחר מכן {ביום 27.03.18 כאמור}.
בבקשתו לביטול כתב האישום מחמת אכיפה בררנית ו/או שיהוי באכיפה, העלה הנאשם את הטענות המצטברות ו/או החלופיות כדלקמן:
במסגרת גזר-הדין מיום 30.05.00 חוייבה הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה לבצע את צו ההריסה היה והנאשם לא יבצעו. דא עקא, שלמרות שגם היא לא מילאה אחר חובתה, בחרה המאשימה להגיש את כתב האישום הנוסף בגין אי-קיום צו בית-המשפט, נגד הנאשם ורק כנגדו;
המאשימה לא ביצעה את צו ההריסה על-אף שחלפו שנים רבות מאז שהוצא והדבר הוביל לכך שהנאשם, אשר לא היה מיוצג בשני ההליכים ההם, סבר כי "הוא סיים את חובתו והחובה עוברת לתביעה שצריכה לבצע את זה... ברגע שבצו נכתב במפורש שהחובה מוטלת על הועדה, הנאשם חשב שהחובה לא עליו" {ר' תו"ב (חדרה) 14312-08-14 הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' אבורמד};
לפי סעיף 207(א) לחוק התכנון והבניה, משחלף הזמן לביצוע הצו על-ידי הועדה המקומית והוא לא בוצע, ומשהועדה לא פנתה אל בית-המשפט בבקשה כי יצווה להעבירו לביצוע על-ידי הנאשם, אזי החובה לבצע את הצו נותרה מוטלת עליה בלבד {ר' ע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות נ' מכ"ש}, וכל ספק בהבנת גבולות פסק-הדין ייזקף לזכות הנאשם {ר' ע"פ (ת"א) 70200/06 מסורי נ' מדינת ישראל}.
בתגובתה לבקשה, טענה המאשימה כי:
בהתאם להלכה הפסוקה, גם במקרים בהם "ועדה מקבלת את האפשרות להרוס", החובה לביצוע צו ההריסה נשארת מוטלת על הנאשם ועליו בלבד;
טענות הנאשם הועלו לראשונה רק בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו בתיק זה, דהיינו בגין "אי-הקיום השני";
אין מדובר במקרה שהיה בו שיהוי שכן המאשימה הגישה כנגד הנאשם שני כתבי אישום בגין אי-קיום צו ההריסה ולמעשה "באו לקראתו בזה שחיכו".
בנוסף לכך ובתשובותיה לשאלות בית-משפט, הבהירה המאשימה כי עלויות ההריסה גבוהות מאוד.
בית-משפט קיבל את הבקשה וקבע, כי שבמקרה דנן עולה עוצמת הפגם שנפל באופן התנהלות המאשימה כדי פגם המצדיק את ביטולו של האישום - ביטול ולא זיכוי.
המאשימה נמנעה מלנקוט כנגד הנאשם הליך משפטי כלשהוא בגין הפרת צו ההריסה, מאז שנת 2005 ועד כה, הימנעות זו לא נבעה מן הכוונה לעשות עימו חסד ו/או לאפשר לו להסיר את המחדל. החלטת המאשימה להגיש את כתב האישום נושא תיק זה בשנת 2018, נולדה רק לאחר שהסתבר לה כי היא נמנעה מלאכוף את החוק במשך שנים ארוכות קודם לכן, ובתוך כך גם לאחר ביקור המפקח במקום בשנת 2012, ככל הנראה משום שהדבר נשכח או נזנח בשל סדרי עדיפויות אחרים.
20. היתר הבניה לא נמצא בהישג ידו של המבקש
חקיקה רלבנטית: תקנות התכנון והבניה, התשס"ט-2008.
שם השופט: אמיר צ'כנוביץ'.
ב- תו"ב (ת"א) 36746-05-16 {וועדה מקומית לתכנון ובניה קריית אונו נ' שמעון מדמון, תק-של 2019(2), 70266 (2019)} נדונה בקשה למתן ארכה לביצוע צו הריסה שיפוטי, שהוטל על המבקש במסגרת פסק-הדין בתיק 36746-05-16, שניתן ביום 18.05.16, כנגד המקרקעין המצויים בגוש 6494, חלקה 130, הידועים ככתובת ז'בוטינסקי 27 קרית אונו {להלן:"המקרקעין"}, לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, דאז. על הבקשה חלות הוראות תקנות התכנון והבניה {סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק}.
כנגד הנאשם הוגשו 4 כתבי אישום בגין הבניה במקרקעין נשוא הבקשה:
ב- ת"פ 6152/98 ניתן פסק-דין ביום 04.05.00, בו הורשע המבקש בעבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, וניתן צו הריסה דחוי לתקופה של כשנה ושמונה חודשים, שנכנס לתוקף ביום 01.01.02 {להלן: "צו ההריסה הראשון"}.
ב- עמ"ק 20008/04 ניתן פסק-דין ביום 12.01.05, בו הורשע המבקש בגין אי-קיום צו הריסה הראשון. בנוסף, הורשע המבקש בעבירה נוספת של בניה ללא היתר, שבוצעה לאחר מתן פסק-הדין בהליך הקודם. בפסק-הדין ניתן צו הריסה דחוי לתקופה של כשנה ושלושה חודשים, וכן נדחה מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה הראשון. הצווים נכנסו לתוקף ביום 11.04.06 {להלן:"צו ההריסה השני"}.
ב- חע"מ 20006/08 הוגש כתב אישום בעבירה של אי-קיום שני של צו ההריסה שניתן בפסק-דין שלעיל. בפסק-הדין שניתן ביום 03.03.10 הותיר בית-המשפט את צו ההריסה בעינו.
ב- תו"ב 36746-05-16 ניתן פסק-דין ביום 18.05.17, בו הורשע המבקש בעבירה של אי-קיום שלישי של צו ההריסה שניתן למבנים שנבנו ללא היתר כדין. בפסק-הדין ניתן צו הריסה דחוי לתקופה של כשנתיים, שנכנס לתוקף ביום 18.05.19.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי הבקשה הוגשה רק ביום 19.05.19. זאת, בחלוף המועד האחרון להגשתה, ואף לאחר כניסתו של צו ההריסה לתוקף. אשר-על-כן, די בכך כדי לדחות את הבקשה על-הסף.
אף לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. המבקש לא הראה קיומו של סיכוי ממשי לקבלת היתר תוך פרק זמן קצר, כך שלא נמצא כי היתר הבניה נמצא בהישג ידו של המבקש.
שם השופט: קובי ורדי; בשם העותר: עורך-הדין גיל נבו, אורי כהנא ותמר בן דרור; בשם המשיבות: עורך-הדין נטעלי איתן ועמית גייגר.
ב- עת"מ (ת"א) 21225-05-19 {ליאור לוינסון נ' עיריית רמת השרון ואח', תק-מח 2019(2), 30289 (2019)} נדונה בקשה לסילוק על-הסף של עתירה מנהלית שבמרכזה פרשנות שיש לתת לפסק-דין שניתן במסגרת הליך פלילי שהתנהל בבית-משפט לעניינים מקומיים ובשאלה האם הנכסים המיועדים עתה להריסה חוסים תחת צו ההריסה שניתן במסגרת פסק-הדין אם לאו.
ביום 30.11.16 הוגש לבית-משפט השלום בהרצליה בשבתו כבית-משפט לעניינים מקומיים ברמת השרון {להלן: "בית-המשפט לעניינים מקומיים"} כתב אישום כנגד העותר ואחרים בגין עבירת בניה ושימוש הטעון היתר, ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, תוך טענות לגבי ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש במבנים הלא חוקיים.
ביום 10.05.17, לאחר שהעותר הודה בכתב האישום, ניתן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים תוקף של פסק-הדין להסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים במסגרתו, בין היתר, ניתן צו הריסה {דחוי ב- 6 חודשים} לבניה ולמבנים נשוא כתב האישום, כאשר נקבע גם כי אם העותר לא יבצע את ההריסה בעצמו רשאית המשיבה לבצעו בעצמה.
ביום 09.05.19, פנה העותר לבית-המשפט לעניינים מקומיים בבקשת הבהרה במסגרתה התבקש בית-המשפט לעניינים מקומיים לקבוע, בין היתר וכי העותר {הנאשם} ביצע את העונשים שנגזרו עליו בגזר-הדין וכי "צו ההריסה נשוא פסק-הדין מתייחס אך ורק לבניה בחריגה מהיתר של כ- 500 מ"ר ולא למבנים נוספים במקרקעין", כאשר לטענתו העירייה מבקשת להרוס מבנים שלא נכללו בכתב האישום בו הודה ובגזר-הדין שניתן.
יצויין, כי במסגרת הבקשה אף טען העותר כי התנהלות העירייה הקימה לו גם עילות מנהליות לתקיפת פעולות ההריסה וכי בד-בבד גם הגשת הבקשה, מוגשת על-ידו "למען הזהירות" גם עתירה מנהלית ובקשה לצו ביניים וצו ארעי.
עוד באותו היום, נדחתה בקשת ההבהרה תוך שנקבע כי הסעדים המבוקשים, על-פניו, אינם נתונים לסמכות בית-משפט הפלילי.
ביום 10.05.19, הוגשה העתירה דנן ולצידה בקשה למתן צו ביניים בה התבקש לקבוע שההריסה המתוכננת לביצוע על-ידי המשיבה הינה בניגוד לדין ללא סמכות ובחוסר סבירות קיצוני ולהורות על הפסקת ההליכים לקראת ההריסה המתוכננת ועל ביטול החלטת ההריסה.
במסגרת העתירה נטען כי בימים האחרונים נודע לעותר כי בכוונת העירייה לבצע, באופן חד-צדדי, פעולות הריסה של נכסים נוספים במקרקעין, למרות שאלה כלל לא נכללו בפסק-הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי. לפיכך, במסגרת העתירה, מתבקש בית-משפט זה לקבוע כי "היקף צו ההריסה אשר ניתן במסגרת פסק-הדין {בהליך הפלילי} חל רק על חריגות הבניה המתוארות בכתב האישום...".
זה המקום לציין כי עוד באותו היום ניתנה על-ידי שופטת תורנית, על-פי הבקשה שהוכתרה כ"בהולה" למתן צו ביניים, החלטה המורה על תגובת המשיבות בתוך שבעה ימים ועל מתן צו ביניים כמבוקש. זאת, כאשר ברור כי הלכה למעשה מדובר בצו ארעי עד להכרעה בבקשה לצו הביניים ולא בצו ביניים.
ביום 19.05.19, הוגשה תשובת המשיבות לבקשה למתן צו ביניים ובמסגרתה הבקשה מושא ההחלטה דנן לסילוק העתירה על-הסף.
לטענת המשיבות, יש לדחות את העתירה על-הסף, בין היתר, מחמת חוסר סמכות עניינית. לשיטתן, מטרת ההליך דנן לשנות ולערער על פסק-דין שניתן כנגד בניה בלתי-חוקית, כאשר למשמעות הדבר היא כי מדובר בעתירה שבמרכזה ב"עבירות ועונשין" לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה אשר הוחרג מהעניינים בהם ידון בית-המשפט לעניינים מנהליים וכי מדובר בעותר במי שלא ביצע את ההריסה בהתאם לכתב האישום בו הורשע, שהינו נהיר ובהיר ולא נתון לפרשנות וכי מדובר בניסיון לעקוף הליכים פליליים באמצעות הליך אזרחי.
עוד טענו המשיבות כי הסמכות העניינית לדון בסוגיה מסורה אך ורק לבית-המשפט לעניינים מקומיים וכי האחרון שגה בהחלטתו והיה עליו לדון בבקשת ההבהרה לגופה ולהכריע בה. על-כך הוסיפו המשיבות וטענו כי ככל והחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים לא היתה מקובלת על העותר, היה עליו לפעול בדרך של הגשת ערעור לבית-המשפט המחוזי {לא בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים}.
כן טענו המשיבות כי יש לדחות על-הסף את העתירה מחמת חוסר נקיון כפיים והשתק שיפוטי.
העותר סבר כי דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות. לשיטתו, פעולות ההריסה המתוכננות נעדרות כל סמכות וככל הנראה מתבססות על ניסיון לפרש באופן שגוי את פסק-הדין וצו ההריסה שניתן במסגרתו.
יחד עם האמור, טען העותר כי מדובר בפעולה מנהלית המנותקת כשלעצמה מההליך הפלילי וכי פעולה זו הינה "החלטה שלרשות מקומית" החוסה תחת פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק.
בהקשר זה הדגיש העותר כי אין המדובר בעתירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה וטען כי בהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים נקבע למעשה כי הסמכות לדון בפעולות המשיבות {ואגב כך גם לפרש את הוראות פסק-הדין הפלילי} נתונה לערכאה המנהלית. זאת, כאשר העותר סבר כי אכן בסמכות בית-משפט זה לפרש את פסק-הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי.
כך גם, לטענת העותר, אילו סברו המשיבות כי הסמכות העניינית לדון בעניין נתונה לבית-המשפט לעניינים מקומיים, הרי שהיה עליהן לערער על החלטתו בדבר היעדר סמכותו.
בית-משפט דחה את העתירה וקבע, כי לבית-המשפט לעניינים מקומיים יש סמכות לדון בשאלה האם בוצע צו ההריסה השיפוטי אם לאו שזו המחלוקת בין הצדדים.
22. הקנס חולק ל- 30 תשלומים - אין צידוק לפריסה נוספת
ב- עתפ"ב (נצ') 53993-12-18 {יעקב בן סימון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - מגדל העמק, תק-מח 2019(1), 43337 (2019)} נדון ערעור על גזר דינו של בית-משפט קמא בתיק תו"ב 5670-08-17, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: קנס בסך של 6,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו וזאת לתשלום ב- 30 תשלומים, הפעלת התחייבות על-סך של 6,000 ש"ח, אף זאת לתשלום ב- 30 תשלומים וכן התחייבות כספית בסך של 5,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה על חוק התכנון והבניה.
כנגד המערער הוגש ביום 03.09.17 כתב אישום במסגרתו יוחסו לו עבירות של אי-קיום צו בית-משפט, עבירה לפי סעיף 205 ועבירה לפי סעיף 210 לחוק {כנוסחו טרם תיקון 116} וכן שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר {עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק}.
על-פי עובדות כתב האישום, ביום 23.09.12 ניתן כנגד המערער גזר-דין במסגרת תיק 51921-03-12 בבית-משפט השלום בבית שאן. במסגרתו צווה להרוס מדרגות חיצוניות בחצר הצדדית וכן להרוס פתיחת חלון וזאת עד ליום 23.03.13.
בהמשך לכך, ביום 25.01.15 ניתן גזר-דין נוסף במסגרת תיק 58356-12-13 בגין אי-קיום הצו מיום 23.09.12. ביום 26.10.15 נמצא כי המערער לא ביצע את ההריסה ולא הוציא היתר בניה ובכך הינו מפר צו החל מיום 24.03.13 ועד למועד הגשת כתב האישום וממשיך ועושה שימוש שלא כדין בבניה.
ביום 12.06.18 במסגרת הסדר טיעון שעשו הצדדים, הודה המערער במיוחס לו והורשע על יסוד הודאתו. יצויין כי במסגרת ההסדר, הסכימו הצדדים כי על המערער יוטל עונש של 3.5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, מאסר על-תנאי של 3 חודשים וצו הריסה דחוי למשך שנה.
עוד הוסכם כי לא תושת ענישה כספית נוספת. המערער הופנה, לאחר הרשעתו, לממונה על עבודות השירות. ואולם, על-פי חוות-דעת הממונה, בשל בעיות רפואיות, נמצא המערער כבלתי-כשיר לביצוע עבודות שירות. משכך, הגיעו הצדדים להסדר נוסף לעניין העונש, לפיו יוטל על המערער קנס בסך של 6,000 ש"ח וכן תמומש ההתחייבות שהושתה בתיק קודם בסך של 6,000 ש"ח הכל בתשלומים. כן סוכם כי יוארך תוקף עונש המאסר על-תנאי שהושת בהליך קודם.
המערער ביקש לאמץ את ההסדר, הבהיר כי מצבו הכלכלי קשה וכי הוא סובל מבעיות בריאות ומתקיים מקצבאות וביקש לשלם את הקנס ב- 50 תשלומים. המשיבה לא נתנה דעתה בטיעוניה למספר התשלומים.
במסגרת גזר-הדין אימץ בית-משפט קמא את הסדר הטיעון והשית את העונשים כמפורט לעיל.
המערער הלין על מספר התשלומים שהושת עליו. לדבריו, הוא בן 75, פנסיונר ומקבל קצבה בסך של 2,000 ש"ח, סובל מנכות בשיעור של 30 אחוז בגין פגיעה בעבודה. רעייתו אף היא פנסיונרית ומתקיימת מקצבה בסך של 2,500 ש"ח והמשפחה מתקשה להתקיים.
לדבריו, המדרגות שבנה משמשות לבנו שהמערער מסייע לו במגורים אצלו. הבן נשוי ואב לילדים ואף מצבו הכלכלי קשה כך שהוא נעדר אמצעים לרכישת בית. המערער נאלץ לסייע לו ולבנות עבורו את יחידת הדיור.
בנוסף לאמור, הוא נושא בחשבונות חשמל, מים וארנונה ומבקש על-כן להסתפק בתשלומים של 200 ש"ח לחודש.
לערעור צירף המערער אישור בדבר קבלת קצבאות המל"ל כאזרח ותיק שלו ושל רעייתו. לדבריו וכפי שהציג בדיון, הסכום הנכנס לבנק נמוך מזה הנקוב באישור.
המשיבה מצידה סמכה ידיה על החלטת בית-משפט קמא. לשיטתה הערעור לקוני שאינו נתמך במסמכים המעידים על היעדר יכולת כלכלית.
בית-משפט קמא נהג במערער בסלחנות רבה, התחשב במצבו הרפואי והכלכלי בגזר-הדין אף שמדובר באי-קיום שני של צו הריסה ואין שום צידוק להפחית מהתשלום החודשי שהושת.
בית-משפט קבע, כי לא נפלה כל שגגה בהחלטתו של בית-משפט קמא המצדיקה התערבותו של בית-משפט זה. מדובר בין היתר בצו שאינו מקוים משך כ- 6 שנים עובדה המצדיקה לגופה ענישה מחמירה ומוחשית שתיתן ביטוי ראוי והולם לפגיעה באינטרס הציבורי. לפיכך, ולפי שהקנס חולק ל- 30 תשלומים ובכך הביא בית-המשפט בחשבון את האינטרס הציבורי מזה ואת מצבו של המערער מזה, הרי שאין צידוק לפריסה נוספת שלא תיתן ביטוי ראוי והולם לאלה.
ב- תו"ב (יר') 47672-04-16 {מדינת ישראל נ' מטילדה כדורי, תק-של 2019(1), 58489 (2019)} נדונה בקשה לביטול האישום בטענת הגנה מן הצדק.
נגד הנאשמת הוגש כתב אישום באשמת אי-קיום צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק התכנון והבניה, עבירה לפי סעיף 210 לחוק.
כמפורט בכתב האישום, ביום 18.03.04 נגזר דינה של הנאשמת על-ידי בית-המשפט זה ב- ת"פ 2367/02 ובגזר-הדין נצטוותה, בין היתר, להתאים את הבניה המתוארת בכתב האישום לתכניות ולהיתרי הבניה החלים במקום. מועד ביצוע צו ההתאמה הוארך על-ידי בית-המשפט עד ליום 10.11.15. נטען כי מאותו מועד לא קיימה הנאשמת את הצו.
ההגנה טענה כי לא ניתנה לנאשמת הזדמנות למסור את גרסתה למאשימה טרם הגשת כתב האישום.
בחומר החקירה קיים רק עותק מכתב התראה מיום 09.11.15 {סמוך טרם מועד תקופת הארכה שניתנה לביצוע צו ההתאמה} אשר הנמען בו הוא בעלה של הנאשמת. המכתב נשלח בדואר רשום לכתובת שבה הנאשמת אינה מתגוררת כבר כמה שנים - כתובת הנכס {רח' מאיר גרשון 12 בשכונת פסגת זאב מזרח בירושלים}. אין אסמכתה למסירת המכתב לנמען. המכתב צורף לבקשת הנאשמת לביטול כתב האישום.
בדיון ההקראה שהתקיים טען התובע כי ביום 01.03.16 ביקרו המפקחים והוציאו מכתב התראה בגין אי-ציות. עותק מכתב זה לא מצוי בחומר החקירה שקיבלה הסניגוריה ולמעשה אין ראיה חפצית לכך שהיה וכמובן גם לא לכך שנמסר {או שנעשה נסיון למסור אותו}.
יש חובה לאפשר לנאשם למסור את גרסתו גם במקרה של אישום באי-ציות.
התרופה במקרה כזה היא ביטול כתב האישום ואין להסתפק בפחות מכך.
המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה.
בגזרי דין שניתנו נגד הנאשמת באותו עניין {ת"פ 5367/02; ת"פ 2992/06; ת"פ 7207/08; ת"פ 1492/14} הוזהרה הנאשמת כי היא עלולה להיות מואשמת בעבירת אי-ציות. די באזהרות האמורות.
חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), או כל חיקוק אחר אינו מטיל על המאשימה חובה לחקור את הנאשמת בטרם הגשת כתב אישום.
המאשימה אינה אמורה לתזכר את הנאשמת לגבי אי ביצוע חובתה על-פי דין. הטלת חובה כאמור תסיר מהנאשמים את חובתם לפעול בהתאם לגזר-דין שניתן נגדם.
כאשר אדם לא ממלא אחר הוראות גזר-דין שניתן נגדו הוא חשוף להגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט, מבלי שאמורה להינתן לו התראה מוקדמת וללא זכות להיחקר. הגשת אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה {טרם תיקון 116} שקולה לבקשה בזיון בית-משפט ואין להטיל על המאשימה חובות נוספים.
אין פסיקה מחייבת המצדדת בעמדת הנאשמת לגבי חובת ביטול כתב אישום במקרים כגון דא.
יודגש כי המאשימה אינה חולקת בתשובתה על הטענות העובדתיות שהעלה הסניגור.
בית-משפט הורה על ביטול האישום וסגירת התיק בשל אי-מתן הזדמנות לנאשמת למסור את גרסתה טרם הגשת כתב האישום עומדת לנאשמת הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב).
24. חוסר סבירות בהתנהלות המשיבות 2-1 ובהחלטתן להמתין להסדרת המבנים המסוכנים שהוצבו ללא היתר
ב- עת"מ (ת"א) 29986-11-18 {תלמוד תורה תפארת בוסטון ואח' נ' עיריית בני ברק ואח', תק-מח 2019(1), 28102 (2019)} נדונה עתירה במספר מבנים יבילים שהוצבו לפני כשנתיים וללא היתר במקרקעין השייכים למשיבה 1, ברחוב חזון איש 78-72 בעיר בני ברק, הידועים כחלקה 614 בגוש 6188 {להלן בהתאמה: "המבנים", "העירייה" ו"המקרקעין"}. על המקרקעין נבנו בניינים, בהם מפעילות העותרות מסגרות תלמודי תורה הכוללות כ- 1,500 תלמידים, מכוח הסכמי הקצאה שנחתמו עם העירייה. העירייה ביקשה להרחיב את הבניה במקרקעין ונחזה כי גם לשם כך הוצבו המבנים.
העותרות ביקשו, כי יינתן צו המופנה כלפי העירייה, כבעלת המקרקעין, המורה לה להעתיק לאלתר את המבנים המוצבים באזור המשמש אף כרחבת כיבוי אש, איסוף והורדת תלמידים, חניות וחניות נכים {להלן: "המתחם"}. כלפי המשיבות 3-2, מבוקש צו המורה להן להפעיל את סמכותן על-פי דין לשם העתקת המבנים מהמתחם. לחלופין, מבוקש כל סעד אחר בהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט.
המשיב 4 נחזה כמי שמפעיל את בית הכנסת המצוי באחד המבנים. לבד מהתנערות מפעולות הרחבת המבנים לא הוגשה תגובה מטעמו והוא לא התייצב לדיון שנקבע.
העותרות שבו והדגישו, כי על מונחים על הכף חייהם של 1,500 תלמידים, החשופים לסכנה בטיחותית חמורה ויומיומית, המוסיפה ומחמירה. נטען, כי המבנים הוקמו באישון לילה וללא היתר, באופן המסכן תלמידים, מורים, אנשי הצוות, הורים ואחרים הפוקדים את המתחם מידי יום.
העותרות הוסיפו והפנו למכתב שנשלח לעירייה מאת רשות הכבאות הארצית מיום 25.06.17 לפיו ובין היתר, המדובר במבנה שהקמתו נעשתה ללא היתר וללא אישור כיבוי אש וכן, כי חסימת רחבת הכיבוי באמצעות המבנה מהווה סיכון לציבור ולילדים הלומדים בבית הספר ומפרה את דיני התכנון והבניה.
אשר למשיבות 2 ו- 3 נטען, כי אף הן טומנות ידן בצלחת באופן בלתי מוסבר, לאחר שפניות חוזרות ונשנות אליהן לא הובילו להפעלת סמכויות האכיפה המסורות להן על-פי דין ותוך שהן מאפשרות הותרת סיכון מתמשך ל- 1,500 תלמידים.
למול העותרות, המשיבות 1 ו- 2 טענו כי יש לדחות את העתירה על-הסף, מחמת שיהוי מהותי, חוסר סמכות עניינית והיעדר זכות עמידה והחלטה מנהלית.
לגישת המשיבות 1 ו- 2, העותרות העלימו מבית-המשפט את העובדה שאין להן כל זיקה למקרקעין, לאור חוזי בר רשות שנחתמו בין הצדדים, הקובעים שטח ספציפי שבו ניתנה לעותרות רשות מוגבלת, הכפופה לזכויות העירייה כבעלת המקרקעין.
נוסף על כך נטען, כי לא ניתן להגיש עתירה מנהלית למתן סעדים לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. המשיבות 1 ו- 2 הפנו לסעיף 5 לחוק בית-המשפט לעניינים מנהלים, ולתוספת הראשונה לחוק, לפיהם פרק י' לחוק התכנון והבניה, שעניינו "פיקוח אכיפה ועונשין", לא נכלל בגדרי ענייני תכנון ובניה הנתונים לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהלים. לחילופין נטען, כי הסמכות העניינית נתונה לבית-משפט השלום, לאור הקשרו של הדיון לשימוש שנעשה במקרקעין.
המשיבה 3 {להלן: "היחידה הארצית"} טענה, כי יש לדחות את העתירה כפי שהוגשה כנגדה שכן אין המדובר בנושא בעל חשיבות רוחבית המצדיק את מעורבותה הישירה, אלא כזה המצוי בסמכותה של המשיבה 2. הובהר, כי המשיבה 2 היא המופקדת על ביצוע ואכיפת הדין במרחבה התכנוני, כעולה מהוראות סעיף 27 בחוק התכנון והבניה. עוד הובהרו סמכויותיה של המשיבה 2 בהתאם לפרק י' - פרק האכיפה בחוק התכנון והבניה וסעיפים 205 ו- 254 יח' שבו.
בית-משפט קבע, כי העובדה לפיה המשיבות 1 ו- 2 לא הורו על איון מלוא הסיכון הנשקף מהמבנים, כסמכותן - מי כבעלת המקרקעין ומי כאמונה על אכיפת ענייני תכנון ובניה, חורגת מגדרי הפעלת שיקול-דעת ראוי. נסתרה סבירות המעשה המנהלי ואף שנוצרה לרשות שהות עד כה להוכיח את סבירות התנהלותה, היא לא עשתה זאת.
ביתרת טענות הצדדים לא נמצא ממש ולאור המקובץ, העתירה התקבלה בחלקה, במובן זה שניתנה הוראה לרשות להפעיל את שיקול-דעתה, לאחר שנמצא כי באין התחשבות בכל נתוני הבטיחות הרלוונטיים, קיים חוסר סבירות בהתנהלות המשיבות 2-1 ובהחלטתן להמתין להסדרת המבנים המסוכנים שהוצבו ללא היתר.
25. 4 חודשי מאסר בפועל - הנאשם ירצה את המאסר בדרך של עבודות שירות, עלפי חוות-דעת הממונה
ב- עמ"א (רח') 13508-09-15 {מדינת ישראל נ' בן ציון בכר ואח', תק-של 2019(1), 29626 (2019)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה של ביצוע שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(3), 204, 205 ו- 208 לחוק התכנון והבניה, ובעבירה של אי-קיום צו של בית-משפט לפי סעיף 210 לחוק הנ"ל, כנוסחו במועד הגשת כתב האישום וטרם תיקון 116 לחוק.
על-פי עובדות האישום הראשון, לפחות מיום 30.12.14, עשו הנאשמים 4-1 שימוש ללא היתר כדין במקרקעין ובניגוד לתכנית החלה עליהם. השימוש שנעשה הוא במבנה בשטח של כ- 800 מ"ר, לאחסון אמבטיות, וכן בשטח של כ- 2,000 מ"ר לאחסנה פתוחה של אמבטיות וציוד נלווה, וכן שימוש בשלוש מכולות שהוצאו על המקרקעין ללא היתר, בשטח של כ- 15 מ"ר כל אחת, לאחסנה, וכן במכולה שהוצבה במקרקעיו ללא היתר, בשטח של כ- 15 מ"ר, לגריסת אשפה.
בנוסף, בהתאם לעובדות האישום הנוסף, ביום 04.06.13, הורשע הנאשם 1, במסגרת ת"פ 52145-11-10 בביצוע שימוש ללא היתר במקרקעין וכן עבירה של אי-קיום צו בית-משפט. בגזר-הדין בתיק דנן נגזר על הנאשם 1 מאסר על-תנאי לתקופה של 4 חודשים שהינו בר הפעלה בתיק הנדון וכן התחייבות כספית בסך 100,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה.
המאשימה, ציינה כי בשנת 2002 הוגש כתב אישום ראשון לגבי הנחלה, נגד אמו של הנאשם, הנאשם והמשתמשים במבנים בנחלה. הנאשמים הואשמו בבניה של מבנה A, לעניין זה הוצג צילום אויר ותרשים סכמתי. המקום הופעל כלול, בשטח של 350 מ"ר, שהנאשמים בנו סביבו קירות ועוד מבנה יביל קטן. בנוסף לכך, נעשה שימוש בחלק ממבנה B שבו שהתה חברת MTI אשר עשתה בו שימוש ליצור אמבטיות ג'קוזי וכדומה בשטח של 504 מ"ר.
נטען, כי באותו הליך משפטי בית-משפט התחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם וגזר עליו עונשים מקלים.
לטענת המאשימה, הנאשם לא ציית לצווים, המשיך שימושים והשימוש של הנאשמים 2-4 התרחב ל- 600 מ"ר ו- 2,500 מ"ר של אחסנה פתוחה במשטח אספלט שנבנה על אדמה חקלאית, וצו ההריסה לא בוצע. על-כן, לאחר הרשעתו השניה של הנאשם, בית-משפט החמיר עימו והוא נידון למאסר על-תנאי בר הפעלה לתקופה של 4 חודשים שלא יעבור במשך 3 שנים על עבירות של אי-קיום צו ושימוש חורג, קנס בסך 180,000 ש"ח או 18 חודשי מאסר והתחייבות על-סך 100,000 ש"ח למשך 3 שנים מיום גזר-הדין שהיה ב- 04.06.13. ערעורו של הנאשם ב- עפ"ג 3992-07-13, נדחה.
נטען, כי לאחר מתן גזר-הדין הנאשם הפסיק את השימושים האחרים, אך השימושים שנעשו על-ידי הנאשמים 2-4 המשיכו להתבצע. עוד נטען, כי הנאשם לא פעל להוציאם, לא באמצעות מכתב דרישה או הליך משפטי ולא בדרך אחרת. יתרה מזו, נטען, נהנה הנאשם בכל התקופה משכר דירה בסך 8,319 ש"ח לחודש, וזאת עד אמצע חודש יולי 2015.
המאשימה הדגישה כי, מדובר בהרשעה שלישית בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי, וכי יש לראות בחומרה גדולה יותר את מעשיו של בעל המקרקעין, מאשר את אחריותם של המשתמשים.
לפיכך, עתרה, כי בית-המשפט יפעיל את המאסר המותנה, יטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל בחופף ובדרך של עבודות שירות, יורה על הפעלת ההתחייבות הכספית שהוטלה על הנאשם בגזר-הדין הקודם וכן יורה על ענשי קנס והתחייבות כספית. כן, התבקש צו הריסה לבניה נשוא כתב האישום.
הנאשם עתר, כי בית-המשפט יתחשב בנסיבותיו האישיות, כפי שהן עלו מתסקיר שירות המבחן, וכן במצבו הכלכלי והרפואי. כמו-כן, ביקש כי בית-המשפט ישקול לקולא את שהשימושים במקרקעין הופסקו זמן קצר לאחר מתן גזר-הדין הקודם {2013}, למעט השימושי שבוצעו על-ידי הנאשמים 2-4, וכן את העובדה שנכון להיום עיקר הבניה נהרסה על-ידי הנאשם. הנאשם עתר להארכת המאסר המותנה וכן להטלת קנס בשיעור נמוך.
בדברו האחרון, ביקש הנאשם, כי בית-המשפט יתחשב במצבו הכלכלי, בחובות בהם הוא נתון, בכך שביצע את העבירות כדי להתפרנס ובמצבו הרפואי והמשפחתי.
בית-משפט גזר על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים, הפעלת המאסר המותנה בן 4 החודשים אשר הוטל על הנאשם בתיק תו"ב 52145-11-10 וזאת בחופף למאסר שהוטל בתיק זה, כך, שבסה"כ ירצה הנאשם 4 חודשי מאסר בפועל. הנאשם ירצה את המאסר בדרך של עבודות שירות, על-פי חוות-דעת הממונה. קנס בסך של 1000,000 ש"ח. הקנס ישולם ב -50 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 15.07.19 ובכל 15 לחודש שלאחריו.
26. אין די נתונים לשם הגדרת הבינוי שנבנה ללא היתר כדין
ב- תו"ב (יר') 53955-12-10 {מדינת ישראל נ' עטלה סמיר, תק-של 2019(1), 51408 (2019)} נדונה בקשת הנאשם לביטול כתב האישום על יסוד הגנה מן הצדק ולחילופין לזיכויו בשל היעדר הוכחה לכאורה.
כתב האישום הוגש ביום 16.12.10 ובו יוחסה לנאשם עבירה של שימוש "בחלל בשטח של כ- 45 מ"ר המחולק לשני מפלסים" - ללא היתר מהוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, למרות שביצועו של השימוש טעון היתר. הנאשם מואשם בביצוע השימוש בהיותו המשתמש בפועל והאחראי לביצוע השימוש. ביצוע השימוש הטעון היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {כמובן עובר לתיקון 116} ללא היתר הוא עבירה על סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק, בצירוף תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר).
ביום 28.01.13 הוצג בפני בית-המשפט הסדר עונשי שהושג בתיק בין ב"כ הנאשם דאז לבין המאשימה, וזאת לאחר הודאה שניתנה קודם לכן. הנאשם לא נכח בדיון. על הסניגור הוטל להגיש לתיק תוך חודש אישור חתום של הנאשם לפיו הוקראו לו פרטי גזר-הדין והובנו על-ידו וכי שוברי תשלום הקנס נמסרו לידיו.
אלא שאישור כאמור לא הוגש לתיק. בהמשך בוטלו הן גזר-הדין והן הכרעת הדין.
הנאשם טען, אין להשיב לאשמה: לא הוכחו יסודות העבירה; עד התביעה היה פקח רק לגבי התקופה מיום 01.08.03 {תחילת עבודתו בתפקיד} עד יום 03.11.10. לא הוצגה הוכחה לשימוש בתקופה הקודמת ליום 01.08.03; אין תמונות לתיעוד השימוש. לפיכך אין כל הוכחה לקיומה של הגלריה הנטענת; גם אם הגלריה קיימת, הרי שלא הוכח שמדובר בשימוש טעון היתר בניה לפי החוק, הואיל ומדובר בשינוי פנימי ולא חיצוני; לא הוכח שטח העבירה הנטענת. הפקח שמדד את העבירה כלל לא העיד; לא הוכח אם בוצעה הגדלה של שטח הדירה-החנות משטח מסויים טרם התקנת הגלריה לשטח גדול-יותר לאחר מכן. משמע, לא הוכח שלא מדובר בשינוי פנימי בלבד.
עוד טען הנאשם לביטול כתב האישום. לטענתו לא נגבתה גרסתו של הנאשם, הנאשם כלל לא זומן למתן גרסה. הביקור שנעשה בשנת 2010 אינו יכול להיחשב כחקירה - לא נערך גליון חקירה ולא ניתן לדעת על מה נחקר הנאשם. כמו-כן, אי-גביית גרסה מהווה טעם לביטול כתב האישום תחת עילה של הגנה מן הצדק.
לעניין הטענה כי אין להשיב לאשמה, המשיבה טענה, כי יסודות העבירה הוכחו באמצעות עדות אמינה ומפורטת של המפקח שהעיד. וכן, לשם הרשעה, די בתקופה שבין ביקורי המפקח במקום - בין שנת 2006 לשנת 2010. די ביום אחד של שימוש לשם הרשעת הנאשם.
לעניין ביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק, הפסיקה שהציג הסניגור אינה מחייבת ואף לא מנחה. במקרה דנן, על-פי עדות הפקח הנאשם נחקר והודה שהוא הבעלים ולכן למעשה הודה בביצוע העבירה. בנוסף, גם בהנחה שהנאשם לא נחקר, אין בכך כדי להביא לביטול כתב האישום.
בית-משפט קבע, כי במקרה דנן אין בפני בית-המשפט די נתונים לשם הגדרת הבינוי שנבנה ללא היתר כדין. אין בתיק די ראיות בסיסיות לשם העברת חובת ההוכחה {הטלת ספק סביר} אל הנאשם. משהסתיימה פרשת התביעה לא ניתן לקבוע כי הוכחה האשמה, אף לא לכאורה.
27. הוכח קיומו של עניין ציבורי מיוחד בהריסת המבנים
חקיקה רלבנטית: סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא; רע"פ 6136/12 בן זקן נ' מדינת ישראל.
שם השופט: נחום שטרנליכט; בשם המבקשת: עו"ד שרית קפלן; בשם המשיב: עו"ד רפאל קלימי.
ב- צ"ה (פ"ת) 50122-04-18 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה יהוד - מונסון נ' אלי ערגס, תק-של 2019(1), 12151 (2019)} נדונה בקשת המבקשת למתן צו הריסה לשני מבנים. האחד, מבנה בשטח של כ- 17.5 מ"ר. האחר, מבנה בשטח של כ- 12.5 מ"ר {להלן: "המבנים"}. המבנים מצויים במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 70 ומחלקה 468 בגוש 6711 ברחוב השלושה, יהוד-מונסון{להלן: "המקרקעין"}. המקרקעין מצויים בתחום המרחב התכנוני של המבקשת.
המבקשת טענה, כי במועד שאינו ידוע למבקשת הוצבו במקרקעין שני המבנים. הצבת המבנים בוצעה ללא שהתקבל היתר בניה מהמבקשת. זאת חרף היות ביצוע עבודה זו טעון היתר. לפיכך הצבת המבנים מהווה עבירה על הוראות חוק התכנון והבניה.
נכון למועד הגשת הבקשה, 26.04.18, המבנים נטושים, מוזנחים, רעועים ולא נעשה בהם כל שימוש. המבנים מהווים מפגע, מטרד ומקור לסכנה. זאת לנוכח מצבם של המבנים.
למשיב אין כל זכות במקרקעין. הוא הציב את המבנים במקרקעין, תוך שהוא פולש למקרקעין. על המקרקעין רשומה הערת אזהרה בנוגע להפקעתם לטובת עיריית יהוד-מונסון. בהתאם לתכנית המתאר החלה על המקרקעין, הם מיועדים לשמש כדרך. קיומם של המבנים במקום מפריע לפיתוחם של המקרקעין בהתאם לייעודם התכנוני האמור.
המשיבה טען, כי המבקשת אינה הבעלים של המקרקעין. המבקשת קיבלה את זכויותיה במקרקעין מכח הפקעה רק בחודש פברואר 2017.
המשיב מתגורר "בכתובת האמורה" והדבר ידוע למבקשת. המבקשת היתה מודעת כל השנים להצבת המבנים, ואף קיים מעשה בי-דין המתיר הצבת המבנים במקרקעין. מצויים שם שני מבנים, שאליהם צמוד מחסן. המבנים משמשים למגוריו של המשיב מאז שנת 1963, בתחילה יחד עם אביו המנוח, חיים ערגס ז"ל, ולאחר פטירת האב ממשיך המשיב להתגורר שם עד עצם היום הזה.
בית-משפט קיבל את הבקשה וקבע, כי הוכח קיומו של עניין ציבורי מיוחד בהריסת המבנים. מאידך, המשיב לא הוכיח קיומו של אינטרס נוגד כלשהוא.
חקיקה רלבנטית: סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: בג"צ 63/56 ודיע מרינה נ' הועדה המקומית לבניין ערים חיפה; רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה; רע"פ 10308/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב נ' ספטון.
שם השופטת: רקפת סגל מוהר; בשם המבקש: כונס הנכסים עו"ד אשר בז'רנו.
ב- בב"נ (חד') 60396-06-18 {יצחק שבו ז"ל נ' ועדה מקומית לתכנון חדרה, תק-של 2018(4), 22853 (2018)} נדונה בקשה למחיקת צו הריסה ואיסור שימוש הוטל על המבקש ז"ל ועל המשיבה גם כן, לפני כ- 19 שנים.
בתאריך 13.04.99, בת"פ (חדרה) 4047/97, הורשע המבקש ז"ל על-פי הודאתו בעבירה של בניה ללא היתר לפי סעיפים 145, 204 (א)+(ב) ו- 208 לחוק התכנון והבניה. המבקש אז הודה בכך שבמהלך החודשים יולי-אוגוסט 1996, ברח' הנגב 37 בגבעת אולגה חדרה {גוש 10570 חלקה 198 - להלן: "הנכס"} הוא בנה תוספת לבית מגורים קיים, מיסודות בטון, קירות בלוקים וגג רעפים בשטח של כ- 8 מ"ר, הרס גג רעפים של בית מגורים קיים ובנה במקומו גג רעפים חדש בשטח של כ- 65 מ"ר, מבלי שניתנו לו לכך היתרי בניה כחוק.
בעקבות הרשעתו כאמור, נדון המבקש במועד הנ"ל {13.04.99} לעונשים כדלקמן:
צו הריסה שיכנס לתוקף בחלוף 18 חודשים מהמועד בו ניתן גזר-הדין, אלא אם יהיה בידיו היתר בניה כדין {להלן: "צו ההריסה"};
תשלום כפל אגרות בניה בסך 2,018 ש"ח;
קנס בסך 1,200 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.
בכל הנוגע לצו ההריסה הוסיף בית-המשפט והורה כי "במידה והנאשם לא יקבל היתר בניה תוך המועד הנ"ל ולא יהרוס בתום המועד הנ"ל את המבנה, תעשה כן הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה תוך שלושה חודשים מתום המועד הנ"ל ועל חשבון הנאשם".
אין חולק על כך שצו ההריסה לא בוצע מאז ובכלל - לא על-ידי המבקש וגם לא על-ידי המשיבה.
בבקשה בכתב שהוגשה לבית-משפט זה על-ידי עורך-הדין בז'רנו אשר מונה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בחדרה ככונס הנכסים של הנכס בו בוצעה הבניה נושא צו ההריסה טען הלה כי המבקש הלך לעולמו עוד ביום 01.09.06.
על-אף שחלפו כבר יותר מ- 19 שנים מאז ניתן גזר-הדין שבמסגרתו הוצא צו ההריסה, נמנעה המשיבה מלבצעו ויש להניח כי הוא לא יבוצע אי פעם שכן "זו מדיניות הועדה לתכנון".
לעומת-זאת, בניה בלתי-חוקית מסיבית שבוצעה על-ידי מי מבניו של המבקש ז"ל, אשר השתלט על הנכס, נהרסה על-ידי מי שרכשו אותו במסגרת כינוס הנכסים, וההערה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין בגין אותה בניה בלתי-חוקית {ר' תו"ב 44731-02-14} נמחקה זה מכבר.
במצב דברים זה ולנוכח הזמן הרב שחלף, יהא זה אך סביר וצודק לבטל את צו ההריסה התקוע כעצם בגרונם של הרוכשים, באשר אין בו כל ערך ויש להניח כי הריסת הבניה הכל כך מינורית, לא תתבצע.
בתגובתה בכתב לבקשה, כמו גם בטיעוניה בעל-פה, טענה המשיבה כי ככלל, היא נוהגת לתת הסכמתה למחיקת הערות אזהרה שנרשמו בגין צווי הריסה ואולם היא עושה כן רק במקרים שבהם הבניה נושא הצו נהרסה או הוכשרה. מאחר שבמקרה זה מדובר בבניה שלא נהרסה, לא הוכשרה וככל הנראה גם לא ניתן יהיה להכשירה שכן היא כרוכה בפלישה לתוואי דרך לפי תב"ע חד/763, אזי היא אינה יכולה להסכים לבקשה.
המשיבה הוסיפה וטענה כי המצב שבו היא נתונה מהווה מעין "מבוי סתום" שכן כתבי אישום שהוגשו מטעמה לאחרונה במקרים אחרים בגין אי-קיום צווי הריסה ישנים בוטלו על-ידי בית-משפט זה בחלק מן המקרים מחמת שיהוי, וכן כי ההריסה כשלעצמה כרוכה ב"הוצאות נכבדות".
טענה נוספת של המשיבה נגעה למיקום הבניה נושא צו ההריסה, ולהוכחת הטענה לפיה מדובר במבנה שהוקם על תוואי של דרך, הגישה את תצלום האוויר - מש/1 ואת דו"ח מפקח הבניה ליאוניד שייקין {להלן: "המפקח"} מיום 29.04.18.
המפקח עצמו אמר - בתשובה לשאלת בית-משפט, כי "הדרך שעליה מדברת המשיבה בתגובתה היא דרך עתידית המסומנת בקווים הירוקים על התצ"א, הכוונה היא להרחיב את הכביש הנראה בתצלום". לשאלה מה מתכוונת הרשות לעשות בקשר לבתים הנראים בנויים על קו הדרך ממש, השיב המפקח כי הוא אינו יודע.
בית-משפט קיבל את הבקשה וקבע, כי אין חולק על-כך שבמהלך 19 השנים שחלפו מאז, לא עשה אף אחד מן הגופים דבר - לא בעצמו ולא כנגד המבקש אשר כלפיו יכולה היתה המשיבה לנקוט בהליכים של הוצאת צו להפסקת שימוש ו/או הגשת כתב אישום בגין עבירה של אי-קיום צו בית-משפט. בנסיבות המקרה דנן, לא יהא זה הוגן ואף לא ראוי - מבחינת המסר לציבור ולרשויות עצמן, להותיר את הצו ורישומו בפנקסי המקרקעין על-כנם.
29. התנאים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התקיימו
חקיקה רלבנטית: סעיפים 212(1), 212(4) ו- 212(5) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: ע"פ 65358-02-18 גמאל האדיה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים; עפ"א 66387-11-17 אבו רקייק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ברמלה; רע"פ 8025/09 אלדבעאת נ' מדינת ישראל; רע"פ 6136/12 ימין בן זקן נ' מדינת ישראל.
שם השופטת: חנה מרים לומפ; בשם המערער: עו"ד מוחמד עליאן; בשם המשיבה: עו"ד מוריה דודי-וייס.
ב- עתפ"ב (יר') 36623-08-18 {מיכאל דהאן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2018(4), 42130 (2018)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים במסגרתה דחה בית-משפט קמא את התנגדות המערער לבקשת המשיבה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1), סעיף 212(4) וסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה.
ביום 30.12.02 הוגש לבית-משפט קמא כתב אישום בת"פ 12229/2002 נגד המערער בגין הכשרת שטח של 19 מ"ר בקרקע המצויה בשכונת קריית יובל בירושלים ברחוב אולסבנגר מאחורי רחוב ברזיל 24, במקרקעין הידועים כגוש 30399, חלקה 8 {להלן: "הקרקע"}. בשל טענת התיישנות שהועלתה על-ידי המערער הוסכם בין הצדדים, כי האישום יבוטל ויינתן צו הריסה ללא הרשעה בהתאם לסעיף 212 לחוק והביצוע יידחה ליום 01.06.07. בית-המשפט קמא אישר על אתר את ההסדר אותו הציגו הצדדים.
ביום 12.04.10 בית-משפט קמא הורה על צו הפסקת עבודה שיפוטי נגד המערער לפי סעיף 239 לחוק בשל חפירת שטח של כ- 32 מ"ר בקרקע.
ביום 08.01.12 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה הורה על צו הריסה מנהלי בהתאם לסעיף 238(א) לחוק ביחס לקירות תמך באורך 13.45 מטרים, עמודי בטון וטפסנות לקראת יציקת תקרה בשטח של 44 מ"ר. מועד הצו נדחה ליום 01.12.13 בשל הסכמת הצדדים.
ביום 08.08.17 הגישה המשיבה בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1), 212(4) ו- 212(5) לחוק. בבקשה נטען, כי בין השנים 2000 ל-2011 או בסמוך לכך, נבנה בקרקע מבנה בשטח של כ- 70 מ"ר, ללא היתר והאחראי לביצוע העבודות אינו ידוע ואין דרך לאתרו. לבקשה צורף תצהירה של גב' אתי כהן-מפקחת בניה, מר יוסי משה-מנהל מרכז המידע התכנוני ושל מר אוריאל אלבז-מנהל אגף משאבי חינוך בעיריית ירושלים.
ביום 12.09.17, המערער הגיש התנגדות לבקשה מטעם המשיבה ללא תצהיר. המשיבה הגישה בקשה למחיקת התנגדות בהיעדר זכות עמידה, מאחר שלמערער אין זכות במקרקעין.
בין לבין, ביום 29.11.17 הוסרו גדרות אשר הקיפו את המתחם בפעולת הפיקוח העירוני, ובוצעה מדידה של הבינוי במתחם. ביום 14.02.18 הוגשה חוות-דעת מהנדס ומודד מוסמך אשר מצא, כי השטח כולל הבינוי במתחם הוא 209 מ"ר, על-כך נדרשו הבהרות.
ביום 24.05.18 הגישה המשיבה בקשה מתוקנת למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1), 212(4) ו- 212(5) לחוק. בבקשה נטען, כי במועד שאינו ידוע ולפני שנת 2012 או בסמוך לכך, נבנה בקרקע מבנה בשטח של כ- 209 מ"ר {להלן: "המבנה"}, ללא היתר והאחראי לביצוע העבודות אינו ידוע ואין דרך לאתרו. לבקשה צורף תצהירה של גב' לימור אלבז, מפקחת בניה, מר אברהם ארנסטר, מהנדס ומודד הבניה ושל מר אוריאל אלבז, מנהל אגף משאבי חינוך בעיריית ירושלים.
ביום 28.06.18 המערער הגיש את התנגדותו לבקשה מהטעמים העיקריים הבאים: הבקשה הוגשה בשיהוי רב, בגין הבניה כבר הוגש נגד המערער כתב אישום בת"פ 12229/2002, וכמו-כן התקיימו הליכים נוספים נגד המערער, כך שלא ניתן לטעון שלא ניתן לאתר את מי שביצע את העבירה.
עוד נטען שלא הוצג טעם ציבורי להריסת המבנה, המערער ובני משפחתו נמצאים בנכס מדי יום ולא היה ביקור אחד מטעם מחלקת הפיקוח בעיריית ירושלים. בנוסף, טען המערער שהוא בעל זיקה לנכס, שכן הוא בעל זכות החזקה והשימוש בנכס. לסיום טען שאין אינטרס ציבורי המצדיק את הוצאת הצו.
ביום 08.07.18 המשיבה הגישה בקשה למחיקת התנגדות, מאחר שלמערער אין זכות עמידה בהיעדר זיקה קניינית למקרקעין. עוד טענה, כי סעיף 5 לחוק החנינה אינו חל בעניינינו משום שההליך אינו פלילי. כמו-כן טענה שהבינוי הנדון, אינו מאפשר ניצול השטח לשם בניית אשכול גני ילדים המיועד להיבנות במקום, ועל-כן יש לתת את מלוא המשקל לאינטרס הציבורי החשוב.
ביום 23.07.18, לאחר עיון בכתבי הטענות ומבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, דחה בית-המשפט קמא את התנגדות המערער לבקשת המשיבה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק.
על החלטה זו הוגש הערעור דנן.
לטענת המערער, שגה בית-משפט קמא בקבלתו את בקשת המשיבה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, וזאת משום שהתנהלו נגד המערער ארבעה הליכים שונים ביחס למבנה הנדון במקרה דנן, ועל-כן אין זה סביר שהמשיבה אינה יודעת מי ביצע את העבירה נושא ההליך.
עוד טען המערער, כי בית-משפט קמא לא נתן לו את יומו, שכן הבקשה נדחתה מבלי לשמוע את הצדדים, על יסוד טענות הצדדים בכתב בניגוד לסדר הדין המקובל. לפיכך טענתו לדיירות מוגנת לפיה הוא דייר מוגן בנכס בהתאם לחזקה של אביו שם לפניו, לא התבררה.
לטענת המשיבה לא נפל פגם בהחלטת בית-משפט קמא, לרבות בהחלטה שלא לקיים דיון. המערער לא הוכיח, כי יש לו זיקה למקרקעין ולא הציג כל היתר למבנה. כמפורט בנסח הטאבו, מדובר בקרקע שהיא בבעלות עיריית ירושלים. המערער לא הציג זכות במקרקעין והיו לו מספר הזדמנויות לכך אשר לא נוצלו ומלבד טענותיו בעלמא ביחס לתצהירים של שכניו, לא הוגש כל מסמך רשמי ואין אף תיעוד או מסמך של מנהל מקרקעי ישראל ביחס לטענתו להיותו בר רשות.
המערער לא שיתף פעולה עם המשיבה טרם הגשת הבקשה והתראות שהודבקו על הגדר לא זכו לתגובה. להיפך, מפקחות ירושלים גורשו מהנכס על-ידי המערער. כן למערער ניתנו מספר הזדמנויות להתייחס לבקשה ולמסמכים שצורפו לה ולהביא חוות-דעת נגדיות, אולם המערער בחר שלא לעשות כן והתעלם מכך. לפיכך, לשיטתה, לא יכול המערער לבוא כעת בטרוניה.
המשיבה הדגישה שקיים אינטרס ציבורי בהקמת כיתות לימוד בשל מחסור בהם. בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון, אף אם התרשלה הרשות לביצוע אכיפה, האינטרס הציבורי גובר על מחדלי הרשות בעבר.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי התנאים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התקיימו, וכי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא.
חקיקה רלבנטית: סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 8025/09 אלדבעאת נ' מדינת ישראל; רע"פ 3072/11 אלעזר קרבסי ואח' נ' מדינת ישראל; ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל; תו"ב (קריות) 44015-04-12 ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל נ' וסאם נסאר.
שם השופטת: חנה מרים לומפ; בשם המערער: עו"ד סאמי ארשיד ועו"ד עליאן; בשם המשיבה: עו"ד נגה מנדיל.
ב- עפמ"ק (יר') 30063-06-18 {אנוור דולה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2018(4), 41984 (2018)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, במסגרתה דחה בית-משפט קמא את התנגדות המערער לבקשת המשיבה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1) לחוק התכנון והבניה.
ביום 27.02.17 הגישה המשיבה בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1) לחוק. בבקשה נטען, כי במועד בלתי ידוע, בין תאריך 13.05.14 לבין 13.05.15 או בסמוך לכך, נבנה בשכונת בית חנינה בירושלים, מבנה בשטח של כ- 32 מ"ר {להלן: "המבנה"}, ללא היתר והאחראי לביצוע העבודות אינו ידוע ואין דרך לאתרו. לבקשה צורף תצהירו של מר יוסי מרום, מפקח בניה, ושל מר יוסי משה, מנהל מרכז המידע התכנוני.
ביום 24.04.17, הגיש המערער התנגדות לבקשה מטעם המשיבה ללא תצהיר.
המערער נדרש להציג זיקה קניינית למקרקעין וכך עשה. בתגובה מיום 05.07.17 טענה המשיבה, כי המסמכים שצורפו אינם מעידים בהכרח על זיקה קניינית. כמו-כן ביקשה לקבוע את התיק להוכחות והוסיפה "ככל שהמשיב רוצה לקחת אחריות על ביצוע הבניה בהתאם למפורט בבקשה שייגש לפיקוח על הבניה להיחקר". בהתאם לכך, הורה בית-משפט קמא ביום 13.07.17 כך: "הרשות תזמן את המשיבה/ המתנגדת לחקירה ותודיע תוצאותיה בתוך 45 ימים".
ביום 31.08.17 הודיעה המשיבה כך: "המבקשת ניסתה לזמן את המבקש, אך כיוון שלא שיתף פעולה הוגשה בקשה זו. לכן מבוקש לקבוע את התיק להוכחות. אם המבקש רוצה לשתף פעולה שיבוא לפיקוח על הבניה וייחקר עוד בטרם מועד הדיון".
ביום 20.09.17 נקבע התיק להוכחות ליום 03.10.17 ובית-משפט קמא ציין: "ככל שהמשיב יתייצב בדחיפות לחקירה במשרדי המבקשת, ייתכן שניתן יהיה לייתר את הדיון. אשמח לקבל עדכון בעניין".
לאחר בקשות דחיה מטעם הצדדים, התקיים דיון ביום 02.01.18 בו הצהירו הצדדים במשותף: "היום המשיב בטורקיה. מוסכם כי בתוך 10 ימים יתייצב המשיב לחקירה במח' הפיקוח על הבניה בפני המפקח יוסי מרום. אם לא יתייצב, יוטלו עליו הוצאות לפי שיקול-דעת בית-משפט. מבקשים לקבוע לתזכורת תביעה לעוד שבועיים". ההסכמה אושרה.
ביום 18.03.18 ביקשה המשיבה כדלקמן: "המשיב התחייב בפרוטוקול מיום 02.01.18 כי יתייצב לחקירה תוך 10 ימים בפיקוח על הבניה. עד היום הוא לא התייצב. לאור האמור מבוקש לקבוע דיון המשך בתיק בית-משפט, דיון הוכחות". בית-משפט נעתר לבקשה ונקבע דיון הוכחות ליום 23.04.18.
ביום זה, כאמור, התנהל דיון הוכחות אשר במסגרתו העידו מטעם המשיבה המפקח ומנהל מרכז המידע התכנוני, ומטעם המערער, המערער בעצמו.
ביום 01.05.18 דחה בית-המשפט קמא את התנגדות המערער לבקשת המשיבה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. על החלטה זו הוגש הערעור דנן.
המערער טען, כי דרך המלך לתקיפת בניה אסורה היא באמצעות הגשת כתב אישום ורק כאשר דרך זו אינה מובילה להרשעה ניתן לפנות למסלול החלופי בהתאם לסעיף 212 לחוק. אולם, במקרה דנן בית-משפט קמא התעלם מהפסיקה והחוק בעניין זה וקבע שהבקשה מתאימה להליך לפי סעיף 212 לחוק.
לטענתו, הדבקת התראות על המבנה באמצעות מפקח הבניה לא מהווה פעולת חקירה אשר מצדיקה מתן צו הריסה בהתאם לסעיף 212 לחוק.
לטענת המערער, סעיף 212(1) לחוק לא הולם את ההליך שמתקיים במקרה דנן. לטעמו תכלית החקיקה של סעיף זה, נועדה למקרה בו מדובר בקרקע ללא בעלים, ואין ראשית ראייה למי שביצע את העבירה, ועל-כן לא ניתן להעמיד האדם שהוגשה נגדו הבקשה לפי סעיף 212 לחוק, לדין.
לעומתו, טענה המשיבה שלא צריך לבצע פעולות חקירה, אלא פעולות ניסיון לאיתור מבצע הבניה. פעולות האיתור של מר יוסי מרום נבחנו על-ידי בית-המשפט, ואין מקום להתערב בממצאים עובדתיים.
המערער לא אותר על-אף שהודבקו מספר התראות על הנכס שלו. אף לאחר הגשת ההתנגדות, המערער לא שיתף פעולה מספר פעמים, לא התייצב בחלק מהפעמים לבית-משפט ובפעמים אחרות התחייב בא כוחו בשמו שהוא יתייצב לחקירה במחלקת פיקוח הבניה, אולם המערער לא התייצב לחקירות. לכן לא היה מקום להגשת כתב אישום, וגם כעת אין סיבה לכך שבמועד הערעור יינתנו למערער הזדמנויות נוספות.
המערער פעל בחוסר תום-לב תוך כדי שהוא התעלם מהתראות ומהחלטות בית-משפט קמא. עוד הוסיפה ב"כ המשיבה כי גם כיום, לאחר שתוקן החוק, סעיף 239 לחוק הוא הסעיף המחליף את סעיף 212 לחוק, כולל בתוכו סעיף סל שנועד למקרים אלה.
בית-משפט קבע, כי התנאים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התקיימו, וכי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 216 ו- 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 2956/13 יעקב דמקני מ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב; רע"פ 6136/12 בן זקן נ' מדינת ישראל; רע"פ 1782/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב נ' סוואד; רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב; עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים.
שם השופטת: רונית אופיר; בשם המבקשים: עו"ד אפרת רחף; בשם המשיב: עו"ד מוריה כהן.
ב- בב"נ (ת"א) 37943-05-18 {אביב בושינסקי ואח' נ' מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, תק-של 2018(3), 32453 (2018)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי וצו מנהלי להפסקת עבודה אשר הוצאו על-ידי המשיב ביום 08.03.18 בהתאם להוראות סעיפים 216 ו- 221 לחוק התכנון.
ביום 08.03.18 נחתם על-ידי המשיב צו הריסה מנהלי בגין ביצוע עבודה אסורה ללא היתר בניה {להלן: "צו ההריסה"}. הבניה האסורה המפורטת בצו מתארת בניה של עמודים, קורות ותקרות בקומת הגג במרפסות הצפון מערבית ובמרפסת המזרחית, הריסת תקרה קיימת בחדר המדרגות הגבהה ובניה של תקרה חדשה, ובניית סככה מאולתרת. הבניה האמורה התבצעה בקומת הגג של בניין המצוי ברחוב שלמה המלך מס' 25 {גוש 6903 חלקה 118} בתל-אביב {להלן: "הדירה"}.
קדמה להוצאת הצו ביקורת שנערכה במקום ביום 28.02.18 על-ידי מר פנחס קינדה, מפקח בוועדה המקומית לתכנון ולבניה של עיריית תל-אביב- יפו {להלן: "המפקח"}. במסגרת הביקורת נצפתה הבניה המתוארת בצו ההריסה, כאשר לא נמצא כי קיים לגביה היתר בניה או הוגשה בקשה להיתר בניה.
במקביל להוצאת צו ההריסה הוצא ביום 08.03.18 צו מנהלי להפסקת עבודה {להלן: "צו הפסקת העבודה"}, כאשר העבודה האסורה המתוארת בצו הפסקת העבודה זהה במהותה לעבודה המפורטת בצו ההריסה המנהלי.
ביום 12.04.18 הוגשה הבקשה לביטול צו ההריסה {להלן: "הבקשה"}. דיון ראשון בבקשה במעמד הצדדים התקיים ביום 30.04.18 ודיון נוסף התקיים לאחר הגשת תגובה משלימה מטעם המשיב ביום 23.05.18. שמיעת הראיות בתיק נקבעה ליום 25.06.18. המבקשים הגישו ביום 13.06.18 בקשה נוספת והפעם לביטול צו הפסקת העבודה. כאמור, שמיעת הראיות בתיק התקיימה בימים 25.06.18 ו- 27.06.18.
סלע המחלוקת העיקרי נוגע לתחולת צו ההריסה באשר לעבודות שבוצעו במרפסות הצפון מערבית והמזרחית וביתר פירוט, בכל הנוגע לתקרות והעמודים המוצבים במרפסות אלו:
לטענת המבקשים, אין מדובר בעבודות של בניה חדשה ובהוספת שטח חדש, אלא בעבודות אשר בוצעו לצורך "החלפת ישן בחדש" ללא כל תוספת שטח. לטענת המבקשים, אין מדובר בבניית תקרות חדשות ללא היתר שכן בהתאם להיתרים קיימים משנת 1951 ומשנת 1954 וכפי שניתן לראות ממסמכים הקיימים בתיק הבניין קיימות תקרות למרפסות.
כל שעשו המבקשים הוא להחליף את התקרות הרעועות הקיימות במרפסות בהיתר, בתקרות חדשות ובטוחות יותר. כך גם לגבי העמודים והקורות שהוצבו במקום. לטענת המבקשים, אין מדובר ביציקת עמודים חדשים ובהצבת קורות חדשות יש מאין, אלא בחיזוק של עמודים וקורות קיימים, אף הם בהתאם להיתרים הקיימים לבניין.
עוד טענו המבקשים לפגמים שנפלו בהוצאת צו ההריסה המחייבים לשיטתם את ביטולו. לטענת המבקשים, צו ההריסה הוצא על-סמך מצגים שגויים ומטעים, לפיהם כביכול התבצעה תוספת בניה, כאשר בפועל בשטח לא התבצעה כל תוספת בניה ולא נעשתה בניה חדשה אלא חיזוק ושיפוץ בניה קיימת.
לטענת המבקשים, המשיב אף לא בחן את המידע הקיים לגבי הבניין מושא הצו המצוי בתיק הבניין טרם הוצאת הצו ובכך הפר את חובת הזהירות המוגברת החלה עליו. עוד טענו המבקשים כי המצגים המוטעים והחלקיים אשר הוצגו בפני התובעת רוקנו מתוכן את חובת ההיוועצות. עוד טענו המבקשים, כי המשיב התעלם מזכות הטיעון של המבקשים ובכך נפל פגם נוסף בהוצאת הצו.
בנוסף טענו המבקשים כי יש לבטל את הצו שכן מדובר בצו דרסטי שאינו מידתי בנסיבות העניין. לטענת המבקשים, התכלית החקיקתית של צו הריסה הינה השבת המצב לקדמותו, למצב המקרקעין טרם תחילת ביצוע העבודה בהם. בנסיבות ענייננו, עת מדובר בעבודות שנועדו לשיפוץ וחיזוק בניה ישנה, לרבות החלפת רכיבים ישנים בחדשים ללא תוספת שטח, רציונאל זה לא מתקיים.
לטענת המבקשים, השארת צו ההריסה על-כנו יפגע באופן חמור בקניינם של המבקשים ויפגע בזכות הקניין החוקתית העומדת להם באופן לא מידתי וכאשר הפגיעה אינה לתכלית ראויה.
מנגד, טען המשיב כי מדובר בצו מנהלי שהוצא בגין עבודות בעלות היבטים קונסטרוקטיביים, שהינן בגדר שינוי המחוייב בהיתר בניה. לטענת המשיב מדובר בבניה חדשה ומאסיבית של תקרות בטון, בניית עמודי פלדה ובניית עמודי בטון שאינם בגדר "שיפוץ" גרידא. אין מדובר בעבודות שיפוץ וחיזוק בניה ישנה לרבות החלפת רכיבים ישנים בחדשים, הבאות בגדר שינוי פנימי הפטור מהיתר בהתאם להוראות סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, אלא בעבודות הטעונות היתר.
לטענת המשיב, המבקשים לא הוכיחו כי מדובר בבניה באותן מידות בהן היתה הבניה הישנה. באשר למרפסת המזרחית, טען המשיב כי המבקשים לא הוכיחו כי תקרת הבטון היתה קיימת בעבר על-פי היתר משנת 1935 ובהיתרים מאוחרים יותר תקרת הבטון אינה מופיעה וכך גם העמודים.
באשר למרפסת הצפון מערבית, טוען המשיב כי מדובר בבניה מסיבית שאינה נכללת בפטור הקיים לגבי החלפת גג מחומר קל לגג מחומר קל אחר באותו גודל. באשר לעמודים, טוען המשיב כי אין מדובר רק בעיבוי ובחיזוק של עמודים קיימים אלא בעמודים שמיועדים לשאת ולתמוך את התקרה החדשה של המרפסת הצפון מערבית ובהתאם מדובר בבניה הטעונה היתר.
לטענת המשיב, לא קיים כל פגם המקים עילה לביטול הצו או לעיכוב ביצועו, שכן הובאו בפני המשיב והתובעת כל הנתונים הנדרשים להוצאת הצו ודי בכך שהובאה לידיעת המשיב והתובעת העובדה שהבניה נשוא הצו, אשר טרם הושלמה, נבנתה ללא היתר כדין.
עוד טען המשיב, כי אין לקבל את טענות המבקשים לעניין חובת השימוע, שכן הכרה בזכות לשימוע תסכל את מטרתו של הליך צו ההריסה המנהלי להילחם בבניה הבלתי-חוקית בהליך יעיל ומהיר. לטענת המשיב, המבקשים לא סתרו את חזקת תקינות המעשה המנהלי ובהתאם הצו עומד על תילו.
בנוסף, חלוקים הצדדים בכל הנוגע להליך ביטול צו הפסקת העבודה. כאמור, המבקשים הגישו בקשה לביטול צו הפסקת העבודה רק ביום 13.06.18. לטענת המשיב, אין לקיים את ההליכים בכריכה אחת, אלא מדובר בשני הליכים נפרדים אשר יש לנהלם בנפרד. לטענת המשיב, היות והמבקשים השתהו בהגשת בקשתם זו, אין לקבלה.
בית-משפט דחה את הבקשות וקבע, כי העבודות שבוצעו על-ידי המבקשים הינן עבודות הטעונות היתר. אין מחלוקת כי עבודות אלו בוצעו ללא היתר ובהתאם מדובר בעבודות אסורות. בהתאם, הצו להפסקת עבודה עונה אחר היסוד הראייתי הנדרש להוצאתו. כאמור לעיל, לא נמצא ממש בטענות המבקשים הנוגעות למצגים השגויים שהוצגו על-ידי המפקח ולהיעדר זכות הטיעון לא כל שכן, לא מצאתי שיש בטענות המבקשים כדי להקים את הפגמים החמורים שיש בהם כדי להביא לביטול הצו.
32. אין בטענות הנאשמים כדי להקים "הגנה מן הצדק" ולהביא לביטול האישומים כנגדם
חקיקה רלבנטית: סעיפים 204(א) ו- 205(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופט: רונן פיין.
ב- תו"ב (קצ') 3937-04-17 {מדינת ישראל ואח' נ' יאיר תותיה ואח', תק-של 2018(3), 11169 (2018)} יאיר ופני תותיה {להלן: "הנאשמים"} הם בעלי הזכויות הרשומים בנכס שבגוש 201009 חלקה 100 מגרש 19 המצוי ברח' סער 20 שבקצרין {להלן: "הנכס" / "הבית"}.
בהחלטה זו מדובר בבקשת הנאשמים לביטול כתב האישום שהוגש כנגדם במסגרת תיק זה וזאת בגין עבירות בניה בנכס ושימוש ללא היתר כדין.
ביום 03.04.17 הגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה קצרין {להלן: "המאשימה"} כתב אישום כנגד הנאשמים בגין ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין ובסטיה מתכנית, עבירות על הוראות סעיף 204(א) ו- 205(ב) לחוק התכנון והבניה.
ביום 06.07.17 נתן בית-המשפט תוקף החלטה להסדר דיוני עליו הודיעו הצדדים, על-פיו יגישו הצדדים טענותיהם בכתב עובר לדיון ההקראה שידחה בהתאם. במסגרת ההסדר הדיוני הוסכם כי הנאשמים יעלו טענות ההגנה מטעמם ובכלל זה טענות להגנה מן הצדק.
ביום 07.08.17 הגישו הנאשמים מסמך הנושא כותרת תשובה לכתב האישום {להלן: "התשובה לאישום"} אשר בסופה עתרו לביטול כתב האישום {להלן: "הבקשה"}.
ביום 03.10.17 הגישה המאשימה את תגובתה לתשובה לאישום.
לטענת המאשימה, במהלך שנת 2015 בנו הנאשמים או מי מטעמם, מחסן עץ עם חיבור למים וחשמל בחצר הנכס {להלן: "סעיף 5א"}, ותוך פלישה לשטח ציבורי סמוך לנכס בנו מחסן מעץ {להלן: "סעיף 5ב"} ומרפסת מקורה {להלן: "סעיף 5ג"}. כל אלה ללא היתר כדין.
לטענת המאשימה, הנאשמים עשו שימוש בבניה הבלתי-חוקית הנ"ל מאז ביצועה ועד למועד הגשת כתב האישום.
לטענת הנאשמים, הנכס הוא דירה בתוך שורת דירות צמודות זו לזו אשר בעליהן קיבלו מהמועצה המקומית התחייבות בכתב המאשרת להם לפעול ליצירת חזית מטופחת במסלעות וגינון באזור הנטוש הגובל עם תחום שורת הדירות. לטענתם, בהוראת רמ"י נאלצו הדיירים להרוס ולהחזיר את המצב לקדמותו לאחר שהשקיעו את מיטב כספם בפיתוח הגינון האמור.
משכך, לטענת הנאשמים, הם וחבריהם ספגו הפסדים כספיים גדולים בשל רשלנותה של המועצה המקומית.
הנאשמים טענו כי הבית נבנה על-פי היתר בניה כדין אשר ניתן בהתאם לתכניות אותן אישרה המאשימה. כמו-כן הם טענו כי ביום 12.11.08 ניתן להם טופס 4 - אישור אכלוס כדין, לאחר סיור המאשימה בנכס עם סיום הבניה.
לטענת הנאשמים, על-אף שהסירו מחדליהם לחלוטין עוד טרם התגבש כתב האישום, פתחה נגדם המאשימה בהליך הפלילי בפני בית-המשפט.
הנאשמים טענו כי העובדות אודות המחסן שבסעיף 5א אינן נכונות שכן מדובר בבניה שהיתה קיימת עוד טרם התקבל טופס 4, ללא חיבור לחשמל ומים והמחסן פורק בשנת 2014.
לטענת הנאשמים, בשנת 2015 הם פרקו את תוספת הבניה הלא מותרת של המחסן כנטען בסעיף 5ב והתאימו את הקמת המחסן לפי התקנות החדשות לחוק.
לגבי המרפסת המקורה שבסעיף 5ג לכתב האישום, טוענים הנאשמים כי עת נודע להם כי סנטף הוא קירוי אסור, הם פעלו להסרת המחדל מידית ותחמו את גודל המרפסת על-פי המותר ואף קיבלו את האישור המאשימה לכך.
לאור טענותיהם לעיל, ביקשו הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום כנגדם.
לטענת המאשימה, לתשובת הנאשמים לא צורפו ראיות כלשהן לתמיכה בטענותיהם לרבות באשר להבטחה השלטונית שקיבלו לבניה ופיתוח השטח הציבורי עובר להריסתו.
המאשימה טענה כי כתב האישום מתייחס לעבודות שבוצעו לאחר שנת 2014 וטענת הנאשמים כי הסירו את המחדלים קודם להגשת כתב האישום, אין בה בכדי להוות עילה לביטול כתב האישום.
למען ההגינות, טענה המאשימה, כי מבדיקה שנערכה לבקשת הנאשמים יומיים לאחר שהוגש כתב האישום עלה כי אכן המבנים פורקו.
המאשימה טענה כי טענותיהן העובדתיות של הנאשמים לגופו של כתב האישום, אינן תואמות את חומר הראיות המצוי בידיה ומקומן להישמע במסגרת דיוני ההוכחות. זאת בשים-לב לדעת המאשימה לבחון מחדש את חומר הראיות באשר למחסן המפורט בסעיף 5א לכתב האישום וככל שיידרש, תוגש בקשה לתיקון כתב האישום.
באופן עקרוני טענה המאשימה, כי לאור מועד בניית המבנים {שנת 2014} טענות הנאשמים הנן טענות מסוג "טיעון לעונש" ולא מסוג הטענות אשר יש בהן להביא לביטול האישומים נשוא כתב האישום בבקשה לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, טענות ל"הגנה מן הצדק".
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי טענות הנאשמים בבקשתם הנה כפירה בנטען בכתב האישום ולא טענות אשר יש בהן להקים "הגנה מן הצדק" ולהביא לביטול האישומים כנגדם.
חקיקה רלבנטית: סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 8025/09 מוחמד אלדבעאת נ' מדינת ישראל; ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המרכזי; רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל; רע"פ 6136/12 ימין בן זקן נ' מדינת ישראל; בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע.
שם השופט: נמרוד אשכול; בשם המבקשת: עו"ד איריס יערי לייב; בשם המשיב: עו"ד איריס גולן.
ב- צ"ה (ת"א) 15501-04-13 {ועדה מקומית לתכנון ובניה אור יהודה - אזור נ' רמי חגיאמי, תק-של 2018(3), 25249 (2018)} הוועדה המקומית לתכנון ובניה אור יהודה- אזור הגישה ביום 18.03.13 בקשה להריסה ללא הרשעה על-פי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה.
המבנה המדובר הוא מבנה המצוי בגוש 6223, חלקה 210, ברחוב הרצוג באור יהודה, {להלן: "הנכס" ו/או "המבנה"}. הבקשה פירטה כי הוועדה הוציאה ביום 27.10.11 צו הריסה מנהלי המתייחס לבית מגורים בן 2 קומות וחומות מבטון סביב שתי חזיתות המבנה.
הוגשה בקשה לביטול הצו, הדיון התנהל במסגרת תיק צ"מ 17263-11-11. ביום 28.11.12 קיבל בית-משפט את בקשת המתנגדים לביצוע הצו והורה כי צו ההריסה המנהלי שהוצא בטל. יחד-עם-זאת, קבע כי למבקשת דנן {המשיבה בהליך הקודם} נתונה הסמכות לפעול בנתיב המשפטי לשם מניעת פגיעה באינטרס הציבורי בהתאם לסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה.
המבקשת טענה כי ביום 11.12.12, במהלך ביקורת המפקח, נמצא כי המשיב בנה בית מגורים בן שתי קומות בשטח של כ- 330 מטר, המצוי בשלב השלד ואינו מאוכלס. עוד ציינה הבקשה כי: "בניית השלד נעשתה לפני כ- 10 שנים כאשר המשיב ממשיך בבניה לסירוגין". בנוסף ציינה הבקשה כי: "הבניה הנ"ל בוצעה ללא היתר כדין במקרקעין בהם לא ניתן להוציא היתר בניה".
הבקשה פירטה את המבחנים המצטברים שקבעה הפסיקה למתן צו הריסה ללא הרשעה וזאת בשים-לב ל- רע"פ 8025/09 {אלדבעאת נ' מדינת ישראל}. המבקשת טענה כי המבחנים חלים במקרה דנן. לתמיכה בבקשה צירפה הוועדה המקומית תצהירו של המפקח מסעוד פור נאמן ובהמשך הוצגה חו"ד של המומחה מר אור כוכבא, מפענח צילומי אוויר, שניתנה ביום 23.01.12.
בין הצדדים התקיימו הליכים קודמים. בהליך 14092-08-11 הוצא על-ידי המבקשת צו הריסה מנהלי לגבי הגדר מסביב לבית של המשיב. המשיב הגיש בקשה לביטול הצו כאשר בקשתו נדחתה.
בהליך 17263-11-11 המבקשת הוציאה צו הריסה מנהלי למבנה עצמו. המשיב הגיש בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. בית-משפט קיבל את הבקשה לבטל את הצו המנהלי. ניתן בנסיבות העניין, לשם מניעת פגיעה באינטרס הציבורי, לפעול על-פי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, שעיקרו הריסת מבנה ללא הרשעה פלילית.
המבקשת טענה כי המשיב בנה מבנה שלד בעל 2 קומות ללא היתר. המשיב טען כי בשנת 2012 הגיש בקשה להיתר בניה, אך משלא קיבל היתר, לא נעשה שימוש בבית. המשיב הגיש בשנית בקשה להיתר בשנת 2015 ונענה בשלילה בטיעון שעל כל בעלי 21 הבתים במתחם לפעול יחדיו בבקשה מאוחדת לאור המצב התכנוני המיוחד של המתחם. המשיב טען כי טענתה של המבקשת כי הבית נבנה בניגוד לתכנית בניין עיר קיימת לא הוכחה, ומשכך, אין ולא ניתן להוכיח שנעברה עבירת בניה.
לעניין הוכחת הרכיב של האינטרס הציבורי, הקבוע בחוק ובפסיקה, טענה המבקשת כי קיים אינטרס ציבורי מובהק בהריסת המבנה, שכן מדובר בשלד מבנה נטוש וזנוח שמייצר מפגעים חזותיים, בטיחותיים וכלכליים לעיר אור יהודה ולתושביה". בסיכומיה, אין התייחסות באשר לבתים הנוספים שבאותו מתחם, כ- 21 יחידות סה"כ.
המשיב טען בעניין זה כי לא הוכחה טענת המבקשת שהנכס הינו בגדר "תקלה ציבורית". עוד טען המשיב כי מדובר באכיפה בררנית אסורה וכי הבקשה הינה ניסיון בלתי-ראוי ובלתי מכובד לאכיפה בררנית של ראש העיר הקודם נגד המשיב בלבד מבין כל עשרים ואחד בעלי הבתים האחרים במתחם, אשר נגדם לא ננקט שום הליך.
המבקשת טענה כי הוכיחה את היסודות הקבועים בסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה. בהקשר זה, ציינה כי אין חולק שהנכס נבנה על-ידי המשיב ללא היתר"וכן כי מדובר בבניה שלא הושלמה ולא ניתן לחדשה.
עוד ציינה כי המשיב בעצמו הצהיר שאין בכוונתו להשלים את המבנה. בנסיבות העניין, לדבריה, האינטרס הציבורי מחייב להרוס את הנכס. כדבריה: "מדובר בבניה נרחבת ללא היתר, הניצבת כמראת חטא לעיני הציבור הרחב - בריש גלי, ותוך זלזול בחוק" "הנחזה לעיני כולי עלמא" ומבליט לציבור את הזלזול הבוטה בהליכי הרישוי המתיר בניה רק לאחר קבלת היתר. לדבריה, הוכחו על-ידה האלמנטים הדרושים, לרבות האינטרס הציבורי, ולפיכך יש להורות על הריסת המבנה.
המשיב טען כי הנכס הינו חלק ממתחם בן 21 בתים אשר נותרו מהכפר הערבי אשר היה קיים במקום לפני קום המדינה ולפני הקמת הישוב אור יהודה. המשיב התגורר בבית עם אשתו ושם נולדו חמשת ילדיו. בשנת 2012 הגיש בקשה להיתר, אך משלא נענה, לא נעשה שימוש בנכס.
לעמדת המשיב, המבקשת לא עמדה ועומדת ביסודות הקבועים בחוק ובפסיקה, ובכללן לא הוכיחה עבירה שבגינה ניתן לתת צו הריסה, לא פירטה מהי תכנית הבניין התקפה על הנכס, לא הוכיחה מהו ההיתר הניתן ולא הוכיחה את מועד ביצוע העבירה הבלתי-חוקית הנטענת. מדובר במובלעת בלתי-מוסדרת מבחינה קניינית ומבחינה תכנונית.
כמו-כן, המבקשת לא הוכיחה את החלופה הקבועה בסעיף 212(5) לחוק ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.
בנוסף, טען המשיב כי המבקשת לא הוכיחה את האינטרס הציבורי המצדיק מתן צו הריסה. מדובר ב- 21 בתים הנמצאים במתחם והמבקשת לא הוכיחה שהאינטרס הציבורי הינו הריסת הבית ולא השלמתו ו/או הסדרת המתחם כולו.
מכל האמור לעיל ביקש המשיב לדחות את הבקשה.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי המבקשת לא הוכיחה כי בנסיבות העניין התקיימו יסודותיו של סעיף 212 לחוק {נוסח קודם} וכי קיים אינטרס ציבורי מובהק להרוס את ביתו של המבקש, שהוא, כאמור, חלק ממתחם של כ- 21 מבנים.
34. בשום נקודת זמן לא הראה הנאשם כי הרס את הבניה שנעשתה בעבירה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 205, 206 ו- 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופט: אמיר דהאן; בשם הנאשם: עו"ד מחמד עליאן.
ב- תו"ב (יר') 47716-04-16 {מדינת ישראל נ' רביע עליוואת, תק-של 2018(3), 1637 (20189} הנאשם, הועמד לדין בפני בית-משפט ביום 06.04.16.
כתב האישום תיאר כיצד נגזר דינו של הנאשם ב- ת"פ (עמ"ק י-ם) 7756/09 ביום 25.09.11. הנאשם נצטווה להתאים את הבניה שנבנתה ללא היתר - בניה בשטח של כ- 132 מ"ר - למערכת היתרים חוקית, לרבות על־ידי הריסתה.
תאריך היעד שקצב גזר-הדין הוארך מפעם לפעם, עד אשר תמו ההארכות ביום 01.07.14. על זאת הואשם הנאשם בעבירה של אי־קיום צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק התכנון והבניה, כאמור בסעיף 210 בחוק זה, כנוסחם בזמנים הרלוונטיים. תאריכי אי־קיום הצו היו בין 01.07.14 לבין 14.02.16.
הנאשם העיד כי כיום איננו מתגורר בנכס, ואחיו הוא שמתגורר שם. הנאשם אישר כי הורשע פעמיים על בנייתו של אותו הבניין וטען כי כול שנותר במקום לאחר שנהרס המבנה היה קיר תמך שאותו חששה העירייה להרוס, שמא יפגע במבנה כולו. לכן טען הנאשם כי קיים את פסק־הדין ב- ת"פ 7756/09. הנאשם אישר כי ערער על גזר-דין זה, וגם שם בבית-המשפט המחוזי טען שהרס את הכול מלבד הקיר, וכן אישר כי הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי־קיום צו, וגם בו הורשע.
בפני הנאשם הוצגו מספר תמונות. הנאשם התבקש לזהות בהן את הבניה ואת הקיר, הצביע על הקיר כאמור בתמונות שבפרוטוקול, ואז הוסיף "יש שם בית חדש" שאותו בנה אחיו.
בסיכומיה טענה המאשימה כי בפרוטוקול מיום 15.11.11 בבית־ המשפט המחוזי טען הנאשם כי הרס חלקים מהעבירה, ובעקבות זאת הגיעו הצדדים להסדר, בהתבסס על מצג עובדתי המניח שמרבית העבירה נהרסה, ונותר מבנה בשטח 30 מ"ר.
המאשימה ציינה כי הנאשם הוסיף וטען כי ביצע את ההריסה גם ב- ת"פ (עמ"ק י-ם) 5493/12, ואז, ביום 01.07.13 חזר בו מכפירתו, הודה והורשע בעובדות כתב האישום יוער כי בגזר-הדין מיום 01.07.13 - מצויינת העבירה בגודלה הראשוני {132 מ"ר}.
המאשימה טענה כי הפקח קרויז העיד על ביקור מיום 14.02.16 שבו מצא כי עבירת הבניה טרם נהרסה, ואף מצא במקום עבירת בניה נוספת, התמונות הוגשו, וניתן לראות בהם היטב כי הקומה השניה עודנה עומדת על מכונה, חלקה חדש וחלקה אינו חדש. הפקח קרויז אף ידע להבדיל ולומר כי מצב הבניה נשאר בעינו מביקוריו הקודמים {11.12.11} ועד לביקורו אשר הביא להגשת כתב האישום דנן.
הנאשם טען בסיכומיו כי בתום ההליכים בבית ־ המשפט המחוזי הרסה הוועדה המחוזית את יתרת הבניה מכוח גזר-הדין שניתן בהסכמה בבית־המשפט המחוזי, אולם טען כי העירייה היא שהשאירה קיר אחד ועל-כך אין לה להלין אלא על עצמה , ובקרבת קיר זה נבנתה בניה נוספת, ומנוהל הליך משפטי נוסף {ת"פ (עמ"ק י-ם) 3697/16}. תיק זה לא הוגש בפני בית־המשפט וקיומו נטען רק בסיכומים.
הנאשם טען כי גם אם הבניה לא נהרסה במלואה, אין היא בהיקף האמור בכתב האישום. עוד נטען כי הוועדה המקומית ביצעה את ההריסה, ומרגע שעשתה כן, אין להאשים את הנאשם במה שהותירה מהריסתה־שלה ומשיקוליה־שלה. הנאשם חזר על גרסתו שלפיה לבניה החדשה אחראי אחיו, ואף טען כי נפתח בגינה תיק אחר.
בית-משפט הרשיע את הנאשם וקבע, כי המאשימה הוכיחה מעל לכול ספק סביר כי הנאשם לא ביצע את הצו האמור בת"פ 7756/09, וכי מסיבה זו התקיימו בו יסודות העבירה האמורה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה כנוסחו דאז.
בשום נקודת זמן לא הראה הנאשם כי הרס את הבניה שנעשתה בעבירה, גם לפי דבריו־שלו. דבריו אלה עומדים אל מול ראיות ברורות של המאשימה, אשר אינן מותירות מקום אף לספק סביר באשמתו של הנאשם.
35. נפל פגם בזימון המבקשים למסירת גרסה, אך ניתן לרפא את הפגם בכך שיתאפשר להם למסור גרסתם בדיעבד
ב- תו"ב (רח') 50227-07-18 {גיל וויס ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון זמורה, תק-של 2019(4), 51698 (2019)} נדונה בקשה לביטול כתב אישום בהתאם לסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב).
כנגד המבקשים הוגש ביום 22.07.18, כתב אישום המייחס להם עבירות של שימוש אסור במקרקעין, עבירה לפי סעיף 243(ה) ביחד עם סעיפים 203, 204, 243(ו) לחוק התכנון והבניה ואי פיקוח ואי מניעת עבירה של שימוש במקרקעין על-ידי תאגיד, עבירה לפי סעיף 254 לחוק.
המבקשים ביקשו להורות על ביטולו של כתב האישום ממספר טעמים.
הראשון, המשיבה לא אפשרה למבקשים למסור גרסתם טרם הגשת כתב האישום. בתמיכה הפנתה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ואף להנחיית מחלקת ייעוץ וחקיקה מיום 26.12.16 שניתנה בעקבות ההחלטה בתיק 1903/14 הועדה המקומית לתו"ב ת"א נגד סיינוב.
טען כי בניגוד להנחייה לפיה קיימת חובה ליתן זכון טיעון לחשוד, לפני הגשת כתב אישום בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, בפועל המבקשים בתיק זה הוזמנו לעדות בתוך 7 ימי עבודה בלבד מעת קבלת ההודעה. ההודעה שנשלחה למבקשים נושאת תאריך 24.06.18 ואילו כתב האישום הוגש ביום 22.07.18, בהכרח תוך הפרת ההנחיה שכן בין מועד קבלת ההזמנה {שנשלחה בדואר רשום} לבין מועד הגשת כתב האישום לא חלפו 30 ימים.
כמפורט בתצהירו של המבקש 4, עם קבלת ההזמנה הוא יצר מיד קשר עם הוועדה והופנה להיפגש עם ב"כ המאשימה. הפגישה בין השניים התקיימה אך ביום 05.08.18, וזאת לאחר שהוגש כתב אישום ביום 22.07.18. מבחינה זו כתב האישום הינו "מעשה עשוי" ומשכך לא היתה למבקש 4 אפשרות ריאלית להניא את גורמי האכיפה מלהגישו ולכן נפגעה זכותם להליך הוגן של המבקשים כולם.
השני, בשנת 2017 החליטה הוועדה המחוזית ליתן תוקף לתכנית 453-0212399. התכנית אושרה ביום 17.12.18. ככלל, במשך כ- 14 שנים סבל אזור קרית עקרון מהמשכות בלתי-סבירה של ההליכים, אולם בסופו-של-דבר התכנית אשררה שינויים תכנוניים שהיו בשטח, חלקם אף שלא כדין. המשיבה סירבה לקבל את בקשת המבקשים בטענה שממילא בקרוב תאושר התב"ע החדשה, זמ/350, ולכן המשיבה היא שמנעה את השלמת הליך הרישוי על-ידי המבקשים.
בנסיבות בהן המשיבה הגישה את כתב האישום ביום 22.07.18, רגע לפני אישור התכנית ביום 17.12.18 המכשירה את פעילות המבקשים, הרי שהתנהלותה המשיבה היא קלוקל.
השלישי, נוגע לסירובה של המשיבה לטפל בעניינם של המבקשים. נטען, כי עוד לפני חודש מאי 2017 פעלו המבקשים להסדרת השימושים החורגים על-ידי הגשת בקשה להיתר לשימוש חורג לשלב הביניים. לביסוס הטענה צורפה אסמכתא המעידה על קבלה מאת המשיבה ששולמה עבור הזמנת תיק מידע מיום 04.09.17.
בתצהיר האדריכלית מטעם המבקשים נטען, שבוצעו תיקונים על-פי דרישות הוועדה, אולם ביום 25.04.18 סירבה נציגת הוועדה לקלוט את הבקשה לשימוש חורג בטענה שממילא עוד מעט תאושר תב"ע חדשה וחבל להשקיע משאבים לבדיקת בקשה לשימוש חורג בשלה זה. בכך נטען, המשיבה היא זו שמנעה מהמבקשים את הרישוי על-פי חוק. עוד צויין, כי ביום 19.03.19 פתחו המבקשים בהליכים לקבלת היתר על-פי התב"ע החדשה וביום 12.06.19 התקיימה ישיבה עם אדריכלית הוועדה.
רביעית, המשיבה הגישה את כתב האישום בשיהוי שיש בו להקהות מחומרת העבירה והאינטרס הציבורי במיצוי הדין עם המבקשים.
על יסוד כלל הנימוקים המקיימים את דוקטרינת ההגנה מן הצדק נטען, כי יש להורות על ביטול כתב האישום.
המשיבה טענה, כי לא נפלו פגמים בהליכי החקירה אשר בוצעו על-ידי מחלקת הפיקוח בוועדה המקומית טרם הגשת כתב האישום.
מטרת ההנחיה של מחלקת ייעוץ וחקיקה היא לאפשר מסירת גרסה לחשוד בטרם הגשת כתב האישום לגבי גופים שאין להם סמכויות חקירה. מאחר שלמשיבה יש חוקרים בעלי סמכות חקירה, הרי שההנחיה לא חלה עליה. המשיבה כפופה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 1993, אשר עוסקת באפשרות למתן גרסה לחשוד, בדרך של שליחת הזמנה לחקירה.
אין בהנחיה זו תקופה קצובה המגבילה את הגשת כתב האישום. בהתאם להנחיות, ההזמנה נמסרה למבקש 2 ביום 02.07.18 ולכן יש לראות בכך כמסירתה גם ליתר המבקשים ממועד זה, כך שחלפו 20 ימים בין מועד קבלת ההזמנה למועד הגשת כתב האישום, כך שהיתה למבקשים שהות מספקת למסירת גרסתם. אין מחלוקת שהדואר למבקשת 1 חזר למשיבה ולגבי המבקש 3 אין אישור מסירה ולמבקש 3 המכתב נמסר רק ביום 16.07.18.
עוד נטען, כי על העבירות המיוחסות למבקשים לא חלה חובת קיום שימוע בהתאם לסעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי.
בנוגע לטענת המבקשים, כי אם היתה מאושרת אזי לא היה נדרש שימוש חורג, הרי שזו שגויה משני טעמים. ראשית, בהתאם לתכנית שאושרה ספק אם יאפשרו למבקשים את השימושים האסורים המבוצעים על-ידם.
שנית, היתר הבניה שניתן למקרקעין ביחס לשטח בו נעשה השימוש האסור מאפשר בשטח זה שימוש תעשייתי בעוד שנדרש לקבלת היתר לשימוש חורג לשימוש המסחרי שנעשה. משבוצעו שימושים בניגוד להיתר אזי קמה סמכות למשיבה להגשת כתב האישום.
בנוגע לטענת המבקשים לגבי סירוב הוועדה לטפל בעניינם של המבקשים בשל כך שצפויה להתקבל תכנית חדשה, נטען כי ככל שהדברים נכונים והוועדה סירבה לקבל בקשתם יכלו המבקשים לפנות לגורם מתאים שהינו וועדת הערר לתכנון ולבניה במחוז מרכז על-מנת שתדון בסירוב. עוד נטען, כי אף אם היתה מוגשת בקשה לשימוש חורג באותה העת הרי שלא היתה מתקבלת בשל קידום התכנית החדשה.
בנוגע לטענת השיהוי נטען, כי במקרה דנן למשיבה נודע אודות ביצוע העבירה ביום 26.06.16 ואילו כתב האישום הוגש ביום 22.07.18 לאחר השלמת פעולות החקירה והשלמת איסוף הראיות ולכן לא היה כל שיהוי בהגשת כתב האישום.
ביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק הוא סעד חריג מאוד אשר בית-המשפט לא ימהר לתתו בוודאי לא בעבירות של תכנון ובניה אשר נקבע לגביהן, כי אלו עבירות אשר יש להילחם בהן באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה שכן הן מהוות פגיעה בשלטון החוק.
המבקשים הוסיפו, כי אמנם מדובר בעבירה מסוג עוון שלגביה סעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי לא חל, הרי שבשים-לב לשיעורי הקנס הנוהגים בעבירות אלה, מדובר בעבירה שיש להחיל עליה את חובת קיום שימוע טרם הגשת כתב האישום.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי נפל פגם בזימון המבקשים למסירת גרסה, אך ניתן לרפא את הפגם בכך שיתאפשר להם למסור גרסתם בדיעבד.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 145, 203, 243(ב) ו- 243(ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופט: אהוד קפלן.
ב- תו"ב (חד') 42843-03-17 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה פרדס חנה נ' אליהו שקד, תק-של 2019(1), 58452 (2019)} הנאשם הוא הבעלים של בית מגורים ברחוב הקשת 3 בפרדס-חנה, הידוע כחלקה 119 בגוש 10076 מאדמות פרדס חנה-כרכור {להלן: "המבנה"}.
בכתב האישום המקורי שהוגש נגד הנאשם ביום 20.03.17, נטען כי בביקור שערך מפקח בניה מטעם המאשימה {תומר רצון} במקום ביום 13.07.16 התגלו עבירות בניה שבוצעו ללא היתר בגין: סגירת קומת עמודים בשטח 80 מ"ר; בניית מדרגות מתכת חיצוניות לקומה א' של המבנה בשטח של כ- 7 מ"ר; וכן שימוש במבנה ללא היתר בשטח של כ- 250 מ"ר.
מאוחר יותר, לאור טענות שהעלה הנאשם שהוא מחזיק בהיתר בניה שהוצא כדין הוגש ביום 03.09.18 כתב-אישום מתוקן ממנו נשמטה עבירת השימוש במבנה ללא היתר.
לאחר תיקון כתב-האישום יוחסו לנאשם רק העבירות בגין סגירת קומת העמודים ובניית מדרגות המתכת החיצוניות ללא היתר, ביצוע עבודות בניה ללא היתר בניגוד לסעיפים 145, 203, 243(ב) ו- 243(ג) לחוק התכנון והבניה.
הנאשם כפר באישומים שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן, וטען כי הוא מחזיק בהיתר בניה שהוצא כדין לפני כ- 35 שנה שהתיר לו לסגור את קומת העמודים.
אין מחלוקת לגבי הבעלות במקרקעין ואין מחלוקת לגבי ביצוע העבודות עצמן, אלא שהנאשם טען כי עבודות אלה בוצעו כדין בהתאם להיתר שניתן לו כדין.
בפן המשפטי טענה ההגנה כי מדובר בעבירות בניה שכבר התיישנו מזמן וכי המאשימה פעלה במקרה זה בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בקשר להגשת כתבי-אישום בגין עבירות שביצוען הושלם מזה שנים רבות אשר תעשה רק במקרים חריגים ונדירים.
המחלוקת העובדתית שנותר לדון בה היא האם הנאשם החזיק בהיתר בניה שהוצא כדין עוד בשנות ה-80 ועל-פיו הותר לו לבצע את עבודות הבניה המיוחסת לו - שאינן שנויות במחלקות.
בית-משפט קבע, כי המאשימה לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש להרשעת הנאשם וכי במקרה זה התעורר ספק באשר להוכחת ביצוע עבירות הבניה המיוחסות לנאשם בכתב-האישום. ייתכן מאוד כי חל בלבול כלשהו בין עבודות הבניה שבוצעו על-ידי הנאשם לבין עבודות הבניה שבוצעו על-ידי אחיו. מדובר בשני מבנים כמעט זהים, שבנויים בסמוך באותו רחוב.
37. הצו להריסת תוספת בניה הוצא כדין ולא נפלו בו פגמים
חקיקה רלבנטית: סעיף 217 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 1048/05 חמיס אבו סנינה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים; ע"פ 49732-09-12 עבדלג'ני ואח' נ' מדינת ישראל; רע"פ 3232/17 תגריד אבו חיארה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים; רע"פ 4414/17 אלאערג' נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים; ע"פ 68536-03-17 קונטור נ' מדינת ישראל; עש"ם 5205/01 פרנס נ' יושב-ראש רשות השידור; רע"פ 3154/11 כמיס אליאס נ' מדינת ישראל.
שם השופטת: סיגל אלבו.
ב- בצה"מ (יר') 58348-02-19 {זיאד תעאמרה נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים, תק-של 2019(1), 80940 (2019)} נדונה בקשה לביטולו של צו להריסת תוספת בניה לאחר שהופר צו מינהלי להפסקת עבודה, אשר ניתן ביום 04.02.19. מושא הצו הוא מבנה מאבן ובטון בן שלוש קומות וכן קומת חניה בשטח של כ- 750 מ"ר בביר-עונה בירושלים.
ביום 04.02.19 נחתם על-ידי מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה צו להריסה תוספת בניה לאחר שהופר צו מינהלי להפסקת עבודה בהתאם לסעיף 217 לחוק התכנון והבניה.
הצו ניתן כנגד הבניה שנוספה למבנה מאבן ובטון בן שלוש קומות וכן קומת חניה בשטח של כ- 750 מ"ר בביר עונה בירושלים.
בצו נרשם כי ביום 05.07.18 נמסר למבקש צו הפסקת עבודות מינהלי ביחס למבנה, וכי מדו"חות מפקח היחידה הארצית שניתנו ביום 13.11.18 וביום 13.01.19 עלה כי לאחר מסירת צו הפסקת העבודות המינהלי נמשכה במקרקעין עבודה אסורה, הכוללת בניית הקירות החיצוניים, חלוקה פנימית, ריצוף, טיח, דלתות וחלונות.
הצו הודבק על המבנה ביום 07.02.19.
המבקש טען כי המבנה מושא הצו נמצא באזור ביר עונה בעיר בית גאלא מחוץ לגבולות השיפוט של ירושלים, ועל-כן הצו הוצא בחוסר סמכות.
המבקש טען כי בנה במקום בית בן חמש קומות, מתוכן שתי קומות חניה, וזאת לאחר שהגיש בקשה להיתר בניה לעירית בית ג'אלא, אשר מסרה לו כי מדובר במבנה המצוי בתחום אחריותה בצד הפלסטיני של הגדר.
בשלב מסויים, עירית בית ג'אלא לא היתה מרוצה מהרמפה של החניה וממרחק הבניין מהכביש, והוציאה החלטה כי על המבקש להרוס את הרמפה והעמודים החיצוניים של הבניין, וכוחות המשטרה הפלסטינית הרסו זאת. לפיכך, המבקש לא ידע כי מדובר במבנה שנמצא בצד הישראלי.
עוד טען המבקש, כי בנה את הבניין לפני כשנה וחצי, והחל להתגורר בו לפני כשנה. מלבד המבקש, מתגוררים כעת בבניין חמישה דיירים, שוכר אחד בכל דירה, וזאת למעלה משלושה חודשים. לטענת המבקש, כי אף הצו להפסקת העבודות הוצא לאחר אכלוס הבניין.
כן טען המבקש, כי לא הפר צו להפסקת עבודות, שכן אינו יודע קרוא וכתוב בעברית והמפקחים שמסרו לו את הצו לא הסבירו לו את משמעותו ותוכנו, והוא סבר כי הצו נועד למנוע הקמת קומות נוספות בבניין הגג.
המבקש הוסיף וטען, כי המבנה נמצא בצד הפלסטיני של הגדר וכי בניית הגדר יצרה חיץ ברור בין המשינה לשטח זה. על-כן רשויות המדינה אינם מספקות במקום שירותים כלשהם, וכל השירותים ניתנים על-ידי עירית בית ג'אלא, שאף גובה ארנונה באזור זה מאת תושבים. המדינה אינה אוכפת את חוקיה באזור, למעט את חוק התכנון והבניה, ומדובר בהתנהגות פסולה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני. המדינה אף נמנעת מלתכנן את האזור, ועל-כן אינה רשאית לאכוף את חוקי התכנון והבניה במקום. המדינה אף הפרה את הוראות המשפט הבינלאומי, שכן הזכות לדיור היא זכות בסיסית לכל אדם.
עוד טען המבקש לקיומה של אכיפה בררנית, שכן המשיבה אינה נוקטת בהליכי אכיפה לגבי בניינם סמוכים.
לבסוף טען המבקש, כי בהתאם לחוות-דעת של מהנדס מטעמו הריסת הבניין תגרום נזק ישיר לבניינים הצמודים אליו ותסכן את יציבותם, שכן לבניין מושא הצו ולבניין סמוכים יש קיר משותף, מה שיכול לגרום נזק ל- 40 משפחות.
המשיבה טענה כי ביום 05.07.18 נמסר למבקש צו מנהלי להפסקת עבודה במקרקעין. הצו ניתן ביום 12.06.18 על-ידי מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, לפי סעיף 216 לחוק. הצו הופנה כנגד מבנה מבטון ואבן, בן שלוש קומות וקומת חניה בשטח של כ- 750 מ"ר. באותה העת המבנה היה עם חלוקה פנימית חלקית, ללא ריצוף, ללא טיח, ללא קירות חיצוניים, ובמקום אותרו חומרי בניין.
ביום 13.11.18 בעת ביקור המשיבה במקום, נמצא כי עבודות הבניה נמשכות, וזאת על-אף צו הפסקת העבודה שנמסר למבקש ביום 05.07.18. המשך העבודות כלל, בין היתר, בניית קירות חיצוניים בכל קומת המבנה, חלוקה פנימית לדירות, עבודות טיח ריצוף חלקי וחלונות חלקיים. במקום נמצאו גם חומרי בניה.
לאור הממצאים, זומן המבקש לחקירה במשרדי המשיבה, וביום 24.12.18 נחקר המבקש במשרדי המשיבה.
ביום 13.1.19 נערך ביקור נוסף של המשיבה במקום ונמצא כי עבודות הבניה נמשכו באופן שבו בוצע ריצוף וכן עבודות תשתית, מים וחשמל והותקנו חלונות ודלתות. בעת ביקור המשיבה במקום הדירות בקומת הקרקע היו מאוכלסות.
לאור ממצאים אלה, המשיבה החלה לפעול לשם הוצאת צו הריסה לתוספת הבניה שבוצעה לאחר הוצאת צו ההריסה המינהלי.
ביום 30.01.19 קוימה היוועצות עם יועץ משפטי וביום 31.01.19 ניתן מענה כי אין מניעה להוצאת צו הריסה מינהלי.
ביום 30.01.19 פנה מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה לקיים התייעצות עם מתכננת המחוז, גב' שירה תלמי. ביום 03.02.19 ניתן מענה כי אין מניעה להמשיך בהליך הוצאת הצו.
לאחר ביצוע הנדרש, נחתם הצו ביום 04.02.19 והודבק על המבנה ביום 07.02.19. מכאן, שהמשיבה ביצעה את כל הנדרש לשם הוצאת צו ההריסה המינהלי.
המבקש טען כי המבנה נבנה באזור שאינו בתחום השיפוט של מדינת ישראל ועל-כן לשיטתו, הצו הוצא בחוסר סמכות. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על המבקש, הוא לא הציג דבר בעניין זה פרט לטענה סתמית בעל-פה. למעלה מן הנדרש, פנתה המשיבה לקבל תעודת עובד ציבור בעניין מהמרכז למיפוי ישראל , ממנה עלה כי המקום נמצא בתחום השיפוט של מדינת ישראל ועירית ירושלים החל משנת 1967.
טענת המבקש כי הקמת המבנה הסתימה לפני כשנה וחצי נסתרת מדוחות הפיקוח, מהם ניתן לראות כי המבנה אינו גמור וכי לא התגוררו בו למעלה משנה. המבקש המשיך בחוסר תום-לב בעבודות הבניה במקום, על-אף צו הפסקת העבודות, וזאת על-מנת לאכלס את הדירות בבניין.
עוד טענה המשיבה, כי צו הפסקת העבודות המינהלי נמסר למבקש והוסברה לה משמעות הצו.
לבסוף טענה המשיבה, כי שאלת ביצוע ההריסה אינה רלבנטית לתוקפו של הצו.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי הצו הוצא כדין ולא נפלו בו פגמים. שאלת אופן ביצועו של הצו אינה משליכה על תוקפו ואינה עילה לביטולו. כאשר יגיע המועד לביצוע הצו, החברה שתבצע את הצו עתידה להגיע למקום ולתת פתרונות נדרשים-לביצוע ההריסה באופן שלא ייפגעו מבנים סמוכים, ובמידת הצורך, תסתייע במהנדס.
38. כל הדרישות המקדמיות הנדרשות לשם הוצאת צו הריסה מינהלי אכן התקיימו
חקיקה רלבנטית: סעיפים 221, 222, 225, 227 ו- 229 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופט: זיאד סלאח; בשם המבקש: עו"ד סאמר עלי; בשם המשיבה: עו"ד יצחק לוי.
ב- בצה"מ (עכ') 59253-08-18 {מהנא עראף נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה, תק-של 2019(1), 45802 (2019)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי, שניתן ביום 20.08.18 על-ידי יו"ר המשיבה, על-פיו צווה להרוס מבנים אשר הוקמו בחלקות 22, 21 בגוש 18673 באדמות כפר מעיליא.
צו ההריסה הנ"ל ייקרא להלן: "צו ההריסה".
המקרקעין הנ"ל ייקראו להלן: "המקרקעין".
פריטי הבניה שצוו להרוס, כפי שפורטו בצו ההריסה, הם כדלקמן:
מבנה יביל בשטח של 45 מ"ר; מבנה שירותים בשטח של 28 מ"ר; רצפת בטון בשטח של 60 מ"ר; מבנה מעץ בשטח של 30 מ"ר; הכשרת קרקע והנחת דשא סינטטי בשטח של 550 מ"ר; גדרות מתכת באורך כולל של 65 מ'; 4 עמודי תאורה.
בבקשה, אשר נתמכה בתצהיר, נטען כי מירב הבניה מושא צו ההריסה אינה טעונה קבלת היתר על-פי דין וחלקה האחר הינה מושא הליך אחר, והם, בכל מקרה , הוקמו לפני שישה חודשים ויותר עובר למועד מתן צו ההריסה.
הוסף בבקשה כי יעוד המקרקעין אמנם לחקלאות אך על המקרקעין קיים מבנה עתיק יומין מהתקופה העות'מאנית.
פורט בבקשה כי נערך למבנה שיפוץ שלא שינה את מהותו וכן נוספו לו תוספות בניה על-פי היתר שניתן לפני שנתיים ויותר וכי אותו היתר בוטל לאחר מכן בנימוק שניתן לא כדין, כל זאת לאחר סיום עבודות הבניה וכי בכל מקרה חלפו יותר משישה חודשים מיום סיום עבודות הבניה, כך ולאור הוראות הדין, לא ניתן להוציא בגינם צו הריסה מינהלי. כך הוא המצב לגבי הגדרות, כך הוא המצב לגבי המבנים היבילים וכך הוא המצב לגבי רצפת הבטון וכל השאר כאשר גם הגדרות, הנחת דשא סינטטי ועמודי תאורה כלל אינם טעונים היתר בניה.
המבקש הוסיף וטען כי הצו הינו פגום הואיל ולא צורף לו תצהיר כמופיע בו.
כן טען המבקש כי הוראות תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה אינן חלות על הצו הואיל והעבודות בוצעו עובר כניסתו לתוקף {25.10.17}.
כן הוסיף המבקש כי לא קויימה "חובת התייעצות", לא נשמעה דעתו של המבקש וכי בכל מקרה התהווה "סיכון כפול" עבור המבקש לאור כפילויות והליך אחר ובנדון הוא היפנה לתיק תו"ב 25476-09-13, אשר בו נידון המבקש, ביחד עם אחרים, בגין ביצוע עבודות בניה באותם מקרקעין.
מכאן עתר המבקש וביקש ביטול צו ההריסה המינהלי.
המשיבה הגישה תגובה מפורטת, בצירוף תמונות ותצלומי אוויר, אשר בה ביקשה להדוף ולדחות כל הנטען על-ידי המבקש.
המשיבה טענה כי צו ההריסה ניתן מכוח הסמכות על-פי סעיף 221 לחוק התיכנון והבניה, בגין ביצוע "עבודות אסורות" כאשר טרם חלפו שישה חודשים מיום ביצועם וכן הוא ניתן לאחר קבלת תצהיר מפקח, המאשר זאת וכן לאחר קיום חובת התייעצות עם מתכנן המחוז ועם היועמ"ש לוועדה כנדרש בחוק.
המשיבה מסרה שהיא מקיימת צילומי אוויר וכי קיימה לגבי המקרקעין תצלומי אוויר ביום 18.05.18 וביום 15.06.18, כאשר השוואה ביניהם מראה כי כל הפריטים, מלבד מבנה השירותים, לא היו קיימים ביום 18.05.18 והיה ניתן להבחין בהם אך בתצלום מיום 15.06.18 היינו שהם הוקמו בין שני המועדים הנ"ל.
כן טענה המשיבה כי השוואת שני הצילומים הנ"ל מראה כי גם מבנה שירותים, שאמנם היה קיים ביום 18.05.18, אך מקומו "הוזז" משמע כי גם לגביו יש לקבוע כי הוא הוקם לאחר יום 18.05.18.
כן מסרה המשיבה כי ביום 29.07.18 ביקר במקרקעין מפקח המשיבה; מדד, תיעד וצילם את המבנים וכן לאחר מכן הוא חתם על תצהיר, ביום 08.08.18, המפרט את הדברים, לרבות כי מדובר בעבודות אסורות ושלא ניתן לגביהם היתר בניה, כאשר אותו תצהיר הונח בפני מנהל המשיבה בטרם נחתם צו ההריסה המינהלי.
כן מסרה המשיבה כי ביום 16.08.18 נערכה התייעצות עם מתכנן המחוז וכן ביום 20.08.18 נערכה התייעצות עם היועץ המשפטי של המשיבה וכי הצו נחתם ביום 20.08.18 והונח במקרקעין ביום 23.08.18.
לתגובת המשיבה צורפו תמונות, צילומים, תצהיר ומזכרים בכתב שיש בהם כדי להמחיש את פעולותיה כפי שפורטו כנ"ל.
המשיבה פירטה כי כל דרישת החוק ובפרט הוראות סעיף 221 לחוק, קויימו וכי לא מתקיימת אף עילה חוקית שיש בה כדי לגרום לביטול צו ההריסה.
המשיבה הוסיפה וטענה כי למבקש אין כל זיקה למקרקעין, כאשר הוא אינו אחד מהבעלים הרשומים והוא אף בתצהירו אינו טוען שהוא הבעלים של המקרקעין או שהוא זה שביצע אותם פריטי בניה אשר פורטו בצו ההריסה.
המשיבה מסרה כי אין כל יסוד לטענת המבקש כי חלפו יותר מששה חודשים מעת ביצוע עבודות הבניה ועד למתן צו ההריסה, כפי שפורט לפני כן וכי אומנם ניתן היתר בניה ביום 19.08.12 עבור: "שיפוץ מבנה קיים, מבנה קל, בריכת שחייה, סככה וחוות גמלים וחמורים" אך אותו היתר בוטל על-ידי הוועדה המקומית ביום 17.10.12 תוך החזרת היטל השבחה ששולם.
המשיבה הוסיפה וטענה כי כל הפריטים טעונים היתר בניה ונופלים בהגדרת "בניין" ו"מתקני דרך" אשר בסעיף 1 לחוק.
כן טענה המשיבה גם "הגדרות" אינן חוסות תחת הפטור אשר בסעיף 7 לתקנות התיכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) הואיל ועלפי סעיף 7 (א) (1) אותו פטור מתייחס אך לשטח חקלאי מעובד בלבד ובמקרה דנן אין מדובר בככזה.
גם "דשא סינטטי", אליבא עמדת המשיבה, טעון היתר הואיל ומדובר ב"עבודה אסורה" לפי סעיף 203 לחוק.
המשיבה טענה שאין בענייננו כל "סיכון כפול" הואיל והמבקש נידון במסגרת תיק תו"ב 25476-09-13 בגין שימוש בקרקע חקלאית בשטח כולל של 2,000 מ"ר, כמתחם תיירותי ולצורכי עסקים צימרים, אירוח וכן אחרים שאין להם ולא כלום עם הקמת המבנים החדשים עליהם הוצא צו ההריסה.
בית-משפט קבע, כי כל הדרישות המקדמיות הנדרשות לשם הוצאת צו הריסה מינהלי אכן התקיימו. עם-זאת, נדחתה הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי, בקשר למבנים אשר צויינו בפריטים 1, 3, 4 ו- 6 {מבנה יביל, רצפת בטון, מבנה מעץ וגדרות}.
התקבלה הבקשה ככל שהיא מתייחסת לפריטים 2, 5 ו- 7 {מבנה שירותים, הכשרת קרקע והנחת דשא סינטטי ו- 4 עמודי תאורה} דינה להתקבל במובן זה שבוטל חלק מצו ההריסה המתייחס אליהם.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 203, 216 ו- 229 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופט: סיגל אלבו.
ב- בב"נ (יר') 66455-05-18 {ברכת השמש בע"מ ואח' נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה, תק-של 2018(4), 42023 (2018)} נדונה בקשה לביטולו של צו מינהלי להפסקת עבודות עליו חתם מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה ביום 14.05.18.
ביום 14.05.18 נחתם על-ידי מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה צו מנהלי להפסקת עבודה בהתאם לסעיף 216(א) לחוק התכנון והבניה. הצו ניתן כנגד בניה שבוצעה ברח' שפת אמת 8 בבית שמש, גוש 5381 חלקה 16 {להלן: "המקרקעין"}.
הבניה כנגדה ניתן הצו כוללת בניית שלד מבלוקים ובטון בשטח של 10,000 מ"ר, לגביה צויין בצו כי מדובר בבניה בהיקף שמעל 700 מ"ר מעבר למה שהותר בהיתר הבניה, וכן "מתן היתר בניה בניגוד לתכנית.
המבקשים 1-4 הם בעלי היתרי הבניה שמכוחם הוחל בביצוע העבודות. המבקשת 5 היא חברה אשר רכשה את שטח המרפאות והחלה בבניית שלוש הקומות המיועדות לחניון, מרפאות ואולמות על-פי היתר בניה שניתן ביום 25.02.18.
המבקשים הגישו בקשה לביטולו של צו הפסקת העבודות המינהלי, בה טענו כי הבניה בוצעה בהתאם להיתרים שניתנו.
מנגד טענה המשיבה, כי מדובר בהיתרים שניתנו בניגוד לתכנית המייעדת את המקרקעין למוסד תורני בן 3 קומות, ועל-כן היתרי הבניה ניתנו בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין והם בטלים.
ביום 18.07.18 נקבע כי לא התקיימו התנאים להוצאת צו מינהלי להפסקת עבודות בכל הנוגע לעבודה בניגוד לתכנית. בהחלטה זו נקבע כי כל עוד לא בוטל ההיתר על-ידי הערכאה המוסמכת, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בהיתר הנוגד תכנית, ולכל היותר, מדובר בהיתר הניתן לביטול, ועל-כן אין המדובר ב"עבודה אסורה" ולא היה מקום להוציא צו מינהלי להפסקת עבודות.
אשר לבניה מעבר למה שהותר בהיתר הבניה נקבע, כי זו בוצעה בחריגה מהיתר, ועל-כן אין מקום לביטול הצו בכל הנוגע לעבודה זו.
המשיבה הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי ובדיון מיום 29.10.18 נקבע כי התיק יוחזר למתן החלטה האם יש לבטל את הצו או להשאירו על-כנו, ובמסגרת זו תיבחן השאלה האם הצו הוצא כדין בהתאם לתשתית שהונחה בפני הגורם המינהלי שהוציא את הצו.
מכאן החלטה זו, שניתנה בהשלמה להחלטה מיום 18.07.18.
המבקשים חזרו על טענתם כי הבניה המתוארת בצו בוצעה בהתאם להיתרים שניתנו כדין, ועל-כן לא היה ניתן להוציא לגביה צו להפסקת עבודות.
עוד טענו המבקשים, כי העבודות המתבצעות כיום הן אך ורק לבניית שלוש הקומות התחתונות מתחת למפלס 0.00, זאת בהתאם להיתר משנת 2018. היתר זה, המתיר בניית 3 קומות למרפאות ואולמות, תואם את התכנית, אשר לטענת המשיבה חלה על המקרקעין, שכן גם אולמות ומרפאות כלולים בהגדרת "מוסדות". לפיכך, אין מדובר בהיתר בטל, ולפיכך לא בוצעה עבודה אסורה.
עוד טענו המבקשים, כי מכל מקום טרם החל שימוש במבנה, כך שאין מקום לעצור את הבניה.
המשיבה טענה כי מדובר במבנה בשטח של 10,000 מ"ר המצוי בליבת חקירת משטרה הנוגעת להתנהלות גורמים בוועדה המקומית באשר למתן ההיתרים לבנייתו. במסגרת החקירה נמצא, כי היתרים שהוצאו למבנה אינם תואמים את התכניות החלות על המקרקעין. לפיכך, על-פני הדברים, ההיתרים בלתי-חוקיים. על-כן ועל-מנת למנוע את המשך הבניה בהתבסס על היתרים בלתי-חוקיים, הוצא על-ידי מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה צו להפסקת עבודות.
המשיבה טענה כי התכנית אשר פורסמה למתן תוקף בשנת 1993, מייעדת את המקרקעין למטרת "מוסדות". התכנית אינה מפרטת בתקנון מהם המוסדות המותרים ביעוד קרקע זה, בשונה מייעוד קרקע "בנייני ציבור", שהוא ייעוד מובחן ושונה על-פי אותה תכנית.
בשנת 1999 פורסמה למתן תוקף תכנית אשר משנה את התכנית הקיימת. תכנית זו עוסקת רק בשינוי ובהבהרה של המותר והאסור לבניה בשטח המיועד למבני ציבור ואינה מתייחסת לשטחים המיועדים ל"מוסדות". משכך, תכנית זו אינה חלה על המקרקעין עליהם נבנה המבנה. מכאן, שייעוד המקרקעין לא השתנה משנת 1993, ועל-פיו ניתן לבנות על המקרקעין מבנה תורני בן 3 קומות.
המסקנה היא שהיתרי הבניה שניתנו אינם תואמים את התכנית החלה על המקרקעין, ואף התירו בניה בפועל של מבני מגורים - תכלית שאינה מותרת באף אחת מן התכניות שחלות על המקרקעין.
המשיבה טענה כי היתר בניה צריך להינתן על-פי תכנית, וכי היתר שניתן שלא בהתאם לתכנית הוא היתר בלתי-חוקי, והמעורבים במתן ההיתר עשויים לשאת באחריות פלילית בגינו. בהתאם להלכה שנפסקה על-ידי בית-המשפט העליון, היתר שאינו תואם תכנית ניתן לביטול ואף עשוי להיות בטל מעיקרו, כאשר הדבר תלוי בפגם שנפל בהיתר.
בעת הזו, טרם התברר מה דינם של ההיתרים הבלתי-חוקיים שניתנו ועל בסיסם בוצעו העבודות. על פניו מדובר בהיתרים שאינם תואמים את תכנית המתאר ולא בפגמים טכניים בלבד, ועל-כן יש אפשרות סבירה שההיתרים בטלים מעיקרם. די באמור כדי לבסס את הקביעה כי התגבש חשד לביצוע עבודה אסורה וכי ניתן להוציא צו להפסקת עבודה בגין עבודה זו.
לסיכום טענה המשיבה, כי הואיל מדובר בהיתרים שניתנו בניגוד לתכנית, הרי שעל-מנת למנוע המשך בניה וקביעת עובדת בשטח שייקשו על ביצוע אכיפה בעתיד, נכון יהיה לעצור את הבניה. לטענת המשיבה, נקיטה בהליכים משפטיים נגד ההיתרים תוביל לכך שהמבקשים היו מסיימים את הבניה וטוענים כי הפגיעה בהם אינה מידתית.
בית-משפט קבע, כי אין מקום לומר כי ההיתר מיום 25.02.18, מכוחו מבוצעות העבודות, הוא היתר בטל מעיקרו בהיותו עומד בסתירה לתכנית החלה על המקרקעין, ועל-כן בכל הנוגע לעבודות שמבוצעות מכוחו של היתר זה, אין מדובר ב"עבודה אסורה" ועל-כן לא התקיימו התנאים להוצאת צו הפסקת העבודות המינהלי. לפיכך, יש להורות על ביטול צו הפסקת העבודות המינהלי בכל הנוגע לעבודה בסעיף 2 לצו שתוארה כ"מתן היתר בניה בניגוד לתכנית בש/במ/90 ג'.", וזאת בהתייחס להיתר מיום 25.02.18 מכוחו מבוצעות העבודות כיום.
40. קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות של שימוש חורג בנכס
חקיקה רלבנטית: סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבניה; רע"פ 3584/11 יד שלום נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "חבלין"; ע"פ 4325/09 נחמן אורלנצ'יק נ' מדינת ישראל; ת"פ (עמ"ק ירושלים) 3667/99 מדינת ישראל נ' ערן הוכברג ואח'; ת"פ (עמ"ק ירושלים) 1470/91 מדינת ישראל נ' שלמה דחבש; ת"פ (עמ"ק ראשל"צ) 2208/00 מדינת ישראל נ' עמותת בית כנסת נווה ים ראשון לציון; עפ"א (ת"א) 80232/02 מדינת ישראל נ' ראובן חג'בי; ע"פ 42/75 מד"י נ' מלון קומודור.
שם השופט: דב גוטליב; בשם המבקשת: עו"ד אבישג חכם ואח'; בשם המשיבה: עו"ד עידו ואראס ואח'.
ב- תו"ב (רמ') 14551-04-17 {מדינת ישראל נ' שרה שיר, תק-של 2018(3), 34848 (2018)} נדונה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה.
ביום 17.06.18 הגישה הוועדה המקומית לתכנון ובניה מודיעין את הבקשה בנדון {להלן: "הבקשה"}, ובמסגרתה עתרה למתן צו להפסקת השימוש החורג שנעשה ללא היתר ובניגוד לתכנית החלה על נכס ברחוב עמק איילון 28/1 במודיעין הידוע כגוש 5685 חלקה 105 מגרש 204/1 {להלן: "הדירה" או "הנכס"}.
בבקשה נטען, כי בהתאם לתכנית החלה וההיתר הקיים ייעודו של הנכס הוא מגורים בלבד אך בפועל נעשה בו שימוש למטרות מסחר ובחלקו הוא אף משמש כבית כנסת. המבקשת מבהירה בבקשתה, כי שום חלק בנכס לא משמש לצורכי מגורים.
המשיבה הינה הבעלים של הנכס.
בגין השימוש החורג הנטען, הוגש נגד המשיבה כתב אישום לבית-המשפט השלום ברמלה ביום 06.04.17, וההליך הפלילי עודנו תלוי ועומד.
לבקשה צורף ההיתר המקורי החל על הנכס וכן דו"חות ביקורת שנערכו בנכס ותמונות, מתאריכים 05.06.16 ו- 22.09.16.
ביום 23.07.18 התקיים דיון מקדמי בבקשה בפני שופט תורן בבית-המשפט השלום בראשון לציון וביום 24.07.18 הגישה המבקשת תגובה. במסגרת תגובה זו, הבהירה המבקשת כי היא עומדת על הצורך בקבלת הצו חרף ההליך הפלילי המתנהל במקביל; המחוקק לא קבע סד זמנים להגשת הבקשה וכי רשות הממונה על אכיפת החוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה אף אם השתהתה בהגשת הבקשה.
נטען כי תכלית הצו היא למנוע את התמשכות העבירה לבטח כאשר מדובר בעבירה שהיא כלכלית וכאשר מדובר בצו שהוא הפיך להבדיל מצו הריסה. לעמדת המבקשת, ההליך העיקרי יכול להימשך שנים וכי במקרה דנן חלפה למעלה משנה וחצי עד שהמשיבה השיבה לכתב האישום. דחיית הבקשה תהווה משום רוח גבית למשיבה להמשיך "לגרור" את ההליך העיקרי תוך שהיא נהנית מפירותיה של העבירה הכלכלית הנטענת.
בית-משפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות של שימוש חורג בנכס. טענות המבקשת לפיהן נעשה שימוש מסחרי בדירה נתמכות בדו"חות הביקורת משנת 2016 ואף בהתעלם מדוח הביקורת המעודכן או מהתצהירים שצורפו לאחרונה וכאמור אין מקום להתעלם מהם, הרי שבהתייחסות המשיבה לחומר הראיות לכאורה שהוצג, יש משום חיזוק לטענת המבקשת כי בדירה נעשה שימוש לצורכי מסחר וכבית כנסת.
41. התקיימו התנאים הדרושים למתן צו הריסה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 5 ו- 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
אזכורי פסיקה: רע"פ 246/18 פאטמה אבו רקייק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה; ע"פ 65358-02-18 ג'מאל האדיה נ' מדינת ישראל; ב"ש (רמ') 5265/05 מדינת ישראל נ' ישעיהו שרה; ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, הגליל המרכזי.
שם השופטת: סיגל אלבו.
ב- צ"ה (יר') 8947-06-18 {מדינת ישראל נ' חיה קרפ נעמן, תק-של 2018(4), 56869 (2018)} נדונה בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 239(4) ו- (5) לחוק התכנון והבניה. הבקשה התייחסה למבנה המצוי ברחוב כנפי נשרים 37 בירושלים, גוש 30332 חלקות 36, ו- 44. מדובר במבנה בו מחזיקה המשיבה ואשר משמש את המשיבה ובני משפחתה למגורים {להלן: "המבנה"}.
המבקשת טענה כי במועד בלתי ידוע לפני שנת 2002 הוקם מבנה בשטח של 54 מ"ר ללא היתר בניה. עבירת הבניה התיישנה, ועל-כן החליט תובע כי אין עניין לציבור בהמשך חקירה או העמדה לדין פלילי.
עוד טענה המבקשת, כי מדובר בחלקות הנמצאות בבעלות עירית ירושלים וכי קיים עניין לציבור בהוצאת צו ההריסה, שכן ייעוד הקרקע הינו לדרך, שטח ציבורי פתוח ותוואי הרכבת הקלה. הותרת המבנה בתחום השטח מסכלת את קידום הכנת תוואי הרכבת הקלה.
המבקשת הוסיפה וטענה כי למשיבה אין זכות עמידה, שכן לא הוכיחה זיקה קניינית למקרקעין. המבקשת טענה, כי מנסחי לשכת רישום המקרקעין אשר צירפה עלה, כי החלקות עליהן הוקם המבנה מושא הצו הן בבעלות עירית ירושלים, ועל-כן ברור כי למשיבה אין זכויות במקרקעין.
המשיבה טענה כי היא בעלת הזכויות במקרקעין והמחזיקה במבנה מושא הצו.
לטענת המשיבה, מדובר במבנה בו היא ובני משפחתה מתגוררים עוד משנת 1949, עת עלתה לארץ עם הוריה ניצולי השואה, וכי המבנה הוקם לפני דיני התכנון והבניה ולפני חקיקת חוק החנינה.
זכויותיה של המשיבה, כמו גם זכויות יתר התושבים בשכונת דיר יאסין בו נמצא המבנה, לא נרשמו, וזאת בשל מחדלים של הרשויות. המשיבה טענה, כי ניתן תוקף של פסק-דין להסכמה בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל, כי תקבל פיצוי מלא כנגד פינויה מהמקרקעין.
כן טענה המשיבה כי היה על המבקשת לפעול בהליך של הפקעה או סילוק יד כנגדה, ולא בהליך של בקשה למתן צו הריסה כנגד מי שהוא "בלתי ידוע", שכן העובדה כי המשיבה מחזיקה במבנה ידועה למבקשת. לטענת המשיבה, מדובר בבקשה המהווה ניסיון לעקוף את ההליך של סילוק יד.
עוד טענה המשיבה, כי אין מדובר בעבירת בניה, שכן מדובר במבנה שהוקם לפני קום המדינה.
לבסוף נטען, כי מדובר בעוול גדול למשיבה אשר מתגוררת במבנה מאז לידתה והיא ובני משפחתה סמכו על הרשויות, אך אלה פעלו ברשלנות כלפי המשיבה כאשר לא רשמו את הזכויות על-שמה.
בית-משפט קיבל את הבקשה וקבע, כי המשיבה לא הוכיחה זכויות קנייניות במקרקעין, ועל-כן אין לה זכות עמידה. כמו-כן, התקיימו התנאים הדרושים למתן צו הריסה.
42. אין מדובר במבנה הפטור מהיתר ועל-כן מדובר ב"עבודה אסורה" כהגדרתה בחוק
חקיקה רלבנטית: סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
שם השופטת: סיגל אלבו.
ב- בב"נ (יר') 4838-06-18 {אלקודס ללדיאפה ואחד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2018(2), 58576 (2018)} נדונה בקשה לביטולו של צו הריסה מנהלי, עליו חתם המשיב ביום 03.06.18. מושא הצו הינו מבנה שהוקם על המקרקעין בכאלד אבן וליד, שייך ג'ראח ליד מלון גרנד פארק.
ביום 30.05.18 נחתם על-ידי יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים צו הריסה מנהלי בהתאם לסעיף 221 לחוק התכנון והבניה. הצו ניתן כנגד מבנה שהוקם על המקרקעין בכאלד אבן וליד, שייך ג'ראח ליד מלון גרנד פארק ואשר תואר בצו כחצר מעץ דק על-גבי קונסטרוקציית ברזל בשטח של כ- 120 מ"ר וכן קירות היקפיים מסביב לחצר באורך של 32 מ"ר ובגובה של 2 מ"ר. בצו צויין, כי העבודה לא הסתיימה והמבנה לא אוכלס.
הצו הודבק על-גבי המבנה ביום 03.06.18.
המבקש 1 הוא מלון הנמצא ברח' אבן גוביר 5 בירושלים. המבקש 2 הוא קבלן עבודה במסעדה אשר שייכת למלון.
המבקש 2 הגדיל את המסעדה וביום 30.05.18 בנה מבנה זמני העומד בתנאים ובדרישות של עירית ירושלים, והמבקש דווח על הקמתו לעירייה, בתוך 14 יום כנדרש. מדובר במבנה זמני משלדת ברזל עץ שמיועד לשמש את האורחים הפוקדים את המלון והמסעדה בתקופת הקיץ בלבד. לטענת המבקשים, מבנה זה אינו דורש היתר.
עוד טענו המבקשים, כי הסמכות לקבוע האם המבנה פטור מהיתר מסורה למחלקה בעירייה לה הוגש דיווח על המבנה.
המשיב התנגד לבקשה וטען כי אין המדובר במבנה הפטור מהיתר, שכן סעיף 25 לתקנות הפטור קובע תנאים מצטברים על-מנת שמבנה זמני יהיה פטור מהיתר. אחד התנאים הוא שעל המבנה להיות מוצב על הקרקע והוא אינו משמש למגורים או לצרכי ציבור. תנאי נוסף הוא ששטח המבנה לא יעלה על 50 מ"ר. במקרה זה, העבודות נבנו על קונסטרוקציית ברזל ולא על הקרקע, המבנה משמש למבקרי המלון והמסעדה ושטח המבנה הוא 120 מ"ר. לפיכך, המבנה אינו עומד בתנאי הפטור.
עוד טען המשיב, כי העבודות האסורות נתפסו בעיצומן, ועל-כן הצו הוצא כדין.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי אין מדובר במבנה הפטור מהיתר ועל-כן מדובר ב"עבודה אסורה" כהגדרתה בחוק.
43. גם אם נפל פגם בתצהיר על בסיסו הוצא הצו - אין מדובר בפגם מהותי, ולאור תורת הבטלות היחסית אין מקום לבטל את צו ההריסה
ב- רע"פ 9242/16 {כמאל מרזוק נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, תק-על 2018(2), 4631 (2018)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- עפ"א 15473-08-16 מיום 23.10.16, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית-משפט השלום בעכו ב- ב"נ 45073-06-16 מיום 20.07.16. במוקד הבקשה צו הריסה מינהלי {להלן: "צו ההריסה"} שהוצא למבנה הנמצא בבעלות המבקש.
המבנה העומד במרכז הדיון {להלן: "המבנה"} מצוי במקרקעין הידועים כגוש 18795 חלקה 8 בתחום מרחב התכנון של הוועדה המקומית "גליל מרכזי". אין מחלוקת כי מדובר במבנה שנבנה שלא כדין וללא היתר בניה, באזור שייעודו חקלאי.
ביום 04.02.16 נמסר למבקש על-ידי הוועדה המקומית צו הפסקה מינהלי. על-אף קיומו של צו ההפסקה המינהלי, המשיך המבקש בפעולות הבניה, וביום 07.06.16 בית-משפט השלום הורה על מתן צו הפסקה שיפוטי וצו זמני למניעת כל פעולות בניה ושימוש חורג שנעשים באתר ללא היתר בניה כדין.
ביום 15.06.16 חתם המשיב על צו ההריסה המינהלי המורה על הריסת המבנה, הוא הצו מושא הבקשה במקרה דנן. הצו הוצא בהתאם להוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בנוסחו אז {להלן: "החוק"}, בהסתמך, בין היתר, על תצהיר שנתן ממלא מקום מתכנן המחוז {להלן ובהתאמה: "התצהיר" ו"מ"מ מתכנן המחוז"} לגבי המקרקעין ומצב הבניה. בו ביום הודבק צו ההריסה על המבנה.
ביום 22.06.16 הגיש המבקש לבית-משפט השלום בקשה לביטול צו ההריסה ולעיכוב ביצועו בשל פגמים שנפלו לשיטתו בהוצאת הצו ובתצהיר. בו ביום הורה בית-משפט השלום על עיכוב ביצוע של צו ההריסה עד למועד הדיון בבקשה. לאחר דיון במעמד הצדדים דחה בית-משפט השלום את הבקשה לביטול צו ההריסה. בית-המשפט קבע כי אין כל חובה לזמן את עורכי הצו והתצהיר לדיון לחקירה נגדית, מבלי שהתקבלה מבעוד מועד בקשה לכך, וכדי שתקום חובה לזמנם לעדות או עילה לדחיית הדיון לצורך זימונם לעדות, יש להעלות טענות קונקרטיות נגד אופן פעולתם. בהיעדר טענות קונקרטיות, הטלת חובת ההוכחה על המדינה עומדת בניגוד לחזקת תקינות המינהל. בית-המשפט קבע כי טענות המבקש לאפליה באכיפה ולגרירת רגליים בהליכי התכנון הן טענות כלליות, ולא מצא עילה לביטול הצו המינהלי.
המבקש הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על החלטת בית-משפט השלום, לצד בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית-המשפט קבע כי בעניינו של המבקש לא היה מקום לזמן עדים, לא רק מן הטעם שהמבקש לא הגיש בקשה לכך מבעוד מועד ולא וידא את הגעתה, אלא משום שלא היה מקום לאפשר חקירה בנושאים שבהם בא כוח המבקש ביקש לחקור את העדים.
לעניין סמכותו של מ"מ מתכנן המחוז לחתום על התצהיר, נקבע כי זו שאלה מעורבת של עובדה ושל דין ולא שאלה משפטית גרידא, ומשלא נטענה בבית-משפט השלום יש לדחותה על-הסף. חרף קביעה זו, בית-המשפט המחוזי נדרש לשאלה העקרונית בדבר סמכותו של מ"מ מתכנן המחוז לחתום על התצהיר וקבע כי ניתן לסטות מהאופן בו נתפש ממלא המקום בדין הכללי. נקבע שממלא המקום היה כשיר לחתום על התצהיר, זאת נוכח שיקולי יעילות והעובדה שלפי הדין כשירותו של ממלא המקום זהה לכשירותו של מתכנן המחוז.
בית-המשפט המחוזי קבע כי קיימים אף טעמים המצדיקים מסקנה פרשנית לפיה ממלא המקום רשאי לחתום על התצהיר. ריבוי עבירות הבניה והיקפן, לצד פרק הזמן הקצר שעומד למדינה להוציא צוו הריסה מכוח סעיף 238א לחוק, יוצרים מצב שבו מהנדסי הוועדה המקומית והרשות המקומית אינם יכולים לחתום על כל התצהירים הנדרשים, בנוסף לתפקידם הרגיל - ולכן נדרש למנות גורמים נוספים שיחתמו על תצהירים.
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנדונה, לבית-המשפט העליון. ביום 12.12.16 הורה בית-משפט זה כי צו ההריסה יעוכב, באופן ארעי, עד למתן החלטה אחרת.
המבקש עתר להורות על החזרת הדיון לפני בית-משפט השלום לצורך חקירת הגורמים הקשורים בצו ההריסה שכן לשיטתו קמה לבית-משפט השלום חובה לעשות כן, וככל שסבר כי אופן הזמנת העדים לקה בחסר היה מקום לחייב את המבקש בהוצאות ולא למנוע את זימונם.
המשיב מנגד טען כי הבקשה איננה עומדת בקריטריונים אשר הותוו בפסיקה לצורך מתן רשות ערעור, בשים-לב לכך שטענותיו של המבקש הן בבחינת "מקצה שיפורים", וממילא מבוססות על שאלה עובדתית כך שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור.
המשיב טען כי המבקש לא הצביע על פגם מהותי כלשהו בהוצאת צו ההריסה ולא הרים את הנטל לסתירת חזקת תקינות המינהל, ולכן אין לבקשה לזמן את העדים כל בסיס או הצדקה.
בית-משפט שלערעור קבע כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים מיוחדים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות ציבוריות החורגות מעניינם של הצדדים הישירים להליך, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין, או אי-צדק חמור שנגרם למבקש {רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (06.09.17); רע"פ 302/17 שרעבי נ' הוועדה מקומית לתכנון ובניה קריות, פורסם באתר נבו (19.09.17)}
חרף האופן בו מנוסחת הבקשה, בית-המשפט סביר כי אין היא מצריכה הכרעה בסוגיות אשר חורגות מנסיבות המקרה הספציפי, ומשכך הלכה למעשה הבקשה אינה עומדת באמות-המידה למתן רשות ערעור.
כמו-כן, בית-המשפט שלערעור קבע כי אין להרחיב בשאלת סמכותו של מ"מ מתכנן המחוז לחתום על התצהיר ובשאלת היחס שבין סעיף 238א(ב1)(1) לסעיף 238(א)(א) לחוק, לא רק בשל השינוי בהוראות החוק, אלא בראש ובראשונה מן הטעם שאין בטענות אלה כדי להועיל למבקש.
נקבע כי גם אם נפל פגם בתצהיר על בסיסו הוצא הצו - ואין בית-המשפט קבע כך - אין מדובר בפגם מהותי, ולאור תורת הבטלות היחסית אין מקום לבטל את צו ההריסה.
44. בהיעדר קיומה של זכות קניינית או חוזית מוכחת ומוכרת במקרקעין, אין למבקשת כל זכות עמידה להתנגד לצו ההריסה
ב- רע"פ 246/18 {פאטמה אבו רקייק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה, תק-על 2018(1), 5857 (2018)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ב- עפ"א 66387-11-17, מיום 02.01.18. בגדרו של פסק-הדין, נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית-משפט השלום ב- ע"א 51597-11-17, מיום 22.11.17, אשר במסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת, לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא נגדה.
ביום 25.10.17, המציא מפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה ברמלה צו מנהלי להפסקת עבודות בניה ללא היתר, לפי סעיף 244 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק התכנון והבניה"}.
לאחר שהוברר כי הבניה נמשכת, חתם יו"ר הועדה המקומית ברמלה, ביום 06.11.17, על צו הריסה מנהלי, בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, המתייחס ל"תוספת בניה בשטח של כ- 113 מ"ר עשוי רצפת בטון וקירות בלוקים", שהוקמה על מקרקעין הידועים כגוש 5827 חלקות 22 ו- 31, רחוב קהילת דטרוייט 6 בעיר רמלה {להלן: "המקרקעין"}, במרחב התכנון של המשיב {להלן: "צו ההריסה"}. צו ההריסה הודבק על גבי המקרקעין, ביום 07.11.17. בשל טעות סופר שנפלה בצו ההריסה, תוקן הצו והודבק בשנית על גבי המקרקעין, ביום 13.11.17.
המבקשת הגישה בקשה לביטול צו ההריסה לבית-משפט-השלום ברמלה. בהחלטתו מיום 22.11.17, דחה בית-משפט השלום את בקשתה של המבקשת, בקובעו כי היא אינה עומדת בתנאי תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010 {להלן: "התקנות"}.
המבקשת הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר נסב על החלטתו של בית-משפט השלום. ביום 02.01.18, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בית-המשפט המחוזי ציין, כי שגה בית-משפט השלום עת קבע כי הבקשה לביטול צו ההריסה הוגשה באיחור, שעה שצו ההריסה הודבק בפעם השניה על המקרקעין ביום 13.11.17, והבקשה לביטולו הוגשה ביום 22.11.17. יחד-עם-זאת, הבהיר בית-המשפט המחוזי, כי יש לדחות את בקשת המבקשת מהטעם שהיא אינה בעלת כל זכות במקרקעין וקבע כי בהיעדר כל זכות מוכרת במקרקעין מן הדין, אין למבקשת כל זכות עמידה.
בבקשת רשות הערעור השיגה המבקשת על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקשת טענה לקיומן של שאלות משפטיות, שהן לשיטתה בעלות חשיבות ציבורית החורגת מעניינה הפרטי. שאלות אלה נוגעות למעמדה של זכות החזקה במקרקעין ובדירת מגורים, הקיימת עשרות שנים כזכות מוכרת, המקנה לבעל הזכות מעמד משפטי בהליך של בקשה לביטול צו הריסה מנהלי; ותוקפן החוקי של תקנות התכנון והבניה, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה.
בתגובה טען המשיב כי בקשתה של המבקשת אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כללית, אלא שמדובר בעניינה הפרטי של המבקשת בלבד. לא נפל פגם בהחלטתו של בית-משפט השלום לדחות את בקשת המבקשת על-הסף, שעה שזו לא עמדה בדרישות שנקבעו בתקנות, ולאחר שהמבקשת עצמה הודתה שאין בידה היתר כדין.
נקבע כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש {רע"פ 10059/16 בדיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (14.03.17); רע"פ 5995/17 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (05.09.17)}. בית-המשפט קבע כי הבקשה אינה עומדת באמות-המידה האמורות, שכן מדובר בעניינה הפרטי של המבקשת, ואין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם לה. די בטעמים אלו, כדי לדחות את הבקשה.
אף נקבע כי בהיעדר קיומה של זכות קניינית או חוזית מוכחת ומוכרת במקרקעין, אין למבקשת כל זכות עמידה להתנגד לצו ההריסה. משכך, אין להידרש ליתר טענותיה של המבקשת ביחס לקביעותיו של בית-משפט השלום, לפיהן הבקשה לביטול צו ההריסה הוגשה באיחור ניכר ובניגוד לתקנות; כמו גם לטענותיה בדבר תוקפן החוקי של התקנות.
סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
45. בקשה להורות על ביטול צו הריסה מינהלי מיום 13.01.18 שהוצא על-ידי המשיבה מכוח סמכותה לפי סעיף 221א לחוק התכנון והבניה
ב- בב"נ (נת') 39857-02-18 {עמיד חדיג'ה נ' אברהם ברון כהן מנהל, תק-של 2018(1), 77188 (2018)} הוגשה בקשה להורות על ביטול צו הריסה מינהלי מיום 13.01.18 {להלן: "הצו"} שהוצא על-ידי המשיבה מכוח סמכותה לפי סעיף221א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"}.
הצו הורה על הריסת יציקת רצפת בטון בשטח של כ- 147 מ"ר ומעליה מבנה מחומר קל בשטח של כ- 3 מ"ר + רצפת בטון בשטח של כ- 60 מ"ר + רצפת בטון בשטח של כ- 60 מ"ר {להלן: "המבנים"} בחלקה 12 גוש 7875 ביישוב קלנסואה {להלן: "המקרקעין"}.
בתאריך 18.02.18 הוגשה בקשה זו וניתנה החלטה על עיכוב ביצוע הצו בכפוף להפקדה כספית בסך 10,000 ש"ח.
בדיון שבפני מיום 11.03.18, חזרו הצדדים על טיעוניהם והתמקדו בעיקר בשאלה האם כטענת המבקש, מדובר במבנים שבנייתם נסתיימה ומדובר ביחס לכל אחד מהם במבנה תמים, או שמא מדובר בכוונת מכוון לערוך שימוש נוסף במבנים אשר טרם נסתיימה בנייתם בקרקע חקלאית מוכרזת מחוץ לתחום מגורים, כפי שכבר הוכיח המבקש בעבר באותו שטח.
בית-המשפט קבע כי קיים ספק האם מדובר בבניה שנסתיימה או בבניה שנועדה לבסס תשתית להקמת/ הנחת מבנה, וספק זה, בהליך הנוכחי, יפעל לטובת המבקש באופן שצו ההריסה המינהלי יבוטל.
המבקש טען כי נפגע על-ידי צו ההריסה המינהלי מכוח היותו בעליו של המגרש נשוא הצו בשטח של כ- 10 דונם ובמקום קיים מטע חקלאי ומחסן בהיתר. עוד טען המבקש כי לפני כשנה הרסו למבקש במקרקעין וילה עם 2 קומות ובריכה עם הפסד אדיר של כספים, וכי לא ניתן לבסס צו הריסה על "כוונות" שהן בעלמא אשר לא ניתן להעיד עליהם.
מנגד, טענה המשיבה כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה ולו בדרך של ראשית ראיה להוכחת טענת אכיפה בררנית. אין מחלוקת כי מדובר במבנים שנבנו ללא היתר בקרקע חקלאית.
בית-המשפט קבע כי לא נמצא כל פגם בצו ההריסה המינהלי וספק אם המבקש עמד בתנאים המקדמיים להגשת הבקשה ככל שנוגע לפרק הזמן הדרוש להגשתה.
אמנם תכליתו של סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, ליתן מתן מענה מידי ויעיל למיגורה של תופעת הבניה הבלתי-חוקית, והעילות לביטולו של צו הריסה מינהלי או לעיכוב ביצוע מצומצמות וצרות בהיקפן ומגבילות את בית-המשפט בהתערבותו בהתאם לסעיף 229 לפיו "לא יבטל בית-המשפט צו הריסה מינהלי, אלא-אם-כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו".
אשר לאכיפה הבררנית - לאור אופי ההליך ומשלא הובאה כל ראשית ראיה לתמיכה בטענה - אין כל מקום להידרש לסוגיה זו ואף היא נדחית.
46. תחולת תיקון מס' 116 לחוק פורסם ברשומות והוראת המעבר שנכללה בו קבעה, כי תחילתו שישה חודשים מיום פרסומו
ב- בב"נ (עכו) 32284-02-18 {סאמר קשקוש נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה חבל אשר, תק-של 2018(2), 33473 (2018)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי, שהוצא על-ידי המשיבה ביום 04.02.18.
בהתאם לצו ההריסה נדרש המבקש להרוס עבודה אסורה שטרם הסתיימה, במקרקעין הידועים כחלקה 438 בגוש 10247, שבבעלות המבקש.
המבקש טען כי רכש את המקרקעין בשנת 2016, ובמהלך החודשים מאי-יוני 2016 הקים על המקרקעין סככה בגודל של 24 מ"ר, מעל רצפת בטון יצוקה. לטענתו, הסככה משמשת כמחסן לכלים חקלאיים המשמשים אותו בעיבוד הקרקע. בנוסף, לטענתו, הסככה משמשת לו מקום מפלט ומרגוע, כחלק מטיפול לו הוא זקוק כנכה צה"ל.
לטענת המבקש, הצו הוצא בהתאם לתיקון 116 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אף שתיקון זה אינו חל, לטענתו, על בניה שבוצעה שנים לפני תחולת התיקון. על-כן, לטענת המבקש, יש להחיל את הדין שקדם לתיקון 116 לחוק. מכל מקום טוען המבקש, כי הבניה הסתיימה למעלה משישה חודשים טרם הוצאת הצו, ולכן אין להורות על הריסתה בצו מינהלי, בין על-פי התיקון לחוק, ובין על-פי הדין הקודם.
עוד טען המבקש טענה לאכיפה בררנית, המקימה לו הגנה מן הצדק, כאשר לטענתו בסביבת הסככה קיימות עשרות סככות אחרות, שבגינן לא הוצאו צווי הריסה, אף שאין להן היתרי בניה.
המשיבה טענה כי צו ההריסה ניתן כדין, על יסוד תצהיר המפקח והתמונות שצורפו לו המלמדות כי הבניה טרם הסתיימה, ולאחר שהתקיימה התייעצות כנדרש בחוק.
כמו-כן, תיקון 116 לחוק - אשר נועד לייעל את האכיפה המינהלית - חל מיום כניסתו לתוקף, 25.10.17 {שישה חודשים לאחר פרסומו}, על צווים שניתנו מאותו מועד ואילך, כך שחל על הצו הנוכחי, שניתן ביום 04.02.18.
לטענת המשיבה, במישור העובדתי - טענת המבקש כי הבניה היא ממאי 2016 אינה אמת, כפי שניתן לראות בתצלומי אוויר שנבדקו, ומהם עולה, כי בחודש פברואר 2017 הבניה לא היתה קיימת כלל, אך היתה קיימת בחודש דצמבר 2017.
מכל מקום, לטענת המשיבה, הרי שהבניה טרם הסתיימה, שכן לקונסטרוקציית הברזל אין גג, ומבנה ללא גג אינו יכול להיחשב כמבנה גמור, גם אם נעשה בו שימוש.
אשר לטענת האכיפה הבררנית טענה המשיבה, כי לא הובאה כל ראייה לתמיכה בטענה שקיימים מבנים דומים בסביבה מבלי שהוצאו עליהם צווי הריסה, כאשר הנטל להוכחת הטענה רובץ על המבקש.
פעולת הוצאתו של צו ההריסה המינהלי הינה מעשה מינהלי, וחלה עליו חזקת תקינות המעשה המינהלי. חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אלא שמי שמבקש לסתור חזקה זו נושא בנטל לטעון ולהוכיח כי החזקה נסתרת על-ידי עובדות {רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2), 417, 419; רע"פ 2958/13 סבאח נ' מדינת ישראל, 08.05.13}.
מידת התערבותו של בית-המשפט בהוצאת צווי הריסה מינהליים היא צרה ומוגבלת לעילות הקבועות בחוק, וכאשר מדובר בפגמים במעשה המינהלי מוגבלת ההתערבות לאותם פגמים חמורים אשר עלולים להביא בסופו-של-דבר לבטלות צו ההריסה {רע"פ 9242/16 מרזוק נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פורסם באתר נבו (08.05.18); רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פורסם באתר נבו (14.06.15)}. מקום שיימצא כי נפל בהוצאת הצו פגם, שאינו מהותי, וכי למעשה התקיימו התנאים המהותיים הקבועים בחוק למתן הצו, הרי שעל-פי תורת הבטלות היחסית לא יביא הפגם לביטולו של צו ההריסה {רע"פ 5387/16 עבד אלראזק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (19.09.16)}.
בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלו, ולאור הרושם שהתקבל ולפיו הצהרת המבקש אודות מועד הבניה לא היתה אמת, אין לקבל את טענתו של המבקש, כי מועד הבניה היה בחודש מאי 2017 דווקא, ולא מאוחר יותר - בסמוך למתן הצו, ובטווח ששת החודשים שקובע החוק. בית-המשפט דחה את טענת המבקש כי הבניה בוצעה למעלה משישה חודשים טרם הוצאת צו ההריסה.
כמו-כן, בית-המשפט אל מצא ממש בטענות המבקש, כי לא התקיימו התנאים למתן צו הריסה, על-פי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה.
עסקינן בבניה חדשה, אשר מועדה המדויק אינו ידוע למשיבה, אך היא הצליחה להפריך את טענת המבקש {כפי שהועלתה בבקשה} כי מדובר בבניה קיימת מזה שנה וחצי. הבניה בוצעה במועד כלשהוא, שאינו ידוע, בין פברואר 2017 לדצמבר 2017, ואילו המבקש - אשר נוקב דווקא בחודש מאי 2017 כמועד הבניה שאותה ביצע הוא עצמו - לא הביא כל ראייה להוכחת עובדה זו.
בית-המשפט דחה את טענות המבקש לפיהן הבניה הושלמה, ועל-כן, בין אם המועד שבו בוצעה הבניה היה בחודש מאי 2017 ובין אם היה זה מאוחר יותר, הרי שעסקינן בחלופה הראשונה שאותה קובע סעיף 221 - בניה אסורה שבמועד עריכת תצהיר המפקח טרם הסתיימה.
אשר לטענת האכיפה הבררנית, נקבע כי לא הובאה בפני בית-המשפט כל ראייה לעניין קיומן של סככות נוספות, בלתי-חוקיות, באזור, ולהימנעות המשיבה מלהורות על הריסתן.
כל טענות המבקש לעניין זה הועלו מן הפה אל החוץ, ללא ראשית ראייה אפילו.
נקבע כי לא כל אכיפה חלקית {אשר כלל לא הוכחה כאן|} הינה בהכרח אכיפה בררנית ופסולה. הנטל להוכיח כי המשיבה פעלה באופן מפלה ושלא כדין מוטל על המבקש, לאור חזקת התקינות המינהלית, ועליו להוכיח כי לכאורה בוצעה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלבנטיים שווים. רק לאחר שיובאו ראיות לכך יעבור אל הרשות הנטל להוכיח כי אכיפה שנחזית כבררנית נובעת למעשה משיקולים ענייניים {ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, 10.09.13}.
נקבע כי במקרה דנן, בהיעדר כל ראייה לאכיפה בררנית, אין כל מקום לקבוע כי נפל - ולו לכאורה - פגם בהוצאות הצו בשל אכיפה בררנית, ואין לי אלא לדחות את טענותיו אלו של המבקש.
סוף דבר, המבקש הקים על חלקתו מבנה בלתי-חוקי, מבלי לבקש, וממילא - מבלי לקבל, היתר להקמת המבנה. כדין הוציאה המשיבה צו מינהלי להריסת המבנה, ואין כל עילה לביטולו של צו זה.
אשר-על-כן, הבקשה נדחתה.
47. צו ההריסה המינהלי, עליו חל תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, ניתן לעכב ביצועו למשך שישה חודשים מיום אישורו
ב- עפ"א (ת"א) 58686-02-18 {סילבי ז'נו נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2018(2), 15401 (2018)} נדון ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב מיום 25.02.18 לפיה נדחתה בקשת המערערת לעיכוב מועד ביצוע צו ההריסה המינהלי שניתן ביום 23.11.17 ואושר לביצוע ביום 03.12.17.
נגד המערערת ניתן צו הריסה מינהלי לגבי פרגולה מאלומיניום ביום 23.11.17.
המערערת הגישה בקשה לביטול צו ההריסה מינהלי ובדיון בבית-המשפט צמצמה את בקשתה לעיכוב הצו ולא לביטולו. בהסכמת הצדדים הצו עוכב לביצוע עד ליום 01.02.18.
לאחר היכנסו של הצו לתוקף הגישה המערערת בקשה להארכת מועד עיכוב ביצוע הצו. בית-משפט קמא דחה את הבקשה וקבע כי ההיתר איננו נמצא בהישג יד, שכן טרם הוגשה בקשה למתן היתר ואף הדגיש כי התקופה המקסימלית לעיכוב הצו דנן, שניתן לאחר תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, הינה 6 חודשים מיום אישור הצו.
המערערת טענה כי שגה בית-משפט קמא כאשר קבע כי המערערת חזרה בה מבקשתה לביטול צו ההריסה, המערערת חזרה בה רק מבקשתה לעיכוב הצו דנן.
בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות.
בדיון שנערך בבית-משפט קמא, ביום 03.12.17 בבקשת המערערת לביטול צו ההריסה המינהלי שניתן לגבי פרגולה שנבנתה ללא היתר בגג הבית, הודיע ב"כ המערערת כי מאחר וקיים צפי לקבלת היתר בניה, הוא מצמצם את בקשתו לעיכוב ביצוע הצו דנן ולא לביטולו ומבקש אורכה של 4 חודשים. בית-משפט קמא ציין בהחלטתו כי לבקשת המערערת הבקשה מצטמצמת לעיכוב ביצוע הצו ולא לביטולו וכי בהסכמת הצדדים, הצו מעוכב לביצוע ויכנס לתוקפו ביום 01.02.18.
עוד צויין כי לאחר שתוגש בקשה להיתר ותודיע על כך המערערת למשיבה, פתוחה בפני המערערת הדרך להגיש בקשה לאורכה נוספת במידת הצורך.
תנאי הסף לבקשה, שהבקשה להיתר תוגש בהקדם האפשרי.
ביום 05.02.18, לאחר שהצו נכנס לתוקף, הוגשה בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה דחופה לביטול צו הריסה מינהלי". בית-משפט קמא, ובצדק, הביע תמיהה על כך שהוגשה הבקשה, חרף ההסכמה הדיונית לאישור ביצוע הצו דנן.
בית-משפט שלערעור סבר כי אכן צו ההריסה המינהלי אושר כדין על-ידי בית-משפט קמא במסגרת הסכמה דיונית בין הצדדים לאישורו. דבריו של ב"כ המערערת בעניין זה, ברורים ולא ניתן להינתן להם את הפרשנות שמבקש ב"כ המערערת ליתן לה כיום.
בית-משפט שלערעור קבע כי לא שגה בית-משפט קמא כאשר קבע כי ההיתר איננו מצוי כלל בהישג יד מיידי. המערערת או מי מטעמה פעלו ברשלנות, לא הגישו את הבקשה במועד מטעם זה או אחר ובנימוקי הערעור אף נטען בחוסר תום-לב כי הכוונה בבית-משפט קמא לא היתה לחזור מהבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי כי אם מהבקשה לעיכובו.
הלכה פסוקה היא כי צו הריסה מינהלי נועד להיות הליך מהיר ויעיל ואין לעכבו אלא אם ההיתר מצוי בהישג יד, ולא זה המקרה שלפנינו.
זאת ועוד, יודגש כי על צו ההריסה המינהלי, נשוא הדיון, חל תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, ניתן לעכב ביצועו למשך שישה חודשים מיום אישורו דהיינו, עד 03.06.18 ולעוד תקופה של שישה חודשים רק במקרים חריגים ביותר ומטעמים מיוחדים אשר יירשמו.
בנסיבות הללו, הערעור נדחה.
48. נטל ההוכחה הרובץ על כתפי מבקש הצו לאחר התיקון, צריך להיקבע בזיקה לסעיף 255 לתיקון, הקובע כי כל עוד לא נקבעו סדרי דין להליכים לפי פרק י' לחוק, יידונו ההליכים בדרך שבה נידונים הליכים פליליים מאותו הסוג, בשינויים המחוייבים
ב- בב"נ (רמ') 20305-04-18 {וועדה מקומית לתכנון ובניה שהם נ' א.ס.פ.י חברה לקידום פרוייקטים באיכות הס, תק-של 2018(2), 28994 (2018)} נדונה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.
בפתח הדיון נתגלעה מחלוקת ראשונה בין הצדדים בשאלה האם על בית-המשפט להעמיד את נותני התצהירים הנספחים לבקשה, לחקירה נגדית מטעם המשיבים.
ב"כ המבקשת טוען כי על-פי הוראת חוק התכנון והבניה, נטל ההוכחה המוטל עליו הוא של "ראיות לכאורה" וזאת על-פי המבחן הפלילי. לפיכך לטענתו אין עליו כל חובה להעמיד את המצהירים לעדות אלא חובתו היא להביא "ראיות לכאורה", כמקובל בבקשות למעצר עד תום ההליכים.
מנגד ב"כ המשיבים 4-3, שהוא הצד המהותי לסכסוך, טען כי משהוגשו התצהירים הרי יש חובה לאפשר לו לחקור את נותניהם, שאם לא כן אין ערך לתצהירים. עוד הפנה לכך שגם בהליכים אזרחיים של בקשות לסעדים זמניים, הדין הוא שיש לאפשר לחקור את המצהירים.
הסוגיה שבמחלוקת טרם נדונה בפני ערכאה שיפוטית, שכן שורשה נעוץ בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה, אשר נכנס לתוקפו אך לאחרונה ביום 25.10.17.
תיקון 116 שינה באופן מהותי את הדין החל בנוגע לבקשות לצווי הפסקה שיפוטיים. בעוד שקודם לכן על-פי ההלכה הפסוקה נקבע כי צו הפסקה שיפוטי הוא בעל אופי של סעד זמני אזרחי ווכי נטל ההוכחה המוטל על מבקש הצו הוא להביא ראיות קלות ואף קלושות {ע"פ 47/07 מור נ' ו' מחוזית גבעת אלונים, פורסם באתר נבו (14.06.07); עפ"א (מרכז) 43805-12-10 מד"י נ' אלון יד שלום, פורסם באתר נבו (24.03.11)}
נקבע כי נטל ההוכחה הרובץ על כתפי מבקש הצו לאחר התיקון, צריך להיקבע בזיקה לסעיף 255 לתיקון, הקובע כי כל עוד לא נקבעו סדרי דין להליכים לפי פרק י' לחוק, יידונו ההליכים בדרך שבה נידונים הליכים פליליים מאותו הסוג, בשינויים המחוייבים. נוכח הוראות התיקון, נראה שאת הביטוי "ראיות לכאורה" שבסעיף 236 לתיקון, יש לפרש כרף ההוכחה המקובל בהליכים פליליים, על-פי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), ולאו דווקא כרף ההוכחה הנדרש בבקשות לסעדים זמניים על-פי סעיף 362(א) לתקנות סד"א.
בית-המשפט לא קיבל את טענת המשיבים לפיה חובה על בית-המשפט לאפשר להם לחקור את נותני התצהירים, ואף נקבע כי לא היה זה מחובתה של המבקשת לתמוך בקשתה בתצהירים כלל ועיקר, שהרי אין סעיף 236 לתיקון 116 מחייב זאת.
המסקנה היא כי משקבע המחוקק כי נטל ההוכחה בהליך דנן הוא של הבאת ראיות לכאורה, די בכך שהמבקשת תציג בפני בית-משפט את ראיותיה בכתב ואילו ב"כ המשיבים ישמיעו טענותיהם.
אשר-על-כן, נקבע כי לא יישמעו עדים בהליך זה.
49. בקשה לביטול צו הריסה ותחולת תיקון 116
ב- צ"א (חי') 58703-11-17 {נסיר כיוף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, תק-של 2018(2), 30077 (2018)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי, לפי סעיף 228 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"}.
המבקש הינו תושב הכפר עוספיא, והוא בעל זכויות בקרקע בישוב {חלק מחלקה 3 בגוש 17164 ביישוב עוספיא}.
ביום 20.11.17 ניתן צו הריסה מינהלי על-ידי המשיבה, ביחס למבנה בשטח של כ- 200 מ"ר בחלקה הנ"ל {להלן: "המבנה"}.
המבקש טען כי הקים הוא על המקרקעין הנ"ל מבנה מגורים כבר בשנת 2006. בית המגורים היה מאוכלס וראוי למגורים. עם הקמת מבנה למגורים בחלקה הקים המבקש מסלעה, ובשנת 2015 הקים קיר בטון. עוד טען כי לאחרונה החליט לבצע שיפוץ מקיף במבנה הכולל בין היתר החלפת גג המבנה לרעפים וכן עבודות המהוות "שינוי פנימי" שאינן טעונות היתר.
כמו-כן, טען המבקש כי דין הצו המינהלי להתבטל, בין היתר, משום שהצו ניתן לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, אלא שהסעיף תוקן בתיקון מספר 116 לחוק (בחודש אפריל 2017), הקובע כי תחולת התיקון הינה שישה חודשים מיום פרסומו. העבודות המיוחסות למשיב בוצעו לפני חקיקת תיקון 116, ולפיכך אין לחוק כל תחולה, ויש להחיל בעניינו של המבקש את הדין שהיה קיים ערב חקיקתו של תיקון 116.
המשיבה התנגדה לבקשה, ועתרה להותיר את צו ההריסה המינהלי על כנו. נטען, כי לא נתקיימה אף לא אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 229 לחוק, המצדיקות ביטול צו ההריסה המינהלי, שכן לא הוכח כי העבודות בוצעו כדין ולא נפל כל פגם המצדיק את ביטול הצו.
בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי יש מקום להותיר את צו ההריסה על כנו.
כידוע, תיקון 116 לחוק התכנון והבניה נכנס לתוקף ביום 25.10.17, דהיינו כשלושה שבועות טרם הביקור שערך המפקח במקום. מהתיעוד שצירף המפקח לדו"ח הפיקוח מיום 13.11.17, כמו גם מתצלום האוויר מיום 11.11.17, ניתן ללמוד כי בעת שנכנס תיקון 116 הנ"ל לתוקף - המבנה לא היה מאוכלס ולא היה ראוי לאכלוס. עוד ניתן ללמוד כי בעת הביקור במקום ביום 13.11.17 - עדיין בוצעו עבודות במקום.
לאור זאת, נקבע כי אין בידי לקבל את טענת המבקש בדבר אי תחולתו של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, ואין בידי לקבל את הטענה כי יש בעניינו של המבקש להחיל את הדין שהיה קיים ערב חקיקתו של תיקון 116 לחוק הנ"ל.
50. כניסת מפקח מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל להיכנס בכל עת סבירה למקרקעין ולבצע חיפוש ותפיסה, לרבות צילום, של ראיות הקשורות לחשד וכן לחקור כל אדם הקשור לחשד
ב- ע"ח (חי') 28956-03-18 {אשר הרוש נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל, תק-מח 2018(2), 15648 (2018)} נדונה הודעת ערר על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים מיום 13.03.18 {להלן: "החלטה בבקשה לעיון חוזר"} ב- בב"נ 40962-02-18, שבה דחה בית-המשפט קמא את בקשת העוררים לעיון מחדש בהחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט קמא ביום 20.02.18 {להלן: "ההחלטה"} שבה התיר בית-המשפט קמא למפקח מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל {להלן: "המשיבה"} "להיכנס בכל עת סבירה למקרקעין ולבצע חיפוש ותפיסה, לרבות צילום, של ראיות הקשורות לחשד וכן לחקור כל אדם הקשור לחשד".
העוררים בערר ביקשו לבטל את ההחלטה ואת ההחלטה בבקשה לעיון חוזר.
ברקע ההליכים נשוא הערר, ביום 19.02.18 הוגשה על-ידי המשיבה באמצעות המפקח מטעמה {להלן: "המפקח"} "בקשה לצו כניסה למקום המשמש מגורים" לפי סעיף 206(ב)(4) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"} כנוסחו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק.
בבקשה צוינו פרטי בית המגורים של העוררים, וכן החשד שבגינו מבוקש הצו - "חשד לפיצול יח"ד". בבקשה ציין המפקח כי הוא ביצע ביקור במקום ללא כניסה, נוכח הוראות סעיף 206 לחוק וכן צויין כי מהביקורת עולה כי קיימות חריגות בניה וחשד לפיצול יח"ד.
ביום 20.02.18 ניתנה כאמור החלטה וביום 08.03.18 הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מטעם העורר בלבד וכן בקשה לעיכוב ביצוע.
העורר טען כי ביום ביום 07.03.18 הודבקה על דלת ביתו של העורר הודעה בדבר כוונה להיכנס לביתו ביום 11.03.18 והעורר טען כי יש לבטל את ההחלטה מחמת שהבקשה עוסקת בתיק פלילי משנת 2001, ולפיכך על המשיבה להסביר מדוע השתהתה שנים כה רבות עד שהגישה את הבקשה הכרוכה בפגיעה בזכויות יסוד.
המשיבה טענה, בין היתר, כי הבקשה אינה מתייחסת רק לצווים השיפוטיים שניתנו בעבר, אלא מבססת חשד עכשווי לעבירה של פיצול יחידת דיור, חשד המבוסס הן על ביקור שנערך במקום והן על מודעה שפורסמה ב"יד 2" ובה מוצעת בבית המגורים של העוררים, יחידה נפרדת להשכרה בגודל של 80 מ"ר.
עוד טענה המשיבה כי צווים שיפוטיים אינם מתיישנים וכי זכותו של חשוד לפרטיות והגנה על קניין כפופה לחובתו למלא אחר הוראות החוק, ובמקרה שבפנינו די בכך שעל-פי דו"ח המפקח נחזה ביצוע עבירה, בכדי ליתן צו.
בית-המשפט קבע לעניין ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, כי אין בנסיבות השיהוי הנטען במקרה זה כדי להוות בסיס לדחיית הבקשה וכן קבע בית-המשפט כי לעמדתו יש לאפשר עיון חוזר במקרה זה.
לגופו של עניין, קבע בית-המשפט קמא כי עם כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק ניתנו הכלים הנדרשים-לביצוע חקירות של עבירות תכנון ובניה, ובכלל זה ניתנו סמכויות למפקח לאסוף ראיות הקשורות לאותן עבירות וסמכויות אלו כפופות ומקבילות לסמכויות המצויות בידי המשטרה החוקרת עבירות פליליות.
בערר, חזרו העורר על טענתו בדבר הצורך בתצהיר אותו הוא תומך בציטוט מספרו של י. קדמי "על סדר הדין בפלילים - חלק ראשון הליכים שלפני משפט" {להלן: "י' קדמי"} שם נאמר ביחס לבקשה למתן צו חיפוש על-פי פקודת מעצר וחיפוש כי ראוי לה שתיתמך בתצהיר וכן חזר על טענת השיהוי וטען גם כי במקרה שבפנינו ועל-פי טענת המשיבה חשדה התעורר מראיות שאינן דורשות כניסה לבית המגורים ובנסיבות אלו אין צורך במתן צו המאפשר כניסה לבית המגורים תוך פגיעה בזכות הקנין. גם לאחר תיקון 116 לחוק, פקח אינו רשאי "סתם כך" להיכנס לבית מגורים והוא נדרש לפרט את חשדותיו ופירוט זה חייב להיתמך בתצהיר.
בית-המשפט קבע כי המקרה הנדון מחייב בחינה של ההוראות החדשות שנקבעו בתיקון 116 לחוק, ביחס לסמכות "המפקח" כהגדרתו בסעיף 205 לחוק, להיכנס לבית מגורים במסגרת תפקידו.
בהוראת החוק בנוסחו לפני תיקון 116 לחוק הוקנתה בסעיף 257 לחוק סמכות כללית ל"מי שהורשה לכך על-ידי הוועדה המקומית או על-ידי הוועדה המחוזית".
במסגרת תיקון 116 לחוק בוטל סעיף 257א וסמכות הכניסה למקרקעין לפי סעיף 257 צומצמה אך ורק "לשם עריכתה של תכנית או ביצועה או לשם קבלת החלטה בבקשה להיתר".
מנגד, נקבעו הוראות מפורטות ביחס לסמכות הכניסה למקרקעין לצורך פיקוח ואכיפת הוראות החוק ובמסגרת זו הוקנו שתי סמכויות בעלות רלוונטיות למקרה דנן.
האחת - בסעיף 206(א)(4) לחוק, הוקנתה סמכות "לשם פיקוח על ביצוע ההוראות לפי חוק זה" למפקח שמונה "להיכנס בכל עת למקרקעין", וזאת גם אם לא התעורר חשד לביצוע עבירה קונקרטית ואולם נקבעה מגבלה לפיה המפקח לא יהיה רשאי להיכנס למקום המשמש למגורים אלא בהסכמת המחזיק או באם "ניתן צו של בית-המשפט המתיר לו להיכנס למקום".
השניה - בסעיף 206(ב)(4) הוקנתה סמכות למפקח שמונה במקרה שבו "התעורר חשד לביצוע עבירה לפי חוק זה","להיכנס בכל עת סבירה למקרקעין, ורשאי המפקח לעשות שימוש בכוח סביר כלפי רכוש לשם כך, ובלבד שלא ייכנס למקום המשמש למגורים אלא לפיו צו של בית-המשפט".
מהשוואת הוראות החוק לפני ואחרי תיקון 116 לחוק, נראה כי בכל הנוגע לסמכות הכניסה לבית מגורים, ניתן להצביע על שלושה שינויים מהותיים בהוראות הרלוונטיות.
האחד, הורחבה סמכות הכניסה למקרקעין וניתנה סמכות למפקחים להיכנס גם לבית מגורים, לצורך ביצוע ביקורת ופיקוח שאינם מותנים בחשד לביצוע עבירה קונקרטית.
השני, בוטלה ההוראה אשר חייבה מתן הודעה מראש ובכתב על כוונה להיכנס לבית המגורים.
השלישי, נקבע מנגנון של פיקוח שיפוטי שלפיו לצורך כניסה לבית מגורים נדרש צו של בית-משפט, ויותר מכך נקבע בסעיף 206(ב)(4) שמפקח החושד כי בוצעה עבירה, אינו רשאי להיכנס לבית המגורים, אף אם קיימת הסכמה של המתגורר במקום, אלא נדרש להוציא צו שיפוטי המתיר את הכניסה לבית המגורים.
המקרה הנדון, עוסק בצו חיפוש אשר הוצא על-פי סעיף 206(ב)(4) לחוק.
לעניין הצורך בכניסה לבית המגורים, בית-המשפט קבע כי המפקח אינו נדרש להוכיח לבית-המשפט כי מוצו כל דרכי החקירה האפשריות האחרות בטרם הוגשה הבקשה לכניסה לבית המגורים, ודי בכך שהמפקח יצביע על צורך חקירתי בכניסה לבית המגורים, דהיינו שכניסה לבית המגורים תסייע בבדיקת החשד שהתעורר, ולשם הוכחת הצורך החקירתי על המפקח להניח את דעתו של בית-המשפט כי לא ניתן להסתפק בבדיקה חיצונית של בית המגורים לצורך הקביעה בדבר ביצועה של עבירה על החוק.
בהתאם לכך, אין צורך בצירוף תצהיר לבקשה ודי בכך שתונח בפני בית-המשפט ראיה המצביעה על קיומו של החשד, וכמו-כן וכאמור לעיל אין צורך בזימון מוקדם של החשוד בביצוע עבירה לחקירה בטרם התבקש צו הכניסה.
במקרה דנן וכפי שעלה מההחלטה הראשונית ומההחלטה בבקשה לעיון חוזר, בפני בית-המשפט הונחה תשתית ראייתית מספיקה אשר הצביעה על חשד לביצוע עבירה של פיצול יחידת דיור, וחשד זה נתמך גם בקיומם של צווים שיפוטיים קודמים שניתנו לפני מספר שנים, אך גם בראיות עדכניות של המודעה שפורסמה בדבר השכרת יחידת דיור נפרדת בבית המגורים של העוררים, ובביקור ובדיקה חיצונית שערך המפקח.
נקבע כי אין מקום להטיל ספק בקביעת בית-המשפט קמא לפיה כבר לבקשה הראשונה צורף דו"ח המפקח, ובכל מקרה גם אם היה ספק כלשהוא, הוא הוסר בדיון שנערך במעמד שני הצדדים, ובו פורטו כל הראיות שבידי המשיבה והמצדיקות כניסה לבית המגורים.
לפיכך, סבר בית-המשפט כי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט קמא הספיקה לצורך מתן הצו, וכמו-כן הונחה תשתית לצורך חקירתי בכניסה לבית המגורים של העוררים, וזאת משלא עלה בידי המפקח להגיע לממצאים חד-משמעיים רק על-סמך בדיקה חיצונית של בית המגורים.
אי-לכך לא נפל פגם בהוצאת הצו על-ידי בית-המשפט קמא ובאי ביטולו בהחלטה בבקשה לעיון חוזר וכן לא היה גם צורך בצירוף תצהיר או בזימון מוקדם של העוררים לחקירה.
כמו-כן, אין מקום לקבל גם את טענת השיהוי שהועלתה על-ידי העוררים.
סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את ערר העוררים, והאריך את תוקפו של צו הכניסה לבית המגורים של העוררים ב- 30 יום מיום מתן ההחלטה.
51. החלת הדין החדש לאחר תיקון מס' 116
ב- תו"ב (קריות) 13460-09-13 {וועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' אחסאן חמדאן, תק-של 2018(1), 72339 (2018)} הורשעו הנאשמים ביום 27.09.17, בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיף 204(א) ו- 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"}. הרשעה זו באה חלף עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק בה הואשמו הנאשמים בכתב האישום, וזאת במסגרת הסמכות כאמור בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד-1984 {להלן: "חסד"פ"}.
במסגרת הכרעת הדין נקבע כי הנאשם 1 הוא הבעלים של מבנה בשטח של כ- 740 מ"ר המצוי בכפר ראמה {להלן: "המבנה"}. הנאשם 1 לא בנה את המבנה אלא רכש אותו מאחר. למבנה לא ניתן היתר בניה מעולם והנאשם 1 היה מודע לכך {בפועל} למצער משנת 2008. הנאשמים 2 ו- 3 שוכרים מבנה זה ומשתמשים בו בתמורה לשכר דירה חודשי של 7,000 ש"ח. השימוש שנעשה בפועל במבנה זה הוא כאולם אירועים.
בהכרעת הדין נדחתה טענת הנאשמים לפיה קיים היתר בניה למבנה {וליתר דיוק, נדחתה הטענה שלא הוכח היעדרו של היתר ונקבע כי הוכח שלא ניתן למבנה היתר מעולם}. מנגד, התקבלה טענת הנאשמים לפיה לא הוכח ייעוד הקרקע בה מצוי המבנה.
ביום 25.10.17 נכנס לתוקפו תיקון 116 לחוק, אשר שינה את כל פרק י' לחוק שהוא פרק העונשין בחוק התכנון והבניה {להלן: "תיקון 116"}. לאור כך, טענו הנאשמים שתיקון 116 ביטל את האיסור המגולם בעבירה בה הורשעו {או זו בה הואשמו} ולחלופין שהרשעתם אינה עומדת ביסודות סעיף 243 לחוק החדש, שהוא הסעיף שהחליף את סעיפים 204(א)-(ב) שבוטלו. בהחלטה מיום 11.02.18 נדחתה טענה זו ונקבע כי "הדין החדש לא ביטל את האיסור המגולם בעבירה בה הורשעו הנאשמים. הוא אף לא שינה לקולה את יסודות העבירה בה הורשעו, או את אחריותם הפלילית לעבירה זו. כמו-כן לא נקבע בתיקון סייג כלשהוא הפוטר מי מהם מאחריות פלילית. לאור כך, הכרעת הדין שניתנה ביום 27.09.17 בעינה עומדת".
המאשימה הפנה לנסיבות ביצוע העבירות, לחומרתן ולעובדה שהנאשמים השתמשו במבנה ללא היתר שנים רבות. נטען כי מדובר בעסק כלכלי שמטרתו הפקת רווח. כן נטען שלאור כך שמדובר במבנה ללא היתר, אין לדעת אם נבנה לפי אמות-מידה מקובלות. ביחס לעונש שיש להטיל על הנאשמים ציינה המאשימה כי הענישה מוגבלת לזו הקבועה בסעיף 204(ב) לחוק {לאור הסיפא לסעיף 184 לחסד"פ}. נטען כי מדובר בעבירה נמשכת ומשכך יש לזהות שתי תקופות שונות. האחת עד יום 25.10.17 {המועד בו נכנס לתוקף תיקון 116 לחוק} והשניה מיום זה ועד מתן גזר-הדין.
ביחס לעונש שיש להטיל על הנאשמים טענה המאשימה למתחם ענישה הנע בין 300,000-200,000 ש"ח תוך שציינה שעתירתה היא לקנס יומי כאמור בסעיף 204(ב) לחוק וכי הגבול העליון של המתחם מתייחס לצירוף הקנסות שיוטלו על כל הנאשמים. כן ביקשה המאשימה שהנאשמים יחוייבו בכפל אגרה וכן שייאסר השימוש במבנה ויצווה על הריסתו תוך 30 יום.
ב"כ הנאשם 1 ציין כי מדובר בתושב זר שרכש את המבנה מאחר וגילה רק בדיעבד על הבעיות הקשורות בו. הסנגור הפנה לנסיונות הנאשם להכשיר את הבניה כפי שפורט במהלך בירור האשמה והדגיש כי המבנה "זכה להכרה כבניין תקין" לאור כך שחובר לחשמל. ביחס לעונש ביקש הסנגור להקל עם הנאשם 1.
ב"כ הנאשמים 2 ו- 3 ציין כי מדובר במבנה עשוי בניה קלה {למעט הכניסה שהיא קשיחה} הקיים כ- 30 שנים ומצויד בכל האישורים הנדרשים - מחברת חשמל ומהרשות המקומית. צויין כי נעשה במבנה שימוש כאולם אירועים, אך מדובר במבנה קטן יחסית המכיל כ- 350 איש לכל היותר. עוד נטען כי לא מדובר בעסק המפיק רווחים גבוהים וסגירתו תביא לפגיעה קשה בנאשמים ובמשפחותיהם.
בית-המשפט דן בשאלה מהי תקופת הזמן בגינה יש לקבוע את העונש. נקבע כי הוכח ברמה של מעבר לכל ספק סביר כי תחילת השימוש היא לכל הפחות ביום 13.03.08 כפי שצויין בכתב האישום. עם-זאת, הבהיר בית-המשפט כי לנושא זה אין חשיבות מעשית לצורך אורכה של התקופה בה ניתן להטיל קנס יומי, שכן סעיף 204(ב) לחוק קובע שתחילתה של תקופה זו היא לאחר "שנמסרה לנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו".
המאשימה טענה כי תחילת התקופה היא מיום 28.05.13 מועד בו זומנו הנאשמים לחקירה. אכן במהלך שמיעת הראיות הגישה המאשימה מכתב זימון לחקירה. לאור כך לא ניתן לראות במועד זה כמועד מסירת הודעה על ביצוע העבירה והמועד הקרוב ביותר המגשים את תכלית הסעיף {ידיעת הנאשם על החשדות נגדו} הוא מועד קבלת כתב האישום - 17.09.13 {נאשם 1}; 18.09.13 {נאשמים 2 ו- 3}.
לגביי מועד סיום תקופת השימוש בגינה ניתן להעניש את הנאשמים במסגרת הליך זה, נקבע כי עבירה לפי סעיף 204 לחוק {הישן} שבה יסוד של שימוש, היא עבירה נמשכת {רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (18.07.07); ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמבוצקי, פ''ד נח(5), 34}. בעוד שברוב העבירות ניתן לזהות בבירור את מועד תחילתן וסיומן, ייחודיותה של העבירה הנמשכת בא לידי ביטוי בכך ש"לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסויים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה ה"איכותי" הושלם; כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה; התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה. ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה "כמותית", עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות" {רע"פ 1057/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל, פורסם באתר נבו (23.06.11) (להלן: "עניין מלכיאל"}.
כתב האישום נוסח באופן מסורבל עם-זאת, בהקשר לשאלה אם הגשתו היוותה אירוע מנתק, התשובה הינה שלילית. בסעיף 7 לכתב האישום צויין במפורש כי "החל מיום 13.03.08 השתמשו הנאשמים במבנה...". נוסח זה אינו מעיד על כוונה לתחום את תקופת השימוש עד למועד הגשת האישום, אלא דווקא להיפך. סעיף 7 אינו סותר מסקנה זו שכן יש לראות בו משום "דגימה" של המשך השימוש ביום אחד בלבד בו הגיע הפקח לבדוק את המבנה {קרי, 07.05.13}. אין למצוא בכתב האישום כל רמז שהשימוש פסק לפני הגשת האישום או שקיימת כוונה לתחום את היקפו עד ליום הגשת כתב האישום.
סיכומו-של-דבר, האופן בו נוסח כתב האישום, כמו גם הדרך בה נוהל ההליך, הבהירו לנאשמים בצורה ברורה דיה שקיימת כוונה לראות בתקופת השימוש שלאחר הגשת כתב האישום כרלוונטית לצורך שאלת היקפה של העבירה הנמשכת.
לעניין קביעת מתחם העונש ההולם, כידוע, מאז תיקון 113 לחוק העונשין גזר-הדין ניתן במסגרת הליך תלת שלבי. בשלב הראשון יש לקבוע אם העבירות מהוות אירוע אחד או מספר אירועים. לאחר מכן יש לקבוע את מתחם הענישה ההולם את האירוע ובסופו של תהליך, יש להחליט אם נכון לחרוג מהמתחם שנקבע, שאחרת ייגזר העונש בגדרי המתחם. במקרה הנדון, המדובר הוא באירוע אחד ומשכך ייקבע מתחם אחד {ראה ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (29.10.14); ע"פ 2519/14 קיעאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (29.12.14); רע"פ 4760/14 קיסלמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (07.05.15); ע"פ 5643/14 אחמד עיסא ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (23.06.15)}.
בית-המשפט הביא בחשבון את הערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה, שטח המבנה הכולל {740 מ"ר} משך השימוש; נסיבות העניין ומדיניות הענישה הנוהגת, ראיתי לקבוע מתחם קנס הולם הנע בין 50,000 ש"ח לבין 250,000 ש"ח.
איש מהנאשמים לא פירט נסיבות אישיות כלשהן. משלא נטען על-ידי המאשימה לקיומו של עבר פלילי כלשהוא, ראה בית-המשפט את הנאשמים כבעלי עבר נקי. המאשימה ביקשה להורות על הפסקת שימוש ועל הריסת המבנה וציינה כי יש להחיל בנושא את הדין החדש שנקבע במסגרת תיקון 116 {סעיף 254ב לחוק}. הנאשמים לא טענו דבר בנושא.
צווי הריסה ואיסור שימוש הם אמצעי אכיפה ולא עונשים במובנם המקובל. מטרתם העקרית היא "הסרת המפגע שגרמה הבניה הבלתי-חוקית, ולפיכך תכליתו היא "תכנונית" ולא עונשית" {רע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (08.07.13)}. משכך, לא חל בנדון סעיף 3(ב) לחוק העונשין האוסר ענישה מחמירה למפרע. השינוי שמבטאים סימנים ז'-ח' לפרק י' ביחס לדין הקודם {סעיפים 205-207ג לחוק הישן} גם אינו שינוי בנוגע להגדרת העבירה או לאחריות לה ומשכך לא חל בנדון גם סעיף 5 לחוק העונשין המחיל את הדין המקל על עבירה שבוצעה במועד הקודם לתיקון. לאור כך, הדינים הכלליים שבחוק העונשין אינם מונעים לכאורה את החלת סעיף 254ב לחוק החדש על המקרה דנן.
כידוע, הוראות החלק המקדמי בחוק העונשין חלות גם על עבירות שמחוץ לחוק העונשין "באין בחוק הוראה לסתור" {סעיף 34כב לחוק העונשין}. בכל מקרה, דין ספציפי בנושא זה יגבר על הוראות חוק העונשין בנושא תחולת דיני העונשין לפי זמן ביצוע העבירה, שהן כלליות {קדמי, הדין בפלילים (חוק העונשין), בעמ' 16}.
כאשר הדין הכללי אינו מונע שימוש בדין החדש, אין צורך לתור אחר היתר בדין הספיציפי, אלא לבחון אם קיימת בו הוראה שונה מזו העולה מהדין הכללי. לצורך בחינה זו יש לקרוא את סעיף 254ב לחוק החדש, הקובע כי הוא חל מקום בו "גזר בית-המשפט את עונשו של אדם בעבירה לפי סימן ו'...". הנאשמים לא הורשעו, כזכור, בעבירה לפי סימן ו' לחוק החדש, אלא בעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק הישן, שכן הדין החדש לא היה בתוקף ביום הכרעת הדין ולפי סעיף 3(א) לחוק העונשין דין היוצר עבירה אינו חל למפרע. שאלה היא אם כוונת המחוקק היתה שהסעיף יחול גם על מי שהורשע בעבירה לפי הנוסח הקודם, שקיימת לה מקבילה זהה מבחינת יסודות העבירה בסימן ו' החדש.
עוד נקבע כי יש להביא בחשבון את הוראות סעיף 34כא לחוק העונשין המחייבת לבחור את הפירוש המקל עם הנאשם מקום בו קיימות מספר אפשרויות סבירות. בנתונים אלו, סבר בית-המשפט כי אין מקום ליתן צווי אכיפה במקרה זה בהתאם לדין החדש. הוא הדין ביחס לעשיית שימוש בסעיף 254י העוסק בחיוב באגרות לפי הדין החדש, שאף הוא מחייב לפי לשונו הרשעה בעבירות לפי הדין החדש.
52. טענות העותר באשר להליך האכיפה שננקט נגדו
ב- בג"צ 9011/20 {מחמוד שדאפנה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2022(2), 141 (03.04.22)} העתירה דנן תוקפת את החלטת המשיבים 5-4 לנקוט בהליכי אכיפה נגד העותר לפי תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965 ותקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - תכנון ובניה), התשע"ח-2018, ביחס לחלק מחלקה 7, גוש 16916 באכסאל. בתוך כך, העלה העותר טענות כלליות באשר למדיניות המעודכנת מיום 12.11.20 בעניין "עבירות תכנון ובניה ביישובים הערבים והדרוזים" ו"שימושי פעילות לא חקלאית (פל"ח) במגזר החקלאי" באשר להליכי אכיפה לפי תיקון 116, ולפי תקנות העבירות המינהליות.
נקבע, כי העותר נמנע מלהתייחס בעתירתו לצו ההריסה ולהליך בבית-המשפט לעניינים מקומיים נצרת, ואף ציין בכתב העתירה כי לא ננקט כל הליך לפינויו מהמקרקעין על-ידי הוועדה המקומית. מטעם זה של אי-גילוי לבדו, מן הדין לדחות את העתירה דנן על-הסף.
ב- רע"פ 4730/22 {אהרון אברהם נ' יור הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-על 2022(3), 2956 (17.07.22)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.
ביום 23.02.22 ניתן צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ביחס לתוספת בניה בשטח של כ- 20 מ"ר, הכוללת בניית קירות בטון עם ציפוי אבן, וגג מחומר קל. התוספת נבנתה בצמוד למבנה קיים בירושלים.
נקבע, אין חולק כי מדובר בבינוי אשר נבנה ללא היתר, ואף יתר הדרישות להוצאת צו הריסה מנהלי לפי סעיף 221 לחוק מתקיימות, כפי שפירט בית-המשפט לעניינים מקומיים. משכך, צו ההריסה - בדין יסודו. טענות המערער מבקשות, בחלקן, להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט לעניינים מקומיים. זאת, כאשר אין כל מקום לעשות כן, ודאי שלא במסגרת דיון "בגלגול שלישי" ועל רקע קביעותיה הנחרצות של הערכאה הדיונית ביחס להיעדר מהימנות גרסת המבקש.
ב- עפמ"ק (יר') 60730-06-22 {משה סיני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2022(3), 3532 (14.07.22)} נדונה ערעור על החלטות בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לפיהן נדחו בקשות המערער לדחיית מועד ביצוע צו הריסה שיפוטי.
המערער טען כי הרקע להסכמה בבית-המשפט לעניינים מקומיים ביום 29.04.13, היה טענתו כי קיימת הצדקה לדחיית מועד ביצוע הצו, כל עוד לא שונו הנסיבות, לא חל שינוי במצב התכנוני, ולא נוצר אינטרס ציבורי בהריסת המבנה. לטענתו, ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 24.03.15 במסגרת ערעור שהגיש, היתה ברוח ההסכמה הקודמת, והפעם הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק-דין, ולפיו ניתנה למערער ארכה של שנה לביצוע צו ההריסה, והוסכם כי המערער יהיה רשאי לבקש דחיית מועדי ביצוע הצו כל עוד לא יהיה קיים עניין ציבורי בביצועו.
נקבע, כי בית-משפט קמא התעלם מטענות המערער בנוגע לאותה הסכמה, הן בהחלטתו הראשונה לפיה אין עילה להארכת מועד בהיעדר 'היתר בהישג יד'; והן בהחלטתו השניה, לפיה "אין באותו פסק-דין התחייבות של המאשימה להסכים לארכה כלשהי אלא רק הסכמה כי המבקש יוכל להגיש בקשה נוספת בעילות שצוינו". ביצוע צו ההריסה יעוכב עד למתן החלטה בבית-המשפט לעניינים מקומיים.
ב- בב"נ (תל אביב) 19500-03-21 {פרימה מלונות ותיירות ישראל 1977 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב, תק-של 2022(3), 9998 (13.07.22)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שמספרו 1104-2021 שנחתם ביום 31.01.21 על-ידי מהנדס העיר.
צו ההריסה המנהלי ניתן כנגד שלושה רכיבים, שעל-פי הצו נבנו שלא כדין, בקומת קרקע ברחוב אלנבי 75 תל אביב.
נקבע, כי ב"כ המבקשת לא הוכיחו שקייים טעם של ממש המצדיק את ביטול צו ההריסה המנהלי.
ב- תו"ב (יר') 27145-10-09 {חסן מחמד עתיק נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(3), 10162 (13.07.22)} נדונה בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה.
המבקש טען כי המבנה כלול בתכנית כוללת למתחם בורג'אל לקלק שכונת הרובע המוסלמי. המבקש פתח תב"ע שמספרה 101-0210625. ביום 17.05.15 הגיש האדריכל מטעמו סט מלא של התכנית, לאחר שתיקן את כל התשריטים.
נקבע, כי לנוכח הוותק של העבירה והיקפה, הרי שבהיעדר אופק תכנוני ברור שעשוי להכשיר את המבנה, ומשלא הוכחה התקדמות ממשית בהליכי הכשרת הבניה, האינטרס הציבורי המחייב ביצוע צווי ההריסה לאלתר, וזאת כדי למגר עבירות של בניה בלתי-חוקית ולאכוף את צווי בית-המשפט, גובר על האינטרס הפרטי.
בית-המשפט לעניינים מקומיים ברחובות בתיק תו"ב 15126-02-14 הובאו לדין, עמותה ומנהלה כאשר מדובר היה בבניה לצרכי ציבור שכתוצאה ממנה הועמדו העמותה ומנהלה לדין. בסופו-של-דבר, עובר לגזירת הדין, הציג הנאשם מנהל העמותה שהיה איש חינוך היתר בניה שניתן למבנה המדובר, כך שהמבנה הוכשר בסופו-של-דבר, עובר למתן גזר-הדין, ברם, אחר ככלות הכל הושת קנס בשיעור של 20,000 ש"ח על העמותה, ועל מנהלה קנס בשיעור של 10,000 ש"ח.
ב- תו"ב (הרצליה) 59678-11-10 {מדינת ישראל נ' פלוני, תק-של 2022(3), 11380 (12.07.22)} הנאשמים הורשעו בעבירה שבכתב האישום המתוקן במסגרת הכרעת הדין שניתנה לאחר שמיעת הוכחות בתאריך 30.12.21. כתב האישום המתוקן הוגש עוד בתאריך 01.08.10, דהיינו, לפני 12 שנים.
על-פי הכרעת הדין, הורשעו שני הנאשמים בעבירה שבכתב האישום המתוקן, שעניינה בניית מבנה מקירות זכוכית ופרופיל מתכת בשטח כולל של כ- 100 מ"ר, כשמעל המבנה גג רעפים.
נקבע, כי הואיל ומדובר במבנה של 100 מ"ר ומכיוון שהמבנה כאמור לא הוכשר וכן לא הוחל בהליכים להריסתו, וכן הואיל ומדובר באנשים שנסיבותיהם הכלכליות האישיות אינם כאלה שמצדיקות התחשבות, יש לגזור הנאשמים כדלהלן:
על נאשם 1 הוטל קנס בשיעור של 60,000 ש"ח שיסולק בתוך 45 יום מתאריך היום.
על נאשמת 2 הוטל קנס בשיעור של 22,000 ש"ח שיסולק בתוך 45 יום מתאריך היום.
ב- תו"ב (ראשון לציון) 38964-05-21 {מדינת ישראל נ' יוסף גחם, תק-של 2022(3), 9770 (12.07.22)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירות של אי-קיום צו שיפוטי, שימוש טעון היתר ללא היתר, ושימוש אסור.
התביעה הדגישה את חומרת העבירות ואת משך הזמן הארוך בו לא קוימו צווי ההריסה.
ב"כ הנאשם הציג את הרקע ההיסטורי הסבוך - סכסוך בין הנאשם לרמ"י, את העובדה שמרבית הבניה הלא חוקית נהרסה זה מכבר, והבניה המצומצמת שנותרה היא קורת הגג הדלה של הנאשם, ושניתן עקרונית להכשיר חוקיות הבניה, אך הדבר מתעכב מטעמים שלא כולם לפתחו של הנאשם.
נקבע, כי האיזון בין השיקולים מביא למסקנה שיש למקם את עונשו של הנאשם קרוב לרף התחתון של מתחם הענישה, אך לא בתחתיתו. נגזר קנס כספי בסך 12,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו.
59. התנהלות העותרת, שפעלה בחוסר נקיון כפיים כפול - התנהלות לא חוקית בהקדמת בניה מסיבית ללא אישור
ב- עת"מ (תל אביב) 57395-07-21 {אביגור יזמות ופיתוח נדל"ן בע"מ נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב, תק-מח 2022(3), 2985 (10.07.22)} העותרת הגישה לרשויות התכנון בקשות להיתרי בניה {תוספות ושינויים ביחס להיתרים קודמים}. עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשותיה, ביצעה העותרת את אותן עבודות שלגביהן התבקשו ההיתרים. לימים, נדחו הבקשות בידי המשיבה 2. ערר על החלטת הוועדה המקומית נדחה אף הוא בידי המשיבה 1. זאת, מטעמים שעיקרם בפרשנות הוראות תמ"א 38. העותרת סברה כי יש מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר. הצדדים חלוקים בשאלת משמעות אופי התנהלות העותרת והשפעתה על הפרשנות הראוייה שיש לייחס להוראה הרלוונטית בהינתן הנסיבות הייחודיות דנן.
נקבע, כי יש לדחות את העתירה ולהותיר את החלטת ועדת הערר על-כנה וזאת בשל התנהלות העותרת, שפעלה בחוסר נקיון כפיים כפול - התנהלות לא חוקית בהקדמת בניה מסיבית ללא אישור ובעיקר - ללא חיזוק המהווה נשמת אפו של המהלך כולו; וכן בחירתה שלא לחשוף צו הריסה שריר וקיים. העותרת ביקשה, הלכה למעשה, להצמיח עבורה זכות עתירה לשם הכשרת בניה בלתי-חוקית שדינה הריסה, הכל על-אף התנהלותה החד-צדדית המסוכנת לביטחונו של הציבור והמנוגדת להוראות הדין.
60. מה הם השיקולים שעל בית-משפט לשקול בעת החלטה בשאלה אם עיכוב הביצוע "מוצדק בנסיבות העניין"?
ב- עתפ"ב (יר') 22300-06-22 {וסאם רישאק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2022(3), 3697 (10.07.22)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי, שניתן לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש עליו.
טענותיו העיקריות של המערער הן, כאמור, שלא היה מקום לנקוט נגדו הליך מכוח סעיף 236 לחוק, הן משום שמדובר בשימוש הנמשך מזה שנים בעוד שהסעיף נועד "למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשלב מוקדם", הן נוכח השיהוי שנפל לטענתו בהתנהלות המשיבה, הן משום שננקט נגדו גם הליך פלילי שיש להמתין לסיומו. בית-משפט קמא דן בטענות ודחה אותן, כאמור, תוך התייחסות לתכליות הסעיף ולאופן התנהלות המשיבה במקרה שכאן.
נקבע, כי האיזון בין השלכות ביצועו של הצו על המערער להשלכות עיכובו על האינטרס הציבורי אינו נוטה לכאורה לטובת המערער. כמו-כן טענות המערער בערעור עשויות לעורר מורכבות {מבלי שיש בכך כמובן לקבוע מסמרות כלשהם לגביהן}. גם שיקולי יושר אינם תומכים בקבלת הבקשה.
בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי מתקיים התנאי הראשון הנדרש לשם קבלת הבקשה, והוא שעיכוב הביצוע "מוצדק בנסיבות העניין". די בכך כדי לדחות את הבקשה, וזאת ללא צורך להידרש לשאלה אם מתקיים התנאי השני בדבר היעדר סכנה לשלום הציבור או לבטיחותו.
61. טענות המבקש והתנהלותו אינן בגדר התנאים הקבועים בחוק לאי הגשת הבקשה להישפט במועד
ב- המ"ש (תל אביב) 53556-04-22 {ארז ללקין נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(3), 7219 (10.07.22)} נדונה בקשה להישפט באיחור על שתי הודעת תשלום קנס מינהלי, שקיבל המבקש בגין עבירה של שימוש בהיקף של 25 עד 100 מ"ר, עבירה לפי סעיף 243(ה) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
לטענתו של המבקש, משתוקנה ההפרה על-ידי הנאשמים-השוכרים ומשבחרה המשיבה למשוך את האישום כנגדם, מן הראוי כי גם הקנס המנהלי כנגד המבקש בגין העבירה הנטענת יבוטל. המבקש הוסיף וטען כי במהלך תקופת הקורונה חלה מס' פעמים וסבל מתסמיניה ונעדר רבות מעבודותו.
המבקש הוסיף וטען כי המסמכים הומצאו לכתובת משרדו הישן, כתובת בה הוא אינו שוהה מזה כ- 12 שנים ומשכך לא הומצאו לו כדין.
נקבע, כי טענות המבקש והתנהלותו אינן בגדר התנאים הקבועים בחוק לאי הגשת הבקשה להישפט במועד וטענות נוספות שהועלו בבקשתו של המבקש, נסתרות אחת לאחת בתגובתה של המשיבה.
62. לא נמצא כי הבקשה להישפט לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש
ב- המ"ש (תל אביב) 50291-03-22 {כפיר לוי נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(3), 6892 (10.07.22)} נדונה בקשה להישפט באיחור על ארבע הודעות תשלום קנס אשר נרשמו לחובת רכב מ.ר. 8621509 בחודש אוגוסט 2006 והודעת תשלום קנס, שנרשמה לחובת רכב מ.ר. 7860210 ביום 26.05.09 שהיו בבעלותו של המבקש בזמנים הרלוונטים.
לטענתו של המבקש כלי הרכב אכן היו רשומים על-שמו במועד ביצוע העבירות אך באותם ימים הוא ריצה מאסר וכלי הרכב היו תפוסים בידי המשטרה, ומשכך ביקש לבטלם.
נקבע, כי המבקש הודה כי כלי הרכב היו בבעלותו בעת ביצוע העבירות והוא לא העלה כל טענה ולפיה לא קיבל את הודעות הקנס ו/או לא ידע על קיומן.
נוכח העובדה כי לא ניתן למצוא בבקשת המבקש הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, לא נמצא כי הבקשה להישפט לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש.
63. בניה ללא היתר, אשר ניצבת על תילה קרוב לשני עשורים, וטרם הוכשרה
ב- תו"ח (יר') 338-12-04 {מנאל קורד נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(3), 5274 (08.07.22)} נדונה בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה.
במסגרת גזר-הדין ניתן צו הריסה ולפיו על המבקשת לבצע הריסה או התאמה של הבניה מושא הבקשה דנן.
המשיבה טענה כי על-אף משך הזמן הארוך ממועד בנית העבירה, לא נעשה עד כה דבר מה משמעותי אשר יש בו להביא להכשרת העבירה.
נקבע, כי במקרה זה, מדובר בבניה ללא היתר, אשר ניצבת על תילה קרוב לשני עשורים, וטרם הוכשרה. מצב דברים זה מתקרב לסטטוס של הנצחת העבירה, דבר שלא ניתן להשלים עימו ושיש בו התרסה ישירה כנגד שלטון החוק. העותר לדחיית ביצועו של צו הריסה במצב מעין זה נדרש להראות צפי מוחשי וקרוב להכשרת העבירה, אחרת יגבר האינטרס הציבורי שבביצוע הצו והסרת העבירה.
64. שאלת מעמד טיבה של התוספת שנבנתה
ב- תו"ב (הרצליה) 74094-01-18 {הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' דוד ביטון, תק-של 2022(3), 10760 (07.07.22)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שבמרכזו ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר, לפי סעיף 145, 204(א) ו- 208(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, כנוסחו טרם תיקון 116.
המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב שאלת מעמד טיבה של התוספת שנבנתה. המאשימה סבורה כי התוספת מהווה בניה חדשה, שכן נבנתה על-ידי הנאשם יש מאין, במקום בד יוטה כחול שהיה קשור במקום קודם לבניה. מנגד, ההגנה טוענת כי המדובר בחידוש מבנה שהיה קיים בעבר. לטענתה, הנאשם רכש את המבנה כך, שכלל גם מחסן עשוי מקירות עץ עם גג מאיסכורית ורצפת בטון. אולם, בחלוף השנים הצטברה רטיבות שיצרה ריקבון בקירות העץ ונוצרה בהם קן של צרעות שהיווה מפגע מסוכן, עד שהנאשם נאלץ להרוס בכוחות עצמו את קירות העץ, כך שהותיר רק את רצפת הבטון, הגג ששקע, עמודי העץ והקיר הדרומי שבו מדובר כל זאת, לאור אילוצים כלכליים ואשפוזו בבית-חולים משך כשנתיים. לפיכך, בפברואר 2013, עת ביקר המפקח ראה בחלק הדרומי של המבנה בד יוטה כחול, ורק לאחר מכן החלה בניה קשיחה של הקיר הדרומי. עוד טענה ההגנה לאכיפה בררנית, שכן לטענתה העירייה לא אוכפת עבירות בניה של הוספת תוספות חדשות בבתים אחרים בסביבת מגוריו של הנאשם.
נקבע, כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שמדובר בבניה חדשה, היוצרת זכויות חדשות שלא היו בעבר ולא מדובר בבניה שמטרתה שימור המצב הקיים. משכך, בהתאם למדיניות האכיפה שנקבעה על-ידי הרשויות לא היה מקום להימנע מהגשת כתב אישום.
65. תוספת למילה "חילוני" בשלט הכניסה ליישוב
ב- ע"א (יר') 15141-10-21 {אברהם בן חמו נ' הוועד המקומי של היישוב ניל"י, תק-מח 2022(3), 1109 (07.07.22)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים.
בעתירה שהגישו לבית-משפט קמא עתרו המערערים להורות בצו קבוע למשיבים להסיר את השלט בכניסה ליישוב ניל"י שעליו כתוב "ניל"י - ישוב קהילתי חילוני", ובמקומו להציב שלט כניסה שבו תושמט המילה "חילוני"; למחוק מפרסומים וממסמכים נוספים אודות היישוב את המילה "חילוני".
בית-המשפט דחה את העתירה וחייב את המערערים בהוצאות.
בנימוקי הערעור שבו המערערים על טענותיהם בבית-משפט קמא. עוד נטען, כי המילה "חילוני" אינה מופיעה בשמו של היישוב בשעה שהוקם {1981} ומונח זה גם אינו מופיע בתקנון האגודה, לא בשמו של היישוב, לא בהגדרת מטרת האגודה ולא בכל מקום אחר.
נקבע, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-הדין, כמו גם את המסקנות המשפטיות שאליו הגיע בית-משפט קמא ולא נמצא כי קיימת טעות שבחוק.
ב- תו"ב (יר') 44429-11-20 {מדינת ישראל נ' איהאב ח'דיר, תק-של 2022(3), 10705 (07.07.22)} כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר לפי הוראות חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו- 204 (א) בנוסחו של החוק טרם תיקון 116, וכן עבירה של שימוש אסור- עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו-243 (ד) ו-(ו) לחוק, בנוסחו לאחר התיקון. על-פי הנטען, בנכס חד קומתי בשטח של 73 מ"ר, הנמצא בירושלים ברחוב אל דהר 1, שכנת שועפט ביצע הנאשם בין 16.09.15 ואילך שימוש אסור.
בתשובתו לאישום אישר הנאשם כי שטחו הכולל של הנכס הוא 73 מ"ר, אולם טען כי חלק ממנו נהרס. הנאשם אישר כי בחלק הנכס שנותר הוא אכן עושה שימוש, אולם טען כי מדובר בבניה ישנה שהיתה קיימת עוד לפני שנת 1967 ועל-כן לא מצריכה היתר כלל. עוד נטען כי הובטח לו על-ידי מפקח המאשימה, מר ניסים ביטון, כי לו יסיר את "המרפסת", לא יוגש כנגדו כתב אישום.
נקבע, כי באשר לטענת ה-"הבטחה", לא עלה בידי הנאשם לבססה כנדרש.
בנוסף, נמצא לנכון להרשיע את הנאשם בשימוש אסור בשטח של 49 מ"ר ולזכותו משימוש בשטח של 24 מ"ר בצדו השמאלי המערבי של הנכס.
67. טענות הנוגעות לשאלת האחריות והיעדר הוכחה לביסוס האשמה
ב- תו"ב (קרית ביאליק) 51799-09-17 {ועדה מקומית לתכנון מורדות הכרמל נ' עמרם אדמונד מישעלי, תק-של 2022(3), 3090 (03.07.22)} הליך דנן החל דרכו ביום 24.09.17, עם הגשת כתב אישום נגד הנאשם ובת זוגו, הגב' אפרת משעלי ובו שלושה אישומים; אישום ראשון יוחס לנאשם לבדו ושני האישומים הנותרים יוחסו לנאשם ולבת הזוג כמבצעים בצוותא חדא.
במענה לאישום, הודה הנאשם שביום 28.03.12 הורשע בבניה ושימוש ללא היתר לעניין הבניה הישנה ובמסגרת גזר-הדין ניתן צו ההריסה ולפיו היה עליו להרוס את הבניה הישנה עד ליום 28.03.13, אך כפר כפירה כללית ביתר עובדות כתב האישום, למעט לגבי חלק מהעובדות שלגביהן כפר בהיעדר ידיעה.
נקבע, כי נמצא במידה הנדרשת בפלילים, לאמור מעבר לקיומו של ספק סביר, כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בעובדות כתב האישום נגדו.
ב- עפמ"ק (יר') 17452-04-22 {בסאם זואהרה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2022(3), 141 (03.07.22)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, לפיה נעתר בית-משפט קמא לבקשת המשיבה והורה על הריסת מבנה ללא הרשעה.
המערער טען כי בית-משפט קמא טעה בקביעתו כי התמלאו התנאים להוצאת צו הריסה בהתאם לסעיף 212 לחוק. נטען כי לאחר הגשת הבקשה התייצב אחיו של המערער לחקירה, ולאחר מכן הגיע גם המערער עם ב"כ, כך שידוע שהמערער הוא בעל הנכס והוא מתגורר בו.
נקבע, כי התקיימו כל הנסיבות להן טענה המשיבה - מדובר במבנה שנבנה ללא היתר, ואילו הורשע עליה אדם, היה בית-המשפט רשאי להורות על הריסת המבנה במסגרת גזר-הדין; בעת הגשת הבקשה לא היה ידוע מי הבעלים של המבנה; לא ניתן היה להוכיח מי ביצע את העבירה; ועבירת הבניה התיישנה, כך שלא ניתן עוד להעמיד עליה לדין. אמנם המשיבה יכלה להגיש כתב אישום בעבירה של שימוש במבנה שנבנה ללא היתר, אך שיקול-הדעת בעניין זה נתון לה, ואין עילה להתערב בו.
69. גם אילו היה המידע בעניין קיומו של המבנה הקודם לפני נותן הצו, לא היה בכך כדי למנוע את הוצאת הצו
ב- עפמ"ק (יר') 13390-05-22 {אהרון אברהם נ' יור הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-מח 2022(3), 301 (03.07.22)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ערן טאוסיג) מיום 18.4.2022 בתיק בב"נ 7949-03-22, לפיה דחה בית-המשפט את בקשת המערער לביטול צו הריסה מינהלי.
טענתו המרכזית של ב"כ המערער נוגעת לכך שהמפקח לא בדק את ההיסטוריה של המבנה, וממילא לא הובאו נתונים בעניין זה לפני נותן הצו. ב"כ המערער אינו טוען כי בכל מקרה עובדת קיומו של המבנה הקודם מחייבת ביטול הצו, אלא כי משלא הובא המידע לפני נותן הצו, ולא נתאפשר לו לשקול נתונים אלה בטרם מתן הצו - יש לבטל את הצו.
נקבע, כי אילו היה מדובר רק בשיפוץ המבנה הישן, היה מקום לשקול ביטול צו ההריסה. אולם במקרה דנן לא מדובר בשיפוץ אלא בהריסת המבנה הישן, שהיה בנוי בבניה קלה, ובניית מבנה חדש מאבן תחתיו. זאת ועוד, המבנה החדש אינו חופף בשטחו את המבנה הישן, אלא גדול ממנו. מכאן, שאין מדובר בשיפוץ מבנה קיים אלא בבניית מבנה חדש ללא היתר.
70. דחיית מועד ביצוע צו תעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, וזאת כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד
ב- תו"ב (יר') 20-09-95 {עבד אלכרים געאביס נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(3), 653 (03.07.22)} נדונה בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה.
המבקשים טענו כי לשם הכשרת הבניה הוגשה תכנית שמספרה 475327. תכנית זו אושרה ביום 17.01.20 והמבקשים פנו למודד לצורך הכנת תצ"ר, קיבלו אישורים והגישו אותה למפ"י ואף קיבלו אישור "כשרה לרישום". המבקשים הגישו בקשה לסימון קווי בניין שמספרה 447933. כיום, ממתינים המבקשים לאישור הבקשה לסימון קווי הבניין, לצורך הגשת הבקשה להיתר בניה.
נקבע, כי במקרה דנן, מדובר בבניה ללא היתר, אשר ניצבת על תילה משנת 1995, וטרם הוכשרה. חרף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה וארכות שניתנו לקידום ההליך התכנוני, הליכי התכנון עדיין אינם בשלב מתקדם וטרם הוגשה בקשה להיתר בניה.
ב- בב"נ (תל אביב) 15022-12-20 {דליה הרטמן ברגסגל נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב, תק-של 2022(2), 81568 (30.06.22)} נדונה בקשת המבקשת לעיכוב וביטול צו הריסה אשר הוצא על-ידי המשיבה ביום 08.11.20 בהתאם להוראות סעיף 221(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הצו הוצא בגין עבודה אסורה בקומת חדרי גג בשטח מרפסת גג פתוחה, בחלקו האחורי של בניין מגורים המצוי ברחוב שינקין 12, הידוע כגוש 6933 חלקה 62.
המבקשת טענה, כי העבודה מושא הצו תואמת להגדרת סככת צל ועומדת בתנאי הפטור הקבועים בתקנה 11 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים פטורים מהיתר), התשע"ד-2014. עוד טענה, כי המסגרת שיש ל'סככת הצל' נועדה לקיבוע ועמידה בתקן 414 - 'תקן רוח' המחייב וכי אין מניעה שהעבודה תכלול עיגון אופקי.
נקבע, כי בהסתמך על עדות המפקח ועיון בתמונות המהוות חלק ממש/1 ומש/2, נקבע שאין מדובר ב"סככת צל" העונה על-תנאי תקנה 11(ג) לתקנות הפטור שכן היא מהווה מבנה הכולל קורות תמיכה וחיזוק לאורכו ולרוחבו של הקירוי המונח עליו בעוד שבהתאם לתקנות הפטור על "סככת הצל" להיות בד קירוי המוחזק על-ידי עמודים בלבד. ולמען הסר ספק מובהר, אי שימוש במנגנון החשמלי והשבתתו לכאורה על-ידי המבקשת, אינה משנה ממהותה של הסככה כסככה חשמלית.
לפיכך, לא הוכח שהעבודה מושא הצו חוסה תחת תקנה 11(ג) לתקנות הפטור או כי התקיימה עילה מן העילות לביטול הצו.
72. האם המאשימה נקטה באכיפה בררנית כלפי הנאשמים, כשבחרה להגיש נגדם כתב אישום מבלי לחקור את הבעלים?
ב- תו"ב (כפר סבא) 65042-06-21 {יצחק ארוך נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, תק-של 2022(2), 79811 (30.06.22)} נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות שבמרכזן בניה ללא היתר שימוש במקרקעין ללא היתר. בנוסף, לנאשם 1 בלבד מיוחסת עבירה של אי-קיום צו בית-משפט. בין היתר נטען כי ההיקף הכולל של העבירות היה כ- 880 מ"ר לשניהם ביחד, ועל-כן יש להוסיף כ- 190 מ"ר לנאשם 1 לבדו. בין היתר אף נטען כי העבירות בוצעו על-ידי הנאשמים כשוכרים במקרקעין, אך גם תוך פלישה לחלקה ציבורית ולחלקה פרטית בהן אין להם כל זכות.
השאלה הרלוונטית היא האם המאשימה נקטה באכיפה בררנית כלפי הנאשמים, כשבחרה להגיש נגדם כתב אישום מבלי לחקור את הבעלים.
נקבע, כי מדובר בבעלים המתגוררים מזה תקופה ארוכה בחו"ל, כאשר מי שבפועל נמצא בנכס בעת זו הם הנאשמים השוכרים, שנראה כי לפחות בהיבטים מסויימים נוהגים במקום כמעט מנהג בעלים. הנאשמים לא טענו כי באופן ישיר הבעלים הם אלה שבנו את המבנים האסורים ועשו את השימושים האסורים.
73. בקשה להפחתת ריבית פיגורים וריביות
ב- תו"ב (יר') 63150-03-14 {אוויסון ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 79772 (30.06.22)} נדונה בקשה להפחתת ריבית פיגורים וריביות.
המבקשות הורשעו במסגרת הכרעת דין מיום 11.09.16 בביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145 (א) ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965.
המבקשות טענו כי לא עמדו בתשלומי גזר-הדין כסדרם בתום-לב ומתוך חסרון כיס אמיתי וכי לאור אי יכולתם לעמוד בהסדר התשלומים החלו הנושים לפעול כנגדם בהליכי הוצאה לפועל. נטען כי מדובר בסכום גבוה המהווה שיקול נוסף להיעתר לבקשה.
נקבע, כי המבקשות לא הבהירו בבקשתן מדוע בחרו שלא לגייס את סכום הקנס הפסוק ולשלם את החוב במועדו. המבקשות העלו טענות הנוגעות למצבן הכלכלי, אולם אין די בכך כדי ללמד כי לא היה באפשרותן לשלם את הקנס במועדו.
74. החובה לחקור את החשוד טרם הגשת כתב אישום חלה גם בעבירות תכנון ובניה
ב- תו"ב (יר') 72743-09-16 {מדינת ישראל נ' ברוך אייזנברג, תק-של 2022(2), 79720 (30.06.22)} במרכזו של ההליך זה דנן כתב אישום אשר הוגש כנגד המבקש והמייחס לו ביצוע עבירה של אי-ציות לצו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965.
הנאשם טען כי טרם הגשת כתב האישום בעניינו לא ניתנה לו התראה כדין וכי הוא לא זומן כלל לחקירה. לטענתו, מטעם זה נפל פגם או פסול בכתב האישום המצדיק את ביטולו.
נקבע, כי משאין מחלוקת כי התראה לא נמסרה לנאשם טרם הגשת כתב אישום וכי הוא לא זומן להביע את גרסתו, הרי שיש מקום לביטול האישום מטעם זה בלבד.
75. בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה
ב- תו"ב (יר') 61183-05-12 {חמדי נמר נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 79923 (30.06.22)} נדונה בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה.
המבקש טען כי מדובר במבנה שנמצא בשכונת בית חנינה, במתחמה של תב"ע 7156א'. ביום 28.04.11 המליצה הועדה המחוזית לתכנון ובניה על הפקדה מחדש לתכנית מתוקנת שתוגש על-ידי העירייה. מבדיקה תכנונית שערך האדריכל של המבקש עלה כי יש להגיש תכנית נקודתית להכשרת הבניה שלו. המבקש פנה למודד מוסמך לצורך הכנת תצ"ר וקבלת אישור "כשרה לרישום" מהמרכז למיפוי ישראל וזאת לצורך הגשת התכנית הנקודתית.
עוד נטען כי המבנה מושא הבקשה, נמצא באזור המיועד למגורים בהתאם לתכנית המתאר החדשה וניתן להכשירו באמצעות הגשת תכנית נקודתית.
המבקש פנה למודד מוסמך לצורך הכנת תצ"ר וקבלת אישור "כשרה לרישום" ממפ"י.
נקבע, כי חרף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה, המבקש לא הראה התקדמות ממשית בהליכי התכנון. טרם נפתח תיק תב"ע ואף לא הוכח כי בסופו של ההליך, יש סיכוי להכשרת העבירה. הליכי התכנון נמצאים בשלב ראשוני ובוסרי ולא ניתן לומר כי ההיתר הוא "בהישג יד".
76. בקשה (נוספת) לעיכוב ביצוע צו הריסה במקרקעין
ב- צ"ה (ראשון לציון) 56371-01-14 {י"ג נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 80719 (30.06.22)} נדונה בקשה {נוספת} לעיכוב ביצוע צו הריסה במקרקעין נשוא ההליך.
מדובר בצו הריסה שניתן עוד בשנת 2014.
ביום 03.04.22 ניתנה החלטה ובה נדחתה בקשה קודמת לעיכוב צו ההריסה. בית-המשפט קבע כי המבקשים לא הצליחו להראות כל היתכנות להכשיר את הבניה במקרקעין ועל-כן, בשים-לב לזמן הממושך ביותר שחלף מאז מתן הצו, אין כל עילה לעיכוב ביצוע. לפנים משורת הדין, אִפשר בית-המשפט ארכה קצרה בת שלושה חודשים לצורך התארגנות, בטרם כניסת צו ההריסה לתוקף. בית-המשפט ציין מפורשות שניתן יהיה להגיש בקשת עיכוב נוספת "ככל שתחול התקדמות תכנונית משמעותית בהליך הוצאת ההיתר".
לקראת סיום התקופה בת שלושת החודשים הוגשה הבקשה הנוכחית, ולאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים, חוששני נקבע שלא רק שלא חלה "התקדמות תכנונית משמעותית" - לא חלה התקדמות תכנונית כלשהי - וכן אין כל צפי שניתן יהיה להתקדם במישור זה במועד עתידי כלשהו.
77. ביצוע עבודות במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר
ב- תו"ב (בני ברק) 7860-11-21 {מדינת ישראל נ' יהודית וודיסלבסקי, תק-של 2022(2), 81618 (30.06.22)} על יסוד הודאות הנאשמים, שהוגשו בכתב לבית-המשפט, הורשע כל אחד מהם בכך שבמקום ובמועד האמורים בכתב האישום, עברו עבירה של ביצוע עבודות במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145, 243 (ב) ו-(ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
הצדדים הגיעו להסדר טיעון בכתב, שהוגש לבית-המשפט, המתחשב במצבם הכלכלי של הנאשמים כפי שהוצג במסמכים למאשימה. ההסדר נמצא סביר ויש לאשרו.
נגזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 7500 ש"ח.
כל אחד מהנאשמים יהרוס את הבניה המתוארת בכתב האישום.
78. טענתם של המשיבים ולפיה בית-המשפט נעדר הסמכות העניינית לדון בעתירה
ב- עת"מ (תל אביב) 12163-02-22 {קונסטנטין אלסטר נ' עיריית רמת גן, תק-מח 2022(2), 28144 (29.06.22)} נדונה עתירה במסגרתה התבקש בית-המשפט להורות למשיבות 1 ו- 2 - מחלקת הפיקוח על הבניה בעיריית רמת גן והוועדה המקומית לתכנון ולבניה בעריית רמת גן להפעיל את סמכויותיהם לאלתר, לצורך מניעת פגיעה בביטחון הציבור וסכנה הנמשכת לטענת העותר לחייו ולחיי משפחתו כתוצאה מביצוע עבודות בניה ברחוב המכבי 6 ברמת גן, על-ידי המשיבים 5-3.
לטענת העותר - כתוצאה מעבודות בניה המבוצעות באתר הבניה, נשקפת סכנה ממשית לחייו ולחיי בני משפחתו, שעה שכפועל יוצא מהעבודות - כפי שתועד על-ידי העותר - נפלו במספר מקרים: פסולת בניה, לרבות גושי בטון וכן כלי עבודה, לכיוון חניית רכבו, באופן אשר סיכן את חייו ואת חיי בני ביתו.
נקבע, כי במקרה דנן - נתקף במסגרת העתירה שיקול-דעתן של המשיבות, אשר לעמדתו של העותר אינן נוקטות בפעולות כנדרש, כמצופה ובהתאם לסמכותן, כלפי המשיבים. כיוון שכך ובהתאם להלכה כפי שנקבעה בעניין יעקובוביץ, הסמכות העניינית לדון בעתירה מסורה לבית-משפט זה.
79. דחיית מועד ביצוע צו תעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, וזאת כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד
ב- תו"ב (יר') 1138-02-07 {גאביס מוחמד אחמד נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 77302 (27.06.22)} נדונה בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו הריסה.
המבקשים טענו כי לשם הכשרת הבניה הוגשה תכנית שמספרה 475327. תכנית זו נכנסה לתוקף ביום 01.02.20. לאחר אישור התכנית, פנו המבקשים למודד לצורך הכנת תצ"ר וזה הוגש למפ"י ואושר בחודש 11/20. כן נפתח תיק מידע להיתר שמספרו 447933.
לבקשה צורף מכתב מאת אדריכל ולפיו כעת ממתינים לסיום הליך הכנת תצ"ר למגרש לשם פתיחת בקשה לקו בניין. זמן משוער עד סיום הליך הוצאת ההיתר הינו כשנה וחצי, לאחר מילוי התנאים ושיבוץ התיק לועדה.
נקבע, כי במקרה זה, מדובר בבניה ללא היתר, אשר ניצבת על תילה משנת 2006, וטרם הוכשרה. חרף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה וארכות שניתנו לקידום ההליך התכנוני, הליכי התכנון עדיין אינם בשלב מתקדם וטרם הוגשה בקשה להיתר בניה. כמו-כן, אף מאז הארכה הקודמת מיום 17.11.21 לא חלה התקדמות תכנונית כלשהי.
80. שיקול-הדעת של בית-המשפט לעניין ביטול צו הריסה מנהלי
ב- בב"נ (תל אביב) 56829-03-22 {אביעד צדוק שר שלום נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב, תק-של 2022(2), 77211 (27.06.22)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי אשר הוצא על-ידי המשיבה בתאריך 02.03.22, בהתאם להוראות סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, כנוסחו לאחר תיקון 116. מדובר בצו הריסה מנהלי ביחס לסככה בשטח 16.35 מ"ר עם קירוי גג מלוחות מבודדים הבנוי מעל מעקה בנוי קיים בקומת גג, אשר נבנתה ללא היתר.
לא נמצא כי יש בנסיבות העניין מקום להורות על ביטולו של הצו או על עיכוב ביצועו. לא נמצא כי העבודה בוצעה כדין. אין מחלוקת כי היתר בניה לא ניתן. מעבר לכך, לא הועלו טענות כי לא התקיימו הדרישות להוצאת הצו.
81. האם יש מקום להורות על הארכת המועד לביצוע צו ההריסה המינהלי?
ב- בב"נ (יר') 19726-08-21 {מדינת ישראל באמצ' נ' פאטמה מוסטפה באמצ', תק-של 2022(2), 74554 (25.06.22} השאלה הנצבת לפני בית-המשפט בשלב זה היא אם יש מקום להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה לבקשת המבקשת. זאת משום שככל שיש מקום לכך ממילא מתייתר הדיון במחלוקות אחרות המתגלעות בין הצדדים.
בהקשר זה טענה המבקשת בבקשתה המקורית כי נוכח המצב הביטחוני וחודש הרמאדן לא עלה בידיה לבצע את הצו.
לא נמצא בטענות אלו טעם המצדיק שלא לקבל את הבקשה להארכת המועד. בהחלט סביר כי נוכח טעמים ביטחוניים והיעדר אפשרות לקבל סיוע משטרתי לביצוע ההריסה במהלך תקופת הרמאדן לא עלה בידי המבקשת לבצע את הצו במועד. ברקע יש לתת את הדעת לכך שמדובר בצו הריסה מינהלי אשר לפי החלטות קודמות {הן של בית-משפט זה והן של ערכאת הערעור} אין עוד מקום לעיכוב ביצועו.
ב- בב"נ (תל אביב) 52608-06-21 {חיים זכר נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב, תק-של 2022(2), 70653 (22.06.22)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי.
הצו ניתן בענינה של גדר התוחמת מגרש בגוש/ חלקה 131/6972, ברחוב בר יוחאי 60 בתל אביב.
מדובר בגדר שאורכה כ- 44.5 מטר.
המבקש בבקשתו הבהיר שהוא בעל השטח. אישר שבנה את הגדר כדי למנוע מאחרים לפלוש לשטחו ולזרוק שם זבל. להערכתו מדובר בגדר שאינה דורשת היתר. המבקש גם ציין שמדובר בשטח המיועד למגורים ולכן נופל פגם בצו שניתן לא תוך 30 ימים מהקמת הגדר.
המבקש גם ציין שמדובר בגדר זמנית אשר הוקמה עד לאישור תכנית שהגיש לעירייה.
נקבע שלא הוכחו תנאים המצדיקים ביטול צו הריסה מנהלי לפי סעיף 229 לחוק.
83. בקשה לביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק
ב- תו"ב (חדרה) 13736-09-20 {ועדה מקומית לתכנון חדרה נ' ויקטור ג'רבי, תק-של 2022(2), 75174 (20.06.22)} נדונה בקשה לביטול כתב האישום מחמת אכיפה בררנית {בשל אי הסכמת המאשימה להחזיר את התיק להליך של הסדר מותנה בו החל לכתחילה}.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס לשניהם עבירה של בניה ללא היתר לפי סעיפים 204 ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בנוסחו לפני תיקון מס' 116 ולפי סעיף 243 לחוק לאחר תיקונו.
בעתירתם לביטול כתב האישום, טענו ב"כ הנאשמים כי:
משהמרפסת כבר נהרסה, אין מקום להעניש את הנאשמים בשל אי הבנתם את המשמעויות המשפטיות של אופן התנהלותם קודם לכן.
האפשרות של העברת התיק להליך הסדר מותנה אינה בגדר פריבילגיה, אלא זכות של הנאשמים על-פי החוק ולכן - מאחר שהמקרה שלהם עומד בקריטריונים הקבועים בחוק, יש לתת להם את האפשרות להנות מן הזכות הזו, גם אם קודם לכן לא פעלו כפי שהיה מצופה מהם לפעול.
נקבע שבשלבים יכולים היו הנאשמים להנות מהחלטת הנמאשימה להעביר את עניינם הליך של הסדר מותנה הם לא היו מיוצגים. לכן, גם אם אופן התנהלותם היה אכן בלתי-תקין באותה עת, לא יהא זה נכון להשתמש בכך נגדם כעת. עתה, כשהנאשמים מיוצגים ומשמעויות אופן התנהלותם הוסברו להם על-ידי באי כוחם, יש להניח כי הם יעשו את כל שיידרש מהם על-מנת שלא תירשמנה לחובתם הרשעות פליליות בגין אותה מרפסת שלדברי באי כוחם כבר נהרסה.
האפשרות של ביטול כתב האישום מחמת אכיפה בררנית נשקלה גם כן, ולו רק לנוכח ריבוי המקרים המועברים להליך של הסדר מותנה גם כששטחי המבנים בהם מדובר גדולים יותר מ- 30 מ"ר. ואולם, בסופו-של-דבר התוצאה של ביטול כתב האישום מקום בו הנאשמים התנהלו כפי שהתנהלו כשהוצעה להם האלטרנטיבה הקלה יותר קודם לכן, לא תהיה נכונה מבחינת המסר שייצא ממנה אליהם ואל אחרים כמותם היה וכתב האישום יבוטל.
ב- בב"נ (יר') 5410-06-22 {טארק עוקה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-של 2022(2), 75162 (20.06.22)} נדונה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם נותן הצו היה מודע למלוא המידע העובדתי הרלוונטי והאם מדובר בצו מידתי בנסיבות העניין.
לטענת המבקש, תיאור העבודה האסורה בצו אינה תואמת את המציאות. לטענת המבקש, התיאור לפיו "החל בבניית קומה ג'" חוטאת לאמת שכן מהעדויות שנשמעו מטעם המבקש עלה כי קומה ג' כבר היתה קיימת, שכן בתוך חלל גג הרעפים היתה קומה בשימוש המבקש ובני משפחתו, פרט שנעדר מתצהיר המפקח.
המבקש טען כי לא מדובר בבניה של יצירת קומה חדשה יש מאין אלא מדובר בשטח - קומה שלישית בחלל גג הרעפים שכבר היתה קיימת והורחבה. נטען כי גם טרם ביצוע הגבהת גג הרעפים שימש חלל גג הרעפים כקומה בה נעשה שימוש למגורים.
המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו, הצו מתאר במדוייק וכהלכה את העבודה האסורה. נטען כי מדובר בבניה חדשה שנתפסה באיבה ושכלל לא נסתיימה בעת שהוצא צו ההריסה המינהלי.
נקבע, כי יש בסיס לטענת המבקש כי נפל פגם בתיאור העבודה האסורה בצו, ועל-כן למעשה גם לא היה ידוע לנותן הצו מלוא החומר הרלוונטי.
85. התנאים הדרושים למתן צו הריסה
ב- צ"ה (יר') 2167-01-21 {מדינת ישראל נ' אחמד עליאן, תק-של 2022(2), 74451 (19.06.22)} נדונה בקשה למתן צו הריסה לפי סעיפים 239(א)(3), 239(א)(4) ו- 239(א)(5) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
המשיב טען בהתנגדותו כי אין לו התנגדות להרחבת הכביש בהתאם לתכנון המאושר, בתנאי שתוואי הדרך יהיה זהה למקומות אחרים. לדברי המשיב הרחבת הכביש כאמור אינה מחייבת את הריסת המבנה כולו, שחלק ממנו נמצא מחוץ לגבול ההפקעה.
עוד טען המשיב כי מדובר בפגיעה לא מידתית בקניינו ובחופש העיסוק שלו וכי ממילא הבקשה אינה עומדת בדרישות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה. על-כן, ביקש המשיב לצמצם את ההריסה ל-"גבול ההפקעה" ואף לבדוק אפשרות לחלופה של צמצום המדרכה לצורך הקטנת הנזק.
נקבע, כי מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו הריסה.
86. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מיטרד. די לו שיראה, שנגרמה לו "אי-נוחות"
כך נקבע ב- בר"ע 62/83 {בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281 (1984); ראה גם ת"א (פ"ת) 43350-02-20 עינב גפן נ' צבי הורוביץ, תק-של 2023(4), 18368 (25.10.23)}.
87. תכליתם של צווי ההריסה היא להכות בברזל בעודו חם ולמגר את תופעת הבניה הבלתי-חוקים באיבה. מדובר בהליך מינהלי והיקף התערבות בית-המשפט בקשר להליך מוגבל
כך נקבע ב- בב"נ (ת"א) 37000-06-23 {אבי נס נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב, תק-של 2023(4), 16076 (24.10.23)}.
עוד נקבע כי בית-המשפט אינו שם עצמו במקומה של הרשות ואך אינו מחליף את שיקול-דעתה, אלא בדומה להיקף ההתערבות ביחס לכל הליך מינהלי, בית-משפט בוחן האם הונחה בפני הרשות תשתית ראייתית סבירה לצורך נקיטת ההליך המינהלי ואת סבירות ההחלטה שהתקבלה על יסוד התשתית העובדתית. ככל שאותה החלטה מצויה במתחם הסבירות ומבוססת על תשתית ראייתית סבירה, בית-המשפט לא יתערב בה.
88. סעיף 228 לחוק התכנון והבניה מורה כי הרואה את עצמו נפגע מצו מינהלי רשאי להגיש בקשה לביטול הצו לבית-המשפט המוסמך כאמור בסעיף-קטן (ב), בתוך 15 ימים מיום המצאת הצו לפי סעיף 226 לחוק. סעיף-קטן (ב) קובע כי בית-המשפט המוסמך, לעניין צו שניתן על-ידי יו"ר וועדה מחוזית או מתכנן מחוז, הוא בית-משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין, שהוא הקרוב למקרקעין
כך נקבע ב- צה"מ (חי') 52367-09-23 {טבעפוסט בע"מ נ' הרשות לאכיפה במקרקעין, תק-של 2023(4), 17424 (24.10.23)}.
89. יצויין שבהוראת סעיף 229 לחוק נקבעה הוראה מיוחדת ומצמצמת לעניין היקף שיקול-דעת בית-המשפט בדיון בבקשה. עם-זאת ובהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להעלות טענות נגד חוקיות הצו ובהן גם טענות במישור המשפט המינהלי המצדיקות זאת, "ובלבד שמדובר בפגמים חמורים העושים את הצו לבטל מעיקרו"
כך נקבע ב- בב"נ (יר') 18772-06-23 {ישראל אביגדור פריד נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(4), 15780 (23.10.23)}.
90. תכלית צו ההריסה היא לאפשר אכיפה מהירה נגד בניה חדשה המצויה בעיצומה. בכך ביקש המחוקק לאפשר התמודדות זריזה ומעשית של רשויות המינהל עם תופעת הבניה הבלתי-חוקית ולמנוע קביעת "עובדות בשטח"
כך נקבע ב- בב"נ (יר') 18772-06-23 {ישראל אביגדור פריד נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(4), 15780 (23.10.23); ראה גם רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' עמאר חג' יחיא, פורסם באתר נבו (14.06.15); רע"פ 5205/07 תכפור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פורסם באתר נבו (05.09.07)}.
91. אכן, הליך ההיוועצות אינו הליך טכני, והוא מחייב בחינה של מסד הנתונים העובדתי, התכנוני והמשפטי על-ידי הגורמים המוזכרים בסעיף 225 לחוק התכנון והבניה, אך האפשרות לפיה הליך ההיוועצות היה מוליד תוצאה שונה בעניינו של המבקש לו ידעה המשיבה טרם מתן הצו כי הוועדה המקומית העניקה למבקש היתר שלא כדין (לשיטתה של המשיבה), היא אפשרות בלתי מסתברת בנסיבות העניין.
כך נקבע ב- בצה"מ (כ"ס) 7422-01-23 {סאלח מנסור נ' המחלקה להנחיית מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה, תק-של 2023(4), 13588 (22.10.23)}.
92. הפסיקה הכירה בכך שהיעדר זמינות המשטרה לצורך מתן סיוע לביצוע צווי הריסה, נחשב טעם מספיק למתן הארכת מועד לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה
כך נקבע ב- בב"נ (עכו) 25522-10-23 {הרשות לאכיפה במקרקעין נ' עמוס כהן, תק-של 2023(4), 10482 (17.10.23)}.
93. הפסיקה הכירה בכך שהיעדר זמינות המשטרה לצורך מתן סיוע לביצוע צווי הריסה, נחשב טעם מספיק למתן הארכת מועד לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, והדבר נכון במיוחד בתקופה זו בה המדינה מצויה בתקופה שהוכרזה כתקופת חירום מיוחדת. משכך ובהתאם לנימוקים שהובאו בבקשה בית-המשפט נעתר לבקשה והאריך את המועד לביצוע הצו כמבוקש
כך נקבע ב- בב"נ (עכו) 20384-10-23 {וועדה מקומית לתכנון משגב נ' אחמד אסמעיל סואעד, תק-של 2023(4), 8105 (15.10.23)}.
94. דחיית מועד ביצוע צו תיעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, וזאת כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד
ב- תו"ב (יר') 105-05-00 {אבו דיאב נעימה נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(4), 672 (03.10.23)} בית-המשפט קבע:
"נקודת המוצא לדיון בבקשה לפי סעיף 207 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008, נקבעה על-ידי כב' בית-המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי-דין ולאחרונה ב- רע"פ 8220/15. בית-המשפט שב והדגיש, כי דחיית מועד ביצוע צו תעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, וזאת כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד:
"הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי ככלל, צו הריסה יבוצע במועדו, ואילו היעתרות לבקשה לדחיית המועד לביצוע הצו תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם היתר הבניה מצוי בהישג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את קבלתו... יוטעם, כי הנטל להוכיח כי קבלת ההיתר קרובה מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה, ובעניין זה אין די בטענות בעלמא בדבר קיומו של הליך תכנוני כלשהו."
(רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, 27/12/15 (פורסם באתר נבו))."
95. העילות לביטול צו הריסה מינהלי הן, איפוא, שלוש: אם העבודה בוצעה כדין; אם לא התקיימו הדרישות למתן צו הריסה מינהלי מלכתחילה; או אם נפל פגם חמור בהליך הוצאת הצו המינהלי. עילות אלו מפורשות בצמצום ונקבע בפסיקה כי לא בנקל יפעיל בית-המשפט ביקורת שיפוטית לגבי צווי הריסה מינהליים ויורה על ביטולם
כך נקבע ב- בצה"מ (עכו) 76467-05-23 {מחמוד נעימי נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה, תק-של 2023(4), 448 (02.10.23)}.
96. סמכות בית-המשפט להורות על ביטול צו הריסה מינהלי קבועה בהוראת סעיף 229 לחוק. בהתאם להוראת הסעיף, הסמכות קמה רק בהתקיים אחת מן העילות הבאות: העבודה או השימוש בוצעו בהיתר; לא התקיימו הדרישות למתן הצו; נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו
כך נקבע ב- בצה"מ (ב"ש) 28039-06-23 {מוסטפא מראחלה נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(3), 77519 (28.09.23)}. עוד נקבע, כי צו הריסה מינהלי המוצא מכוח סעיף 221 לחוק התכנון והבניה הוא אקט מינהלי ולא אקט עונשי. כפועל יוצא מכך, עומדת למשיבה חזקת תקינות ההליך המינהלי לפיה חזקה כי הפעולה המינהלית נעשתה כדין ובסמכות. הנטל לסתור את החזקה ולהוכיח פגם בהתנהלות הרשות המינהלית, מוטל על המבקש.
97. גם לגופו של עניין לא ראיתי כי דין הבקשה להתקבל: כפי שפירט בית-המשפט קמא בהחלטתו מושא הערר, מדובר בבניה שבוצעה לפני כעשרים שנה, צו ההריסה מושא הבקשה ניתן ביום 29.12.11 והמבקש אמור היה לבצעו עד יום 01.01.13. כמו-כן, המבקש לא הראה כי קיים אופק תכנוני להכשרת הבניה. בשים-לב לאלה, סיכויי הערעור אינם נראים גבוהים, ועל-כן אין הצדקה לעיכוב הביצוע
כך נקבע ב- עפמ"ק (יר') 60992-09-23 {נאדר ביידון נ' מדינת ישראל, תק-מח 2023(3), 27335 (28.09.23)}.
98. צו הריסה מינהלי הוא כלי אכיפה יעיל ומהיר למניעה וסילוק של עבודות בניה בלתי-חוקית ובאמצעותו ניתנת לרשות סמכות של הריסה מינהלית מתוך העדפת האינטרס הציבורי לפיו בניה תעשה רק בהתאם להיתר כדין
כך נקבע ב- בצה"מ (כ"ס) 20490-09-23 {יוסף חוסה חפץ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה רעננה, תק-של 2023(3), 79220 (26.09.23); ראה גם רע"פ 5499/16 בדיר ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז ואח', פורסם באתר נבו (17.07.18)}.
זאת ועוד. בית-המשפט העליון הדגיש כי הריסת מבנים בלתי-חוקיים צריכה להיות הכלל והימנעות מהריסה היא החריג {רע"פ 6136/12 בן זקן ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (04.09.12)}, וזאת בשל החשיבות לאכיפה מהירה ויעילה של דיני התכנון והבניה, וכן לנוכח לשונו הברורה של סעיף 229 לחוק התכנון והבניה. מכאן גם נקבע כי היקף הביקורת השיפוטית על הוצאת צווי הריסה מינהליים הוא מצומצם, ודחיה או ביטול של ביצוע צו הריסה ייעשו רק במקרים חריגים {רע"פ 9242/16 כמאל מרזוק נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז צפון, פורסם באתר נבו (08.05.18)}.
99. סעיף 229 לחוק קובע את המסגרת לשיקול-הדעת של בית-המשפט לעניין ביטול צו הריסה מינהלי בקבעו כי לא יבטל בית-המשפט צו הריסה מינהלי, אלא אם הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו או אם בית-המשפט שוכנע כי נפל פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו. הנטל להוכחת קיומם של התנאים הדרושים לביטול הצו מוטל על המבקש ועליו מוטל הנטל לסתירת חזקת תקינות הצו
כך נקבע ב- בב"נ (ת"א) 30474-07-23 {אילת בוסי נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב, תק-של 2023(3), 76463 (26.09.23); ראה גם בב"נ (ת"א) 8296-10-22 אילן עמנו נ' הוועדה לתכנון ובניה עיריית תל-אביב, תק-של 2023(3), 76980 (26.09.23)}.
100. סמכות עיכוב או ביטול של צו הריסה מינהלי צריכה להיות מופעלת במקרים יוצאי דופן
ב- בצה"מ (יר') 11497-02-23 {מחמד רבאח נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים, תק-של 2023(3), 74108 (20.09.23)} בית-המשפט קבע:
"54. תכליתו של צו הריסה מינהלי לגדוע את עבירת הבניה בעודה באיבה, עמד על-כך השופט כב' השופט קרא ב- רע"פ 6484/18 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' יצחק פרטוש (נבו 03.07.2019):
"צו כאמור ניתן להוציא רק כאשר לא הסתיימה הבניה או כאשר הבניה הסתיימה לפני לא יותר משישה חודשים והמבנה - ככל שמדובר במבנה מגורים - אינו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על 30 ימים. הרציונל לכך הוא שצו מינהלי נועד לעצור ולבטל עבירות בניה בראשית היווצרותן. יוער, כי הסעיף בגירסתו עובר לתיקון 116, קבע מועד קצר יותר של שישים ימים לעומת שישה חודשים בנוסחו הנוכחי. הארכת המועדים נבעה מהצורך לייעל את הסעד"...
תכלית החקיקה היא לייעל את סעד הצו המינהלי והשימוש בו כדי להילחם באופן אפקטיבי בתופעה הנפוצה מדי של עבירות בניה. לשם כך, הרחיב המחוקק את מעגל בעלי הסמכות המוסמכים להוציא צווי הריסה מינהליים והרחיב את מסגרת לוחות הזמנים המאפשרים את הוצאת הצווים. המחוקק הכיר בכך שמדובר בסעד פוגעני (שכן הריסה עשויה ליצור מצב בלתי-הפיך) ובהינתן הפגיעה המובנית בזכות הקניין של בעל הנכס בו התבצעו עבירות הבניה, שהיא זכות יסוד. עם-זאת, המחוקק הגדיר "בלמים ואיזונים" שנועדו למנוע פגיעה שאינה מידתית בבעלי הקניין ושנועדו למנוע הפעלה שרירותית של סמכות הוצאת צווים אלו."
55. ועם-זאת, באותו פסק-דין ציין כב' השופט את אופיו הייחודי של צו ההריסה מינהלי:
"... כדי למנוע בניה ללא היתר, היקנה המחוקק סמכות קיצונית זו של הריסה מינהלית (רע"פ 6034/99 כהן נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 446 (2000)). אכן, "הליך של הריסה מינהלית אינו הליך מינהלי רגיל; יש לו אופי של הליך חירום, וכך צריך להתייחס אליו הלכה למעשה" (שם, בעמ' 449). צו הריסה מינהלי הוא כלי אכיפה שנועד לתת "מענה מעשי, מהיר, יעיל, ומרתיע לבניה הבלתי-חוקית, וכך יוכל לסייע לרשויות - ולמערכת שלטון החוק כולה - לעמוד בפרץ הבניה הבלתי-חוקית... צו זה יועד, מעיקרו, לתגובה על אתר, תגובת בזק, על מעשה של הפרת החוק בתחום הבניה תוך שמירה על שלטון החוק בכלל ועל דיני התכנון והבניה בפרט" וכדי למנוע היווצרותן של עובדות מוגמרות בשטח (רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, 588 (2004)). נפסק, כי "תכלית צו ההריסה המינהלי באה לידי ביטוי בהיקפה הרחב והעמוק של הסמכות... שמכוחה יכול הוא להורות על פגיעה משמעותית ומיידית בקניינו של הפרט ללא כל צורך בצו שיפוטי" (שם, בעמ' 590)."
לפיכך סמכות עיכוב או ביטול צריכה להיות מופעלת במקרים יוצאי דופן (רע"פ 5205/07 אוהרנסיאן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (פורסם באתר נבו) (5.9.07))."
101. באשר ליתר טענות הנאשם לפיהן אין מקום להחיל את תיקון 116 לחוק, לא מצאתי ממש. עיון בכתב האישום מעלה כי התקופות והמועדים המפורטים בו בהתאמה לסעיפי העבירה, תואמים את תיקון 116 ואת הוראות המעבר הרלוונטיות.
כך נקבע ב- תו"ב (יר') 26088-03-22 {מדינת ישראל נ' האדי ג'עאביץ, תק-של 2023(3), 72318 (20.09.23); ראה גם תו"ב 67146-09-14 מירוות נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (12.03.20); עפמ"ק 34312-04-20 מירוות נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (31.05.20); רע"פ 3973/20 מרוות נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (18.06.20)}.
102. במקרה זה, מדובר בבניה ללא היתר, אשר ניצבת על תילה מזה כ- 12 שנים, וטרם הוכשרה. מצב דברים זה מתקרב לסטטוס של הנצחת העבירה, דבר שלא ניתן להשלים עימו ושיש בו התרסה ישירה כנגד שלטון החוק. העותר לדחיית ביצועו של צו הריסה במצב מעין זה נדרש להראות צפי מוחשי וקרוב להכשרת העבירה, אחרת יגבר האינטרס הציבורי שבביצוע הצו והסרת העבירה
כך נקבע ב- תו"ב (יר') 58452-11-11 {אבו חדיר זינב נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(3), 72329 (20.09.23)}.
103. אין בידי לקבל טענות אלו. בפסיקה נקבע זה מכבר כי צד ג' ראוי להישמע בהליכים הנוגעים לצו הריסה אף אם הצו איננו מופנה כנגדו
כך נקבע ב- תו"ב (יר') 65655-12-16 {מוחמד וראד נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(3), 65940 (13.09.23)}.
עוד נקבע, כי ניתן לראות במבקש כבעל מעמד להגשת הבקשה ואף מחובתו של בית-המשפט לאפשר לו את זכות הטיעון כשהוא עותר לכך. משנטען בבקשת המבקש, כי התראה על ביצוע ההריסה בהתאם לצו מושא הליך זה, הודבקה על המבנה הלא נכון ומשכך מאיימת היא לבצע הריסה של מבנה שגוי שהוא ביתו - לא נותר אלא להורות על עיכוב ביצוע ולאפשר למבקש להשמיע טענותיו על-מנת שיבחנו לעומק בטרם יווצר מצב בלתי-הפיך.
ב- רע"פ 10308/09 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א נ' ספטון, פורסם באתר נבו (19.01.12)} בית-המשפט קבע, כי אין בעובדת העברת נכס לצד שלישי כשלעצמה כדי להוות טעם משכנע לאי-ביצוע הריסה, אך יש לאפשר הזדמנות לצד שלישי להשמיע טענותיו.
104. סימונו של המבנה המיועד להריסה על גבי תרשים המצורף לצו הריסה מינהלי, הוא פרט מהותי ומרכזי בהפעלת שיקול-הדעת טרם החלטה על הוצאת צו מינהלי, שכן מהווה את אחד מהאמצעים לזיהויו של המבנה המיועד להריסה, וזאת באופן ויזואלי, אשר יכול להשליך במידה כזו או אחרת על שיקול-הדעת של הגורמים המחווים דעתם ביחס לנחיצות הצו
כך נקבע ב- בב"נ (יר') 12800-06-23 {חנוך קמינר נ' מדינת ישראל, תק-של 2023(3), 65286 (12.09.23)}.