1. המשיבים הפרו במעשיהם חובה חקוקה - נדחתה בקשת רשות ערעור
אזכורי פסיקה: בג"צ 7351/03 וועד הורים עירוני ראשון לציון נ' שרת החינוך; בג"צ 6914/06 ארגון הורים ארצי נ' מדינת ישראל.
ב- רע"א 8369/15 {רוני שואף ואח' נ' הוועד המקומי ברור חיל ואח', תק-על 2016(1), 5563 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו התקבל במלואו ערעור המשיבים, והתקבל בחלקו הערעור שכנגד, על פסק-דינו של בית-משפט השלום.
המבקשים הם הורים לילדים, אשר למדו בשנת הלימודים תשע"א בגן החובה "יורה" {להלן: "גן החובה"} הנמצא בשטח המשיב 3 {להלן: "הקיבוץ"}. גן החובה ממומן על-ידי משרד החינוך, ומנוהל על-ידי המשיב 1 {להלן: "הועד המקומי"} והמשיבה 2 {להלן: "האגודה"}. המבקשים 2-1 הם בני זוג, בעלי זכויות קנייניות בבית שהוקם בשטח ההרחבה הקהילתית בקיבוץ, ואילו המבקשים 7-3 שכרו בעבר דירות בהרחבה {המבקשים 5-4 הם בני זוג, וכך גם המבקשים 7-6}.
טענתם המשותפת של המבקשים, במסגרת תביעות שהגישו בבית-משפט השלום, היתה כי דרישת המשיבים 2-1 לתשלום סכום של 16,440 ש"ח כתשלום חובה וכתנאי להרשמה לגן החובה, כאשר הגן ממומן על-ידי משרד החינוך, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הרלבנטי שעניינן תשלומי הורים לילדים בגן חובה. המשיבים 2-1 טענו בתגובה, כי הסכום הנוסף שנגבה מההורים, מעבר לתשלומי החובה שעל-פי דין, נדרש בגין "שירותי יתר" שסופקו במסגרת גן החובה, ובהם עשר שעות פעילות שבועיות נוספות; הפעלת הגן בחופשות; ריבוי מטפלים ביחס למספר הילדים בהשוואה לחינוך הציבורי; וכן פעילויות העשרה {להלן: "שירותי היתר"}.
המבקשים 2-1 סרבו לשלם את הסכום שנדרש, ובחרו שלא לשלוח את בתם לגן בימי חופשה ובשעות הפעילות הנוספות. המשיבים מצידם הודיעו להם כי לא יפעלו לגבות את חובם, אך המשיכו להוציא לבני הזוג חשבוניות, וכן לפרסם ברבים כי קיים חוב על-שמם בגין התשלום האמור. על-כן, עתרו המבקשים 2-1 בתביעתם בבית-משפט השלום לסעד הצהרתי, לפיו גביית התשלומים שבמחלוקת אינה חוקית, וכן לפיצוי עבור הנזקים מהם סבלו כתוצאה מהפרת החובה החקוקה, הרשלנות, הפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע, שעוולו כלפיהם המשיבים.
המבקשים 7-3 סרבו גם הם תחילה לשלם את תשלומי היתר, אך לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד המשיבים 2-1 שילמו את הסכום הנדרש. אף על-פי כן, המליץ הוועד המקומי לקיבוץ שלא לחדש את הסכמי השכירות עימם, ואכן השכירות לא חודשה. המבקשים 7-3, שהגישו את תביעתם לאחר שעזבו את הקיבוץ, עתרו להשבת כל הכספים שנגבו מהם, לטענתם, באופן בלתי-חוקי, ולפצותם על הנזקים הכספיים והנפשיים שנגרמו להם בשל התנהלות המשיבים, בשל פרסום לשון הרע בהקשר של אי-תשלום החוב וכן בשל "סילוקם" מהקיבוץ.
בבמסגרת הדיון בתביעות המבקשים, הוגשה לבית-המשפט עמדת משרד החינוך, אשר בה צויין, כי בהתאם לחוק לימוד חובה, והתקנות והצווים שניתנו מכוחו, וכן בהתאם לחוזר מנכ"ל לעניין תשלומי הורים, חייבת רשות חינוך מקומית לאפשר חינוך ציבורי בתנאים שקובע הדין, כאשר תשלומים בגין שירותים נוספים הם בגדר רשות בלבד, ואין לכפותם על הורים שאינם מסכימים להם. נוכח עמדת משרד החינוך, קבע בית-משפט השלום כי המשיבים 2-1 הפרו חובות חקוקות בכך שלא אפשרו למבקשים-לבחור בין קבלת שירותי היתר לבין ויתור על שירותים אלה בתקופה הרלוונטית.
עם-זאת, בית-המשפט סבר כי אין מקום לתת סעד הצהרתי בדבר אי-חוקיות גביית התשלום, כפי שעתרו המבקשים 2-1, וקבע כי המשיבים היו רשאים לדרוש תשלומי יתר, אלא שנדרשה הבהרה כי התשלום נתון לבחירת ההורים.
בית-המשפט קבע כי המשיבים 2-1 פגעו באוטונומיה של המבקשים בכך שמנעו מהם לבחור בחינוך ציבורי ללא שירותי היתר, ופסק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בסך של 7,500 ש"ח לכל אחד מהמבקשים. אשר לתביעתם של המבקשים 7-3, בית-משפט השלום קיבל את התביעה והורה על השבה חלקית של 70 אחוז מתשלומי היתר שנגבו.
בנוגע לפיצוי בגין אי חידוש חוזי השכירות, בית-המשפט קבע כי הקיבוץ היה רשאי לסיים את הסכמי השכירות, וכי המבקשים 7-3 היו צפויים לעזוב את הקיבוץ במוקדם או במאוחר. על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה לפיצוי בגין העזיבה עצמה. עם-זאת, פסק בית-המשפט פיצוי בסך של 3,750 ש"ח לכל אחד מהמבקשים בשל ההשפלה ועוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהאופן בו התקבלה ההחלטה שלא לחדש את הסכמי השכירות.
על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד.
בערעור שהגישו המשיבים, טענו בין היתר, כי יש לבטל את חיובם בתשלום פיצויים למבקשים בגין פגיעה באוטונומיה, הן משום שטענת הפגיעה באוטונומיה נטענה לראשונה בשלב הסיכומים ועל-כן היא "הרחבת חזית" אסורה, והן משום שהמבקשים בחרו לגור בקיבוץ, מתוך הבנת משמעות החינוך הקיבוצי, ובחרו לקבל שירותים אלה. עוד טענו המשיבים כי לא הפרו כל חובה חקוקה בפעולותיהם וכן כי המבקשים הגישו תביעתם בשיהוי.
המבקשים טענו בערעור שכנגד, בין היתר, כי יש להגדיל את סכום הפיצויים וההשבה שנפסקו לטובתם וכי יש להתערב בהחלטת בית-משפט השלום שלא לתת סעד הצהרתי בדבר אי-חוקיות גביית התשלום.
בית-משפט קמא מצא כי אין מקום להתערב בקביעת בית-משפט השלום בדבר הפרתן של חובות חקוקות, אך סבר כי יש להתערב בפסק-הדין, ולהורות על ביטול חיוב המשיבים בתשלום פיצויים למבקשים, שכן בפועל לא נגרם למבקשים כל נזק עקב אותה הפרה.
בית-המשפט דחה את טענות המבקשים בערעור שכנגד, למעט לעניין הסעד ההצהרתי שהתבקש על-ידי המבקשים 2-1. בית-המשפט קבע כי אין חולק כי המבקשים 2-1 לא קיבלו את שירותי היתר, וכי היו רשאים לנהוג כפי שנהגו, ועל-כן נכון היה בית-המשפט לתת סעד הצהרתי, מצומצם מהסעד שנתבע, לפיו אין המבקשים 2-1 חבים בתשלומי היתר.
בית-משפט קמא קיבל את ערעור המשיבים, והורה על ביטול כל החיובים הכספיים שהושתו עליהם בפסק-דינו של בית-משפט השלום.
בבקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק-דינו של בית-משפט קמא נטען על-ידי המבקשים, כי יש להיעתר לבקשה נוכח הפגיעה המהותית בזכות לחינוך חינם, שהיא זכות יסוד, ונוכח החשיבות שביצירת הרתעה בפני רשויות חינוך מקומיות מגביית כספים שלא על-פי דין.
לגופם של דברים, נטען כי גביית תשלומי היתר הפרה, בין היתר, את הוראות חוק לימוד חובה, ופגעה בזכותם של ילדי המבקשים לחינוך חינם על-פי חוק זה.
המבקשים הלינו על קביעתו של בית-משפט קמא, כי הפרת החובה החקוקה לא גרמה למבקשים נזק בלתי-ממוני, וכי המצוקה והתסכול שחשו המבקשים נבעו מהסכסוך שהתפתח בין הצדדים ולא מההפרה באופן ישיר.
לפיכך, טענו המבקשים כי משמעותו של פסק-דינו של בית-משפט קמא היא מתן היתר להתעלם מהוראות חוק לימוד חובה והוראות משרד החינוך בנוגע להפרדה בין תשלומי חובה לרשות, כך שרשות חינוך מקומית תוכל לדרוש תשלומים בלתי-חוקיים ולקיים הליכי גביה, מבלי לחשוש כי תאלץ להחזיר את התשלומים שנגבו שלא כחוק או לשלם פיצויים.
סוף דבר, בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי המבקשים הקדישו חלק ניכר מבקשתם, ופרטו טענותיהם בהרחבה, לסוגיה של הפרת הוראות חוק חינוך חובה והוראותיו של משרד החינוך לעניין גביית תשלומי יתר. ואולם, אין חולק כי המשיבים הפרו במעשיהם חובה חקוקה.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 4(א) (ב) ו- 4(ז) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949
ב- חע"ק (אשק') 25544-06-16 {פלונית נ' עיריית אשקלון, תק-של 2019(3), 45514 (2019)} נדונה בקשה מטעם המבקשת להורות למשיבה למסור לה מידע שלטענתה, יתכן ויסייע לו לבסס טענה של אכיפה בררנית כלפי המשיבה ובקשה לביטול כתב האישום מטעמים של "הגנה מן הצדק" {להלן: "המידע"}.
כתב האישום הינו בגין אי-מילוי חובת ביקור סדיר בהתאם לסעיף 4(א) (ב) ו- 4(ז) לחוק לימוד חובה. המבקשת, אם חד-הורית לשני ילדים, הואשמה כי אינה דואגת לכך ששני ילדיה המצויים בגיל לימוד חובה, יתייצבו באופן סדיר לבית הספר.
במסגרת הבקשה נטען כי המשיבה נוהגת כלפי המבקשת במדיניות אכיפה בררנית שכן לטענת ב"כ המבקשת, הרשות אינה נוהגת להגיש כתבי אישום בגין העבירה מושא תיק זה כאשר מדובר בהורה יחיד. עוד נטען כי ההליך בו היה על המשיבה לנקוט הינו בקשה בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה) וכי לא ברור מדוע החליטה המשיבה שלא לנקוט בהליכים כנגד אבי הילדים אלא כנגד המשיבה בלבד וזאת חרף העובדה שחוק לימוד חובה חל על שני ההורים יחד.
המבקשת עתרה לקבל לידיו מידע אודות כתבי אישום בגין עבירות דומות שהגישה המשיבה או כל רשות מקומית אחרת במדינת ישראל, בחמש השנים האחרונות, כנגד הורים בגין עבירות בניגוד לחוק לימוד חובה וכן עתרה לקבלת העתקי כתבי האישום.
הבקשה הוגשה תחילה כבקשה לעיון בחומר חקירה בה נטען כי המידע אותו עתרה לקבל לידיה המבקשת הינו בבחינת "חומר חקירה" בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.
בתגובתה לבקשה טענה המשיבה כי היעתרות לבקשה עלולה להביא לפגיעה חמורה בפרטיותם של קטינים והוריהם ומטעם זה בלבד, יש להורות על דחיית הבקשה.
לחילופין נטען כי במידה ובית-המשפט ייעתר לבקשה הרי שהמידע שהמשיבה יכולה לתת הינו מידע סטטיסטי בלבד ורק בנוגע לתיקים שנפתחו על-ידי המשיבה שכן המשיבה איננה יכולה לספק מידע אודות רשויות אחרות.
בית-משפט נעתר לבקשה באופן חלקי והורה כי המשיבה תעביר למבקשת נתונים סטטיסטיים בלבד בנוגע לכתבי אישום שהוגשו על-ידה בהתאם לעבירה בניגוד לסעיף 4 לחוק לימוד חובה בחמש השנים האחרונות, ובכמה מהם הוגש כתב אישום כנגד אחד ההורים בלבד.
חקיקה רלבנטית: סעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949.
ב- עמ"א (רח') 11439-03-16 {מדינת ישראל - באמצעות עיריית יבנה נ' נטלי עמנואילוב, תק-של 2016(2), 87802 (2016)} במרכזה של ההחלטה דנן טענה מקדמית להגנה מן הצדק, שהעלתה הנאשמת כנגד כתב האישום שהוגש כנגדה, בשל העובדה שבנה הקטין אינו מבקר באופן סדיר במוסד חינוכי.
ביום 06.03.16 הוגש כתב אישום כנגד הנאשמת, אימו של הקטין, יליד שנת 2003, בגין עבירה לפי סעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, בשל אי-קיום חובת לימוד סדיר.
על-פי המתואר בכתב האישום ובטענות המאשימה, הילד רשום למסגרת חינוכית בלוד, אך נמנע מלהגיע אליה. לטענת המאשימה, עוד בטרם הגשת כתב האישום, נעשו ניסיונות רבים להביא את הנאשמת למלא אחר חובתה ולשלוח את הילד למסגרת החינוכית, שכללו שני מכתבי התראה וחמישה מפגשים עימה, אך דבר לא הועיל, והאם מסרבת לשלוח את בנה לבית הספר.
הנאשמת כפרה באישום, וטענה כי עברה להתגורר בבני ברק, והיא עושה כל מאמץ כדי לשלוח את בנה למוסד לימודים מסודר בעיר מגוריה.
בדיון השני הועלתה על-ידי הנאשמת טענה מקדמית של הגנה מן הצדק. הנאשמת סברה כי יש מקום להורות על מחיקת כתב האישום נוכח התנהלותה הפגומה של הרשות, הבאה לידי ביטוי בפעולות הבאות: היעדר חקירת הנאשמת בטרם הגשת כתב האישום והיעדר זכות טיעון לנאשמת; החלטות השיבוץ של המאשימה נבעו ממניעים זרים שמטרתם להפעיל לחץ על הנאשמת; יש פסול בכתב האישום, שנוסח באופן שאינו עונה אחר דרישות החוק, בהיעדר ציון מועדי העבירה, לאיזה מוסד חינוכי היה על הקטין להגיע, מתי ביקר הקטין בבית ספר ומתי הפסיק להגיע, ומהי הסיבה בגינה נעדר ממוסד הלימודים.
עוד טענה הנאשמת כי בנה חשש מהגעה למוסד הלימודים נוכח תקרית שהתרחשה בבית הספר, בה נזרקו אבנים לעברו. הנאשמת טענה כי בשל כך, ביקשה להתלוות לבנה ולשהות עימו במשך מספר ימים במוסד הלימודים, לצורך התאקלמות ולחיזוק תחושת הביטחון, ואולם בקשתה סורבה.
המאשימה טענה כי דינה של הבקשה המקדמית להגנה מן הצדק להידחות.
לעניין היעדר חקירה ופגיעה בזכות הטיעון של הנאשמת, טענה המאשימה כי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, מחייב ביצוע שימוע רק בעבירות פשע, ולא בעבירות עוון, כבמקרה דנא.
כמו-כן, טענה המאשימה כי בהתאם לפסיקה, טענה להגנה מן הצדק תתקבל רק במקום שבו קיים חשש של ממש שנאשם קופח בהגנתו. המאשימה סברה כי לא התקיים חשש כזה במקרה דנן, בו נשלחו שני מכתבים והתקיימו חמישה מפגשים, במהלכם נשמעו טענות הנאשמת טרם הוגש כתב האישום.
באשר לטענה כי כתב האישום נוסח בצורה פסולה - המאשימה סברה כי כתב האישום פורט באופן המתאים לעבירה המיוחסת לנאשמת. כתב האישום מפורט כדין וכולל את כלל רכיבי העבירה, ולכן אין בו פגם שיש בו כדי לפגוע בנאשמת ולהצדיק את ביטולו.
בית-משפט קבע, כי יש לדחות בשלב זה את טענותיה המשפטיות של הנאשמת המקימות, לגישתה, הגנה מן הצדק, ולקבל את טענתה כי כתב האישום אינו מנוסח כראוי, ועל-כן יש להגיש כתב אישום מתוקן טרם ניהול ההליך. מעבר לכך, הטענות העובדתיות שהעלתה הנאשמת טעונות הוכחה, ועל-כן לא ניתן להכריע בהן כעת.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3, 4(א) ו- 4(ב) לחוק חינוך חובה, התש"ט-1949.
אזכורי פסיקה: ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ ואח'; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית.
ב- ת"פ (די') 1174/05 {מועצה אזורית רמת נגב נ' ס' ג' ואח', תק-של 2007(3), 16251 (2007)} כנגד הנאשמים בהיותם הוריה הביולוגיים של הקטינה אלי סגל, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה לפי סעיף 4(א) ו- 4(ב) לחוק חינוך חובה, התש"ט-1949, בכך שמיום 10.03.04 ועד למועד הגשת כתב האישום לא ביקרה הקטינה במוסד חינוכי מוכר באופן סדיר וזאת מבלי שיש לנאשמים אישור לכך. ביום 26.07.05 נשלחה לנאשמים בדואר רשום התראה מאת מנהלת בית הספר "משאבים". במעשיהם אלו לא דאגו הנאשמים לכך שהקטינה תלמד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר.
לאחר שכתב האישום הוקרא לנאשמים ביקשו הם להעלות טענות מקדמיות של הגנה מן הצדק וטענה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה.
הנאשמים הודו כי הילדה אינה לומדת במוסד חינוכי מוכר אך טענו כי היא לומדת באופן סדיר ויש לה תכנית לימודים מסודרת. כמו-כן הודו הנאשמים כי אין להם אישור לחינוך ביתי אך טענו כי האישור לא ניתן להם עקב התנהגות קלוקלת של הרשויות.
המאשימה בתגובה טענה כי העובדה שלא קיבלו אישור ביתי אינו קשור למאשימה. הסירוב נתן ממנכ"ל משרד החינוך לפני כשנתיים ומאז היה להם מספיק זמן לפנות בעתירה כנגד החלטה זו. לטענת המאשימה ההורים עושים דין לעצמם ואינם שולחים את הילדה לבית הספר מטעמים אידיאולוגיים.
בית-משפט דחה את הטענות המקדמיות של הנאשמים וקבע, כי בהתאם לתפיסה האמורה, מטיל חוק חינוך חובה סנקציות פליליות על הורים שאינם דואגים לילדם לחינוך ראוי.
5. המחוקק קבע באופן מפורש שההודעה בדבר היעדרות התלמיד מבית הספר תשלח להורים על-ידי מנהל בית הספר ולא הקב"ס - לא התקיימו התנאים המנויים בחוק להגשת כתבי האישום
חקיקה רלבנטית: סעיפים 4(א) ו- 4(ב)(1) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949.
ב- ת"פ (חי') {מדינת ישראל נ' אסעד סוהיל ואח', חתק-של, 2006(4) 35061 (2016)} החלטה הנוגעת למחלוקת שבין עיריית חיפה והורי התלמידים בנוגע ללימודים בבית ספר "חיוואר".
ביום 22.10.06 הוגשו בבית-משפט דנן 41 כתבי אישום כנגד הורים שלא דאגו לשלוח את ילדיהם לבית ספר "חיוואר", לפיהם הואשמו ההורים בביצוע עבירה על סעיפים 4(א) ו- 4(ב)(1) לחוק לימוד חובה.
בכתבי האישום נטען, שלכל הנאשמים ילדים קטינים שחוק חינוך חובה חל עליהם. התלמידים הנ"ל היו רשומים בשנת הלימודים תשס"ז, שהחלה ביום 01.09.06, בגן החובה או בית הספר היסודי "חיוואר" בחיפה, אך הם לא פקדו את המוסד החינוכי אליו היו רשומים. עוד נטען, שביום 07.09.06 נשלחו מכתבים לנאשמים מטעם אגף החינוך בעירית חיפה, בהם צויין שההורים עוברים על חוק חינוך חובה, והוסברו להם תוצאות מעשיהם, ובכל זאת המשיכו ההורים בסירובם לשלוח את ילדיהם למוסד החינוכי.
ביום 29.11.06 התקיימה ישיבת ההקראה בחלק מהתיקים, ולבקשת ב"כ הנאשמים אוחד הדיון בכל כתבי האישום הנוגעים לבית ספר "חיוואר". בדיון נטענו מספר טענות, וביניהן טענות כנגד המבנה שהעמידה עיריית חיפה לרשות בית הספר, וכן טענות בנוגע לחילופי מנהלים.
הנאשמים הפנו את בית-המשפט לסעיפי החוק בו הואשמו, שם נאמר מפורשות שהגורם המוסמך לשלוח מכתבים להורים בנוגע להיעדרות ילדיהם מבית הספר הוא מנהל בית הספר ולא כל גורם אחר. במקרה דנן נשלחו המכתבים על-ידי קצינת הביקור הסדיר {"קב"ס"}, והיות ואינה המנהלת, הרי שלא קוימו, לטענתם, דרישות החוק, על-כן התבקש להורות על ביטול כתבי האישום.
המאשימה ביקשה לדחות את טענות הנאשמים, תוך שהיא הדגישה שהקב"סית היא זרועה הארוכה של מנהלת בית הספר ומשמשת כגורם של משרד החינוך, על-כן מוסמכת היא לשלוח את המכתבים להורים. עוד נטען שהמדובר בחוק משנת 1949, וכי יש לפנות למשמעות העולה מלשון החוק, היא יידוע ההורים בדבר הפרתם לחוק חינוך חובה.
בית-משפט קבע, כי כאשר המחוקק קבע באופן מפורש שההודעה בדבר היעדרות התלמיד מבית הספר תשלח להורים על-ידי מנהל בית הספר, אין מקום להרחיב את משמעות המנהל ולהחילה גם על הקב"ס, שהרי אין הקב"ס מנהל ואין המנהל קב"ס. העקרון ש"אין מענישים אלא אם מזהירים" חל כאן, ובהיעדר אזהרה אין מקום להגשת כתבי האישום.