כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ
www.ozar-law.co.il

הקודקס המקיף לפסיקת בתי-המשפט לעניינים מקומיים

איריס מרקוס, עו"ד

1. הואיל והמשיבה מכחישה תפיסתו של ציוד השייך למבקש, וטענה כי כל אשר נתפס נשלח לאתר הפסולת וכי אינה מחזיקה "בתפוסים" של המבקש, הרי שלא ניתן להורות על השבת תפוסים שאינם בנמצא

חקיקה רלבנטית: סעיפים 58 ו- 62 לפקודת בריאות העם, 1940.

ב- פק"ח (יר') 24159-09-18 {אמנון בכור נ' מדינת ישראל, תק-של 2019(4), 22851 (2019)} נדונה בקשה להורות על שחרור תפוסים, אשר לטענת המבקש נלקחו ממנו על-ידי המשיבה במסגרת ביצוע צו לפי סעיף 58 לפקודת בריאות העם וכן בקשה לחיוב המשיבה בהוצאות.

המשיבה הגישה בקשה למתן צו לפי סעיף 58 לפקודת בריאות העם בנוגע לנכס ברחוב מקסיקו בירושלים {להלן: "הנכס" או "הדירה"} בטענה לקיומו של מפגע תברואתי בנכס הכולל ערימות פסולת, קרשים, גרוטאות ולכלוך בהיקף גדול.

בהחלטה מיום 17.04.19 צויין, כי מצופה שהמשיבה תפעיל סמכויותיה במידת הרגישות הראויה, תוך שיתוף מחלקת הרווחה בעירית ירושלים. הצו בוצע על-ידי המשיבה ביום 14.07.19.

המבקש טען כי ביום 14.07.19 נכנסו אנשי המשיבה לביתו בליווי 4 שוטרים ו- 10 עובדי עירית ירושלים, שלא בתיאום עם המבקש ושלא בתיאום עם עובדת סוציאלית, בניגוד להחלטה. המבקש אפשר לשוטרים ולאנשי העירייה להיכנס לדירתו, אך משהתבקש לצאת מן הדירה, סרב. לאור סירובו של המבקש לצאת מן הדירה, נעצר המבקש על-ידי השוטרים, הובא לתחנת המשטרה, הוחזק יומיים במעצר עד שהובא בפני בית-המשפט ושוחרר.

כאשר הגיע המבקש לביתו ביום 15.07.19, מצא את עובדי עירית ירושלים עסוקים בפינוי המיטלטלין מדירתו, ושוב לא התאפשר למבקש להיות נוכח במקום. כאשר שב המבקש לדירתו בשעה 19:00 גילה כי בדירה נותרו מיטלטלין מועטים, ארונות, טלוויזיה, מקרר ומספר פריטים נוספים. הדירה נותרה מלוכלכת עם אשפה ולכלוך מפוזרים בדירה.

המשיבה תפסה במעמד הכניסה לנכס מיטלטלין רבים וכן כסף מזומן בסכום של 6,000 ש"ח ו- 5,000 דולרים.

המבקש טען כי לא ברור מכוח איזה סמכות חוקית פעלה המשיבה כאשר תפסה ציוד של המבקש, וזאת מבלי לערוך דו"ח תפיסה, ועסקה משך יומיים בהוצאת מיטלטלין מדירת המבקש. הפריטים שהוצאו מדירת המבקש אינם בגדר מפגע, ועל-פי הצו שהיה בידי המשיבה היה עליה לאתר את המפגע בלבד ולסלק אותו מן הדירה. חרף זאת, הגיעה המשיבה לדירת המבקש עם משאית ועובדים רבים בכוונה לרוקן את הדירה מתכולתה.

המשיבה לא אפשרה למבקש להיות נוכח בביצוע הצו וטענה כי התנגד לביצועו. בהתאם לסעיף 58(2) לפקודת בריאות העם היה על המשיבה לבקש צו כניסה בכוח, דבר שלא נעשה. כמו-כן, היה על המשיבה לתעד את הציוד שנתפס ולהעביר רשימה לידי המבקש. הדבר לא נעשה.

המשיבה טענה כי פעלה מכוח סמכויותיה בדין, ופינתה את המטרד מדירת המבקש אשר היה כולו פסולת ושקיות שעלו מהן ריח של צחנה, והיוו מפגע תברואתי למבקש ולסביבה. הפסולת כולה נשלחה לאחר פסולת והמשיבה לא מחזיקה "בתפוסים" של המבקש.

סעיפים 249(14) ו- (19) לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובעים כי לעירייה סמכות להורות על סילוקם של גרוטאות ברזל וחפצים, אשר הונחו ברשות הרבים או ברשות היחיד, בנסיבות שיש בהן משום פגיעה בנוחותם של תושבי הסביבה.

סעיפים 62 ו- 63(3) לחוק העזר (שמירת הסדר והניקיון), מעניקים לעירייה סמכות להיכנס לכל נכס על-מנת לבדוק אם קוימו הוראות חוק זה, וכאשר נמסרה לאדם הודעה וזה לא ביצע אותה, רשאית המשיבה לבצע את המפורט בהודעה. במקרה שנן, המטרד לא פונה בהתאם להודעות שנמסרו למבקש, ועל-כן הפעילה המשיבה את סמכויותיה ופינתה את המטרד.

המשיבה הדגישה כי לאור כמויות הזבל שנצברו בביתו של המבקש, פעלו נציגי המשיבה להסרת המפגע במשך יומיים שלמים כאשר פינו פסולת ושקיות מהם עולה ריח של צחנה.

המשיבה טענה כי לא ביצעה תפיסה של רכוש מביתו של המבקש, אלא בוצע פינוי הפסולת הרבה שנאגרה בביתו והפסולת נלקחה לאתר הפסולת, כאשר המשיבה לא מחזיקה ברכוש הנטען.

בית-משפט קבע, כי הואיל והמשיבה הכחישה תפיסתו של ציוד השייך למבקש, וטענה כי כל אשר נתפס נשלח לאתר הפסולת וכי אינה מחזיקה "בתפוסים" של המבקש, הרי שלא ניתן להורות על השבת תפוסים שאינם בנמצא. כך גם משלא נתפסו חפצים, הרי שאין המשיבה מחוייבת בעריכת דו"ח תפיסה.

עוד נקבע, כי בית-משפט דנן אף אינו הערכאה המוסמכת לדון בשאלה האם התרשלה המשיבה באופן ביצועו של הצו, וסמכותו מתמצית בהקשר זה למתן צו לפי פקודת בריאות העם. לפיכך, וככל שהמבקש טוען לקיומם של נזקים כספיים כתוצאה מביצוע הצו לפי פקודת בריאות העם, הרי שתרופתו של המבקש היא בהגשת תביעה אזרחית כספית לפיצויים כנגד המשיבה. תביעה כאמור אינה בסמכותו של בית-משפט דנן, ועל המבקש לפנות בהליך מתאים לבית-המשפט המוסמך.

2. השבת כספים ששולמו ביתר בגין סיווג לא נכון של מדי המים - סיווג נכס כ"בית-חולים"

ב- ת"א (חי') 14440-12-14 {רמת טבעון - מעונות הורים בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' עיריית חיפה ואח', תק-של 2019(3), 70435 (2019)} נדונה תביעה כספית במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבע להחשיב לידיה כספים ששולמו לשיטתה ביתר בגין סיווג לא נכון של מדי המים שברשותה אצל הנתבע.

התובעת, חברה פרטית אשר מחזיקה בנכס בו היא מפעילה בית אבות, מחזיקה והחזיקה בידיה תעודת רישום כ"בית-חולים" בהתאם לפקודת בריאות העם ותקנות בריאות העם (רישום בתי-חולים), מאז שנת 1998. לנכס שני מדי-מים.

הנתבע, תאגיד מים אשר הוקם לפי חוק תאגידי מים וביוב {להלן: "הנתבע"}. הנתבע החל לפעול ביום 01.01.10, עם הקמתו, והוא כפוף בעבודתו לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב). הנתבע גובה את היטלי הביוב והמים בשטחה המוניציפלי של העיר חיפה, בהתאם לתעריפים שקבעה רשות המים. יצויין כי במסגרת רפורמה אשר בוצעה במשק המים בישראל, הטיל המחוקק את מלאכת קביעת תעריפי המים על מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב.

התובעת טענה כי עת ערכה בדיקה אודות חיובי המים על-ידי חברה הנותנת שירותים לבדיקת חשבונות, בשנת 2011, נוכחה לגלות כי חוייבה בתעריפי מים לא נכונים, זאת על-פי סיווג מוסדות שהינו שגוי. בחודש יולי 2011 פנתה התובעת אל הנתבע וביקשה לשנות את תעריף החיוב לסיווג "בית-חולים" באופן רטרואקטיבי. ביום 10.08.11 השיב הנתבע כי על התובעת לפנות לרשות המים בבקשה לשינוי הסיווג. פניה אל רשות המים נערכה בעקבות תשובה זו, וביום 20.06.12 אישרה רשות המים לשנות את סיווג הנכס של התובעת לסיווג "בית-חולים", ואישרה את הקצבת המים הנדרשת למשך תקופה של שנה מיום 01.01.12 - 31.12.12 בתעריף מוזל.

התובעת הלינה על-כך שהנתבע חייב אותה בגין צריכת המים על-פי סיווג כללי {סעיף סל} תחת שיסווגה על-פי הסיווג המיוחד השמור לבתי-חולים. כך, טענה התובעת כי היה על הנתבע לתקן את הסיווג בהתאם לשימוש שנעשה בפועל בנכס התובעת, באופן שתחשיב החיובים יחול על-פי סיווג "בית-חולים" {המוזל יותר} החל מיום 01.01.10, נוכח העובדה כי סיווג נכס התובעת לא השתנה מיום החזקה של התובעת בנכס.

זאת ועוד, לשיטת התובעת, הנתבע גבה חיובי יתר ביודעין, ולכל הפחות תוך התרשלות בכך שלא בדק את השימוש בנכס ותוך שהוא עושה עושר ולא במשפט.

עוד טענה התובעת כי שמה מעיד עליה כי היא מנהלת בית-חולים, שכן בשמה נכללו המילים "מעונות הורים" קרי בית אבות, ועל-כן מחוייבת היא בהחזקת רישיון להפעלת בית-חולים על-פי פקודת בריאות העם ותקנות בריאות העם (רישום בתי-חולים). במצב דברים זה, טענה התובעת, חלה על הנתבע, כמי שמחוייב לגבות גביית אמת על-פי החוק והכללים, לפעול לבירור הנסיבות האמיתיות ולשנות את סיווג הנכס מיוזמתו ואם לא פעל כך - הרי שהתרשל כלפיה.

על-פי חישובים שביצעה התובעת הסכום שנגבה ביתר בין השנים 01.01.10-31.12.11 עומד על-סך 141,482.26 ש"ח, ובעבור סכום זה ביקשה התובעת השבה.

הנתבע טען טענות מקדמיות וביניהן כי אין יריבות בין הצדדים, שכן רשות המים היא הגורם המאשר גביית תעריפי מים על-פי הכמות שהוקצבה לו. לשיטתו, נעדר הנתבע שיקול-דעת בנוגע לסיווג הנכסים, ולפיכך דין התביעה כנגדו להידחות.

למעשה, לשיטת הנתבע אין ביכולת התאגיד לדעת מהו סיווג הנכס ו/או מהו השימוש הנעשה בו, ואין על הנתבע החובה לבדוק באופן שוטף את התאמת הנכס לסיווג המתאים לו, ובכל מקרה התאגיד אינו יכול לסווג את התובעת בסיווג המבוקש לתקופה קודמת משנת 2012 ללא אישור רשות המים.

כמו-כן, טען הנתבע, לשון הסעיף מבהירה כי על המבקש מוטלת החובה לשנות את הסיווג ולהגיש מסמכים התומכים בסיווג המבוקש עד ליום 01.01.11, בעוד החובה המוטלת על הנתבע היא להעביר את המסמכים שנתקבלו - לידי רשות המים. רשות המים מוסמכת לאשר הבקשה אך אינה חייבת לעשות כן. מכאן ניתן להסיק לטענתו כי החובה היחידה המוטלת על הנתבע היא העברת המסמכים האמורים לידי הרשות בעוד שבידי רשות המים שיקול-הדעת הבלעדי האם לאשר ההטבה.

בית-משפט קבע, כי כי לבד מן העובדה שהנתבע לא הרים את הנטל להראות כי לא יוכל לזכות בהשבה יחסית של חיוביו כלפי מקורות בשל חלוף הזמן מאז ביצוע החיוב ועד להצגת הדרישה, בין היתר בשל העובדה שזה לא ביקש לצרף את מקורות או אף את רשות המים כצד שלישי כאן, יש לקחת בחשבון בעניין זה אף את העובדה שהנתבע ידע כבר בחודש יולי 2011, לכל המאוחר, כי התובעת מבקשת לסווג את נכסה כ"בית-חולים", וכי היא אוחזת בתעודת רישום כבית-חולים, תנאי שהוא למעשה התנאי היחיד להכרה בסיווג זה מעת כניסתה לתוקף של הוראת השעה.

כלומר, אם בחר הנתבע לעצום עיניו נוכח טענות התובעת בעניין, להמנע מבירור העובדות לאשורן בנוגע להגשת בקשה מטעם התובעת לרשות המים בסמוך לכך, ולמעשה בויתור על העלאת כל טענה בהקשר זה כלפי רשות המים עם קבלת אישור הרשות ביחס לשנת 2012, הרי שתרם הנתבע לנזקים אשר לטענתו צפויים להיגרם לו כתוצאה מחיובו כאן. יש להפחית משיעור ההחזר שתהא התובעת זכאית לו, בנסיבות אלו, נוכח השיהוי הממושך שבו נקטה. ההפחתה הועמדה על שיעור של 40% מתוך ההחזר הנומינלי.


כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ