לתוכן העניינים של הספר - לחץ/י כאן

הספר גם כולל התייחסות להארכת מועדים בתקופת חירום.

דיני המועדים במשפט האזרחי הישראלי מצויים בצומת עדין שבין סדר הדין לבין הזכות המהותית.

אף שתקנות סדר הדין האזרחי מגדירות את המועדים כעניין פרוצידורלי, בפועל הם משמשים לא אחת כגורם מכריע בקיומה או באיונה של זכות. המועד אינו רק מסגרת טכנית לניהול ההליך; הוא עשוי להיות תנאי בל-יעבור למימוש זכות הגישה לערכאות, להגשת תביעה, להשמעת טענות או להתגוננות מפניהן. מכאן נובעת חשיבותו המהותית של מוסד הארכת המועד - מנגנון המאפשר לבית-המשפט לאזן בין הצורך בוודאות דיונית לבין החובה להבטיח צדק מהותי.

תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, עיצבו מחדש את תפיסת היסוד של ההליך האזרחי בישראל. הן ביקשו ליצור הליך יעיל, ממוקד, צפוי ושקוף, תוך חיזוק עקרונות של מידתיות, תום-לב ושימוש ראוי במשאבי מערכת המשפט. בתוך מארג זה, דיני המועדים - ובפרט סמכותו של בית-המשפט להאריכם - קיבלו משמעות חדשה.

תקנות סדר הדין האזרחי החדשות מדגישות את חשיבותם של מועדים שנקבעו בחיקוק, מצמצמות את שיקול-הדעת להאריכם, ומחייבות הנמקה מבוססת של "טעמים מיוחדים". לצד זאת, הן מותירות לבית-המשפט גמישות רחבה יותר ביחס למועדים שנקבעו על-ידו או בהסכמת בעלי הדין.

חיבור זה מבקש להתחקות אחר התפתחותם של דיני הארכת המועדים, לבחון את ההבחנות המושגיות שבבסיסם, ולנתח את האיזונים העדינים שהם מגלמים. הוא מציע לקורא מסגרת סדורה להבנת שלוש קטגוריות המועדים: מועדים שנקבעו בחיקוק, מועדים שנקבעו בהחלטת בית-המשפט, ומועדים שנקבעו בהסכמה. כל אחת מקטגוריות אלה מעוררת שאלות שונות באשר להיקף שיקול-הדעת השיפוטי, למשקל שיש לייחס להתנהלות בעלי הדין, ולתכליות הדיוניות והמהותיות העומדות בבסיס ההסדר.

הדיון בספר משלב בין ניתוח נורמטיבי לבין בחינה מעשית של הפסיקה העדכנית, ובוחן כיצד בתי-המשפט מאזנים בין יעילות ההליך לבין זכות הגישה לערכאות, בין הצורך בסופיות לבין החובה למנוע עיוות דין, ובין כללי פרוצידורה לבין ערכי יסוד של שיטת המשפט. דרך כך, הספר מבקש להציע הבנה מעמיקה של תפקידם של דיני המועדים בעיצוב ההליך האזרחי, ולהאיר את האופן שבו התקנות החדשות משנות את פניו של תחום זה.